פסחים צא ע"א

דף צא - א

והמפקח את הגל. כגון שנפל כותל על אדם והרי הוא מתחת גל של אבנים, ויש חשש שמא הוא מת, ונמצא ששיש חשש שהמפקח את הגל, שמאהיל עליו בגופו, נטמא.

ואף על פי כן שוחטין עליו את הפסח, שהרי בינתיים, כל זמן שלא מצאנו מת תחת הגל, הרי הוא בחזקת טהרה.

וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, שהוא חוץ לירושלים, ויש חשש שמא לבסוף לא יוציאוהו ולא יוכל לאכול את הפסח, מכל מקום סומכין על כך שהבטיחוהו להוציאו, ושוחטין עליו את הפסח.

והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית, אף על פי שיש לחוש שבלילה יחלשו ולא יוכלו לאכול כזית.

כל אלו, שוחטין עליהן את הפסח, אם נמנו בחבורה של אנשים אחרים.

אבל על כולם - אין שוחטין עליהן בפני עצמן בלא אנשים אחרים, כי שמא יביאו את הפסח לידי פסול. שיש לחוש בהם שלא יהיו ראויים לאכול את הפסח בלילה, כדלהלן, ונמצא שקרבן הפסח יבוא לידי פסול.

באונן יש לחוש שמא יטמא למתו בשעת הקבורה.

במפקח הגל יש לחוש שמא ימצא מת תחת הגל, ונטמא מפני שהאהיל עליו.

בהבטיחוהו לצאת מבית האסורים שמא לא יוציאוהו.

בחולה וזקן שמא יחלשו בלילה ולא יוכלו לאכול כזית.

וכיון ששנינו ששוחטין על כל אלו את הפסח בחבורה של אחרים,

לפיכך, אם נזרק עליהם הדם ולאחר הזריקה אירע בהם פסול ואינם ראויים לאכול עתה את הפסח בלילה, אף על פי כן - פטורין הם מלעשות פסח שני, כיון שבשעת שחיטה וזריקת הדם היו ראויים.

חוץ מן המפקח בגל, שאם נמצא שהיה מת בתחתית הגל, חייב לעשות פסח שני, מפני שהוא טמא מתחילתו. שעתה התברר למפרע שלפני השחיטה כבר נטמא, שהרי האהיל על המת משעה שהתחיל לפקח את הגל. ^[3] והגמרא מעמידה את המשנה בגל עגול שראשו חד, באופן שמוכרח להיות שהוא האהיל על המת. אבל אם הגל ארוך עד שיתכן שלא האהיל על המת, פטור מלעשות פסח שני.

גמרא:

שנינו במשנה במי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, שאין שוחטין עליו בפני עצמו.

אמר רבה בר הונא אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בבית האסורין דעובדי כוכבים, שאנו חוששין שמא לא יקיימו את הבטחתם, ולא יוציאוהו מבית האסורים.

אבל בית האסורין דישראל, כגון שנתנוהו בבית האסורים לכוף את אשתו לגרשה או לשלם ממון, ^[4] שוחטין עליו בפני עצמו.

מפני שאנו אומרים: כיון דאבטחינהו - מפיק ליה. כיון שהבטיחו לו, יוציאו אותו משם. דכתיב [בצפניה ג] "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".

אמר רב חסדא: הא דאמרת בית האסורין דעובדי כוכבים לא שוחטין עליו בפני עצמו, לא אמרן [לא אמרנו] אלא אם היה בית האסורים חוץ לחומת בית פאגי, שזהו המקום החיצוני ביותר בירושלים. אבל לפנים מחומת בית פאגי - שוחטין עליו בפני עצמו.

מאי טעמא? [מהו הטעם?]

אפשר, דאמטו ליה ואכיל ליה. כי אפשר להביא לו מבשר הפסח לבית האסורים, ויאכל שם.

שנינו במשנה: לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני. חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שהמפקח בגל חייב לעשות פסח שני, אלא אם היה גל עגול, שהמת היה תחת מרכזו, שאז ודאי המפקח האהיל עליו כאשר עמד על חודו [מאירי].

אבל אם היה גל ארוך, שיתכן שהמפקח עמד על חודו שלא כנגד המת, פטור מלעשות פסח שני. כי אימא [אפשר לומר] טהור היה בשעת שחיטה.

תניא נמי הכי: רבי שמעון בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מפקח בגל - עתים [לפעמים] פטור מלעשות פסח שני, עתים חייב, כיצד? גל עגול ונמצאת טומאה תחתיו, חייב. גל ארוך ונמצאת טומאה תחתיו פטור, כי אימא טהור היה בשעת שחיטה.

מתניתין:

אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה, ובגמרא מפורש טעמו.

ורבי יוסי מתיר. שאין שחיטת הפסח תלויה במספר האנשים הנמנים עליו, אלא רק אם הם ראויים לאכול כזית.

יש יחיד ששוחטין עליו - כגון שראוי לאכילת כזית, ^[5] ויש רבים ואין שוחטין עליהן - ואפילו חבורה של מאה, שאינן יכולין לאכול כזית, כגון שהם חלשים, אין שוחטין עליהן. ^[6]

ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. וטעם הדבר מפורש בגמרא.

גמרא:

תנו רבנן: מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד?

תלמוד לומר: [דברים טז] "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך". ודורשים מכאן: "לא תוכל לאכול את הפסח באחד" - באדם אחד. דברי רבי יהודה.

ורבי יוסי אומר: יחיד ויכול לאכלו - שוחטין עליו עשרה ואין יכולין לאכלו, אפילו כזית ממנו - אין שוחטין עליהן.

ומקשינן: ורבי יוסי, האי "לא תוכל לאכול את הפסח באחד" - מאי עביד ליה? מה הוא דורש מהמלה "באחד"?

ומתרצינן: מיבעי ליה צריך את המלה "באחד" ללמוד ממנה לכדרבי שמעון, שדרש את הפסוק הזה לענין שוחט את הפסח בי"ד ניסן קודם חצות בבמת יחיד, שעובר בלא תעשה, כדלהלן:

בזמן שהיו בני ישראל במדבר הקריבו את קרבנותיהם במשכן בלבד, ולא בבמות.

משבאו לארץ ישראל, לפני שנבנה משכן שילה היו מקריבים את קרבנות הציבור בבמה גדולה של הציבור. ואת קרבנות היחיד יכלו להקריב גם בבמה קטנה של יחיד.

קרבן פסח דינו כקרבן ציבור לענין זה.

[ומשנבחר משכן שילה נאסרו הבמות, והקריבו במשכן בלבד. ואחר שחרב משכן שילה שוב הותרו הבמות, עד שנבנה בית המקדש בירושלים].

קרבנות ציבור שהקריבם בבמת יחיד חייב כרת [כדין השוחט והמעלה קדשים בחוץ].

אבל כל זה בקרבן כשר, שאילו היה קרב בבמה גדולה היה מכפר.

אך קרבן ציבור שאינו כשר, או כגון שהקריבו שלא בזמנו, אין חייבים עליו כרת אם הקריבו בבמה קטנה של יחיד.

ולמד רבי שמעון מהפסוק "לא תוכל לזבוח את הפסח" שאם זבח את הפסח או את שאר קרבנות ציבור בבמת יחיד שלא בזמנם, עובר בלא תעשה, אף על פי שהוא פטור מכרת, ^[8] כדלהלן:

דתניא: רבי שמעון אומר: מנין לזובח את פסחו בבמת יחיד ^[9] בשעת איסור הבמות [בזמן שהיו במדבר שאין זובחין אלא במשכן, וכן בזמן שהיה משכן בשילה, ובזמן שנבנה בית המקדש שבירושלים], מנין שהוא בלא תעשה, אף על פי שזבח את הפסח בי"ד ניסן קודם זמנו לפני חצות היום?

תלמוד לומר: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך".

[ולא בא ללמד על הזובח את הפסח בבמת יחיד בזמנו אחר חצות שעובר בלא תעשה, כי זה אינו צריך ללמדנו, שהרי אפילו כרת יש בו. אלא בהכרח שמדובר קודם חצות, וללמדנו שלמרות שלא חייבין עליו כרת, עוברים עליו בלאו. זבחים קיד ב]

וכך דרשו את הפסוק: "לא תוכל לזבוח את הפסח" אפילו קודם זמנו, אלא רק באותו מקום שנאמר בהמשך הפרשה: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו". דהיינו בבית המקדש.

ונמצא שהמילים "באחד שעריך" מיותרות, שהרי נאמר בסוף המקרא "כי אם אל המקום". ^[7]

ומה באו ללמדנו? אלא לכך נאמר "באחד שעריך":

כי יכול שאף בשעת היתר הבמות נאמר כן. כגון בשעה שהיו בגלגל, בנוב ובגבעון, שאולי גם אז נאמר שיש לאו אם שחט את הפסח לפני זמנו בבמת יחיד. [שהרי אפילו בזמן היתר הבמות אין מקריבים בבמה קטנה אלא קרבן הבא בנדר ובנדבה. אבל פסח שהוא קרבן חובה בי"ד ניסן, אינו קרב בבמות].

תלמוד לומר: "באחד שעריך".

לא אמרו בזובח את הפסח לפני זמנו בבמת יחיד שעובר בלאו - אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד לבית המקדש. ולא לשערים רבים של במות יחיד.

ומקשינן: ורבי יהודה שלומד מ"באחד שעריך" שאין שוחטין את הפסח על אדם יחיד - האי, זה שאמרנו שבזמן היתר הבמות לא נאמר לאו בזובח את הפסח לפני זמנו, מנא ליה? מנין למד רבי יהודה דבר זה?

ומתרצינן: רבי יהודה סובר שתרתי שמעת מינה. אפשר ללמוד מ"באחד שעריך" שני דברים: א. שאין שוחטין את הפסח על היחיד. ב. שבזמן היתר במות לא נאמר לאו בזובח את הפסח לפני זמנו.

ומקשינן: ולרבי יוסי, שדרש מהפסוק "באחד שעריך" לענין זובח את הפסח מחוץ לבית המקדש, קשה: ממאי דלהכי דקאמר רבי שמעון, מנין שבא הפסוק ללמדנו את דברי רבי שמעון?

דילמא כדקאמר רבי יהודה הוא דאתא. שמא הפסוק בא ללמדנו שאין שוחטין את הפסח על היחיד, וכמו שאמר רבי יהודה! ^[10]

ומתרצינן: אמר לך רבי יוסי: לא סלקא דעתך. אי אפשר לומר כדברי רבי יהודה.

דהא כתיב [בשמות יב] בענין פסח: "איש לפי אכלו תכוסו על השה". כלומר, איש יחיד לפי אכלו תשחטו עליו את השה.

רמי ליה רב עוקבא בר חיננא מפרישנא [שם מקום] לרבא, שיש סתירה בדברי רבי יהודה:

מי וכי אמר רבי יהודה שאין שוחטין את הפסח על היחיד?

ורמינהו: שנינו בברייתא: אשה בפסח ראשון בי"ד ניסן חייבת בפסח, ושוחטין עליה קרבן פסח אפילו אם היא בפני עצמה.

ובפסח שני, אין אשה חייבת בו, ואין שוחטין עליה קרבן בפני עצמה. ואם היא רוצה להקריב פסח - עושין אותה טפילה לאחרים, מצרפים אותה לחבורה של גברים.

דברי רבי יהודה.

הרי, שרבי יהודה אמר בפירוש שבפסח ראשון שוחטין על האשה בפני עצמה. אף על פי שהיא יחידה!

אמר ליה רבא תירוץ: לא תימא, אל תאמר בדברי רבי יהודה "שוחטין עליה בפני עצמה" בלשון יחיד. אלא אימא אמור "בפני עצמן", בלשון רבים. ורבי יהודה בא ללמדנו ששוחטין פסח ראשון על חבורה של נשים.

אמר ליה רב עוקבא בר חיננא לרבא קושיא: מי עבדינן וכי עושים חבורה שכולה נשים?

והתנן הרי שנינו במשנתנו: "אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים". מאי לאו, בחבורת נשים לחודייהו [לבדן], ועבדים לחודייהו, וקטנים לחודייהו. ואם כן, מבואר במשנתנו שאין עושים חבורה של נשים.

אמר ליה רבא לתרץ: לא! אין כוונת המשנה שאסור לעשות חבורת נשים לבדן. אלא חבורות של נשים ועבדים קטנים ביחד.

נשים ועבדים אסור להם להיות בחבורה אחת משום תפלות עבירה.

מתני' האונן והמפקח בגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין כו' אוקמא ר' יוחנן בבית האסורין של עכו"ם ואף על גב דאבטחוהו לאפוקיה אין שוחטין עליו דעבידי דמשקרי שנאמר (תהלים קמד ח) אשר פיהם דבר שוא וגו' אבל בית אסורין של ישראל כיון שהבטיחוהו להוציאו לא משקרי שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב הלכך שוחטין עליו:

אמר רב חסדא וזה האסור בבית אסורין של גוים ששנינו אין שוחטין עליו בבית האסורין שהוא חוץ לחומת בית פאגי פי' מקום חוץ לחומות ירושלים שאין אוכלין שם קדשים קלים אבל אם הוא זה בבית האסורין לפנים מבית פאגי שוחטין עליו דאפשר דמעיילינן ליה פסחא התם ואכיל ליה ואלו ששנינו במשנתנו כגון האונן ומי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם בפני עצמן שלא יביאו הפסח לידי פסול כלומר אפשר שלא יאכלוהו כי אינם יכולין ויפסל בנותר אבל נפטרו בזריקת הדם מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שבודאי האהיל על המת והיה טמא מתחלה והני מילי בגל עגול אבל גל ארוך אימור טהור היה אני אומר נזרק הדם עד שלא הגיע לטומאה:

תניא נמי הכי ר' ישמעאל בר' יוחנן אמר מפקח בגל עתים חייב עתים פטור כיצד גל עגול כו':

אין שוחטין את הפסח על היחיד כו' תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו עשרה ואין יכולין וכו' ורמינן אהא דר' יהודה הא דתניא אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה בשני עושין אותה טפילה לאחרים דברי ר' יהודה ומשני' תריץ ואימא הכי נשים בראשון שוחטין עליהן בפני עצמן אקשי' וכי עושין חבורה כולה נשים והתנן אין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים ושני' לעולם עושין חבורה כולה נשים ומשנתנו נשים ועבדים יחדו משום תפלות והוא דבר עבירה כדגרסינן רוצה אשה בקב ותפלות ולא עבדים וקטנים משום פריצותא:

המשנה החמישית והכוונה בה בענין החלק החמישי ג"כ והוא שאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר אפי' חבורה של מאה ואינם יכולים לאכול כזית אין שוחטים עליהם אין עושין חבורה נשים עבדים וקטנים אמר הר"ם זה מבואר ורוצה באומרו נשים ועבדים וקטנים ועבדים משום פריצותא אבל כל מין ומין לעצמו הרי הוא מותר נשים לעצמן עבדים לעצמן והלכה כר' יוסי אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים גר שנתגייר ערב פסחים בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב בית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר מה שחייב שנתיר לו אכילת הפסח לבדו ולא שאר קדשים לפי שאנינות לילה מדרבנן ולשון התורה ביום המות בלבד הוא והוא מה שאמר אהרן ביום מות נדב ואביהוא ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ולפי שאכילת פסח בכרת התרנו אכילתו בעת אנינות דרבנן אבל אכילת קדשים שהוא מצות עשה בלבד לא התירוהו וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבילותו וזה הוא ראוי כשמת לו מת אחר חצות יום ארבעה עשר שהוא מחויב קרבן פסח ונתחייב בה קודם שיחול אנינות אבל אם מת לו מת קודם חצות שהוא אונן קודם שיחול שעת חיוב הקרבן ידחה לפסח שני ואין מקריבין עליו והוא אונן לפי שאינו ראוי מפני אנינותו והמלקט לו עצמות ענינו כשמלקטין אותם לו אחרים לפי שהוא מין אנינות ולא חלקו בית שמאי ובית הלל אלא בגר בלבד לפי שנאמר שמא לשנה הבאה יהיה טמא נפש ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסחי לערב כמו כן עכשיו אטבול ואוכל פסחי אבל ערל ישראל טובל ואוכל פסחו לערב:

אמר המאירי אין שוחטין את הפסח על היחיד ר"ל מפני שהדבר קרוב לבא לידי נותר ר' יוסי מתיר הואיל ומ"מ יכול הוא לאכלו והלכה כר' יהודה לכתחילה וכר' יוסי בדיעבד והענין שראוי להם לשחטו כפי מה שהם משערים שאפשר להם לאכלו בריוח ואם מיעטו בחבורה הואיל ומ"מ אפשר להם לאכלו כשר וכן אם רבו באוכלוסין כל שיגיע כזית לכל אחד כשר וכל שמיעטו בפחות משיעור אכילתו או רבו בכדי שאין כזית מגיע לכל אחד פסול וכשם שצריך לשער בזה מנין בני החבורה כך צריך לשער בה טכסיס בני אדם שבה באכילתם שיש מועטים שאוכלין הרבה ויש מרובים שאוכלין מעט וזהו שאמר אפילו חבורה של מאה בני אדם שאינן יכולין לאכול כזית כלומר שאין כל אחד ואחד יכול לאכול כזית מרוב חולשתן ועל כל פנים יבא לידי נותר אין שוחטין עליהם:

ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים פי' בגמ' לא נשים עם עבדים מחשש פריצות ולא עבדים וקטנים מחשש משכב זכור אבל נשים לבד ועבדים לבד מותר הואיל ועבדים ונשים חייבים בפסח וכן נשים עם קטנים אבל קטנים לבד לא שהרי אינן בני חיוב וכן התבאר בגמ' שאין עושין חבורה כולה גרים שמא מתוך שאינן בני תורה ומראין טלפיהן מדקדקים ביותר מדאי ומביאים אותו לבית הפסול שלא כדין:

האונן והוא שביארנו ענינו למעלה טובל ואוכל פסחו לערב שאע"פ שאנינות לילה אוסרת בקדשים מדברי סופרים דוקא בשאר קדשים אבל בפסח הואיל ומניעת אכילתו בכרת לא העמידו דבריהם עליו וטובל שאמרו היא היא הטבילה שהזכרנו למעלה שתקנו לו טבילה לקדש הואיל ומ"מ נאסרו בקדשים והיא אחת ממדרגות שבקדש על התרומה כמו שביארנו באחרון של חגיגה:

אבל לא בקדשים פי' מפני שמאחר שאין במניעת אכילתם כרת אלא עשה כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם העמידו בהם את דבריהם להיות אנינות של דבריהם אוסרתו בהם ואף בקרבן הפסח יתבאר במקום אחר שאין הדברים אמורים אלא במת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב קרבן פסח אבל אם מת לו קודם חצות נדחה לפסח שני לכתחלה אלא שאם שחטו עליו וזרקו את הדם טובל ואוכל לערב:

השומע על מתו שמת כלומר שלא היה הוא שם ביום המיתה והרי יום שמועה אצלו כיום קבורה ופירשוה בתלמוד המערב אף בשמועה קרובה שיומה מן התורה שמ"מ הלילה מיהא אין בו אנינות כלל אף מדברי סופרים הואיל ואין שם עיקר אנינות וטובל בערב אף בקדשים:

והמלקט לו עצמות אביו פירשו בגמ' שלא לקטם הוא שאם כן כבר נטמא וטעון הזאה שלישי ושביעי אלא שלקטו במצותו ויום הליקוט הוא אונן מדברי סופרים אלא שבלילה אין בו אנינות כלל וטובל מדרבנן אחר שנאסר בקדשים ואוכל לערב אף בשאר קדשים:

גר שנתגייר ערב הפסח כלומר שמל וטבל לשם גרות טובל ואוכל וכו' פי' טובל פעם אחרת מדברי סופרים לאכילת קדשים ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ופירשוה בגמ' בערל עכו"ם שמא מתוך שאינו יודע לא נזהר מטומאת המת וצריך הזאה שלישי ושביעי ואע"פ שהעכו"ם אינו מקבל טומאה מ"מ גוזרין שמא לשנה הבאה יטמא ויאמר אשתקד מי לא טבלי ואכלי לאורתא השתא נמי וכו' אבל בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ונמנעו מלמולו שהוא מ"מ אסור בקרבן פסח שנאמר בו וכל ערל לא יאכל בו ואם בא עכשיו למול טובל ואוכל הא בלא טבילה לא שטעון הוא לאכילתו טבילה והערב השמש:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בראשון של מגילה מהו במה קטנה והיא הקרויה במת יחיד ומהו במה גדולה ובאיזה זמן הותרו הבמות או נאסרו וכל הזובח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות חייב כרת אם הוא קרבן הראוי ליקרב בפנים כדין שחוטי חוץ על הדרך שביארנו במקומו אבל קרבן הפסח אף בשעת היתר הבמות אין שוחטין אותו אלא בבמה גדולה ר"ל במת הצבור שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם עשה כן בשחיטה הראויה לפסח כגון מחצות ולמעלה חייב כרת ומחצות ולמטה בלאו:

אלא איש לפי אכלו כו'. אי קשיא ואמאי לא אמר והאשי אשר הוא טהור כו' דמיירי בפסח ראשון יש לומר כיון דכתיב בסיפ' דקרא ונכרתה הנפש ההיא דמשמע בין בין איש בין אשה לא נוכל לומר דוהאיש בא למעט אשה:

השומע על מהו והמלקט לו עצמות ובל ואוכל בקדשים לערב פי' אבל ביום שמועה ויום ליקוט עצמות הן אוננין מדרבנן ואין אוכלין קדשים ופסח הויא פלוגתא בזבחים בפ' טבול יום י"א אכילת פסחים מעכבא ואל העמידו דבריהם במקום כרת וי"א אכילת פסחים לא מעכבא ואפי' פסח לא אכלי: ואיכא לדיוקי ממנתי' דוקא שומע על מתו ומלקט לו עצמות אוכל בקדשים לערב דלא תפשי לילן. אבל הקובר מתו אע"פ שאינו יום המיתה אינו אוכל בקדשים לערב דיום קבורה תופש לילו מדרבנן ועיין מ"ש שם בפ' טבול יום:

בד"ה עשרה ואין יכולין לאוכלו כו' בהא מודה אפי' רבי יהודה כו' עכ"ל לעיל אמתניתין דקתני נמי בכה"ג אפילו חבורה של מאה שאינן כו' ה"ל למימר הכי דמודה בהא אפילו ר"י כו' ואפשר דלמתניתין ודאי משמע דלאו אסוקי מלתא דרבי יוסי היא אלא סתמא היא אתיא ככ"ע וכההיא דקתני נמי בסיפא ואין עושין חבורת נשים כו' דאתי ככ"ע כדמוכח לקמן אבל בברייתא הוה משמע דאסוקי מלתא דרבי יוסי היא ולכך הוצרכו למימר דאינו כן אלא דר"י מודה מדקתני לעיל סתמא דמתני' שלא יביאוהו לידי פסול וק"ל:

ברש"י ד"ה מפרישנא שם מקום כצ"ל:

גמרא ועבדים משום תפלות קטנים ועבדים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מנין לזובח כו' ומשחרב היה להם כו'. נ"ב לאו דוקא שהרי היה אח"כ נוב וגלגל וגבעון וק"ל:

[גמרא אבל גל ארוך פטור כו' אימא טהור היה בשעת שחיטה. עיין פירש"י וק"ל אם הגל ברשות הרבים הוי ספק טומאה ברשות הרבים וטהור ודאי ואם ברשות היחיד הוה כודאי טמא ונראה דלעולם כרשות היחיד אך זה הוי כטומאת התהום דהא לא ידע אדם מעולם אם היה שם טומאה במקום שהאהיל וגם אז לא ידע שום אדם אם חי או מת אע"ג בזה לחוד לא משוה לו טומאת התהום כגון בגל עגול (משום כיון דנפל עליו גל אתרע חזקת חיים שלו עיין בהאחרונים ביו"ד סימן שצ"ז) מ"מ בהצטרפותו לספק הואיל מהני לשוויי' כטהת"ה ועדיין צ"ע] :

במשנה א"ש אה"פ עה"י דר"י ור"י מתיר. הרמב"ם פסק כרבי יוסי וק"ל דהא (ביומא נא) ס"ל לרב ששת כרבי יהודה דא"ש עה"י וה"ל לפסוק כוותיה:

רש"י ד"ה ואפילו. וא"י לאכול כזית בין כולם. ולשון הרמב"ם בחבורו ואינו כ"א מהן יכול לאכול כזית וזה הלשון יותר מכוון וע"ש בכ"מ גם מש"כ רש"י יחיד ויכול לאכול כזית כו' ונמשך אחריו הרע"ב לשון הרמב"ם שם והוא שיהא ראוי לאכול את כולו והטעם הוא כדי שלא יבא לידי נותר וכן לשון רבי יוסי בברייתא יחיד ויכול לאכלו משמע דר"ל כולו וכ"מ שם בתד"ה עשרה ורש"י גם שם פירש כזית ממנו ואינו מכוון לע"ד:

רש"י ד"ה מנין לזובח. ומשחרב היה להם היתר כו'. וכ"ע המהרש"ל ל"ד שהרי היה אח"כ נוב וגלגל וגבעון ותימה איך נעלמו ממנו משניות ערוכות בפ' בתרא דזבחים באו לגלגל הותרו הבמות באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וכן בספ"א דמגילה קדושת שילה יש אחריה היתר גם מש"כ דגלגל היה אחר שילה ל"ד כלל כמבואר במקרא ובמשנה ובגמרא בכ"מ:

רש"י ד"ה שהוא בל"ת. ובשח"ק פ"ב מוקי לה קודם חצות כו'. ק"ל דהא ת"ק וחכמים פליגי עליה דר"ש שם במשנה בזה וא"כ מאי פריך לקמן ור"י האי מנ"ל דילמא ל"ל דר"ש ולכן הנלע"ד דהכא אזיל הש"ס לפי מאי דדחו הש"ס שם דלעולם אחר חצות ובשעת היתר במות קאי כו' ע"ש ובזה לא שמענו מי שיחלוק עליו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ק"פ ה"ג וע"ש בכ"מ:

אפשר דאמטו ליה מאכיל לי' [אאב"ה, ע"מ דאיתא במתני' דאין שוחטין הפסח על מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, איתא בגמרא לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי, אבל לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו בפ"ע, מ"ט אפשר דאמטו לי' ואכל ליה].
מכאן אני תמה על הרמב"ם ודעימיה, דבית פאגי הוא מקום סמוך להר הבית דאופין שם המנחות, וחוץ לחומה זו מקרי חוץ לחומת בית פאגי, דהא הכא מפורש דחוץ לב"פ היינו חוץ ממקום אכילתו, והיינו חוץ לחומת ירושלים, וצ"ע:

כיצד גל עגול שנמצאת. סתם גל עגול קצר הוא וא"כ כשנגע בו שלא האהיל עליו. וריב"א פירש גל עגול דרכו להיות מתקצר למעלה בראשו בהר לפיכך כשהתחיל לפקח מראשו התחיל והאהיל אבל כשהוא למעלה כמו למטה אז מן הצד התחיל לפקח. לקוטי ר"ב מתוס' כ"י:

והמפקח את הגל. מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת: שוחטין עליו. דמכ''מ עודנו בחזקת טהרה ואונן נמי לאורתא חזי כדאמרינן בגמרא דאנינות לילה ליתא מדאורייתא אלא אנינות יום כדכתיב (ויקרא י) הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר בשחיטת קדשים וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת: שוחטין עליהן. בחבורת אחרים: שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה והחבוש שמא לא יצא וחולה וזקן שמא יכבד חוליו ולא יוכל לאכול כזית: לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהן אם אירע בהן פסול כמו שפירשתי פטורין מלעשות פסח שני: חוץ מן המפקח את הגל. ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני: שהוא טמא מתחלתו. קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה בגל עגול שמתחלה האהיל את כולו: גמ' לא שנו. דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו: בית האסורין של ישראל. כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון אי נמי כדתניא (כתובות דף לג:) אם יקום והתהלך בחוץ כו' וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו: בית פאגי. מקום חיצון בירושלים: דמעיילי ליה. מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלים הוא: ל''ש. דמפקח גל חייב לעשות פסח שני אלא גל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק יצא ספק לא יצא פטור משום דלא אפשר כדאמרן לעיל (דף פח:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן: מתני' על היחיד. טעמא יליף בגמרא: ואפילו חבורה של מאה. רבי יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהן: ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. טעמא מפרש בגמרא: גמ' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. ודריש באחד באנפיה נפשיה על היחיד: ואין יכולים לאוכלו. כזית ממנו: מנין לזובח פסחו בבמת יחיד. במה קטנה שהיא בלא תעשה להכי נקט במת יחיד ולא במת ציבור דבמת ציבור בשעת איסור הבמות ליכא דשעת איסור הבמות לאחר שנבחר משכן שילה ומשחרב היה להם היתר עד שנבנה בית עולמים ומשנבנה חזרו לאיסורם ושוב לא היה להם היתר: שהיא בלא תעשה. אבל כרת דשחוטי חוץ ליכא ובשחיטת קדשים בפרק בתרא (זבחים דף קיד:) מוקי לה בקודם חצות דמחוסר זמן הוא להתקבל בפנים דכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו ושאינו ראוי לאהל מועד אינו חייב עליו ויליף מהכא דמחוסר זמן בחוץ אע''פ שאינו בכרת בלא תעשה מיהא הוי הואיל וראוי לבא לאחר זמן: יכול אף בשעת היתר הבמות כן. יהא בלא תעשה זה דהא לא הותרה במת יחיד אלא לדבר הנידר ונידב ולהוי האי לגביה כשעת איסור: ת''ל כו'. דהאי לאו דהכא לא משתעי אלא בשעת איסור הבמות והכי שמעינן ליה לקרא לא תוכל לזבוח את הפסח בבמת יחיד בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד כו' כי אם אל המקום אשר יבחר שם תזבחנו: ופרכינן לר' יוסי ממאי דקרא לכדר' שמעון כו'. ולאו פירכא כולי האי דאיכא למימר מר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי אלא טעמא דר' יוסי מהדר לפרושי מאיש לפי אכלו: לא ס''ד. דלאסור פסח על היחיד אתא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על איש אחד תשחטו ובלבד שיראה לאכילה: מפרישנא. שם מקום: אשה בראשון. חובה ובשני רשות ולקמיה יליף טעמייהו: טפילה. חיבור: קתני מיהת בפני עצמה. לשון יחיד: ה''ג לא נשים ועבדים וקטנים: תפלות. עבירה:

שהיה טמא מתחלתו. תימה לר''י מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח וי''ל דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאתן: לא שנו אלא בבית האסורין של עכו''ם. בירושלמי מוקי לה רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן כשחבשוהו ישראל אבל חבשוהו עכו''ם אין שוחטין עליו אפי' עם אחרים אשר פיהם דבר שוא והיינו איפכא משמעתין: עשרה ואין יכולין לאוכלו אין שוחטין עליהן. בהא מודה אפילו ר' יהודה כדתנן שלא יביאוהו לידי פסול: האי באחד מאי עביד ליה. הוה מצי למימר דאיצטריך לכדאמרינן בכיצד צולין (לעיל דף עט:) שאין היחיד מכריע: והתנן אין עושין חבורת נשים. מעיקרא דקתני בפני עצמה לא קשיא ליה אלא השתא דקאמר אימא בפני עצמן משום דמשמע ליה דלא אסרה מתניתין חבורת נשים אלא כשיש נשים הרבה שסומכות זו על זו ואינן זהירין לשמור הפסח ומביאות אותו לידי פסול אבל יחידה שוחטין עליה: