דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - ב

ושוין בית שמאי ובית הלל  שבודקין לעושי פסח, שרוצים ללכת לירושלים על מנת להקריב פסחיהם, ואין להם דרך אחרת אלא דרך שדה בית הפרס - בודקים להם את השדה, ואם לא נמצא שם עצם מותרים לעבור שם.

ואין בודקין לאוכלי תרומה, אלא ימתין ויקיף את השדה יום או יומיים עד שמגיע אל תרומתו ואוכלה.

למדנו, שהקילו חכמים לעבור דרך שדה בית הפרס על ידי בדיקה, ולא העמידו דבריהם במקום כרת.

והוינן בה: מאי בודקין? איך בודקין את השדה לדעת שאין בה עצם?

אמר רב יהודה אמר שמואל מנפח נופח בפיו בבית הפרס והולך. ואם יש עצם כשעורה הרי היא נדחית בנפיחתו, ואם יש עצם גדולה יותר לא חששו שיסיט אותה, מפני שיראנה ויזהר.

רב יהודה בר אביי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם שרגילים לעבור שם, טהור. והבא לעשות פסחו יבדוק אם נידש ויעבור, ומשום שטומאת בית הפרס מדבריהם הקילו לסמוך על בדיקה זו במקום כרת, אבל לאכילת תרומה לא סומכים על בדיקה זו.

הדרן עלך פרק פרק האשה

פרק תשיעי - מי שהיה

מתניתין:

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה מירושלים בי"ד ניסן, ולא עשה את הפסח הראשון - יעשה את הפסח השני בי"ד אייר.

וכן אם שגג, שכח שהיום מקריבים פסח, או נאנס בי"ד ניסן.

וכן מי שלא עשה את הפסח הראשון במזיד - יעשה את השני.

שמא תאמר: כיון שאמרנו שכל מי שלא עשה פסח ראשון, בין שוגג ובין אנוס, ואפילו מזיד, חייב לעשות פסח שני, אם כן, למה נאמר בתורה בענין חיוב פסח שני "כי יהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה"? [1]

והרי פשוט הדבר שלא באה התורה להורות לו שלא יעשה פסח ראשון, כי מי שנמצא בדרך רחוקה אינו מסוגל להקריב בעצמו קרבן פסח, וברור שלא יקריבו [מבואר לפי ביאורו של רש"י בברייתא בעמוד הבא ד"ה אלא למה נאמר דרך רחוקה].

ומדוע בחרה התורה במי שהיה בדרך רחוקה להשמיענו דוגמא למי שלא הקריב פסחו, יותר מכל אונס אחר שלא הקריב? [עיין רש"י כאן].

[ואין לומר שבא הכתוב לומר שאינו יכול לשלוח להקריב את פסחו על ידי שליח, כי יש מאן דאמר בגמרא הסובר שאם הוא שלח את פסחו באמצעות שליח הוא יצא ידי חובתו. רש"י] [2]

תשובתך: לא בא הכתוב הזה לומר כי מי שלא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני, עד שתקשה מדוע נקט הכתוב מי שהיה בדרך רחוקה, כשברור שהוא לא עשה פסח בעצמו.

אלא בא הכתוב ביחס לעונש כרת, לחלק בין מזיד מצד אחד ובין מי לא עשה את הפסח מחמת שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה, והוא הדין שאר אנוסים או שוגגים שלא יכלו לעשות את הפסח. ולומר:

שאלו, טמא ומי שהיה דרך רחוקה, וכמו כן כל שוגגים ואנוסים - פטורין מהכרת.

ואלו, כלומר יש אחרים, שהם מזידים, והם חייבים בהכרת.

ובכך יש חידוש במי שהיה בדרך רחוקה יותר משאר אונסין לפוטרו מכרת.

לפי שזה היה יכול להמציא את עצמו לפני כן ולהיות במקום שיכול להגיע ממנו לעזרה בערב פסח. וכן היה יכול לשלוח את פסחו על ידי שליח. [3]

[ואי אפשר לפרש ששוגג ואנוס חייבים בהכרת, שהרי שוגג ואנוס פטורין מכל עונשין שבתורה. ולכן הגמרא מפרשת שיש אחרים, שאינם אנוסים ושוגגים, שאף על פי שחייבים בפסח שני, חייבים בכרת על זה שלא עשו פסח ראשון. ויבואר לקמן]. [4]

גמרא:

איתמר: היה בדרך רחוקה בי"ד ניסן, ואינו יכול להגיע לעזרה בזמן שחיטת הפסח מבעוד יום. אבל יגיע לירושלים בלילה שהוא זמן אכילת הפסח.

ושחטו אחרים קרבן פסח וזרקו את דמו עליו בשבילו על דעת שיגיע בערב ויאכל ממנו.

רב נחמן אמר: הורצה. יצא ידי חובתו בקרבן זה. ופטור מלעשות פסח שני.

רב ששת אמר: לא הורצה. לא יצא ידי חובתו וחייב להקריב פסח שני.

ועכשיו הגמרא מפרשת את טעמם של רב נחמן ורב ששת: רב נחמן אמר הורצה, כי מיחס הוא דחס רחמנא עליו.

כלומר, אף על פי שהתורה אמרה במי שהיה בדרך רחוקה שחייב בפסח שני, אל תלמד מזה שהתורה פסלה אותו מלעשות פסח ראשון. אלא התורה חסה עליו שלא להטריחו לשלוח שליחים שיקריבו בשבילו את הפסח לפני שיגיע לירושלים, ואיפשרה לו לעשות פסח שני במקומו.

ומכל מקום אי עביד את הפסח הראשון על ידי אחרים - יצא ידי חובתו, ותבוא עליו ברכה על שעשה את הפסח במועדו.

ורב ששת אמר לא הורצה, כי מידחא דחייה רחמנא. דחה ופסל אותו ה' מלעשות את הפסח, כטמא!

והיינו, כמו שטמא, המוזכר בפסוק, פסול מלעשות את הפסח, כך גם הוא פסול מלעשות את הפסח. ואם הקריב לא עשה כלום, וחייב בפסח שני.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה, מנין למדתי את דברי, שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו עליו, הורצה?

דתנן שנינו במשנתנו: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון יעשה את השני.

מכלל, דאי בעי - עבד.

כי מלשון המשנה "ולא עשה את הראשון" משמע שהעשייה או אי העשייה תלויים בו. שאילו הוא היה רוצה, היה יכול לעשות את הראשון, אלא שהוא לא עשה.

[וודאי שבטמא אי אפשר לומר כן. שהרי גם אם עשה לא יצא ידי חובתו. ובהכרח שהמשנה מדברת במי שהיה בדרך רחוקה].

כי אם תאמר כדברי רב ששת, שאינו יכול לעשות אפילו לא על ידי שליח, היה צריך לומר "ואינו יכול לעשות את הראשון", שבכך משמעותו שגם אם עשה לא יצא ידי חובתו!

ורב ששת אמר לך שיש לדחות את ראית רב נחמן:

שהרי אי הכי, אם כדברי רב נחמן ש"ולא עשה את הראשון" משמעותו שהדבר תלוי בו, תיקשי סיפא:

דקתני בה "שגג או נאנס ולא עשה את הראשון - יעשה את השני".

והרי לדברי רב נחמן גם פה יש לדייק: מדקתני "ולא עשה", מכלל, דאי בעי - עבד, שאילו רצה היה יכול לעשות את הפסח! וזה הרי לא יתכן. שהרי שגג, והרי נאנס, ואיך יעשה את הפסח אם הוא שוגג ואינו יודע שפסח היום, או אם הוא אנוס?

אלא, בהכרח, חייבים לומר שמה שכתוב במשנה בסיפא "ולא עשה את הראשון" לא מדובר בשוגג ואנוס, שהמשנה דברה בהם קודם, אלא מזיד קתני בהדייהו.

והיינו, שנה התנא והוסיף את דינו של מי שהיה מזיד ביחד עם שוגג ואנוס, ללמדך שגם מי שלא עשה פסח ראשון במזיד חייב בפסח שני.

וכך הוא פירוש דברי המשנה: שגג, או נאנס, או הזיד ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.

וכיון שכך, הכא נמי גם ברישא יש לנו לומר כי "ולא עשה את הראשון" אינו מתייחס למי שהיה טמא ובדרך רחוקה, אלא בא התנא להוסיף אונן, שגם הוא קתני בהדייהו.

וכך פירוש דברי המשנה: מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, או שהיה אונן ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.

ואונן דינו כמזיד, שהרי יכל לעשות את הפסח, שכך שנינו לעיל צא ב: אונן - טובל, ואוכל פסחו לערב. [5].

אמר רב אשי ראיה לדברי רב ששת, שמדובר במשנה גם באונן וגם במזיד:

מתניתין נמי דייקא ממשנתנו גם כן יש לדייק כדברי רב ששת, ממה דקתני ששנינו בסוף המשנה:

"אם כן, למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה? שאלו פטורין מהכרת, ואלו חייבין בהכ רת"

ויש לשאול על מה ששנינו "ואלו חייבין בהכרת":

אהייא על מי מדובר כאן שחייבין בהכרת?

אילימא אם נאמר שמדובר אשוגג ונאנס שהוזכרו במשנה בפירוש, אם כן קשה: וכי שוגג ונאנס בני כרת נינהו [הן]? והרי שוגג ואנוס פטורים מכל עונשין שבתורה!

אלא, לאו, בהכרח שמדובר כאן אמזיד ואונן!

וכך צריכים לפרש בדברי המשנה:

אלו, מי שהיה טמא ובדרך רחוקה, ושוגג ואנוס - פטורין מהכרת.

ואלו, אונן ומזיד - חייבים בהכרת.

ומוכח שהמשנה דיברה במזיד ואונן. והיכן דיברה בהם? בעל כרחך שמה שכתוב "ולא עשה את הראשון" מדובר בהם.

ומכאן קושיא על דברי רב נחמן שביאר שמה שכתוב ברישא "ולא עשה את הראשון" מדובר במי שהיה בדרך רחוקה. ולדבריו המשנה לא דברה במזיד ובאונן כלל!

ומתרצת הגמרא: ורב נחמן אמר לך:

אף על פי שברישא, ב"מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון" מדובר רק במי שהיה טמא ובדרך רחוקה, ולא באונן, והכונה ב"ולא עשה את הראשון" היא שהדבר היה תלוי ברצונו.

מכל מקום, בסיפא ודאי צריך לפרש את "ולא עשה את הראשון" שמדובר במזיד. כי אנוס ושוגג ודאי אינם יכולים לעשות את הפסח.

ולפי זה לעולם, מה שכתוב בסיפא "ואלו חייבין בהכרת" - אמזיד לחודיה, על מזיד בלבד נאמר, ולא על שוגג ואנוס שהוזכרו קודם.

ואם תאמר, אם כן מדוע כתוב במשנה לשון רבים "ואלו חייבין בהכרת", והרי מדובר במזיד בלבד?

ענה על זה רב נחמן: והאי דקתני חייבין בלשון רבים - איידי דתנא אגב ששנה ברישא פטורין בלשון רבים, תנא גם בסיפא חייבין בלשון רבים. [6]

אמר רב ששת ראיה לשיטתו שבהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו שלא הורצה: מנא אמינא להי?

דתניא: רבי עקיבא אומר: נאמר [בכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'"] "טמא". ונאמר בו גם "בדרך רחוקה".

הערות

[1] כתב רש"י ששאלת המשנה היא רק ממי שהיה בדרך רחוקה. אבל בטמא צריך את הפסוק, ללמדך שאפילו אם רוצה להקריב את הפסח אינו יכול. ועיין לקמן בגמרא צג א הערה 3.

[2] כך פירש רש"י. וביאר את המשנה כמאן דאמר מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים בשבילו בירושלים יצא ידי חובתו, ויבואר לקמן בגמרא.

[3] [כתבו התוספות שהמשנה סוברת ששוחטין וזורקין על טמא שרץ או טמא מת ביום השביעי אפילו לפני שטבלו, כיון שהם יכולים לטבול בו ביום. ואם כן, טמא שמוזכר בתורה מדובר בטמא שאינו יכול לטבול בו ביום. אבל למאן דאמר אין שוחטין על טמא שרץ או טמא מת ביום השביעי, אי אפשר לומר שטמא שהוזכר בתורה פטור מהכרת, שהרי טמא מת ביום השביעי חייב לטבול ואחר כך להקריב. ואם לא טבל חייב כרת. ועיין שם עוד].

[4] הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש את דברי המשנה באופן אחר: "שאלו פטורין מהכרת" היינו טמא ודרך רחוקה שאפילו אם ביטלו פסח שני במזיד, פטורין מהכרת מפני שכבר נפטרו מהכרת בפסח ראשון: "ואלו חייבין בהכרת" היינו שוגג ואונס אם ביטלו את פסח שני במזיד חייבין. וכן פסק ביד החזקה פרק ה' הלכה ב'. ודבריו הם נגד דברי הגמרא. ויבואר לקמן בעז"ה.

[5] תמהו התוספות: אם כן מדוע כתבה המשנה אונן בפני עצמו? הרי הוא בכלל שאר מזידין ! ותירצו: שהמשנה כתבה שני אופנים של מזיד, אחד שבחנם נמנע מלעשות פסח. ושני, אונן שנתעצל בגלל מרירותו. עוד כתבו תוספות, שמדובר באונן שמת קרובו אחרי חצות. אבל אם מת קודם חצות, שכבר חל עליו דין אונן לפני חיוב הפסח, אינו בכרת.

[6] כבר הבאנו לעיל הערה 4 שהרמב"ם פירש את המשנה ששוגג ואונס חייבים בכרת אם בטלו פסח שני במזיד. ואילו טמא ובדרך רחוקה פטורים מכרת אפילו אם ביטלו פסח שני במזיד. וזה שלא כדברי הגמרא כאן. ופירשו הלחם משנה וברכת הזבח [בסוף מנחות] שנחלקו תנאים לקמן אם יש חיוב כרת על בשגג בפסח הראשון והזיד בשני. ולשיטת רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא אם שגג בראשון והזיד בשני פטור. ולדבריהם אין לפרש כפירוש הרמב"ם ורב ששת ורב נחמן פירשו את המשנה באופן שתתיישב לשיטת כולם. אבל להלכה פסק הרמב"ם כרבי ששגג בראשון והזיד בשני חייב כרת. ולפי שיטתר בי אפשר לפרש את המשנה כפירוש הרמב"ם. והצל"ח נתן טעם לדברי הלחם משנה וברכת הזבח. וגם הוסיף פירוש אחר משלו [עיין שם].

שבודקין את מקום בית הפרס לפני שעובר בו (אם אין לו דרך אחרת) כדי לעשות את הפסח לדעת אם נוגע או מאהיל על עצמות מתים, ואם לא נמצאו — הריהו טהור עבור עושי פסח, אבל אין בודקין לצורך אוכלי תרומה.

ושואלים: מאי [מהו] בודקין, מה היא בדיקה זו שאמרנו שעושים לצורך עושי פסח? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס בפיו שהוא נופח באבק הדרך, כדי לדעת אם טמונה עצם כלשהי בתוך האבק. רב יהודה בר אביי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר בדומה לזה: בית הפרס שעברו בו רבים וכבר נידש ברגלים טהור, שאנו מניחים שבדריסת הרגל הוסרו ונשברו העצמות שהיו בו, ומאחר שכל טומאת בית הפרס היא מדברי סופרים הרי לענין פסח לא גזרו לחשוש שמא עדיין נשאר דבר מה, מה שאין כן לתרומה.

א משנה מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הפסח הראשון בארבעה עשר בניסן — יעשה את הפסח השני בארבעה עשר באייר. ובכלל שגג וטעה בענין הפסח או נאנס באונס כלשהו ולא עשה את הפסח הראשון — אף הוא יעשה את הפסח השני. אם כן, שכל מיני אונס בכלל זה למה נאמר בתורה טמא, או שהיה בדרך רחוקה? לומר שאלו הטמא והרחוק פטורין מהכרת אם לא עשו פסח שני ואלו חייבין בהכרת וכאשר עוד יבואר בתלמוד.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו (עבורו) את דם הפסח, והגיע לעת ערב לאכול את הפסח, אבל בשעת שחיטה היה רחוק, מה דינו? רב נחמן אמר: הורצה בזריקה זו ואינו צריך לעשות פסח שני. רב ששת אמר: לא הורצה ויעשה פסח שני. ומסבירים את שיטותיהם. רב נחמן אמר: הורצה, כי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה מיחס [לחוס] הוא שחס רחמנא [הכתוב] עליו שתהא לו תקנה אחרת ויעשה פסח שני. ואי עביד [ואם עשה] בכל זאת בפסח ראשון — תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, שאדם זה מידחא דחייה רחמנא [דחה אותו הכתוב] כטמא. שכשם שהטמא אינו רשאי להקריב אם ירצה בכך, כן נדחה גם זה שהיה בדרך רחוקה.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון — יעשה את השני. ונדייק מהלשון "ולא עשה": מכלל דאי בעי [מכאן שאם היה רוצה] — עבד [היה עושה] ונפטר מן השני ולכן היה צורך לומר שלא עשה את הראשון.

ומעירים: ורב ששת אמר לך [יכול היה לומר לך] בדחייה להוכחה זו: אי הכי [אם כך אתה מבין] סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנינו]: שגג או נאנס ולא עשה את הראשון — יעשה את השני. מדקתני [מתוך ששנה] ולא עשה, מכלל הדברים אתה לומד לשיטתך דאי בעי [שאם היה רוצה] — עבד [היה עושה]. ואולם הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת, שהרי נאמר במפורש שגג, והרי נאמר גם נאנס, ולא יכול לעשות!

אלא חייב אתה להבין את המשנה בעל כורחך באופן אחר ואף שאין הדבר מפורש, שהרי ודאי גם מזיד מי שהזיד ולא עשה קתני בהדייהו [שנה יחד אתם] עם המקרים האחרים. ויש להבין את הכתוב במשנה ולא עשה את הראשון, שנמנע מעשייתו במזיד, הכא נמי [כאן גם כן] באותו אופן פירוש ההתחלה: אונן קתני בהדייהו [שנה יחד אתם] בתוך המשפט הראשון טמא או בדרך רחוקה או מי שלא עשה את הראשון מפני אונס אחר של אנינות.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] על פי הסבר זה, דקתני [ששנינו]: אלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת, ונברר: אהייא [על איזה מהם] הכוונה? אילימא [אם תאמר] שנאמר חיוב כרת על השוגג ונאנס, וכי שוגג ונאנס בני כרת נינהו [הם]?! והרי אין אדם חייב כרת אלא על מה שחטא בזדון ומדוע יתחייבו כרת! אלא לאו [האם לא] אותו ביטוי "חייבין כרת" מדובר במזיד ואונן שאם לא יביאו פסח שני — יהיו חייבים כרת.

ורב נחמן אמר לך כנגד נימוקים אלה: לעולם יש לפרש שבמשנה נרמז בתוספת רק מזיד לחודיה [לבדו] ואין לדייק מלשון ריבוי "חייבין" ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה צריך לו לשנות] "חייב" בלשון יחיד, והאי דקתני [וזה ששנינו] "חייבין" הוא מפני גדר הלשון איידי דתנא רישא [על ידי, מתוך ששנה בתחילה] "פטורין" בלשון רבים תנא סיפא [שנה בסופה] גם כן בלשון רבים "חייבין" ואין להוכיח מכאן. עד כאן הוכחתו של רב נחמן ודחייתה על ידי רב ששת.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: נאמר "טמא" ונאמר "בדרך רחוקה"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that we examine a beit haperas that lies in the path to Jerusalem for those offering the Paschal lamb to determine whether there is actually any ritual impurity present, in order to enable those who pass through it to know whether they are still ritually pure and able to offer the Paschal lamb. But we do not examine a beit haperas for the sake of those eating teruma in order that they should be able to eat teruma in purity. The Gemara asks:

What is meant when we say that we examine for those offering the Paschal lamb? Practically, how is it examined? Rav Yehuda said that Shmuel said: One must blow the dust on the path before taking each step in the beit haperas as he walks through it, in order to see if there is a hidden bone there. Rav Yehuda bar Abaye in the name of Rav Yehuda said: A beit haperas that has been trodden underfoot is considered ritually pure, since it is assumed that any bones that were there have been removed or broken. The impurity of a beit haperas is due to a rabbinic decree. The Sages waived this decree in a case where the necessary examination is made, in order to allow people to be able to offer their Paschal lambs. However, this leniency is limited to the case of the Paschal lamb, since its neglect carries the prohibition of karet. It is not extended to other cases, such as the prohibition to eat impure teruma.

MISHNA: One who was ritually impure or on a distant journey and did not observe the first Pesaḥ by participating in the offering of the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan should observe the second Pesaḥ by participating in the offering on the fourteenth of Iyyar. If one unwittingly forgot or was prevented due to circumstances beyond his control and did not observe the first Pesaḥ, he too should observe the second Pesaḥ. If so, that the second Pesaḥ is observed even by someone who forgot or was prevented from observing the first Pesaḥ, why is it stated in the Torah that the second Pesaḥ is observed only by one who was ritually impure or on a distant journey? These cases were specified in order to teach that these two groups of people are exempt from karet if they do not observe the second Pesaḥ, but those who were not ritually impure or on a distant journey are liable to receive karet, as the Gemara will explain.

GEMARA: It was stated that the amora’im disagreed about the following issue: If one was on a distant journey and others slaughtered the Paschal lamb and sprinkled its blood on his behalf, and he arrived in time to eat the Paschal lamb, does he need to observe the second Pesaḥ since he was far away at the time that the sacrifice was offered? Rav Naḥman said: His offering was accepted, and he need not observe the second Pesaḥ. Rav Sheshet said: His offering was not accepted, and he must sacrifice the Paschal lamb on the second Pesaḥ. The Gemara explains their opinions. Rav Naḥman said: His offering was accepted because the Torah has mercy on one who was on a distant journey and allows him the option of observing the second Pesaḥ; but if he nonetheless did participate in the sacrifice of the Paschal lamb on the first Pesaḥ, may blessing come upon him. And Rav Sheshet said: His offering is not accepted because the Torah deferred his observance to the second Pesaḥ just as it does for one who is ritually impure. Just as one who is ritually impure may not voluntarily participate in the Paschal lamb, neither may one who is on a distant journey.

Rav Naḥman said: From where do I say my opinion? As we learned in the mishna: One who was ritually impure or on a distant journey and did not observe the first Pesaḥ should observe the second Pesaḥ. The expression: And did not observe, indicates by inference that regarding one who was on a distant journey, had he wished, he could have observed it and would thereby be exempt from participating in the sacrifice of the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

And Rav Sheshet said in response: If so, consider the latter clause of the mishna, which teaches: If one unwittingly forgot or was prevented due to circumstances beyond his control and did not observe the first Pesaḥ, he should observe the second Pesaḥ. According to your reasoning, from the fact that it is taught: And did not observe, conclude by inference that had he wished, he could have observed it. However, this is not possible, as the mishna states explicitly that he unwittingly forgot or was prevented due to circumstances beyond his control and was unable to observe the first Pesaḥ.

Rather, the mishna must be explained differently, as follows: Even though it does not say so explicitly, the mishna is teaching with the phrase: And he did not observe, the case of one who intentionally refrained from observing the first Pesaḥ together with the other cases in the mishna. Here, too, in the first part of the mishna, the phrase: And he did not observe, must be understood as including another category of people: It is teaching the case of an acute mourner, i.e., one whose relative died that same day and has not yet been buried, together with the other cases. The first part of the mishna includes three cases: One who was ritually impure, one who was on distant journey, and one who was an acute mourner. Therefore, it cannot be inferred that had he wished to observe the first Pesaḥ, he could have done so.

Rav Ashi said: The mishna is also precisely formulated according to this interpretation, as it teaches: These are exempt from karet, but those are liable to receive karet. To which part of the mishna is this referring? If we say that this statement is referring to one who unwittingly forgot and one who was prevented due to circumstances beyond his control, are one who unwittingly forgot and one who was prevented due to circumstances beyond his control subject to the punishment of karet? One is liable to receive karet only for performing a transgression intentionally. Rather, is it not referring to the case of one who intentionally refrained from observing the Pesaḥ, which is included in the phrase in the latter clause: And he did not observe, and to the case of an acute mourner, which is included in the parallel phrase in the first clause? These two categories of people are liable to receive karet if they fail to sacrifice the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

And Rav Naḥman could have said to you in response: Actually, the mishna refers only to the case of one who intentionally refrains from observing the first Pesaḥ and not to the case of an acute mourner; and by right it should have taught this ruling with the expression: He is liable, in the singular. And the reason that it teaches this ruling with the phrase: These are liable, in the plural, is that since the first clause of the mishna teaches its ruling with the expression: These are exempt, in the plural, the latter clause also teaches its ruling with the expression: Those are liable, in the plural. Therefore, the phrase in the first clause: And did not observe the first Pesaḥ, teaches that one on a journey has the option of observing the first Pesaḥ if he wishes. And the same phrase in the latter clause: And did not observe, comes to include the case of one who intentionally refrains from observing the first Pesaḥ.

Rav Sheshet said: From where do I say my opinion? As it was taught in a baraita that Rabbi Akiva says: It is stated that one who is ritually impure on the first Pesaḥ observes the second Pesaḥ, and it is stated that one who is on a distant journey observes the second Pesaḥ;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי שנא הני ומ"ש הני פי' ערל וטמא [ואיזמל] ערלה איסורא דאורייתא היא וכן הזאה נמי אי מעבר לה דרך רשות הרבי' את ילידי חלול שב' דהיא איסורא דאורייתא וכן איזמל נמי אי מביאו ליה דרך רשות הרבים איסורא דאורייתא היא העמידו דבריהם במקום כרת אבל אונן ומצורע ובית הפרס דלא אתו לידי איסורא דאורייתא לא העמידו דבריהם במקום כרת:

הדרן עלך האשה.

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה כו'.

איתמר היה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו רב נחמן אמר הורצה מיחס הוא דחס רחמנא עליה ואי עביד תבוא לו ברכה רב ששת אומר לא הורצה רחמנא דחייה כטמא ודייק רב נחמן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה הראשון יעשה השני מכלל דאי בעי עביד רב ששת אמר אי הכי סיפא דקתני שגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה השני וכי אלו יכולין לעשו' הראשון והרי (שנינו) [שגג] או נאנס ואלא מזיד קתני בהדייהו והכי קתני שגג או נאנס או אפי' הזיד שהיה יכול לעשות הראשון ולא עשה יעשה השני רישא נמי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או אונן קתני ודייק רב אשי להא סברא מדקתני אלו חייבין בכרת מכלל דבמזיד ואונן קתני ודחי רב נחמן מזיד קתני בסיפא דהא חייבין כרת קתני אבל ברישא איך נאמר אונן תני בהדייהו והא פטורין קתני אלא לעולם מזיד בלבד הוא דקתני בסיפא ואמאי קתני הרי אלו לשון רבים משום דתנא רישא פטורין תנא סיפא חייבין:

פרק חמישי בעזרת הצור:

מי שהי' טמא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה הוא לבאר ענין הנדחין לפסח שני ודברים שבין ראשון לשני והששי לבאר בענין אם אירעו בו סבות כגון אם הופרש שלא ממין הראוי או שהמיר בו או אבד או נתערב עם אחרים כיצד דנין באלו ובשאר הסבות הדומות לאלו וששני חלקים אלו יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בדין טומאה ודרך רחוקה השני בדברים שבין ראשון לשני השלישי בדין תמורת הפסח הרביעי בדין מפריש נקיבה או זכר בן שתי שנים לפסחו החמישי בדין מפריש פסחו ומת הששי בדין פסח שנתערב או שאבד ואח"כ נמצא זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בהכרת אמר הר"ם כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובשגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל הוא חייב כרת והוא אמרו ית' והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וזהו ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין איזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ כמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אלעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א לומר [לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ] מודיעית מקום בינו ובין ירושלים חמשה עשר מיל והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים ואם היה דר ארבעה עשר חוץ למודיעית הוא בדרך רחוקה ור' אליעזר אומר אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הלוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין שהיה בדרך רחוקה ור' עקיבא אומר כי מאחר שהיה לפנים מן המודיעית ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי מי שהי' טמא ר"ל בארבעה עשר בשעת שחיטה או שהי' בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני ואע"פ ששני אלו הוזכרו בתורה לא סוף דבר באלו השנים לבד אלא אף כל ששגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה את השני וכן פי' בגמ' שהאונן אע"פ שהי' חייב בראשון אם לא עשהו ידחה לפסח שני וכן שאפי' הזיד ולא הקריב בראשון ידחה לשני ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו א"כ למה נאמר טמא ודרך רחוקה לומר שטמא ומי שהוא בדרך רחוקה אם לא עשה את השני אף במזיד אין חייבין כרת שהרי עכ"פ נפטר מפסח ראשון שהי' בו כרת ונדחה לשני שלא נאמר בו כרת אבל שגג או נאנס בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכן אם הזיד ולא הקריב בראשון אם לא עשה את השני אע"פ שבשגגה או באונס אירע לו בשני חייב כרת שהרי נתחייב כרת בראשון אלא שהי' נתלה לו עד י"ד אייר:

ואיזו היא דרך רחוקה שמפקיעתו מן הראשון כל שהיא מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח ומודיעים הוא שם עיר רחוקה מירושלים חמשה עשר מיל שנמצא שאינו יכול ליכנס לירושלים בשעת שחיטה שמהלך של אדם בינוני מהנץ החמה שהיא יציאה בכי טוב עד חצות חמשה עשר מיל ומחצות ולמעלה עד שקיעת החמה שהיא זמן שחיטה חמשה עשר מילין שמשקיעת החמה ואילך אינו זמן שחיטה שהרי דם קדשים נפסל בשקיעת החמה וכשהוא רחוק משיעור זה והוא שהוא מן המודיעים ולהלן אי אפשר לו להיות למהלך בינוני בשעת שחיטה ואע"פ שאפשר לו להיות שם בשעת אכילה או שכבר נכנס קודם שחיטה לתוך התחום פטור ואין שוחטים עליו הא כל שהוא בשעת שחיטה קרוב חמשה עשר מיל אין זה דרך רחוקה וחייב ואם לא יכול להגיע כגון שהי' חולה או זקן או שהיו גמלים וקרנות מעכבין אותו הרי הוא כשגג או נאנס ואינו בדין דרך רחוקה ור' אליעזר אומר כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ וזהו שנקוד על ה"א של רחוקה לומר שלא רחוקה ממש אלא אף כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ כגון שחלה או נשתבש מהלכו ולא יכול ליכנס לעזרה ומ"מ לר' עקיבא זהו בכלל שוגג או אונס ולא בדין דרך רחוקה והלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

היה בא בדרך רחוקה והוא שא"א לו להיות שם בשעת שחיטה ושחטו וזרקו עליו ובא לערב לא הורצה כלל וחייב בפסח שנ' שנדחה הוא לגמרי כטמא מה טמא אם שחטו וזרקו עליו לא הורצה אף הבא בדרך רחוקה כן וכבר ביארנו בטמא זה שענינו כשאינו יכול לאכול בלילי חמשה עשר אבל טמא שרץ ונבילה טובלין ושוחטין עליהם ואוכלין לערב אבל הזבים והזבות והמצורעים והמצורעות והיולדות והנדות ובועליהן נדחין מפסח ראשון לשני אלא שהנשים בו רשות וכן השוגגים והמזידים והאנוסים:

א"כ למה נאמר טמא למה נאמר דאי בעי למיעבד לא מצי עביד אלא למה נאמר דרך רחוקה לפוטרו מן הכרת פירש המורה אלא למה נאמר דרך רחוקה אי משום דאי בעי למיעבד לא מצי עביד הא בדרך רחוקה היא. ואם תאמר שלא ישלח פסחו וכרב ששת האי תנא לית לי' אלא כרב נחמן ס"ל דאמר הורצה דאי כרת ששת איצטריך בדרך רחוקה למימר דאי בעי למיעביד לא עביד וכך כתוב ברוב ספרים וקסבר דאם זרקן עלי והרוצה. וקשאי לי ולרב ששת לא הורצה היכי מתרץ מתני' דקתני א"כ למה נאמר טמא לדרך רחוקה והא לגופייהו איצטריכו דאי בעי למיעבד לא מצי עבדי:

בד"ה אילו פטורין כו' דטמא מת בז' שלו א"כ אמאי פטור מכרת כו' עכ"ל ק"ק כיון דלמ"ד נמי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ חייב כרת אם לא טבל ועשה בראשון אמאי א"ל משה אם לא תטבילו תדחו לפסח שני כמ"ש התוס' לעיל טפי הל"ל להו דחייבי' לטבול היום ויעשו פסח ראשון דאם לא תטבלו תתחייבו כרת ודו"ק:

בד"ה ה"נ אונן כו' וא"ת מה בין אונן למזיד ושוגג דאם הוא מזיד כו' ואם הוא שוגג כו' עכ"ל כן הוא בנוסחת התוס' שלפנינו אבל קשה היאך ס"ד לאוקמא באונן שוגג דא"כ מה תיקן רב ששת דאכתי תקשי מכלל דאי בעי עביד והרי שוגג וי"ס שמחקו (ענין) שוגג מדברי התוס' וכצ"ל וא"ת מה בין אונן למזיד דאם הוא מזיד היינו מזיד וי"ל דתנא תרי כו' וק"ל:

רש"י בד"ה אם כן למה כו' עביד וכמאן דאמר כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שנידש. אבל לאכילת תרומה כו' שיכול להמתין. ק"ל דתיפוק ליה דהעמידו דבריהם במקום עשה כדאמרינן לעיל גבי אונן ועיין שם בתד"ה גבי ובמש"כ שם:

תד"ה מאי. ורב יהודה ורב חייא כו'. עיין בכורות (כט ב) בתד"ה ורב יהודה:

רש"י (בסה"מ) ושגג ונאנס כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אילו. א"כ אמאי פטור מכרת כו' ומשמע דליכא מאן דפליג עלה כו'. עמש"כ לקמן (צה ב) ברש"י:

ד"ה ואין בודקין ״את" צ"ל ״אל":

שבודקין. מהלכין בבית הפרס ע''י בדיקה לעשות פסח אם אין לו דרך אחרת: ואין בודקין לאוכלי תרומה. אלא ימתין ויקיף או יום או יומים עד שמגיע אל תרומתו ואוכלה: ה''ג מאי בודקין. היאך יבדוק: מנפח בית הפרס. הוא שדה שנחרש בה קבר כדתנן (אהלות פי''ז מ''א) החורש בית הקבר הרי זה עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה וגזור רבנן שמא כיתתה מחרישה את העצמות ופיזרתן באורך המענה ויש כאן עצם כשעורה ויעבור ויסיטנו ועצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא דהיינו היסט הלכך מנפחו בפיו ואם יש עצם גדול יראנו ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו ואהל אין מטמאו דהא אין טומאת אהל בעצמות אלא רוב בנין ורוב מנין: שנידש. ברגל טהור שדריסת הרגלים העבירתן והבא לעשות פסחו יבדוק אם נידש ויעבור אבל לאכילת תרומה לא סמכי' עלה שיכול להמתין ובית הפרס מדבריהם ולא העמידום במקום כרת דפסח: מתני' מי שהיה טמא: א''כ למה נאמר טמא. בגמ' פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד אלא אדרך רחוקה קאי דאנוס הוי דלא מצי עביד וה''נ אמרינן בגמרא ואי בעי למיעבד ע''י שלוחו עביד כמ''ד בגמרא הורצה והלכך הואיל ושאר אונסין אידחו לשני אונס דדרך רחוקה ל''ל דאידכר רחמנא טפי מאונס אחרינא הא דרך רחוקה אנוס הוא שאינו יכול ליכנס כל שעת שחיטה כדאמרינן בגמ' ולאשמעינן דאי בעי למיעבד לא מצי עביד לא מצינו למימר דהא ודאי מצי עביד כמ''ד הורצה: שאלו פטורין מן ההכרת. טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס ואלו חייבין מפרש בגמרא: גמ' שחטו וזרקו עליו. ולערב יבא ומ''מ בדרך רחוקה הוא שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו כל שש שעות עד שקיעת החמה: הורצה. ופטור מן השני: כטמא. ולא עשה כלום וזקוק לשני: מדקתני ולא עשה מכלל דאי בעי מצי עביד. ואטמא ליכא לאוקמא ועל כרחיך אדרך רחוקה קא מהדר: וליטעמיך סיפא גבי שגג ונאנס דתנא תו זימנא אחריתי ולא עשה אהי מוקמת לה הלא שגג ולא ידע שהיום פסח הרי שגג ונאנס ומאי אי בעי איכא למימר הכא אלא מאי אית לך למימר בלא עשה דסיפא מזיד קתני בהדייהו ועלה קאי ולא עשה דאי בעי הוה עביד: ה''נ. גבי לא עשה דרישא אונן קתני בהדייהו ועלה קאי ולא עשה דאי בעי עביד כדאמרי' בפ' האשה (דף צא.) האונן והמפקח הגל כו' שוחטין עליהן: מתני' נמי דיקא. דמזיד ואונן קתני בה: אהייא. קתני חייבין בהכרת: ור' נחמן. דאמר לא תנן אוננין ברישא ולא עשה אדרך רחוקה קאי אמר לך סיפא ודאי מזיד מחסרא בה ועלה קאי ולא עשה דסיפא וחייבין בהכרת נמי עליה קאי והא דתני חייבין לשון רבים איידי דתנא פטורין תנא נמי חייבין (אמר המגיה בקצת פי' רש''י זה אינו) ותימה לי אמאי לא אמר ר''נ מנא אמינא לה דקתני א''כ למה נאמר דרך רחוקה שאלו פטורין כו' מדקאמר למה נאמר ש''מ דאי בעי למיעבד עביד כר''נ דאי כרב ששת איצטריך דאי בעי למיעבד דלא ליעבד (עד כאן):

אם רצה לעבור [עי' תוספות בכורות כט. ד''ה היכי אזיל כו' וע''ע תוס כתובות כח: ד''ה מנפח]: התירו ע''י בדיקה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת ובפ' בכל מערבין (עירובין ד' כו:) תנן מערבין לכהן בבית הפרס ומפרש בגמרא משום דמצי אזיל כדרב יהודה ואומר ר''י דהאי דקאמר הכא במקום כרת דוקא היינו משום דאיכא נמי כרת בעשיית פסח בטומא' והיינו דקאמר בסוף חגיגה (דף כה:) לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה פירוש לענין פסח טיהרוהו אע''ג דאיכא כרת באכילתו בטומאה לענין תרומה העמידו דבריהם ולא טיהרוהו אע''ג דליכא אלא מיתה לאוכלה בטומאה אבל בטומאת כהן דליכא אלא לאו שרי ליכנס בבית הפרס לצורך עירוב ויש דבר כגון ללמוד תורה ולישא אשה דשרי אפי' בלא נפוח כדאמרי' במי שהוציאוהו (עירובין דף מז.) ובע''א (דף יג.) משום דעדיפי משאר מצות: מאי בודקין. קשה לר''ת מאי קבעי הלא הבדיקה מפורשת בסוף אהלות באותה משנה עצמה דקתני ומודים ב''ש וב''ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומ' ולנזיר ב''ש אומרים בודקין וב''ה אומרים אין בודקין כיצד הוא עושה מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקים כו' ואומר ר''י דבדיקה דמתני' בשכבר עבר ורב יהודה ורב חייא באין לפרש שיוכל לבא ולעבור וה''ק מאי בודקין אם רצה לעבור: מתני' מי שהיה טמא: אלו פטורין מהכרת. נראה לר''י דמתני' קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ והשתא איירי מתניתין בטמא מת בששי דלא חזי לאכילה לאורתא דאי קסבר אין שוחטין אם כן טמא דמתני' אף בטמא שרץ או דטמא מת בשביעי שלו א''כ אמאי פטור מהכרת כיון דיכול לטבול דהתניא בפ' אלו דברים (לעיל דף סט:) יכול לא יהא ענוש כרת אלא טהור ושלא היה בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר טמאים מנין ת''ל והאיש ומשמע דליכא מאן דפליג עלה מדפריך מינה לרבא דקאמר דר''א פוטר מכרת וא''ת תיקשי מתני' לרב דאמר לעיל (דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וי''ל דכמה תנאי אשכחן דסברי כרב דאין שוחטין והא דפריך ליה לעיל ממתניתין דזב שראה שתי ראיות היינו משום דרב עלה קאי ומוקי לה בשטבל: ורב נחמן אמר הורצה. רב נחמן מצי סבר כרב יהודה דאמר לקמן דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה ואפ''ה הורצה דנהי דאינו יכול בהילוך בינוני כיון דיכול לבא בסוסים ובפרדים בר אכילה הוא ולא דמי לחולה וערל וטמא: הכא נמי אונן קתני בהדייהו. וא''ת מה בין אונן למזיד (ושוגג) דאם הוא מזיד היינו מזיד (ואם הוא שוגג) היינו שוגג וי''ל דתנא תרי גווני מזיד חד שהניח בחנם ואונן שנתעצל אגב מרריה ומיירי במת לו מת אחר חצות אבל קודם חצות אינו בהכרת כדמוכח בסוף פירקין וכן איתא בהדיא בפ' טבול יום (זבחים דף ק.) ולעיל הוי מצי למיחשב נמי אונן בהדי הנהו דהעמידו דבריהם במת קודם חצות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד