דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

ג. וכן המלקט לו עצמות. מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו שחייב באבילות באותו היום.

טובל, ואוכל בקדשים בערב. ולא גזרו חכמים עליהם אנינות בלילה, כיון שאנינות היום עצמו אינה אלא מדבריהם, לכן לא הוסיפו לאסור בהם גם את הלילה.

ד. גר שנתגייר בערב פסח,

בית שמאי אומרים: טובל [שכל גר צריך טבילה, כמו שמצינו במתן תורה "וקדשתם היום ומחר", תוספות יום טוב]. ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה שמל את ערלתו כפורש מן הקבר, שטמא שבעת ימים וצריך הזאה בשלישי ושביעי, וטבילה ביום השביעי. [ובגמרא מפורש טעם הדבר].

גמרא:

שנינו במשנה אונן טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקדשים.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: קא סבר שדין אנינות דלילה שלאחר יום המיתה הוא רק מדרבנן. ולכן גבי קרבן פסח - לא העמידו חכמים דבריהם לאסור עליו את אכילת פסחו [וממילא את הקרבתו בי"ד] במקום כרת.

אך גבי קדשים - העמידו דבריהם לאסור אונן באכילת קדשים במקום עשה גרידא, שאם ימנע מאכילתם, אינו אלא מבטל מצות עשה. שנאמר: [שמות כט] "ואכלו אותם אשר כפר בהם".

שנינו במשנה: השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים.

ותמהינן: מלקט עצמות, שמשמע שנגע בעצמות בשעה שליקט, כיצד הוא טובל ועושה פסחו? והא בעי והרי צריך הזאת שלישי ושביעי!

ומשנינן: אימא, אמור במשנתנו: "השומע על מתו, וכן מי שליקטו לו עצמות". ולא ליקטן בעצמו.

שנינו במשנה: גר שנתגייר, בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בערל נכרי שמל כדי להתגייר, שאף על פי שודאי לנו שנגע במת לפני שהתגייר, אינו טמא מן התורה, שהרי נכרי אינו מקבל טומאה.

דבית הלל סברי כי מדרבנן הוא טמא שבעה ימים, ומזים עליו בשלישי ובשביעי, ורק אחר כך הוא אוכל בפסח, משום גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, אחרי שהוא יהיה כישראל גמור, שמקבל טומאה מדאורייתא, ויאמר: אישתקד בשנה שעברה, מי [האם] לא טבלתי ואכלתי מיד לאחר שנגעתי במת? ואם כן, עכשיו נמי, אטבול ואוכל מיד.

ולא ידע דאשתקד נכרי הוה, ולא מקבל טומאה. ואילו עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה.

לכן תיקנו שאחרי שמל ימתין שבעה ימים, שהרי אין לך טומאה שעברה עליו שבעה ימים שלא טהר ממנה.

[ואף על פי שהזב אינו יכול לאכול בקדשים אפילו לאחר שבעה ימים עד שיביא קרבנו, לא גזרו גזירה זו בגר. כי אילו היינו גוזרים בזה בגר שנתגייר, הוא היה אסור בקרבן פסח לעולם. שהרי אינו יכול להביא קרבנות כפרה מפני שלא קיבל טומאת זיבה בזמן שהיה נכרי, ולא גזרו חכמים לאוסרו בפסח לעולם].

ובית שמאי סברי לא גזרינן.

אבל ערל ישראל, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה ולכן לא מלוהו. אם בא עכשיו למול לאכול פסחו - טובל, [6] ואוכל את פסחו לערב.

ולא גזרינן לאסור ערל ישראל משום גזירה שמא נבוא להתיר בערל נכרי לטבול ולאכול מיד.

תניא נמי הכי: אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ערל ישראל, שטובל ואוכל את פסחו לערב.

על מה נחלקו? על ערל נכרי.

שבית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

אמר רבא: בשלוש תקנות: א. ערל ב. הזאה ג. ואיזמל [המבוארות לקמן] - העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. שהורו לבטל את מצות עשיית הפסח, על אף שהמבטלו במזיד חייב כרת.

ובשלוש תקנות אחרות: א. אונן ב. ומצורע. ג. ובית הפרס - לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, אלא התירו לעבור על גזרתם כדי לאכול את הפסח. לפי שהמבטלו חייב כרת.

ומה הן התקנות הללו?

א. ערל - הא דאמרן, מה שאמרנו שבית הלל גזרו בערל נכרי שאינו עושה את הפסח עד שימתין שבעה ימים, ומזה וטובל. נמצא שמבטל את עשיית הפסח שיש בו כרת.

ב. הזאה - טמא מת שמזין עליו שלישי ושביעי. וחל שביעי שלו בשבת, אסרו חכמים להזות עליו בשביעי משום שנראה כמתקן גברא. רש"י לעיל סה ב [והראב"ד פרק ו מקרבן פסח הלכה ו כתב שגזרו שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים].

ומנין שאסרו להזות על טמא מת בשבת אפילו בערב פסח?

דאמר מר [רבי עקיבא במשנה סה ב]: הזאה - שבות היא, ואינה דוחה את השבת בערב פסח, אף על פי שמבטל את עשיית הפסח, שיש בו כרת.

ג. איזמל - דתניא לענין מילה בשבת, שאף על פי שהתורה התירה מילה בזמנה ביום השמיני אפילו בשבת, אסור מדרבנן לטלטל את האיזמל דרך רשות הרבים בשביל למול בו.

ואמרו על זה בברייתא: כשם שאין מביאין אותו את האיזמל דרך רשות הרבים - כך אין מביאין אותו דרך גגות, ודרך חצירות, ודרך קרפיפות, לפי שאסור להכניס מהם אל הבית מדרבנן.

ושנו בברייתא, מי שיש לו בן קטן או עבד שמוטל עליו למולם ולא מל אותם, אינו ראוי לקרבן פסח.

ואם יש לו בן שחל שמיני שלו בשבת של ערב פסח, והאיזמל מונח בגגות וקרפיפות, אסרו עליו להביא את האיזמל ולמול את בנו. ונמצא מבטל את עשיית הפסח שיש בו כרת. [7]

בשלושת התקנות שהזכרנו העמידו חכמים דבריהם במקום כרת.

ואלו שלושת התקנות שלא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת:

א. אונן - הא דאמרן, שאונן טובל ואוכל פסחו לערב. והתירו לו לאכול פסחו בזמן אנינות לילה שהיא מדרבנן.

ב. מצורע - מאי היא?

מצורע שטבל ביום השביעי והעריב שמשו, צריך להקריב קרבנות ביום השמיני, ונאמר בענין קרבנות מצורע: "והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם לפני ה'". ו"לפני ה'" היינו בעזרה.

והרי מחוסר כיפורים אסור להכנס לעזרה. ואם כן, איך יעשה?

עומד בהר הבית בשער ניקנור, שלא התקדש התוך של השער בקדושת העזרה, ומכניס בהונות ידיו ורגליו לעזרה, והכהן נותן עליהם מדם האשם.

דתניא: מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח, וראה קרי בו ביום, ובעל קרי אינו יכול להכנס להר הבית, שהרי דין הר הבית כדין מחנה לויה, ובעל קרי אסור להכנס למחנה לויה.

אם כך, איך יקריב את קרבנות המצורע שלו על מנת לאכול בערב מקרבן הפסח?

טובל, ונכנס להר הבית ומקריב קרבנות מצורע, ואוכל בערב מקרבן הפסח.

אמרו חכמים: אף על פי שטבול יום שלא העריב עליו השמש אינו נכנס להר הבית [שנאמר בדברים כג יב בענין בעל קרי: "והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה", והיינו מחנה לויה].

זה, שחל שמיני של מצורע שלו בערב פסח - נכנס להר הבית כדי להכניס בהונותיו לעזרה, על מנת שיטהר ויוכל לאכול פסחו בערב.

כי מוטב שיבא עשה של פסח שיש בו כרת, וידחה עשה של טבול יום שאינו נכנס להר הבית, שאין בו כרת. [8] ואמר על זה רבי יוחנן: דבר תורה בטבול יום שנכנס להר הבית, מחנה לויה, אפילו ביטול איסור עשה אין בו, אלא רק אסור מדרבנן.

ומה שאמרה הברייתא - "יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת", לאו דוקא "עשה" שאין בו כרת. אלא הכוונה לעשה דרבנן.

[ואף על פי שנאמר בדברים כג "וכבא השמש יבא אל תוך המחנה", שם מדובר בפסוק במחנה שכינה, דהיינו העזרה].

שנאמר: [בדברי הימים ב כ] "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים, בבית ה' לפני החצר החדשה". ו"החצר החדשה" הוא הר הבית.

מאי "חצר החדשה"? מדוע נקרא הר הבית חצר החדשה?

מפני שחידשו בו חכמים דבר. ואמרו: טבול יום - לא יכנס במחנה לויה.

אם כן, רואים מהפסוק שאיסור טבול יום במחנה לויה אינו אלא מדברי חכמים.

[אף על פי שלא מבואר בפסוק בפירוש איזה דבר חידשו בו חכמים, קיבל רבי יוחנן מרבותיו שזהו החידוש שחידשו בו. רש"י. ועיין תוספות].

ומדברי רבי יוחנן למדנו שאיסור טבול יום במחנה לויה הוא מדרבנן. הרי שלא העמידו דבריהם באיסור כרת, והתירו לטבול יום להכנס להר הבית על מנת לאכול מן הפסח. [9]

ג. בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר גזרו חכמים עליה טומאת "בית הפרס" [10] בשיעור חרישת המענה, מאה אמה לכל צד [רמב"ם פרק י מטומאת מת]. לפי שחכמים חששו שמא כיתתה המחרישה את העצמות ופזרתן לאורך המענה [החרישה], ויש כאן עצם כשעורה מן המת שמטמאה במגע ובמשא. וכשהאדם עובר שם יתכן שיסיט [יזיז] את העצם, והיסט דינו כמשא. והרי הוא טמא מת.

והיכן מצינו שלא העמידו חכמים גזרה זו במקום כרת?

דתנן: נחלקו בית שמאי ובית הלל בנזיר שהלך בבית הפרס [בית שמאי אומרים בודקין את השדה. ואם אין בה עצם הרי הנזיר טהור. ובית הלל אומרים שאין בודקין שאפילו אם לא נמצא בה עצם טמא מספק].

הערות

[6] תוספות התקשו למה טובל. הרי לא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן. והרמב"ם לא הזכיר בו טבילה. ובתוספות יום טוב כתב ליישב שמדובר כאן בטבילה שטובלים לטהרת הרגל, והוה אמינא שכיון שמל וגם טבל יגזרו בו גזירת ערל נכרי, וקמשמע לן שלא גזרו [ועיין תוספות חדשים על המשניות].

[7] ואין לפרש שגזרו לבטל את המילה עצמה שהיא בכרת, שהרי אין מילה דוחה שבת אלא ביום השמיני והתינוק קטן באותה שעה. ואין עליו חיוב כרת. רש"י. והקשה הרש"ש לדברי רש"י שבענין מילה בעצמה אין ביטול כרת, מנין שהברייתא מדברת אפילו בערב פסח [ופירש הרש"ש, לולי דברי רש"י, שמדובר לענין מילת קטן בשאר ימות השנה. ונקרא "שיש בו כרת" מפני שכשיגדיל יש בו כרת].

[8] באיסור כניסה להר הבית שהוא מחנה לויה לא נאמר כרת. אבל טבול יום שנכנס לעזרה חייב כרת. ואם כן איך יכול המצורע להכניס בהונות ידיו לעזרה. נחלקו בזה בזבחים לב ב יש אומרים שביאה במקצת [שאין מכניס ראשו ורובו] לא שמה ביאה ואין בזה איסור כניסה לעזרה. ויש אומרים, שאמנם ביאה במקצת שמה ביאה, אבל הואיל והותרה לו לצרעתו אף על פי שהוא מחוסר כיפורים, הותרה לו גם לקריו. רש"י [ועיין מהרש"א ורש"ש].

[9] רבי עקיבא איגר במשניות הקשה: מה שייך לומר כאן ש"חכמים לא העמידו את דבריהם במקום כרת". והרי אפילו אם יעמידו את דבריהם הרי האיסור שלהם הוא לא יותר מאשר איסור עשה של תורה שאין בו כרת. ועשה שיש בו כרת דוחה עשה שאין בו כרת. שכך מוכח בזבחים לג ב. וצריך עיון גדול.

[10] "פרס" מלשון פרישה והתפשטות, שהטומאה מתפרשת ומתפשטת לשם. ויש מפרשים, מלשון דבר פרוס ושבור. שעצמות המת נפרסו שם. ויש מפרשים שפרסות אדם נמנעות מלילך שם [רע"ב אהלות פרק יז משנה א].

והמלקט לו את עצמות הוריו שתחילה קברום באדמה עד שיכלה הבשר, כדי להביאם לקבורת קבע שחייב באבילות כל אותו יום — טובל ואוכל אפילו בקדשים כי האבלות ביום לקוט עצמות היא רק מדברי סופרים והם לא גזרו על אנינות בלילה שאחרי זה.

גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה ונימול כפורש מן הקבר כאילו נטמא במת וצריך שיזו עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, ואינו ראוי לאכול מן הקרבנות עד ליום השמיני לגירותו.

א גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] התירו למי שמת לו מת לאכול פסחו לערב? ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] אנינות של לילה שלאחר יום המיתה היא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וגבי פסח לא העמידו הם דבריהם שיהא אסור משום אנינות במקום כרת שהרי הנמנע מן הפסח חייב כרת, ואילו גבי שאר קדשים העמידו חכמים דבריהם במקום שיש בו רק מצות עשה של אכילת קדשים.

ב במשנה נאמר שהשומע שמועה רחוקה על מתו והמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים. ותוהים: מלקט עצמות? הא בעי [הרי צריך] הזאת שלישי ושביעי ככל הנוגע בעצמות המת! ומשיבים: אימא [אמור] לא מלקט בעצמו אלא מי שליקטו לו עצמות והוא לא נגע בהן, ולכן יש כאן אכן דין אבלות מסוימת מדברי סופרים אבל טומאה אין כאן.

ג במשנה שנינו שגר שנתגייר בערב פסח נחלקו בית שמאי ובית הלל אם טובל ואוכל את הפסח לערב. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בערל גוי שנימול לשם גירות

שבית הלל סברי [סוברים]: גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה, ויאמר: אישתקד [בשנה שעברה], מי [האם] לא טבלתי ואכלתי מיד בלא הזייה? עכשיו נמי [גם כן] אטבול ואוכל. ולא ידע שיש הבדל יסודי במצבו, שאשתקד (שנה שעברה) גוי הוה [היה] ולא מקבל טומאה שמדברי תורה אין טומאה בגוים ועכשיו הוא ישראל ומקבל טומאה, ולכן גזרו שיזה שלישי ושביעי וימתין כדי להרגילו.

ובית שמאי סברי [סבורים] לא גזרינן [גוזרים אנו] מפני חשש זה. אבל ערל ישראל שלא נימול עד עתה מסיבה כלשהי ועתה כשנימול — דברי הכל טובל ואוכל את פסחו לערב, שהרי יודע להבדיל בין אשתקד להשנה ולא גזרינן [גוזרים אנו] דין ערל ישראל משום ערל גוי.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ערל ישראל ששטובל ואוכל את פסחו לערב, אלא על מה נחלקו על ערל גוי שנתגייר שבית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

ד אמר רבא: בדין ערל שנתגייר בדין הזאה ובדין איזמל העמידו חכמים דבריהן, ולא ויתרו על גזירותיהם אפילו במקום שיש בו חיוב כרת. אולם בדין אונן ומצורע ובית הפרס — לא העמידו דבריהן במקום שיש בו חיוב כרת.

ומבארים את הפרטים: ערל — הא דאמרן [זה שאמרנו] בדברים הקודמים שמשום גזירה ביטלו בית הלל את הגר מלהקריב קרבן פסח, אף שמן התורה הריהו מצווה על כך וחייב כרת על ביטולו.

הזאה — שאמר מר [החכם] במשנה: הזאה עצמה אסורה בשבת רק משום שבות שגזרו חכמים ובכל זאת אינו דוחה את השבת ואם חל ערב פסח בשבת, הרי מי שצריך להזות עליו בשבת — אינו נטהר ובטל מקרבן פסח.

איזמל — דתניא [ששנויה ברייתא]: אם שכחו ולא הביאו אזמל למול בו בשבת כשם שאין מביאין אותו את האזמל דרך רשות הרבים ואין עוברים בכך על דברי תורה כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות (בקעות מגודרות) אף כי הדבר אסור רק מתקנת חכמים, ואם כך עמדו חכמים על דבריהם ובשל תקנתם נדחית מצוות המילה, הרי מי שיש לו בן שלא נימול הוא עצמו אסור באכילת פסחו אף שעל ביטולו הריהו מתחייב כרת.

אונן שחכמים לא העמידו דבריהם בו הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו.

מצורע מאי היא [מה הוא] ענינו? דתניא [ששנויה ברייתא]: מצורע שטבל ביום שביעי לטהרתו וחל יום שמיני שלו בערב הפסח, וראוי היה באותו יום להביא קרבן כפרה ואז יאכל מן הפסח, וראה קרי בו ביום, ובעל קרי טמא הוא ואסור להכנס למקדש — טובל לקריו ומביא את קרבנותיו להתכפר ואוכל בפסח בלילה.

אמרו חכמים: אף על פי שטבול יום אחר אינו נכנס לבית המקדש שעדיין יש בו טומאה מסויימת, זה — נכנס. והטעם: מוטב יבא עשה של קרבן פסח שיש בו כרת, וידחה עשה שאין בו כרת של "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" שבשלו משלחים את טבול היום מן העזרה.

ואמר ר' יוחנן: יתר על כן, דבר תורה אפילו מצוות עשה מן התורה אין בו שתאסור טבול יום להכנס למקדש, שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב' כ, ה) מאי [מה היא] חצר החדשה — שחדשו בו באותו מקום דבר, ואמרו: טבול יום לא יכנס במחנה לויה בירושלים — בכל תחום הר הבית. ואם כן איסור זה הוא רק מתקנת חכמים ולא העמידו חכמים דבריהם אלה.

בית הפרס שלא העמידו חכמים דבריהם, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ושוין בדעתם בית שמאי ובית הלל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one who gathers the bones of his parents, who are buried in a temporary location for their flesh to decay and who is moving them to a permanent burial place must also observe a day of acute mourning by rabbinic decree. These mourners immerse and eat all types of sacrificial food at night. Since in these cases, even during the day, the mourning is by rabbinic decree, the Sages did not extend it into the evening.

With regard to a convert who converted on Passover eve, Beit Shammai say: He immerses and eats his Paschal lamb in the evening. And Beit Hillel say: One who separates from the foreskin by being circumcised is ritually impure, like one who separates from the grave after coming in contact with a corpse. Consequently, he must first observe the seven-day purification process necessary to remove ritual impurity imparted by a corpse. Only then, from the eighth day onward, may he partake of sacrificial meat.

GEMARA: What is the reason that an acute mourner may eat the Paschal lamb in the evening? The tanna of the mishna holds that the observance of acute mourning at night after the day of one’s relative’s death is a rabbinic prohibition. And with regard to the Paschal lamb, the Sages waived their prohibition because they did not uphold their statement prohibiting consumption of sacrificial food in a situation in which doing so would violate a prohibition that carries the punishment of karet, as is the case with one who neglects to offer the Paschal lamb. On the other hand, with regard to other sacrificial food, they maintained the prohibition, because they upheld their statement in a situation in which neglecting to eat the sacrificial food entails only the neglect of a positive mitzva.

We learned in the mishna: One who hears about the death of his dead relative more than thirty days after the death and one who gathers bones immerse and eat sacrificial food in the evening. The Gemara expresses surprise: Can this apply to one who gathers bones? But by doing so he came in contact with the bones of a corpse, and he needs sprinkling on the third and seventh days in order to become ritually pure. The Gemara answers: Emend the teaching of the mishna and instead say: One for whom they gathered bones, meaning that other people gathered the bones of his parents to transfer them to a new grave but he himself did not touch them, has a rabbinical requirement to observe a day of acute mourning, but he is not ritually impure.

We learned in the mishna: With regard to a convert who converted on Passover eve, there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel as to whether he may immerse and eat the Paschal sacrifice in the evening. The Gemara discusses the scope of this dispute: Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said that the dispute is about an uncircumcised gentile that was circumcised and converted on Passover eve.

Beit Hillel hold that there is a rabbinic decree due to a concern that perhaps he will become contaminated by a corpse in the following year and he will say: Last year, even though I had come in contact with a corpse previous to Passover, did I not immerse and eat the Paschal lamb without completing the purification process for impurity imparted by a corpse? Now also, I will immerse and eat. And he does not know and understand that last year, before his conversion on Passover eve, he was a gentile and therefore he was not susceptible to ritual impurity, because gentiles do not contract ritual impurity according to Torah law, but now he is a Jew and is susceptible to ritual impurity. Therefore, the Sages decreed that he should complete the seven-day purification process for impurity imparted by a corpse before he can partake of sacrificial food in order to avoid such a mistake.

And Beit Shammai hold that we do not make a decree due to this concern. But with regard to an uncircumcised Jew who for some reason had not been circumcised until Passover eve, all agree that he may immerse and eat his Paschal lamb in the evening. The concern that he will err the following year does not apply, and we do not decree in the case of an uncircumcised Jew who was circumcised on Passover eve, due to concern that the case will be confused with that of an uncircumcised gentile who was circumcised and converted on Passover eve.

That was also taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about the fact that an uncircumcised Jew who was circumcised on Passover eve may immerse and eat his Paschal lamb in the evening. With regard to what did they disagree? With regard to an uncircumcised gentile who converted on Passover eve. Beit Shammai say that he may immerse and eat his Paschal lamb in the evening, and Beit Hillel say that one who separates from the foreskin is ritually impure like one who separates from the grave.

Rava said: With regard to an uncircumcised gentile who converted, sprinkling the purification waters to purify impurity imparted by a corpse, and a circumcision scalpel [izmel], the Sages upheld their statement even in a situation in which doing so would violate a prohibition that carries the punishment of karet. However, with regard to an acute mourner, a leper, and a beit haperas, an area in which a doubt exists concerning the location of a grave or a corpse, they did not uphold their statement in a situation in which doing so would violate a prohibition that carries the punishment of karet.

The Gemara details all the cases Rava referred to: The case of an uncircumcised gentile who converted is as we have said previously. Beit Hillel disqualify a convert from offering the Paschal lamb, despite the fact that neglecting to do so renders one liable to receive karet.

The case of sprinkling the purification waters to purify impurity imparted by a corpse is as the Master said in a mishna: Sprinkling is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree, and it does not override Shabbat even on Passover eve, despite the fact that one who requires sprinkling will then be unable to offer the Paschal lamb.

The case of the circumcision scalpel is as it was taught in a baraita: If a circumcision scalpel was not brought to the location of the baby from before Shabbat, just as we may not bring it through a public domain in violation of Torah law, so too we may not bring it through roofs, through courtyards, and through enclosures, even though carrying in this manner is prohibited by rabbinic decree. One who has an uncircumcised member of his household may not bring a Paschal lamb and is liable for karet. The Sages maintained the prohibition of carrying the scalpel in all circumstances, even when doing so would mean the baby would remain uncircumcised on Passover eve, preventing his household from offering a Paschal lamb.

The Gemara lists the cases where the Sages waived their prohibition in the face of a prohibition carrying the punishment of karet: The case of an acute mourner is that which we said in the mishna.

The case of the leper, what is it? It is as it was taught in a baraita: A leper is ritually impure and must undergo an involved, eight-day purification process, which culminates on the eighth day with the bringing of various offerings in the Temple. If his eighth day occurs on Passover eve, such that it would be possible to bring his offerings and be fit to partake of the Paschal lamb that evening, and he saw an occurrence of semen on that day, and one who experiences such a discharge is ritually impure and prohibited from entering the Temple, he may immerse in order to purify himself from the discharge and then bring his offerings and eat the Paschal lamb at night.

The Sages said: Although normally, with regard to ritual impurity from seminal discharge, one who has immersed on that day may not enter the Temple until nightfall, this one may enter. The reason is that it is better for a positive mitzva that has a punishment of karet, i.e., the bringing of the Paschal lamb, to come and override a positive mitzva that does not have a punishment of karet, i.e., the mitzva of “They shall send out from the camp every leper and whoever has had issue, and whoever is unclean by the dead” (Numbers 5:2), which requires the removal from the Temple of one who has immersed that day and will become pure only upon nightfall.

And furthermore, Rabbi Yoḥanan said: By Torah law, there is not even a positive mitzva that restricts one who has immersed that day and will become pure only upon nightfall from entering the Temple, as it is stated: “And Jehoshaphat stood in the congregation of Judea and Jerusalem, in the House of the Lord, before the new courtyard” (II Chronicles 20:5). What is indicated by identifying the courtyards as the new courtyard? It indicates that they innovated something in it, and they said: One who has immersed on that day but will become pure only upon nightfall may not enter the Levite camp, which includes the entire Temple Mount. This suggests that the prohibition is of rabbinic origin and is not a positive mitzva.

The case of a beit haperas, in which the Sages did not uphold their decree, is as it was taught in a mishna: And Beit Shammai and Beit Hillel agree

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים קסבר אנינות לילה מדרבנן סתם לן תנא כר' שמעון דגרסי' בסוף שחיטת קדשים מאן תנא אנינות לילה מדרבנן ר' שמעון דתניא אנינות לילה דבר תורה דברי ר"י רבי שמעון אומר דרבנן שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב ובא רב מרי להעמיד דברי ר' שמעון ביום מיתה אנינות לילה דאורייתא וביום קבורה אנינות לילה מדרבנן וכן אמר מר מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר לא תפיס לילו ועלתה בקשיא.

ורבנן לא העמידו דבריהם בפסח שהוא במקום כרת שנא' (במדבר ט יג) וחדל לעשות הפסח ונכרתה אבל אכילת קדשים שהיא עשה העמידו דבריהם ואמרו האונן אע"פ שאנינות לילה מדרבנן אינו טובל ואוכל לערב קדשים אבל מי שלקטו לו עצמות טובל ואוכל אפילו בקדשים לערב דתניא יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות ואחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ואנינות לא פסק ליה יום טוב אלא למצות שבעה:

מתני' גר שנתגייר ערב הפסח כו' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מחלוקת בערל נכרי דב"ה סברי שמא יטמא הגר לשנה הבאה ואמר אשתקד לא טבלתי ואכלתי בערב הפסח עכשיו נמי כיון שטבלתי טהור אני כבר ואוכל הוא לא ידע דאשתקד עכו"ם הי' ולא היה מקבל טומאה השתא ישראל [הוא] ומקבל טומאה ואין הטבילה עלתה לו היום לטהר אותו בערב כטמא מת ביום שביעי שלו וב"ש לא גזרי אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרי' על ישראל משום ערל עכו"ם.

תניא נמי הכי:

אמר רבא ערל הזאה ואיזמל אלו שלשה דברים מדאורייתא ראוין הן ורבנן הוא דגזרו בהו ואפי' במקום כרת העמידו דבריהם ערל הא דאמרן כי זה הגר ראוי הוא שיטבול ויאכל בפסח לערב דלא עדיף מישראל שאם היה ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה וגדל זה בערלה ועכשיו מל עצמו בערב הפסח טובל ואוכל בערב הפסח וב"ה גזרו על הגר כמו שאמרנו למעלה ואמרי' הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

הזאה שהיא שבות ואמרו חכמים אם חל י"ד להיות בשבת אינה דוחה ואין מזין על טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אלא (מתירין) [מת גרע] לבלתי עשות הפסח.

ואיזמל אין מביאין את האיזמל בשבת כדי למול זכריו דקיימא לן מילת זכריו מעכבין אותו מלאכול הפסח שנאמר והאיש אשר הוא טהור וגו' אין מביאין האיזמל אפי' במקום שאיסורו מדרבנן דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות ובפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' זו השמועה בלשון הזה אמר רבא בעאי לאותיביה ערל הזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת וכיון דשנית שב ואל תעשה לאו מעיקר מילתא הוא וכו' אבל באלו שלשה דברים מדרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת והן אונן ומצורע ובית הפרס אונן הא דאמרן דאנינות לילה מדרבנן ובטלו דבריהם ואמרו טובל ואוכל פסחו לערב מצורע דתניא מצורע שחל שביעי [שלו] להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטובל אמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואמר רבי יוחנן דבר תורה אפי' עשה אין בו דכתיב ויעמוד יהושפט וגו' בית הפרס דתנן ושוין בית שמאי וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה [מאי] בודקין (מפסח) [מנפח] אם אין שם עצם הרי הוא טהור ורב יהודה אמר בודקין (כלומר) אם הלכו בו בני אדם וטהר דקי"ל כל עצם שהוא כשעורה [שנידש] ברגל [טהור] וכל שכן גדול ממנו:

ערל הזאה ואיזמל העמידו חכמים בהם את דבריהם במקום כרת ר"ל שאין נדחין לעשיית הפסח אע"פ שיש במניעתו כרת אבל אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו בהם חכמים את דבריהם במקום כרת אלא נדחין הם לצורך עשיית הפסח ערל כבר ביארנוה והוא שאע"פ שנתגייר וחלה חובת פסח עליו מונעים אותו הימנו כל שהוא תוך שבעה מגזרה שמא יטמא לשנה הבאה כמו שביארנו במשנה הזאה גם כן כבר ביארנוה בפרק אלו דברים שאע"פ שאין בה אלא שבות אינה דוחה שבת איזמל הוא שכבר ידעת שמילת זכריו מעכבתו מעשיית הפסח ואם הגיעה שעת מילת בנו בשבת ולא הביא איזמל מערב שבת אין מביאין אותו בשבת ולא סוף דבר מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא איסור תורה אלא אף דרך גגות וחצרות וקרפיפות שאינן אלא איסור סופרים ושלשה האחרים הראשון הוא אונן וכבר ביארנוה במשנה הרביעית והשני מצורע והוא שאמרו מצורע שחל שמיני שלו ביום ארבעה עשר אפילו ראה קרי בו ביום שנדחה ממחנה לויה טובל ונכנס לעזרת נשים ומכניס בהונותיו ומביא קרבנותיו כדינו ואע"פ שטבול יום אחר אסור ליכנס בעזרת נשים הואיל ואף עשה של וישלחו מן המחנה אין בו שאין איסורו אלא מדברי סופרים שחדשו איסור זה בישיבת יהושפט מלך יהודה דחו את האיסור מפני עשיית הפסח מפני שיש במניעתו כרת השלישי בית הפרס והוא שדה שנחרש בה קבר שגזרו בו חכמים עד מאה אמה מחשש עצם כשעורה ולא התירו לאכילת תרומה אף בבדיקה ר"ל שיהא מנפח והולך ולעושי פסח התירו בבדיקה זו שלא העמידו דבריהם במקום כרת ומ"מ יש בדיקה אחרת מועלת לכל והוא שבורר את העפר בכברה על הדרך שהתבאר באהלות וכמו שביארנוה במסכת חגיגה וכן אם נידש טהור:

יש שואלין מה נשתנו אלו מאלו ומתרצים שהראשונים יש בהם חשש איסור תורה ערל שמא יטמא ויאכל קדשים בטומאת הגוף הזאה ואיזמל שמא יעביר ארבע אמות אבל האחרונים אין בהם חשש איסור תורה שבאונן אנינות לילה אינה תורה מצורע אפילו עשה דוישלחו אין בו ובית הפרס מתוך שאין המגע מצוי הרי הוא קרוב לספק ספקא ושמא תאמר והרי התירו בית הפרס אף ללמוד תורה ולישא אשה אין זה כלום שבזו מותר לעבור אלא שמ"מ טמא וצריך טבילה אבל כאן התירו לגמרי להיותו טהור בכך וגדולי המחברים פירשו הטעם בהזאה מפני שהיום שטעון בו הזאה אינו זמן הקרבן עד הלילה ובגר מפני שאינו טובל עד שירפא ויבריא וגדולי המפרשים מיחו בטעמים אלו שהרי בהזאה יום ארבעה עשר הוא זמן שחיטת הפסח וזריקת דמו והוא הוא עונש הכרת יותר מאכילתו ובערל הרי אפילו מל שלשה ימים קודם הפסח שכבר הבריא אינו טובל ואוכל עד שיעברו שבעה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה אין מביאין כו' ובד"ה דרך כו' מילת זכריו ועבדיו כו' וליכא למימר משום כרת דערל זכר כו' וקטן לאו בר כרת הוא עכ"ל ר"ל דליכא לפרושי בלאו פסח משום כרת דערל דהא מילה גופיה אינו דוחה שבת אלא בקטן בן ח' ולאו בר כרת לא הוא ולא אביו אבל ערל גדול דבר כרת הוא מילה גופה אינו דוחה שבת וליכא לפרושי נמי בערל גדול ומשום פסח דמילתו מעכבת כדאמרי' בפ' א"ד ערל שלא מל בע"פ ענוש כרת משום פסח היינו דוקא בע"פ שחל בחול אבל בע"פ שחל בשבת אע"פ שהערל הוא בכרת משום פסח אינו דוחה שבת כמו שאינו דוחה שאר שבתות אע"פ שהוא בכרת דלאו מילה בזמנה הוא אבל מילת זכריו ועבדיו איירי בזמנו דהיינו בח' ושפיר דוחה המילה שבת ומשום כרת דפסח לא העמידו דבריהם מלהביאו דרך חצירו כו' ודו"ק:

בד"ה מצורע שטבל כו' ובד"ה וראה כו' וטובל לקריו דלצרעתו טבל מאתמול כו' עכ"ל היינו טבילה דאורייתא לא בעי אלא לקריו ולא לצרעתו שכבר טבל מאתמול אבל טבילה דרבנן בעי נמי לצרעתו דמחוסר כפורים בעי טבילה לקודש כפרש"י במתניתין וק"ל:

בד"ה יבא עשה כו' אע"פ שענוש כרת כו' והתירו הכתוב דכתיב לפני ה' הותרה לו אף לקריו עכ"ל ואין להקשות לפי זה (א) מה"ט בלא עשה דפסח שיש בו כרת נמי יכנס טבול יום זה להר הבית כיון דע"כ הותר לצרעתו הותר נמי לקריו די"ל דמחוסר כפורים א"א בע"א ליכנס ידיו לפני ה' אבל טבול יום אפשר לתקן להמתין עד למחר שיהיה לו הערב שמש לטבו"י וק"ל:

תוס' בד"ה גבי פסח לא כו' משום דיש קדשים דמצותן נמי עוברת כגון תודה כו' עכ"ל מיהו לקמן גבי בית הפרס דמחלק בין עושי פסח לאוכלי תרומה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת קשה אמאי לא קאמר דפסח מצוה עוברת משא"כ אוכלי תרומה שיכול להמתין ולהקיף יום או יומים עד שיגיע לתרומה ואוכלה כפרש"י לקמן ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה טבול יום כו' וי"ל דטמא מת אפילו בחיל גזרו כו' עכ"ל וחצר החדשה לא משמע חיל אלא עזרת נשים דקרי לה חצר בקרא ויביאני אל החצר החיצונה וק"ל:

בא"ד ולא נקט טבול יום דשאר טמאים רבותא נקט כו' עכ"ל ר"ל דשאר טמאים היינו טבול יום דטמא מת וטמא שרץ דמדאורייתא מותרין ליכנס למחנה לויה כדאמרינן פרק א"ד ולא ידענא מהיכא פסיקא להו (ב) טבול יום דטמא מת ושרץ נמי גזרו בהו דלא יכנסו לעזרת נשים דאימא דלא גזרו אלא בטבול יום דקרי וזב משום דהטמא גופיה אסור בכל מחנה לויה אבל טמא מת ושרץ דמותרין במחנה לויה מדאורייתא לא גזרו בטבול יום דידהו כדמשמע מהך דמתניתין דכלים דלא גזרו אלא בטמא מת גופיה ודו"ק:

בגמ' מ"ט קא סברי אנינות דלילה וכו' כצ"ל:

שם דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וכו' כצ"ל:


מי שהיה פרק תשיעי :

גמרא מצורע שחל ח' שלו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מחלוקת כו' אי אמרת נגזר כו'. נ"ב פירוש שיאמר אשתקד הייתי זב והקרבתי את פסחי בלא קרבן ודו"ק:

בד"ה דרך חצירות כו' וקטן לאו בר כרת הוא. נ"ב וכן האב אינו ענוש עליו כרת אלא עשה:

בד"ה מצורע כו' המטהר לפני ה' כצ"ל:

תוס' ד"ה חדש טבול יום כו' אלא ה"ה חוץ לחיל כצ"ל ונ"ב פירוש אף בחוץ לחיל סגי ודו"ק:

גמרא אונן כו' לא העמידו דבריהן במקום כרת. ק"ל מדוע לא חשיב טומאה בחבורין דג"כ לא העמידוהו במקום פסח כדאיתא (בנזיר מב ב) ועיין (מנחות כ ב) תד"ה נפסל ולקמן בר"פ תד"ה ה"נ:

רש"י ד"ה דרך חצירות. וידחה פסחו כו' ול"ל כו' וקטן לאו בר כרת הוא. ק"ל דא"כ מאי מייתא מהך ברייתא דלמא איהי איירי בשאר שבתות דלאו ע"פ ועוד נ"ל כיון דא"א לו לאביו למולו מחמת גזירת חכמים שוב אינה מעכבתו מלעשות פסח דלא קרינן ביה המול לו כל זכר כו' עיין (יבמות עא) ולכן הנלע"ד כהול"ל שכ' רש"י וקרי ליה במקום כרת משום דבמצותה איכא כרת כשיגדיל דכן (ביבמות ה ב) אמרי' ממילה ופסח שכן כרת ועיין (ביומא פה ב) ברש"י ד"ה ומה מילה מה שהביא בשם התוספתא וכ"נ שמפרש בעצמו (בשבת קל ב) בד"ה שלא ברצון ר"א ומחלקותו:

רש"י ד"ה וראה. וטובל לקריו. עיין רש"א שכתב דמדרבנן בעי נמי לצרעתו דמח"כ בעי טבילה לקדש במחכ"ת ל"ד דההיא טבילה אינה אלא לאחר שהביא כפרתו כדפרש"י (בחגיגה ועמש"כ שם) וכאן מיירי טרם הבאת קרבנותיו יותר ה"ל להביא (מיומא ל ב) מצורע טובל ועומד בשער נקנור ע"ש:

רש"י ד"ה יבא עשה. עיין רש"א תירוצו מגומגם וקושייתו א"כ דע"כ ל"א הואיל והותרה אלא לענין לעייל ידיו לעזרה דמחו"כ אסור אלא דבזה התורה התירה לו אבל להר הבית אין שום איסור למחו"כ ליכנס ואם כן לא התירה לו התורה כלום ועיין (זבחים לב ב) א"ל רבא אדרבה כו' מצורע התירא כו' וע"כ ל"פ אביי אלא משום דעכ"פ מחו"כ אסור בעלמא אלא דבזה התורה התירה משום בהונית. שוב ראיתי שם בתוספות שהקשו קושיית הרש"א ותירצו כמש"כ וביבמות הביאם הרש"א בעצמו והנך רואה שבכאן שכח גם ד"ע:

תוספות ד"ה גבי. ועיין מהרש"א ולולי דבריהם הנ"ל דפסח נמי אינה מצוה עוברת דאפשר בפ"ש ועיין לעיל (עו ב) בתד"ה ה"ג:

תוס' ד"ה טבו"י. מש"כ הרש"א דל"י מהיכן פסיקא להו כו' פשוט כיון דמתניתין סתמא קאמרה שאין טבו"י נכנס לשם. שוב ראיתי שכן כתבו התוספות עצמם (בזבחים לב ב) בד"ה ור"י (וביבמות ז ב) בד"ה וראה ומש"כ עוד כדמשמע כו' ל"ד דבט"מ גופיה גזרו אף בחיל כמבואר שם:

בסה"ד אלא ה"ה חוץ לחיל. פשוט דלא קאי רק לתירוץ קמא על הא דסוטה ופירש ה"ה כו' היינו שהיו מוציאין אותו גם להלאה מחוץ לעזרה עד חוץ לחיל דכיון דאף בט"מ גזרו בחיל כש"כ במת עצמו ועיין (בזבחים לב) תד"ה ובטמאין ודברי רש"ל בזה תמוהים מאד:

גמרא, ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו וכו' דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח, וראה קרי בו ביום [אחר שטבל לצרעתו ביום שלפניו טובל ואוכל, אע"פ שטבול יום אינו נכנס להר הבית זה נכנס להכניס ידיו לבהונות כדי לאכול פסחו לערב, מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, ואר"י דבר תורה אפילו עשה אין בו].
כתבו בתוס' דר"י לא פליג אברייתא דלאו תנא הוא אלא פירושי קמפרש והביאו ראיה לזה [מיולדת שהיא טבולת יום ארוך וכתיב גבה ואל המקדש לא תבא, משמע הא למחנה לוי תבוא] גם ביבמות האריכו בזה להוכיח דפירושא קמפרש ובפירש"י מבואר דס"ל לקושטא דמלתא דר"י פליג אברייתא והברייתא ס"ל דהוי דאורייתא.
וק"ל הא בפשוטו מוכח כן, דאם איתא דהברייתא ס"ל דהוי דאורייתא א"כ מוכח דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דאורייתא דאין בו כרת, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו דבריהן ומה ראיה, דנהי דר"י לנפשי' סבר דבאמת אפילו עשה אין בו, אבל מ"מ מצי סבר ג"כ דאפילו היה בו עשה הי' נדחה מפני הפסח, דהרי הברייתא סובר כן, וא"כ ל"ש לומר דלא העמידו, דהא אף אם יעמידו שיהא כשל תורה, הא גם דאורייתא ממש נדחית מפני הפסח אע"כ מוכרח דר"י פרושי מפרש, וס"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היתה נדחית מפני פסח, אלא כיון דרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כשל תורה (ועי' קו' תוס' בזבחים (דף לג ע"ב) דהוי עשה ול"ת).
אמנם מ"מ קשה לי, הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא נדחה מפני פסח דמוכח כן בזבחים (שם) דאמרינן רבינא אמר' למלקות אמר ועי' תוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועוד הא בעינן בעידנא, ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף, הרי דפסח דוחה לל"ת ועשה דאורייתא, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו, הא גם אם יעמידו דבריהם יהא נדחה מפני הפסח וצלע"ג [אב"ה עיין מ"ש לקמן במסכת מועד קטן דף יד ע"ב]:

(צב א תוספות) ד"ה אבל וכו' תימא וכו'.—עי' תויו"ט ותוספות חדשים, שנדחקו ליישב זה. אבל בפשיטות נראה דמיירי כאן בערל שנטמא במת, וקמ"ל דערל מקבל הזאה. והכי תניא בתוספתא פ"ז: מודין ב"ש וב"ה בערל ישראל שמקבל הזאה, וכן משמע סוף פרק זה, ועי' יבמות עא ב.

וכן מי שליקטו לו עצמות. אביו ואמו אמרי' במועד קטן (דף ח.) מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן: טובל ואוכל בקדשים. לערב דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא הלכך בלילה ליכא אנינות: כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי: גמ' לא העמידו דבריהם. לאוסרו באכילת פסחו מפני אנינות דדבריהם דהא פסח כרת הוא אבל אכילת קדשים עשה בעלמא הוא ואכלו אותם אשר כפר בהם (שמות כט): מלקט. משמע הוא עצמו ליקטן: מחלוקת בערל נכרי. שאינו מקבל טומאה בנכריותו דב''ה סברי גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה עה''פ ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומא' עד יום ע''פ שנתגיירתי וטבלתי ואכלתי והשתא נמי אטבול ואיכול ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא קיבל טומאה בנכריותו אבל עכשיו הוא טמא הלכך כשמתגייר ממתין שבעה שאין לך טומאה שעברה עליו שלא טהר ממנה ואע''ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קבל טומאה בנכריותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו: אבל ערל ישראל. שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערילתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה: ערל הזאה ואיזמל. סימני הלכות הם: הא דאמרן. דחזי לאורתא ומשום גזירה דשנה הבאה דחיוה ב''ה: ואינה דוחה שבת. בפ' אלו דברים ולא עביד פסח ושבות דרבנן הוא: אין מביאין אותו. איזמל למילה: דרך חצרות. אף על גב דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו דתניא מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח וליכא למימר משום כרת דערל זכר אשר לא ימול וגו' דמילה דדחיא שבת בזמנה וקטן לאו בר כרת הוא: אונן. אנינות לילה מדרבנן דאמרן לעיל אוכל פסחו לערב: מצורע. שטבל והעריב שמשו בשביעי נכנס בשמיני למחנה לויה לשער נקנור שלא נתקדש בקדושת עזרה כדכתיב בקרא (ויקרא יד) והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם לפני ה' וגו' ובעזרה עצמה לא היה נכנס אלא מכניס ידיו לבוהנות לפי שאין מחוסר כפורים נכנס לה כדאמרי' [במכות] (דף ח:) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים שאם נכנסו למקדש חייבין כרת: וראה קרי בו ביום. ונדחה ממחנה לויה כדאמרי' באלו דברים (דף סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות וטובל לקרוייו דלצרעתו טבל מאתמול אף על פי שטבול יום אחר דקרי אינו נכנס דכתיב (דברים כג) כי יהיה בך איש וגו' וכבא השמש יבא אל תוך המחנה זה נכנס להר הבית להכניס ידיו לבוהנות כדי שיאכל פסחו לערב: יבא עשה. דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום בהר הבית שאין בו כרת אלא בעזרה ואי משום דמכניס ידיו לעזרה הא אמרינן בשחיטת קדשים בפ''ג (דף לב:) איכא למ''ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה ואיכא למאן דאמר הואיל והותרה לו אותה ביאה מקצת לצרעתו אע''פ שענוש כרת משום מחוסר כפורים והתירו הכתוב דכתיב לפני ה' הותרה לו אף לקרוייו: וא''ר יוחנן. עשה שאין בו כרת דקאמר תנא דברייתא לאו דוקא דאפילו עשה אין בו בטבול יום במחנה לויה אלא דרבנן הוא וקרא דכבא השמש במחנה שכינה קאמר: חצר החדשה. הר הבית וקרי לה חדשה מפני חידוש שחידשו והוסיפו על קדושתו בו ביום ואמרו טבול יום לא יכנס לה והכי גמיר ר' יוחנן מרביה דדבר זה חידוש וגבי פסח לא העמידו דבריהם לאיסור (דמצורע) [דבעל קרי] מלבוא אלא התירוהו ליכנס ולטהר שלא ידחה מפסח:

גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. הא דלא קאמר משום דפסח מצוה עוברת משום דיש קדשים דמצותן נמי עוברת כגון תודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה: אבל ערל ישראל ד''ה טובל. תימה לריב''א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן: ואמר רבי יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו. ר' יוחנן לא פליג אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפ''ק דכתובות (דף ח.) גבי אין אבלים מן המנין דלא משני אר' יוחנן רבי יוחנן תנא הוא ופליג כדמשני ארב אלא פרושי מפרש לה וכן מוכח דגבי יולדת שהיא טבולת יום ארוך כתיב (ויקרא יב) ואל המקדש לא תבוא משמע הא למחנה לויה תבא: טבול יום לא יכנס במחנה לויה. לא בכל המחנה אלא מעזרת נשים ולפנים כדתנן במסכת כלים (פ''א משנה ח) עזרת נשים מקודש הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית היה נכנס וקרי חצר לעזרת נשים כדתנן פ''ב דמדות עזרת נשים היתה אורך קל''ה וארבעה לשכות היו בארבעה מקצעותיה של מ' אמה ולא היו מקורות וכן הם עתידות להיות כדכתיב ויוציאני אל החצר החיצונה וגו' וא''ת מנא ליה דגזרו על טבול יום דילמא על טמא מת גזרו שהיה מותר בכל מחנה לויה וי''ל דטמא מת אפי' בחיל גזרו שלא יכנס כדתנן במסכת כלים (שם) החיל מקודש הימנה שאין נכרים וטמאי מתים נכנסין לשם והא דנקט בברייתא וראה קרי בו ביום ולא נקט טבול יום דשאר טמאים רבותא נקט לא מיבעיא שאר טמאים דמדאורייתא מותרים ליכנס אלא אפילו בעל קרי דמשתלח מדאורייתא חוץ לשתי מחנות אפ''ה טבול יום שלו לא גזרו ביה רבנן ואם תאמר דבפרק נוטל (סוטה דף כ:) פריך אהא דקתני התם הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואפילו מת עצמו כו' ומאי פריך כיון דמדרבנן אסור ליכנס וי''ל דמשמע ליה מדאורייתא מדקאמר הוציאוה הוציאוה תרי זמני שהיו ממהרין כל כך א''נ לא גזרו אלא שלא יכנס לפנים אבל אם נטמא בפנים לא גזרו עליו לצאת והא דאמרי' בהנשרפין (סנהדרין ד' פא:) כהן ששימש בטומא' מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין לאו דוקא חוץ לעזרה אלא הוא הדין חוץ לחיל:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד