פסחים צה ע"א

דף צה - א

מתניתין:

מה ההבדל בין פסח הראשון לשני?

א. הראשון - אסור בבל יראה ובל ימצא. והשני - חמץ ומצה עמו בבית. ואינו צריך לבער את החמץ [ובגמרא מפורש טעם כל הדברים השנויים במשנתנו].

ב. הראשון - טעון הלל באכילתו בשעה שאוכלים אותו אומרים את ההלל. והשני - אינו טעון הלל באכילתו. ^[1]

ואף על פי שאמרנו שיש הבדל בין פסח ראשון לפסח שני בדברים דלעיל, מכל מקום זה וזה טעון הלל בעשייתן, בשעה שמקריבים את הקרבן קוראים הלויים את ההלל. ^[2]

וכן זה וזה נאכלין צלי, על מצה ומרורים, וכן דוחין בעשייתן את השבת. שאם חל י"ד ניסן או י"ד אייר בשבת, מקריבין את הפסח בשבת.

גמרא:

תנו רבנן:

נאמר [במדבר ט] בענין פסח שני: "ככל חוקת הפסח [פסח ראשון] יעשו אותו". ודרשו מהמלה "אותו": במצוה שבגופו של פסח הכתוב מדבר. כגון סדר עבודתו, ושנאכל צלי. אבל מצות שאינם בגופו של פסח כגון השבתת שאור לא נאמרו בפסח שני.

מצוה שעל גופו כגון מצה ומרור שנאכלים עם הפסח, מנין שגם הם התרבו בפסח שני?

תלמוד לומר נאמר בענין פסח שני: "על מצות ומרורים יאכלוהו" [במדבר ט].

יכול אולי נרבה אפילו מצות שלא על גופו, כגון השבתת חמץ [והגמרא לקמן שואלת הרי למדנו מהמלה "אותו" שהתורה השוותה פסח שני לראשון רק לענין מצות שבגופו].

תלמוד לומר בענין פסח שני: "ועצם לא ישברו בו". למה נאמר כאן ועצם לא ישברו בו? הרי כתוב בהמשך הפסוק "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", ובכלל זה שבירת עצם! אלא הכתוב בא ללמדנו שדוקא מצות שבגופו כעין שבירת עצם התרבו בפסח שני.

מה שבירת העצם מיוחד בכך שהוא מצוה שבגופו, אף כל מה שריבה הפסוק בפסח שני, זה דוקא מצוה שבגופו.

איסי בן יהודה אומר: אין צריך את הפסוק "ועצם לא ישברו בו" לכך. אלא נאמר "יעשו אותו" - במצות שבגופו הכתוב מדבר.

אמר מר שאל התנא בברייתא: "יכול אף מצות שלא על גופו"?

ומקשינן: הא אמרת הרי כבר אמרת בתחילת הברייתא: "ככל חקת הפסח יעשו אותו" במצוה שבגופו הכתוב מדבר! ואם כן איך אפשר לרבות גם מצות שאינם על גופו?

ומתרצינן: הכי קאמר כך שאל התנא: השתא דאמרת עכשיו שאמרת שגם מצות שעל גופו התרבו בפסח שני שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו", ואף על פי שאינה מצוה שבגופו ממש, אם כן אלמא אנו רואים ש"יעשו אותו" לאו דוקא מצות שבגופו הוא.

אם כן, אימא הוה ליה שנעשה הפסוק כ"פרט וכלל". שבתחילה הכתוב צימצם את דבריו ודיבר במצות שבגופו [וזה נקרא פרט] ואחר כך הרחיב הכתוב וכלל בדבריו גם מצות שעל גופו [וזה נקרא כלל].

ובמקום שנכתב בתורה פרט ואחר כך כלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומגלה לנו שהפרט לאו דוקא הוא, ואפילו כל מילי נמי, כל דבר שאינו בגופו גם הוא התרבה בפסח שני.

קא משמע לן השמיע לנו הכתוב "ועצם לא ישברו בו" שאין לרבות מצות שאינם על גופו. שהרי אם תאמר שהתרבו כל המצות אפילו אם אינם בגופו, קשה למה פירטה התורה גם "ועצם לא ישברו בו", הרי יש ללמוד זאת מהכלל - "ככל חקת הפסח יעשו אותו".

אלא, בעל כרחך, ללמדנו שהכלל "ככל חקת הפסח יעשו אותו" נאמר דוקא כעין הפרטים שנכתבו בפירוש, שהם מצות שבגופו ומצות שעל גופו [ולקמן הברייתא מפרשת מה מרבים וממעטים מכל מה שמוזכר בפסוק].

שנו בברייתא: איסי בן יהודה אומר "יעשו אותו" במצות שבגופו הכתוב מדבר.

ומקשינן: איסי בן יהודה, האי עצם הפסוק "ועצם לא תשברו בו" מאי עביד ליה מה למד מפסוק זה?

הרי כבר מיעט מצות שאינם על גופו מ"יעשו אותו"! ואם כן אין צורך לפרט "ועצם לא ישברו בו" שהרי שבירת עצם היא מצוה שבגופו שנאמר בה "ככל חקת הפסח יעשו אותו". ^[3] ומתרצינן: מבעי ליה איסי בן יהודה צריך את הפסוק "ועצם לא ישברו בו" ללמד, שלא רק עצם שאין בה מוח אסור לשוברה, אלא אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח.

[שהייתי אומר שאפילו בפסח ראשון מותר לשבור עצם שיש בה מוח כדי לאכול את הבשר שבתוכה, שהרי נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שזו מצות עשה. ויבוא עשה זה, וידחה לא תעשה של שבירת עצם! לכן בא הכתוב בפסח שני: "ועצם לא ישברו בו", שזה פסוק מיותר כדלעיל, כדי ללמדך שאפילו בפסח שני אין שוברים עצם שיש בה מוח וכל שכן בראשון. שהרי פסח שני הוא תיקון לפסח ראשון. גמרא לעיל פה.] ^[4] ועכשיו מקשינן על שיטת חכמים: ורבנן שאמרו "יעשו אותו" לאו דוקא מצות שבגופו הוא, אם כן האי "יעשו אותו" מאי עבדי ליה, מה למדו מזה?

ומתרצינן: מיבעי ליה רבנן צריכים את הכתוב "יעשו אותו" ללמד שאין שוחטין את הפסח השני על היחיד לכתחילה. שנאמר "יעשו" בלשון רבים, ומכאן למדו דכמה דאפשר לאהדורי לחזר אחרי אדם אחר ולטמאותו בשרץ, מהדרינן ^[5] מחזרים אחריו ומטמאים אותו כדי שלא יעשה יחיד פסח שני. ^[6]

ואגב שהוצרך הכתוב לומר "יעשו" בלשון רבים, כתב "יעשו אותו". ^[7]

תנו רבנן: הברייתא דורשת את כל המצות שהתורה פירטה בפסח שני, לשם מה נאמרו.

נאמר בפסח שני "ככל חקת הפסח יעשו אותו".

יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא חמץ כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא חמץ?

תלמוד לומר: "על מצות ומרורים יאכלוהו". פסוק זה מיותר הוא, שהרי כבר נאמר "ככל חוקת הפסח יעשו אותו". אלא בא ללמד שאף על פי שנאמר "ככל חקת הפסח יעשו אותו", לא ריבה הכתוב אלא מצות שעל גופו, כעין הפרט של מצות ומרורים.

ואין לי אפשרות ללמוד מהכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" אלא כעין הפרט של מצות ומרורים, שהוא מצות עשה.

מצות לא תעשה שנאמרו בפסח ראשון מנין שנוהג בפסח שני? ^[8]

תלמוד לומר: "לא ישאירו ממנו עד בוקר", וזה לאו הניתק לעשה. שאחרי שעבר את הלאו מוטל עליו לקיים מצות עשה שנאמר בענין פסח ראשון: [בשמות יב] "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" [ולומדים פסח שני מפסח ראשון]. והעשה מתקן את איסור הלאו.

ואין לי אפשרות ללמוד מהכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, שזה כעין הפרט של איסור נותר.

מצות לא תעשה גמור, שאין לו עשה שמתקן אותו, מנין שנוהג בפסח שני?

תלמוד לומר: "ועצם לא ישברו בו" שזה לא תעשה גמור, שאינו ניתק לעשה.

ועכשיו הברייתא מסכמת: מה הפרט, המפורש בפסוק, הוא מצות עשה, ולא תעשה שניתק לעשה, ולא תעשה גמור - אף כל מה שמרבים מהכלל, הוא מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור.

שואלת הברייתא: בכלליה, בכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" באופן שהוא מצות עשה, כעין הפרט דמצות ומרורים - מאי קמרבי? איזה מצות עשה הוא מרבה שנוהג בפסח שני? ^[9] עונה הברייתא: מצות עשה שהפסח נאכל צלי אש.

שואלת הברייתא: בפרטיה מזה שהתורה פירטה את מצות ומרורים שהיא מצות עשה, מכלל שבא למעט שיש מצות עשה שאינה נוהגת בפסח שני. ומאי ממעיט ליה מה בא הכתוב למעט?

עונה הברייתא: ממעט השבתת שאור שאינה נוהגת בפסח שני.

מקשה הברייתא: איפוך אנא! למה שלא נלמד להיפך לרבות השבתת שאור ולמעט צלי אש?

מתרצת הברייתא: מצוה דגופיה מצוה שבגוף הפסח עדיף חשובה יותר. ודומה לעשה של מצות ומרורים שהוא על הפסח.

עוד שואלת הברייתא: בכלליה בכלל של "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", באופן שהוא לאו הניתק לעשה כעין הפרט ד"דלא ישאירו ממנו עד בקר" - מאי קמרבי ליה, איזה לאו הניתק לעשה הוא מרבה?

עונה הברייתא: מרבים את הלאו "לא תוציאו ממנו" שנאמר בפסח ראשון [שמות יב מו], "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". שהלאו הזה ניתק לעשה. ^[10] שגם אחרי שכבר הוציא מן הבשר החוצה מוטל עליו לקיים את העשה ולהחזיר את הבשר לבית לאוכלו ^[11].

[יש גורסים כאן: דדמי ליה שהלאו של לא תוציאו דומה ללאו של נותר דהאי מיפסל בנותר והאי מיפסל ביוצא וכן גירסת ר"ח. אבל בספרים אחרים לא גרסו זאת].

שואלת הברייתא: בפרטיה מזה שהתורה פרטה את הלאו של "לאו ישאירו ממנו עד בוקר" שהוא לאו הניתק לעשה, מכלל שבא למעט שיש לאו הניתק לעשה שאינו נוהג בפסח שני, ומאי קא ממעט ליה מה בא הכתוב למעט?

עונה הברייתא: מיעט "לא יראה ולא ימצא". שהוא לאו הניתק לעשה. שאם נראה ברשותו חמץ מצוה עליו להשביתו. שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם". וממעטים אותו שאינו נוהג בפסח שני.

[יש גורסים כאן: דדמי ליה ש"לא יראה ולא ימצא" דומה ללאו של נותר, דהאי אינו לוקה, דהוה לאו שניתק לעשה, והאי אינו לוקה דהוה ליה לאו שניתק לעשה. וכן העתיק הר"ח אבל בספרים אחרים לא גרסו זאת].

מקשה הברייתא: איפוך אנא! למה לא נדרוש להיפך, ש"לא יראה ולא ימצא" נוהגים בפסח שני, ואילו "לא תוציא ממנו" אינו נוהג בפסח שני?

מתרצת הברייתא: מצוה דגופיה מצוה שבגוף קרבן הפסח עדיף חשובה יותר, ודומה ללאו של "לא ישאירו ממנו עד בוקר", שהוא לאו בגופו של הפסח. אבל בל יראה ובל ימצא אינם בגוף קרבן הפסח.

עוד שואלת הברייתא: בכלליה בכלל של "ככל חקת הפסח יעשו אותו" באופן שהוא לאו גמור. כעין הפרט ד"עצם לא ישברו בו"  מאי קא מרבה, איזה לאו גמור הוא מרבה שנוהג בפסח שני?

אמר ר' יוסי למה נקוד על ה"א לא מפני שרחוקה ודאי אלא אפי' מאסקופת העזרה ולחוץ:
מתני' מה בין הראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית:

ת"ר ככל חקת הפסח יעשו אותו במצוה שבגופו כגון צלייתו מצוה שעל גופו ואינה בגופו עצמו מנין ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו יכול אף מצוה שנוהגת בפסח ואינה לא בגופו ולא על גופו של פסח כגון השבתת שאור ת"ל ועצם לא תשברו בו מה שבירת עצם כו' ואקשי' אמאי צריך קרא למעוטי (מצה) [מצוה] שלא על גופו כגון השבתת שאור והא כתי' ככל חקת הפסח יעשו אותו ואוקימ' במצוה שבגופו הכתוב מדבר כגון צלייתו מכלל שבמצוה אחרת אינה נוהגת בו ושני' הכי קאמר השתא דאתא על מצות ומרורים יאכלוהו ורבי אפי' מצוה שעל גופו אלמא האי דפשטנא ככל חקת הפסח במצוה שבגופו לאו דוקא הוא הואיל ואפקיה קרא אימא אפי' מצוה שלא על גופו תהא נוהגת בו קמ"ל ועצם לא תשברו בו מצוה שעל גופו אין מצוה שלא על גופו כגון השבתת שאור וחמץ וכיוצא בהן לא:

ואיסי בן יהודה האי ועצם לא תשברו בו מבעי ליה.

שאין שוברין בו כל עצם בין יש בו מוח בין אין בו מוח ות"ק סבר לה כר' דאמר מבעוד יום אין בו משום שבירת עצם הלכך כיון דאפשר ליה למיתבריה מבעוד יום ולאפוקיה למוחיה ולמכליה בלילא לא אתו עשה דאפשר לקיומיה כי האי גונא ודחי לא תעשה הלכך לא אתא ועצם לא תשברו בו אלא למעוטי מצוה שלא על גופו ותיפוק לי האי סברא מיעשו אותו ההוא בא ללמד דוקא רבים מכאן שאין שוחטין את הפסח על היחיד מבעי' ליה דוקא יעשו רבים אבל יחיד לא מכאן שאין שוחטין את הפסח על היחיד:

ת"ר ככל חקת הפסח יעשו אותו יכול כשם שהראשון כו'. פי' מצאנו דפסח שני שכתב בין הערבים יעשו אותו זהו כלל פרט על מצות ומרורים יאכלוהו ועוד כתיב לא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב עוד ועצם לא ישברו בו חזר וכלל ככל חקת הפסח יעשו אותו נמצא כלל כו' פרט וכלל ואנו דורשים בכל אחד ואחד כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט הלכך בין הערבים יעשו אותו כלל על מצות ומרורים יאכלוהו פרט ככל חקת הפסח יעשו אותו חזר וכלל עכשיו באין לדון כעין הפרט מה הפרט מפורש על מצות יאכלוהו דהיא עשה גרידתא אף אני ארבה דחייב לאכלו צלי דהוא עשה גרידתא וממעט השבתת שאור דאע"ג דהוא עשה גרידתא אינו על גופו מכלליה דלא ישאירו דהוא לאו שניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ריבה לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה שהוא כעין הפרט שזה נפסל בנותר וזה נפסל ביוצא וממעט יראה לך שאור דדמי ליה.

המשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מה בין ראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו וזה וזה טעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצת ומרורים ודוחין את השבת אמר הר"ם אמר השם בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו אלו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר היה אדם חייב בשני בכל מה שהוא חייב בראשון ולפי שאמר אחר כך בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בקר מיעט לא יראה ולא ימצא ובאמרו ועצם לא תשברו בו מיעט לא תשחט על חמץ לפי שלא צריך לאלו הביאורים כלם כי אמרו ככל חקת הפסח וגו' יספיק לכל אלו ומה שהחזירם כלם אינו אלא השלמת ענין כאלו אמר חקת הפסח שנתחייבה בה אינו אלא זו בלבד על מצות ומרורים יאכלוהו ועל זה ועל כיוצא בו אמרו אין רבוי אחר רבוי אלא למעט. הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות אם אכלו פטורין ר' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש. כבר ידעת כי כשהם רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרי' שבא הפסח בטומאה שאין אוכלין אותו אלא טמאי מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שביארנו אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבי' כרת כי כך קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין נאכל לטהורי' אין חייבין עליו משום טומאה ור' אליעזר אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מת משתלחין זבין ומצורעים משתלחים אין טמאי מת משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין ואין הלכה כר' אליעזר. מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזייה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון לילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה. רוצה באמרו נוהג כל שבעה איסור אכילת החמץ אבל פסח מצרים לא נאסר בו החמץ אלא יום אחד בלבד לאמרו ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כאלו אמר לא יאכל חמץ היום אשר אתם יוצאים ואמרו בכאן לילה אחת ר"ל כי ליל אותו היום גם כן היתה אסורה בחמץ:

אמר המאירי מה בין ראשון לשני ראשון בבל יראה וכו' טעם הדברים הוא שנכתב בשני ככל חקת הפסח יעשו אותו ואחר שכן הי' במשמע שכל שהוא חייב בראשון חייב בשני א"כ מה הוצרך לפרוט בו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו דרשו רבותינו שלא באו הפרטים אלא ללמד שזה שנאמר ככל חקת הפסח וכו' לא השוה את שניהם אלא לדברים שבגופו דומיא דשבירת עצם שכתוב בסמוך לו ואחר שכן בכל שהיא מצות שבגופו כגון שבירת עצם וצלי ונותר שוים זה לזה אבל דברים שאינן בגופו לא השוה בהם זה לזה ומתוך כך הראשון אינו נשחט על חמץ והשני אינו טעון השבתת שאור אלא חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו דכתיב לחם עני ודרשו בו שעונין עליו דברים הרבה והשני אינו טעון הלל באכילתו וכן יש ביניהם דברים אחרים והם שהראשון אין מוציאים ממנו חוץ לחבורה ומביאין עמו חגיגה ובא בטומאה וטעון לינה והשני מוציאין אותו חוץ לחבורה כמו שיתבאר בגמ' ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה ואינו טעון לינה ומ"מ שניהם טעונין הלל בעבודתו בשחיטתו שלא רצו למעט בשמחת עזרה והוא שאמרו אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין לולביהן ואין אומרין הלל וכן שניהם נאכלין צלי שהרי דבר שבגופו הוא ושניהם צריכים מצה ומרור שהרי בתורה [נאמר] כן ומתוך שאינן דברים [שבגופו] הוצרך להזכירם וכן שניהם דוחין את השבת:

ונתגלגל במה שאינו מן הסדר לבאר שהפסח שבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים במת אעפ"כ זבים ומצורעים ונדות ויולדות שביניהם אין אוכלין אלא שיתבאר בגמרא שאם אכלו אין חייבין כרת ואם נכנסו לעזרה חייבין על ביאת מקדש ור' אליעזר פוטר מפני שנאמר וישלחו וכו' בזמן שטמאי מת משתלחין שאר טמאים משתלחים ואין הלכה כדבריו:

ומה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים הי' מקחו מבעשור וכדכתיב בעשור לחודש הזה והי' טעון הזאה באגודת איזוב מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות והי' נאכל בחיפזון ולילה אחד פי' בגמ' שעל החמץ נאמר שלא נאסר בו חמץ אלא יום אחד כדכתיב לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כלומר היום שאתם יוצאים בפסח דורות אינו טעון מקח מבעשור אלא כל זמן שירצה ובלבד שיהא מבוקר מכל מום ארבעה ימים קודם שחיטה כדין כל קרבן על הדרך שיתבאר בגמ' ואין טעון הזאה על המשקוף ואינו נאכל בחיפזון ואיסור חמץ נוהג בו כל שבעה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כבר ביארנו שאע"פ שמותר לשחוט את הפסח על היחיד הואיל ואפשר לו לאכלו מ"מ כל שאפשר לחזר שלא לשחוט על היחיד עושין כדי שלא יבא לבית הפסול וכן ביארנו שאין בדין שבירת עצם אלא עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בתוכו כזית מוח:

בפרש"י בד"ה לא תוציא לאו הניתק לעשה הוא עכ"ל מפירושו נראה דלא הוה גרסי' כמו שהוא בספרים שלפנינו גבי לא תוציא דדמי ליה דהאי מיפסיל בנותר והאי מיפסיל ביוצא וגבי לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דה"ל לאו שניתק לעשה והאי אינו לוקה דה"ל לאו שניתק לעשה וכן מוכח מדברי התוספות שכתבו בפרטיה קא ממעיט בל יראה כאן משמע כמו שפר"י בכל שעה דלא יראה הוה ניתק לעשה עכ"ל דמאי קאמרי משמע כפר"י הא בהדיא איתא הכי בגמרא אי גרסינן כגירסת ספרים שלפנינו וע"כ נראה למחוק כל זה מתוך ספרים וה"ג בגמ' בכלליה דלא ישאירו ממנו וגו' מאי קא מרבה ליה לא תוציאו ממנו בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ופרש"י דמאי דמשמע בברייתא לדמות ללא ישאירו דה"ל לאו שניתק לעשה היינו לרבות מכלליה לא תוציאו והתוס' פירשו למעט מפרטיה לא יראה דה"ל ניתק לעשה כפר"י בכל שעה וגירסת ספרים שלנו אינו אלא פי' ר"י נכתב בגמרא ודו"ק:

בא"ד בכיצד צולין האוכלו הרי זה בל"ת דובשר בשדה טריפה כו' עכ"ל לא מצאתיו שם וסתם אמרו שם המוציא בשר פסח כו' האוכלו עובר בל"ת ורש"י גופי' פי' שם ה"ז בל"ת כדאמר בפ' כל שעה לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו כו' ע"ש:

תוס' בד"ה בכלליה דמצות כו' וכל מילי ואפי' השבתת שאור ומפרטיה ממעטינן כו' ידעינן צלי אש מכלליה ומצות כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י בד"ה מצות ומרורים דכוותיה צלי אש שהוא מצות עשה כו' ת"ל ולא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב כללא (הוא) כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה שאין שוחטין. ואיידי דכתיב יעשו כתיב אותו. לכאורה לדרשה זו שפיר אצטריך האי אותו למידרש יעשו שנים אותו אחד דהיינו ששני אנשים ימנו על פסח אחד וכה"ג דרשינן (לעיל פו) יאכלו אותו והיה נ"ל דדעתו ז"ל דלא בעינן רק שיהיו שנים נדחין לפ"ש ר"ל שאין לקבוע פ"ש משום יחיד ואי איכא שנים יכול כ"א לשחוט פסחו לעצמו לבדו ואף שהלשון שוה להא דלעיל פירושן מתחלפין (עמש"כ לעיל בר"פ ת"נ) ודלא כהתוספות ועמש"כ בדבריהם אולם לפ"ז אינו מדוייק מש"כ להמנותו עמו ומש"כ לטמא א' מהן בשרץ לכאורה תמוה לפמש"כ התוספות בר"פ דחייב כרת בזה אליבא דכ"ע ועיין (לעיל צג) פלוגתת רבי ור"נ ורחב"פ ובמש"כ שם והנ"ל דלפי מאי דשני רבא לעיל בדף הסמוך תנאי היא מוכח דלר"א דמתניתין אינו חייב כרת וסוגיא דא"ד אזלא לתירוצא דאביי:

תוספות ד"ה מה. בתוספתא כו' ואין השני נשחט בג' כתות. פשוט דגם עשרה לא בעינן דמחד קראי נפקא להו (לעיל סד ב) אלא דמספקא ליה הא דטעון הלל בעשייתו אם הוא בפחות מעשרה עמש"כ (בברכות יד):

תוס' ד"ה מיבעי. קשה כו' דת"ל כו' וראשון נ"ל כו' מלא תוכל כו'. ואנכי תמה דודאי משמע דל"ל הא דר"י דלעיל דהא ל"א כאן אלא דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן ולר"י משמע דא"ש כלל ועיין בכ"מ רפ"ב מהל' ק"פ ועוד ק"ל על הא דמשמע מדבריהם דאי א"ש את הראשון עה"י דה"ה בשני וכ"כ שם הכ"מ להדיא דהלא (ביומא נא) אמרינן ולר"ש כו' ולוקמה בפסח כו' קסבר א"ש אה"פ עה"י והדר פריך ונוקמיה בפ"ש הרי דאף למ"ד דא"ש בראשון עה"י מודה בשני ואולי משום דכתיב איש איש כי יהיה טמא כו' ועשה פסח כו' דמשמע אפילו איש אחד:

מה בין פסח הראשון וכו' עמ"ש התוס' ומ"ש בעניותי בס' הק' דברים אחדים דף קפ"ג ע"ד:

(צה רע"א משנה) מה בין פסח הראשון לשני וכו'.—איני יודע אם גם פסח שני עושים אחר תמיד של בין הערבים כדין פסח ראשון, או שמא עושים אותו לפני תמיד של בין הערבים, דלעיל (נט א) נתנו טעם: למה עושים פסח ראשון אחר תמיד של בין הערבים משום דכתיב בפסח "בערב" ו"בין הערבים", והרי פסח שני אין כתוב בו אלא "בין הערבים" בלבד. ואין ראייה מזה שלא מנו במשנתנו בין הדברים שבין פסח ראשון לשני, מה שראשון נשחט אחר תמיד של בין הערבים ולא השני דהרי מלבד זה תני ושייר כמו שכתבו בתוס' ד"ה מה. וגם בהלכות פסח להרמב"ם סתם ולא כתב דין פסח שני בזה.

מתני' מצה וחמץ יש לו בבית. בגמ' יליף לה לטעמא דכולה מתניתין: גמ' ככל חוקת הפסח וגו'. בפסח שני כתיב: אותו. משמע גופו: במצות שבגופו הכתוב מדבר. לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור: מצות שעל גופו מנין. כגון מצה ומרור שהן דברים אחרים ובאין חובה לו: יכול אף מצות שלא על גופו. כגון השבתת שאור ולקמיה פריך מנא תיתי והאמרת אותו משמע מצות שבגופו: מה שבירת העצם מיוחדת. לקמן יליף לה בפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא והדר כלל על מצות ומרורים יאכלוהו וכן לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו פרטי ככל חוקת הפסח יעשו אותו כלל ולקמיה מפרש לה: איסי בן יהודה אומר. אינו צריך לא ישברו לכך אלא ללימוד אחר כדלקמן דאותו מצות שבגופו משמע: הא אמרת אותו במצות שבגופו גרסינן: ה''ק. השתא דכתיב מצות ומרורים ואיתרבי מצוה שאינה גופו אלמא אותו לאו דוקא: והוה ליה פרט וכלל. דפרטי כתיבי ברישא: ואימא נעשה כלל מוסיף על הפרט. ואיתרבי כל מילי אפילו השבתת שאור שאינה על גופו: קמ''ל. ועצם לא ישברו דלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי אפי' השבתת שאור דאם כן כל הני פרטי למה לי אלא להכי כתבינהו לכולהו למידרש תוספתא דכללא אכל חד וחד ומרבי דומיא דפרטי ותו לא וכולהו פרטי הוו דגופו ודעל גופו והיינו דקאמר תנא דפרטי ועצם לא ישברו ממעט מצות שלא על גופו כגון לא תשחט על חמץ כדלקמן ולקמן בברייתא מפרשי מאי מרבי כללא דכל חד וחד ומאי ממעט פרטא: מאי עביד ליה. מככל חוקת הפסח נפקא ליה דהא לדידיה אותו דוקא וממעט שלא על גופו וממילא מתרבה שבירת עצם דהא מצוה שבגופו היא ותמיהא לי אמאי לא בעי נמי לא ישאירו לאיסי מאי עביד ליה דהא מצוה שבגופו היא: מיבעי ליה אחד עצם כו'. דהכי דרשינן בכיצד צולין (לעיל דף פה.) כשהוא אומר ועצם לא ישברו בפסח שני שאין ת''ל הוי אחד עצם כו': ורבנן. דאמרי אותו לאו דוקא למאי איכתב: שאין שוחטין. פסח שני על היחיד שנדחה לו להכי כתב יעשו לשון רבים דכמה דאפשר לאהדורי אחר טמא חבירו להמנותו עמו מהדרינן כגון לטמא אחד בשרץ ואיידי דכתיב יעשו כתיב אותו דאע''ג דכתיב ברישא יעשו אותו אי לא כתביה זימנא אחריתי הוה אמינא אורחיה דקרא הוא: ת''ל על מצות ומרורים וגו'. והדר כתיב כללא עליה לרבויי דומיא דידיה וכל מילי לא אמרינן דנירבי דא''כ כל הני פרטי למה לי ופרטא ממעט דכוותיה כדמפרש לקמן דכללא דכל חוקת הפסח מהדרינן אכולהו פרטא לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוטי מפרט' נמי דומיא דידיה ומחד מפרטיה ממעטינן בל יראה ובל ימצא לקמן וברייתא רמוזי מרמזא ואזלא כללי מאי מרבו ופרטי מאי ממעטי ודכוותיה מרבו וממעטי: ואין לי. שיהא כלל מוסיף אלא על הפרט של עשה מצות ומרורים דכוותיה צלי אש שהוא מ''ע ופרט נמי ממעט דכוותיה השבתת שאור: ל''ת מנין. שירבה הכלל וכן הפרט ימעט ל''ת ת''ל לא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה לאו הניתק לעשה ולמעט בפרטיה לא יראה ולא ימצא דלאו שניתק לעשה נינהו כדמפרש במסקנא: ואין לי אלא כו' ל''ת גמורה מנין. שירבה [הכלל] וימעט פרט ת''ל לא ישברו וכתב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה בכללא ולמעוטי דכוותיה בפרטא כדלקמן: בפרטיה מאי קא ממעט. דכל פרטא משמע מיעוטא דכוותיה דהכי משמע האי ולא מידי אחרינא השבתת שאור דהויא נמי כמצות עשה: ל''ת דמותיר לאו הניתק לעשה הוא דכתיב גבי ראשון והנותר ממנו וגו': לא תוציא. לאו הניתק לעשה הוא דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא וגו' ומשמע לא תוציא לאוכלו אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם הוציאו ולית ליה להאי תנא הא דתני בכיצד צולין (שם) האוכלו הרי זה בל''ת דובשר בשדה טרפה (שמות כב) אלא מותר להחזירו ולאוכלו: ולא יראה. ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד: בכלליה דעצם לא ישברו בו. דמרבי לא תעשה גמור:

מה בין ראשון לשני. בתוספ' (פרק ח) קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמר בגמ' (דף צו.) ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד: ואיסי בן יהודה עצם לא ישברו בו מאי עביד ליה. תימה לאיסי לא ישאירו ממנו עד בקר מאי עביד ליה דהא לדידי' לא צריך למעוטי בל יראה דמאותו מפיק מצוה שלא על גופו: מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד. קשה לרשב''א דתיפוק ליה מככל חקת הפסח וראשון נפקא לן בפרק האשה (לעיל דף צא.) דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וי''ל דלית ליה ההיא דרשה ובפסח ראשון נפקא ליה משום דלא גרע מפסח שני: בכלליה דמצות ומרורים מאי קמרבי צלי אש. משמע משום מצות ומרורים דקאי כללא עליה מרבינן צלי אש ותימה כיון דפרט וכלל הוא בלא מצות ומרורים מרבינן צלי אש וכל מילי אפילו השבתת שאור ומפרטי ממעטי מכל חד וחד חדא מילתא כדאמר בריש מרובה (ב''ק דף סב:) דמסיק על כל דבר פשע כלל ריבויא וכל הני פרטי למה לי חד למעוטי עבדים כו' ויש לומר דודאי בלא מצות ומרורים ידעינן צלי אש מכללא ומצות ומרורים לא אתא אלא למעוטי השבתת שאור ולא נקט האי לישנא בכלליה דמצות ומרורים מאי קמרבי צלי אש אלא משום דבעי למיפרך ואיפוך אנא: לא תוציא מן הבית. פי' בקונט' דלאו הניתק לעשה הוא דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא משמע לא תוציא לאוכלו בבית אחר אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם תוציאו וקשה לר''י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה והא לאו שקדמו עשה הוא ולא חשיב לאו הניתק לעשה כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף טו.): בפרטיה קא ממעיט בל יראה. כאן משמע כמו שפירש ר''י בכל שעה (לעיל . כט:) דלא יראה הוי ניתק לעשה: