פסחים צ ע"א

דף צ - א

אמר אביי לתרץ: בהכרח שלא יתכן לומר כמו שנקט המקשן [עולא או רבי אושעיא] בפשטות, שגם המעות היו הקדש גמור וגם הטלה היה הקדש גמור.

אלא, מוכרחים לומר שאחד מהם לא היה "הקדש גמור".

ואפשר לומר בזה שני דרכים:

א. בעל המעות שהפריש את מעותיו לקרבן פסח שייר בקדושתן. שאמר: הרי הן קדושות על מנת כן, שכאשר אני אתן אותם לבעל הטלה להמנות עמו - תפקע בכך קדושתן, ויהיו מאז חולין בידו, ואוכל ליתנם לו את המעות בתורת מתנה גרידא והוא ימנה אותי על קרבנו במתנה ^[1]

ב. בעל המעות הקדיש אותן הקדש גמור, אלא שבעל הטלה לא הקדישו הקדש גמור, וכדלקמן.

ומצאנו מקור לדבר זה, שהטלה או המעות אינם הקדש גמור, בברייתא [בתמורה ל א], שנחלקו בה רבי וחכמים בדין אדם שהפריש טלה לפסחו, ונזקק למעות, ורוצה להמנות אחרים על פסחו ולקבל מהם את מעותיהם שהפרישו לקניית פסח, ולהשתמש באותן מעות.

לדעת חכמים מותר לו להשתמש בדמים אלו רק לצרכי אכילת קרבן פסח [כגון לקנות בהן עצים לצלותו].

ואילו רבי סובר שיכול לעשות בהם שימוש גמור של חולין, ויכול לקנות בדמים אלו חלוק לעצמו או טלית, על אף שהדמים שקיבל הן מעות קדושות, ולכאורה אינן יכולות להתחלל על הקרבן הקדוש.

ובהכרח, צריך לומר שרבי סובר שאין המעות קדושות לגמרי.

והטעם שלרבי אינן קדושות, אפשר לומר בשני דרכים:

א. כשהקונה הפריש את המעות בתחילה, שייר בהקדשו, והפרישן כדי לתתם לבעל הקרבן בשביל להמנות על הפסח, על מנת שיהיו המעות חולין בידו של המוכר.

ב. בעל הטלה לא התכוין להקדיש אותו לגמרי, אלא שייר בקדושתו, שיהיה מקצתו של הטלה חולין, כדי שיוכל להמנות אחרים על פסחו. ^[2]

וממילא, כשמקבל מאנשים אחרים מעות קדושות עבור ההשתתפות בטלה, הרי הקדושה שבמעות נתפסת בחלק החולין שנשאר בטלה. והיינו, שהמעות עצמן מתחללות עליו ויוצאות לחולין.

ומנין לנו לדעת איזו משני הדרכים נכונה, האם טעמו של רבי הוא שהיה השיור בקדושת המעות או שהיה השיור בקדושת הפסח?

דבר זה נלמד מהברייתא בתמורה ל ב, בדין אתנן זונה, וכמו שיתבאר לפנינו:

"אתנן זונה", זה האומר לזונה: הילך טלה זה בשכרך, שאסור להקריב טלה זה שהוא אתנן זונה על המזבח. [תמורה כט א] וכל זה דוקא אם שילם לזונה בבהמה שלו. אבל אם שילם לה בבהמה שאינה שלו, הבהמה לא נאסרה, שהרי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

ובברייתא בתמורה ל א שאלו: מנין שהנותן בהמת קרבן לזונה, אין הבהמה נאסרת? וענו בברייתא, שיש פסוק שממנו אנו לומדים שהנותן מוקדשין לזונה אין איסור אתנן זונה חל עליהם, כדלקמן.

ושאלו בגמרא שם: מדוע הוצרכה הברייתא להביא פסוק כדי ללמוד ממנו שאין איסור אתנן חל על מוקדשין? והרי מוקדשין הם ממון גבוה, ואינם שלו, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו!

ואמר רבי אושעיא לתרץ: מדובר בברייתא בקרבן פסח שהמנה עליו את הזונה בשכרה. והיה קרבן הפסח הזה חולין במקצתו, וכשיטת רבי, שיכול לקנות בדמים שקיבל עבור אותו המקצת חולין חלוק וטלית.

וכיון שהטלה שהפריש לפסחו יש שיור בקדושתו, שמקצתו חולין, היה מקום לומר שיש לאסור אותו משום אתנן זונה. לכן הוצרכה הברייתא להביא פסוק להתירו.

ויש ללמוד מדברי הברייתא הזו, לפי מה שהסביר רבי אושעיא, שהטלה שמפריש לפסחו מקצתו הוא חולין.

ומכאן יש לפשוט את הספק שהסתפקנו לעיל בדברי רבי, אם טעמו משום שיש שיור בקדושת הדמים, או משום השיור בקדושת הטלה.

כי מדברי רבי אושעיא מוכח, שמבאר את שיטת רבי, שטעמו הוא מחמת השיור בקדושת הטלה.

ועתה בא אביי לתרץ את דברי הברייתא, שהממנה אחרים עמו על פסחו מעות שבידו חולין, על פי דברי רבי, הסובר שיכול אדם לקנות בדמים שקיבל מהנמנים על פסחו אפילו חלוק או טלית.

וכך אמר אביי: אי לאו דאוקמיה רבי אושעיא לההיא, אם לא שהעמיד רבי אושעיא את הברייתא של אתנן במוקדשין, בממנה זונה על פסחו, שמסברא גרידא היה ראוי לומר שהפסח נאסר משום אתנן זונה, לפי שמקצת מטלה הפסח חולין הוא, ורבי היא, ולכן הוצרכה הברייתא ללמוד מפסוק שהפסח מותר.

אני, אביי, כשלעצמי, לא הייתי מעמיד את הברייתא כדברי רבי.

אלא, הוה מוקימנא הייתי מעמיד את הברייתא הזאת בכל קדשים קלים, ולאו דוקא בפסח [וכגון שנתן לזונה שלמים באתננה], ורק אליבא דרבי יוסי הגלילי.

דאמר רבי יוסי הגלילי: קדשים קלים - ממון בעלים הוא.

וכיון שהם ממון בעלים, מסברא בלבד היה מקום לומר שקדשים קלים שנתנן לזונה נאסרים משום אתנן. ולכן הוצרכה הברייתא ללמוד מהפסוק שאין הם נאסרים.

אבל מה שאמר רבי אושעיא, שלדעת רבי יש שיור בקדושת הטלה של פסח - זה לא היה נראה לי [לאביי] לומר מעצמי.

לפי שהייתי אומר: בהקדש שהקדיש האדם את הפסח עצמו, בקדושת הגוף להקריבו על המזבח - לא משייר איניש בקדושתו כלום, אלא מתכוין להקדיש את כולו לגמרי.

ורק במעות, שמייחד אותם אדם עבור פסח, בזה סובר רבי שודאי משייר איניש בקדושת המעות, הואיל דמעיקרא [שמתחילה] כי מפריש להו כאשר מפריש אותם, אדעתא דהכי מפריש להו, על דעת כן מפריש אותם, שכאשר יתנם לבעל הקרבן יהיו המעות חולין בידי בעל הקרבן הממנה אותו עליו, ויוכל לעשות בהם כל חפצו.

והיינו, שלא מקנה לו בעל הטלה לבעל המעות את חלקו בקרבן עבור מעותיו, אלא ימנה אותו עליו בתורת מתנה, וגם הדמים שנותן לו המנוי יהיו בתורת מתנה. ויהיו חולין משום השיור ששייר בעל המעות בעת שהקדישן, שתהיה קדושתן בצורה שכזאת.

אך והא - את הברייתא של ממנה אחרים עמו על פסחו, שאומרת מעות שבידיו חולין, ואמר עולא ואיתימא רבי אושעיא "אפשר ידעי חברין בבלאי טעמא דהאי מילתא" - ודאי אני אומר שברייתא זו אליבא דרבי היא.

ומשום הכי [ומשום כך] מעות שבידו חולין.

שהרי כבר אמרתי, שלדעתי סובר רבי שבמעות ודאי משייר איניש בהקדשתן. ^[3]

[ואף על פי שבברייתא אמרו גם בממנה אחרים על חגיגתו שהמעות חולין, רבי דיבר גם בחגיגה הבאה עם הפסח, כדלקמן].

ואילו את הברייתא ההיא, באתנן במוקדשין [שמבואר שם שמסברא יש אתנן במוקדשין אלא שהפסוק מיעטן בפירוש], דקא מוקי לה [שמעמיד אותה] רבי אושעיא כרבי, ובקרבן פסח - לא מוקמינא ליה אנא כרבי. אני מעצמי לא הייתי מעמיד את אותה הברייתא כשיטת רבי בקרבן פסח.

שהרי יש מקום לומר דבפסח לא משייר איניש אפילו לרבי.

ואם כן הטלה של הפסח אינו שלו, ואינו נעשה אתנן שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ועכשיו חוזר אביי לבאר את דבריו, שאת הברייתא האומרת שהממנה אחרים עמו על פסחו מעות שבידו חולין, ודאי יש להעמיד לפי רבי, ואי אפשר להעמידה לפי רבי יוסי הגלילי הסובר שקדשים קלים ממון בעלים הוא:

והא, הברייתא של ממנה אחרים עמו על פסחו - ליכא לאוקמי כרבי יוסי הגלילי. ^[4]

דהא תני בה, שהרי שנו בה בהמשך, בסיפא: והמוכר עולתו ושלמיו - לא עשה ולא כלום. ואילו לדעת רבי יוסי הגלילי שלמים שהם קדשים קלים הם ממון הבעלים, ויכול למכרם ^[5].

קיצורו של דבר: אביי עצמו, רוצה לפרש את הברייתא של ממנה אחרים על פסחו כרבי, שכאשר הפרישו את המעות על דעת כן הפרישום, כדי שיוכל הממנה לעשות בהם כל צרכו.

וממשיך אביי ואומר: והשתא, דאוקמיה [ועכשיו, שהעמיד] רבי אושעיא לברייתא ההיא של אתנן במוקדשין בממנה זונה על פסחו, ורבי היא, שלפיו הוא ממנה אותה על טלה של הפסח שיש בו שיור בקדושתו ויש בו צד חולין [ולכן לולא המיעוט מהפסוק היה ראוי לומר שחל שם אתנן זונה עליו].

שמע מינה מדברי רבי אושעיא, דסבירא ליה שאפילו בקדושת פסחו משייר איניש, ולא רק במעות שאין בהם קדושת הגוף.

אם כן, כל שכן שיש לומר שגם במעות משייר.

ואם כן, לפי דבריו של רבי אושעיא, כל שכן שאפשר להעמיד את הברייתא של ממנה אחרים על פסחו שמעות שבידו חולין - כרבי.

כי לדבריו גם הטלה וגם הדמים אינם קדושים לגמרי. ואם כן, פשוט הוא שמעות שבידו חולין.

ועתה מבארת הגמרא: מאי היא דרבי אושעיא? ביחס לאיזה משנה דיבר רבי אושעיא?

דתנן בענין אתנן זונה [תמורה ל א]:

נתן לה לזונה מוקדשין [בהמות שהוקדשו לקרבן] באתתנה - הרי אלו מותרין. שלא חל עליהם איסור אתנן זונה.

נתן לה עופות כגון תורים ובני יונה דחולין באתננה - הרי אלו אסורין.

ואם תאמר, מה חידוש יש בזה שאם נתן לה עופות של חולין אסורים משום אתנן? הא פשיטא שהן אסורין! ומאיזה טעם היה עולה בדעתך להתירם?

תשובתך: שהיה בדין להתיר עופות של חולין, בקל וחומר:

ומה אם בהמות מוקדשין, שהחמירה בהם תורה, בכך שהמום פוסל בהן, בין אם נפל בהם מום קודם שהוקדשו ובין לאחר שהוקדשו.

ובכל זאת אין בהם איסור אתנן זונה ומחיר כלב [המחליף בהמת חולין בכלב, אסור להקריב את הבהמה, ונקראת "מחיר כלב"].

עופות של חולין, שהקילה בהם תורה, שאין המום פוסל בהן [שלא נאמר דין "תמות" ודין "זכרות" בעופות] - אינו דין שאין איסור אתנן זונה ומחיר כלב חל עליהן!

תלמוד לומר: [בדברים כג יט] "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך לכל נדר" - "כל" לרבות את העופות.

ולכן יש צורך להשמיענו שחל איסור תנן זונה בעופות חולין.

עד כאן דברי המשנה.

והמשך דברי המשנה הוא בברייתא:

מקשה התנא בברייתא: מעתה, שלמדנו מהפסוק שאיסור אתנן זונה חל על עופות חולין, אם כן נאמר להיפך: קל וחומר למוקדשין, מעתה! שגם על בהמות מוקדשין יחול איסור אתנן:

כי מה עופות חולין, שהקילה התורה בהם, שאין המום פוסל בהן, החמירה התורה בהם שאתנן ומחיר חל עליהן.

מוקדשין, שהחמירה התורה בהם, שהמום פוסל בהן - אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן?!

ומתרצת הברייתא: תלמוד לומר: [שם] "לכל נדר" - פרט לדבר הנדור. וכך הוא פירוש הפסוק: אסור להביא אתנן זונה ולנדור עליו נדר שיהיה לקרבן. ומזה יש למעט מוקדשין, שכבר נדרו עליהם שיהיו קרבן, שאין איסור אתנן חל עליהם.

ומדייקינן מהברייתא:

משמע מדברי הברייתא שלא היינו יודעים שאין אתנן חל במוקדשין אלא רק מטעמא דכתב רחמנא "כל נדר". ומשמע, הא לאו הכי [לולא הפסוק הזה], הוה אמינא כי מוקדשים - חל איסור אתנן עליהם!

ותמהינן על זה: והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! ומוקדשין ממון גבוה הם, ואיך יכול אדם לאסור אותם באיסור אתנן?

ועל כך אמר רבי אושעיא לתרץ: הברייתא מדברת בממנה זונה על פסחו, שפסח הוא ממון בעלים, ורבי היא. ומבארת הגמרא: מאי רבי? היכן מצינו שרבי סובר שהפסח ממון בעלים הוא?

דתניא: נאמר [שמות יב] בענין קרבן פסח: "אם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת".

וכך יש לדרוש את הפסוק:

"אם ימעט הבית" - שיהיו לבעל הפסח מעות מועטין.

"מהיות משה" - שאין לו מה לקנות לצורך אכילת השה של קרבן פסח [כגון שאין לו עצים לצלותו, כדלקמן].

אז "ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו" - יקח מעות משכנו, וימנהו על פסחו, ויקח מן המעות הללו מה שהוא צריך כדי לאכול את הפסח. ^[6]

חכמים אומרים: "מהיות משה" - החייהו ^[7] משה, רק אם ימעט הבית מכדי אכילה של השה.

וכגון שאין לו עצים לצלותו.

כי רק לצורך אכילת השה הוא רשאי למכרו, על ידי שממנה עוד אנשים על קרבנו.

ולא אם ימעט הבית מכדי מקח! שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך. ^[8]

רבי אומר: אף אם ימעט הבית מכדי מקח. שאם אין לו מעות למקח וממכר - ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעות שבידו חולין. היות שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, שלא יהיה השה קדוש לגמרי, אלא משייר בו חולין כדי להמנות אחרים עליו, ומתחללים המעות על חלק החולין שבקרבן. ומותר לעשות זאת אפילו כדי להשתמש במעות שיקבל לצורך מקח וממכר.

[והיינו כדעת רבי אושעיא, ואילו לדעת אביי הגמרא מפרשת לקמן].

ונחלקו רבה ורבי זירא בהסבר מחלוקת רבי וחכמים:

חד אמר: בעצים לצלייתו - כולי עלמא לא פליגי שמותר למכור את חלק הקרבן לאחרים, ומותר לקנות במעות שקיבל מהנמנים על הפסח עצים לצלייתו, דכיון דתקנתא דפסח הוא - כגופא דפסח דמי.

כי פליגי [במה נחלקו רבי וחכמים] במצה ומרור, שרוצה לקנותם במעות הללו:

רבנן סברי: הא מצה ומרור אכילה אחריתי היא, ואינה חלק מאכילת קרבן הפסח עצמו.

ורבי סבר: כיון דהכשירו דפסח הוא, שמצה ומרור באים להכשיר את אכילת הפסח, שנאמר בו "על מצות ומרורים יאכלוהו", גם הם כגופא דפסח דמי. ^[9] וחד אמר: במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי [לא נחלקו] דכתיב [בשמות יב] בענין קרבן פסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו". דכיון דמצה ומרור מכשירין דפסח נינהו [הם] - כפסח דמי.

כי פליגי בזה נחלקו רבי וחכמים: ליקח בו בדמי הפסח טלית.

רבנן סברי: "מהיות משה" אמר רחמנא, ודרשו: החייהו לשה לצורך אכילתו מן המעות.

ורבי סבר: "מהיות משה", היינו החיה עצמך ממכירת השה.

[שהרי לא כתוב בתורה "מהיות שה", אלא "מהיות משה". ר"ח]. ^[10]

ומקשינן מלשון הברייתא על דברי אביי:

ולאביי, דאמר: אי לאו דאוקמא [אם לא שהעמיד] רבי אושעיא לברייתא ההיא של אתנן במוקדשין בממנה זונה על פסחו, ורבי היא, הסובר שהפסח עצמו אינו קדוש לגמרי

- הוי מוקמינן לה, אני אביי הייתי מעמיד את הברייתא בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא.

אבל בפסח - לא משייר איניש בקדושתו כלום. ומקדיש את כולו לגבוה.

ולדבריו תיקשי: הא קתני בהדיא בברייתא: "רבי אומר אף מכדי מקח, שאם אין לו, ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעות שבידו חולין. שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן".

הרי, שהקדישו את פסחיהן על מנת שלא יהיו הקדש לגמרי, אלא שיירו בקדושתן. וזה שלא כדברי אביי שאמר בפסח לא משייר איניש!

ומתרצינן: אימא: שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן.

והיינו, שכשהפריש הנמנה על הפסח את מעותיו, שייר בקדושתן, על מנת שאם ירצה ליתנם במתנה יוכל ליתנם במתנה בחזקת חולין.

מתניתין:

כדי להבין את האמור במשנתנו צריך להקדים כמה דברים:

א. דין הזב:

אם ראה אדם ראיה אחת של זוב ביום אחד, ואחר שהעריב השמש [בצאת הכוכבים] מותר לטבול ולאכול בקדשים.

ואם ראה שתי ראיות רצופות באותו היום, או ביומיים רצופים, חייב לספור שבעה ימים נקיים בלא זיבה, וטובל בשביעי, ואוכל בקדשים בערב.

ואם ראה שלוש ראיות רצופות, הרי הוא סופר שבעה נקיים מזוב, וטובל בשביעי. ועדיין אסור בקדשים. ולמחרת, בשמיני, מביא קרבנות שחייבה התורה את הזב, ואוכל בקדשים בערב.

[וחכמים הצריכוהו לטבול שנית ביום השמיני, אחר שהביא קרבנותיו, ורק אחר כך מותר לו לאכול בקדשים בערב].

ב. דין אשה שראתה דם:

שבעה הימים הראשונים שהאשה רואה בהם דם נקראים "ימי נדות", ואחריהם באים אחד עשר יום נקראים "ימי זיבות" - שאם ראתה בהם דם יש עליה דין זבה. ומשנגמרו אחד עשר יום אלו, חוזרין ימי נידתה - שכל דם שתראה בהם יש עליה דין "נדה".

ודין ימי הנדות כך הוא:

בין אם ראתה יום אחד ובין אם ראתה שבעה ימים רצופים, לעולם היא טמאה שבעה ימים, ואפילו ראתה בכל שבעה ימים הללו דם, ומשהגיע יום השביעי פסקה לראות, הרי היא מחכה עד אחר שהעריב השמש, ומותרת לטבול בלילה, ומותרת מיד לבעלה אך עדיין היא אסורה לאכול בקדשים עד שיעריב יום השמיני, למחרת.

ודין ימי הזיבות כך הוא:

אם באותם י"א יום ראתה יום אחד [אפילו ראתה בו כמה ראיות] נקראת "שומרת יום כנגד יום", שצריכה "לשמור" את היום שלמחרת ראייתה בנקיות, שתבדוק שאין לה דם באותו היום, וטובלת בו ביום, ואחר שהעריב השמש, יכולה לאכול בקדשים.

וכן הדין בראתה דם בשני ימים, שומרת את היום השלישי בנקיות, וטובלת בו ביום. ומותרת לאכול בקדשים בערב.

אבל אם ראתה שלושה ימים רצופים, סופרת שבעה ימים נקיים שלא רואה בהם דם, ורק ביום השביעי היא טובלת, וביום השמיני צריכה להביא קרבן לכפרתה, ואוכלת בקדשים אחר שהעריב יום השמיני.

ג. הנוגע במת, הרי הוא טמא שבעה ימים, ומזים עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, וטובל ביום השביעי, ואוכל בקדשים בערב.

ד. הנוגע בשרץ טמא יום אחד. וטובל בו ביום ואוכל בקדשים בערב.

ה. "טבול יום" הוא כינוי לכל מי שהיה טמא וטבל. שאף על פי שאינו נקרא "טמא" [ואין מגעו ומשאו מטמאים], מכל מקום יש עליו טומאה קלושה, ואסור לאכול בקדשים עד הערב שאחרי הטבילה.

ו. "מחוסר כיפורים" הוא כינוי לאדם שכבר הגיע זמנו להטהר, וטבל, אלא שעדיין הוא צריך להביא קרבנות לכפרתו. ורק אחרי שיביא את הקרבנות ויעריב שמשו [לאחר הבאת קרבנותיו] הוא מותר לאכול בקדשים.

הכלל שבאה המשנה ללמדנו:

שוחטין את הפסח בי"ד ניסן עבור טמא, כדי שיוכל לאכול בקדשים בליל ט"ו, אף על פי שעכשיו הוא עדיין אינו ראוי לאכול בקדשים.

ולכן:

א. זב שראה שתי ראיות, שטמא רק שבעת ימים, ואינו חייב בקרבן - שוחטין עליו קרבן פסח בי"ד בניסן, כשחל להיות יום זה בשביעי לטומאתו. ואף על פי שעכשיו הוא עדיין אינו ראוי לאכול קדשים מפני שעדיין הוא בתוך שבעת ימי טומאתו, מכל מקום הוא ראוי לאכול בקדשים בערב [ובגמרא מפורש אם מדובר אפילו קודם שטבל או רק אחר שטבל].

ואם ראה שלש ראיות, אין שוחטין עליו בשביעי. שהרי חייב להביא קרבן כפרתו בשמיני, ולא יהיה ראוי לאכול בערב.

ולכן, שוחטין עליו רק ביום השמיני שלו, כאשר הוא חל להיות בי"ד ניסן.

ב. שומרת יום כנגד יום, אשה שראתה דם באחד עשר יום הנקראים "ימי זיבה", והרי היא צריכה לשמור את יום המחרת בנקיות וטובלת בערב, שוחטין עליה בשני שלה, למחרת יום ראייתה, כיון שמותר לה לאכול בלילה.

ואם ראתה דם שני ימים, וצריכה לשמור את היום השלישי בנקיות, שוחטין עליה בשלישי, כיון שמותרת לאכול בלילה.

ג. והזבה שראתה שלושה ימים רצופים בתוך ימי הזיבות וצריכה לספור שבעה ימים נקיים, ולהביא קרבן בשמיני, שוחטין עליה בשמיני, ותביא את קרבן כפרתה קודם שתחשך, ותאכל בפסח בלילה.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: שוחטין את קרבן הפסח, וזורקין את דמו, על עבור טבול יום, אחרי שטבל וטהר מטומאתו, אך עדיין לא העריב שמשו.

וכן עבור מחוסר כיפורים לפני שהביא את קרבנו ביום השמיני. כיון שבידו להקריב קרבנותיו ויטהר בערב.

אמר אביי אי לאו דאוקמיה ר' יאשיה להא דתנן בתמורה פ"ו נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין ובעופות אסורין כו' ומעטינן להו למוקדשין למיחל עלייהו איסור אתנן ומחיר [כלב] מדכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר ודרשינן לכל נדר פרט לנדור כלומר כל דבר הנדור ומוקדש אין אתנן ומחיר חל עליהן אמאי בעינן קרא למעוטי המוקדשין תיפוק ליה דכיון דאקדשנהו לאו דידיה אינון וקיימא לן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואוקמא ר' אושעיא להא מתני' בממנה לזונה על פסחו ואליבא דר' דאמר המקדיש פסחו משייר ביה בפסחו ואם ימנה אחר עמו ויקח מעות ממנו אותן המעות חולין הן ולזה הצריכה המשנה לומר אע"פ שממנה הזונה על פסחו ויש לו רשות לא נפסל הפסח ההוא ואיצטריך קרא למעוטי דהא דידי' [הוא] ומעטינן ליה לכל נדר פרט לנדור והפסח הזה כבר נדור ומופרש לשם פסח הוא:
והיכן שנה ר' שמשייר אדם בפסחו דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח ר' אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו ומעות שבידו חולין דתקנתא דפסח הוא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואמר אביי אנא הא מתני' הוינא מוקים לה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הם כיון דאינון ממוניה איצטריך קרא לכל נדר פרט לנדור למעוטי הני קדשים קלים דלא חל איסור אתנן [ומחיר] עליהן וזו הברייתא דקתני ומעות שבידו חולין לא הייתי מעמידה לרבי אלא הייתי [אומר] דבפסח לא משייר איניש אבל במעות ודאי משייר איניש דכי מפריש אדעתא דהכי מפריש להו שמשים בדעתו וכי לא יהיו דמי הכבש אלא אלו לא פחות ולא יתר יתכן שיהיו יתר ואוסיף או פחות וישאר לי והשתא דאוקמי ר' אושעיא לההיא כר' אנא נמי אוקימנא לה להא מתניתא לרבי ולא משייר איניש בפסח אבל במעות משייר איניש לפיכך תני מעות שבידו חולין והא ברייתא כר' יוסי הגלילי לא מצית מוקמת לה דקתני והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה [כלום]:
והא ברייתא דקתני ואם ימעט הבית חולקת רבנן ורבי חלקו רבה ור' זירא עלה חד אמר למנות עמו אחר בפסח וליטול ממנו מעות לקנות בהם עצים לצלותו דברי הכל מותר דכי גופיה דפסח הוא כי פליגי לקנות מן המעות מצה ומרור כו' וחד אמר מצה ומרור דברי הכל מותר כי פליגי לקנות מן המעות חלוק או טלית רבנן סברי מהיות משה החייהו לשה ור' קסבר מי כתיב מהיות שה משה כתיב החיה עצמך מן השה. ירושלמי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא תנאי ב"ד הוא שיהא זר מפריש חולין מאיליהן ואקשינן על אביי דאמר אפילו לרבו בפסח לא משייר איניש והא קתני בהדיא על מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ושני' אימא שעל מנת [כן] הקדישו ישראל מעות פסחיהן:

כבר ביארנו באתנן זונה שאין איסורו חל על שנויו ר"ל שאם נתן לה מעות ולקחה מהן קרבן כשר הוא שאינו חל אלא על גוף האתנן ואפילו על גוף האתנן שנשתנה כגון חטים ועשאתם סולת ומתוך כך אין דין אתנן אלא במה שראוי ליקרב על גבי המזבח כגון בהמה טהורה ותורים ובני יונה ויין וסלת ושמן וכן אין אתנן חל אלא בחולין ושיהו שלו אבל מוקדשים אין אתנן חל עליהם שאינן שלו שאף קדשים קלים אינן ממונו ומה שאוכל בהן משלחן גבוה זוכה בהן ואפילו מנה אותה באתננה על פסחו שהוא נאכל כלו לבעלים לא נאסר הואיל וכבר הוקדשו ומ"מ בעופות אפילו היו הקדש אם נתנם לה באתננה נאסרו:

לענין ביאור זו שאמרו כאן אמר אביי אי לאו דאמר ר' אושעי' וכו' הוא ממה שהביאו בסמוך מה שאמרו במסכת תמורה ל' ב' נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כלומר שאין איסור אתנן חל על המוקדשין ובעופות הרי אלו אסורין ובעופות של חולין היא שנויה שהיה בדין שלא יחול איסור אתנן בעופות אפילו של חולין ומה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין איסור אתנן חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא איסור אתנן חל עליהם אפילו בשל חולין תלמוד לומר לכל פי' בקרא דאתנן כתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם ומדכתיב לכל הוא מרבה לאיסור אף העופות:

ואח"כ הוא מחזר לדון שיהא איסור אתנן חל על המוקדשין בקל וחומר מעופות ומה עופות שאין המום פוסל בהם וכו' וממעט לה מדכתיב נדר כלומר דבר שהוא בא לנדרו עכשיו פרט לשהוא נדור כבר אלא שבעופות מיהא למדו שאף במוקדשין יהא איסור אתנן חל עליהם ובשאר מוקדשין מיהא הוא שואל טעמא דכתב רחמנא נדר הא לאו הכי הוה אמינא שאיסור אתנן חל עליהם ותיפוק לי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שהרי מוקדשין אינן ממונו ותירץ ר' אושעי' בממנה על פסחו כלומר שאמר לה השמעי לי והמני עמי בפסחי באתננך ולדעת ר' שסובר שיכול לקבל מעות מאחרים לימנות בפסחו והמעות חולין בידו להוציאן בכל מה שירצה ולדעת לישנא בתרא האמור למטה אפילו ליקח בו חלוק וטלית ומתוך כך הייתי סבור לומר שמאחר שממונו הוא יחול עליו איסור אתנן אלא שמיעט הכתוב ממה שכתב בו נדר:

ובא לפרש אח"כ מחלקתו של ר' עם חכמים שנחלקו במדרש ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כלומר אם נתמעטו דמיו של בעל הבית ואין לו לקנות מה שצריך יהא חיותו מן השה והוא שיקח משכנו מעות לימנות עמו בפסחו ויוציא אותם המעות לצרכיו ודרשו חכמים מכדי אכילה כלומר שאם אין לו צרכי אכילת פסחו ימנה אחרים בפסחו ויוציא המעות להשלים צרכי סעודתו כגון עצים לצלותו או מצה ומרור אבל לא מכדי מקח כלומר שאם יצרכו לו מעות ליקח בהם סחורה או חלוק או טלית לא ולדעת ר' אף זה מותר וכלישנא בתרא שאמר אפילו ליקח בו חלוק וטלית שעל מנת כן הם מקדשין את פסחיהם מן הסתם והלכה כר' וכברייתא שהזכרנו נמצא טעם הדבר במה שאמרו שהמעות חולין מפני שעל מנת כן הקדיש ולדעת ר':

ועל זו אמר אביי שאלמלא מה שתירצה ר' אושעיא לזו של אתנן בממנה על פסחה הוא היה מתרצה בקדשים קלים שהן ממונו והיה בידו לאסרו אלמלא שנתמעט מכח הכתוב וברייתא זו שאמרו שהמעות חולין לא הייתי מעמידה כר' מצד הפסח שאף לר' פסח אינו ממון בעלים שיהא בידו לאסרן עד שיהא צריך בו מיעוט מן המקרא ומה שנשתייר בי ליקח בו כל דבר אינו אלא מצד המפריש את המעות ששייר בקדושתן להיותן חולין ביד מי שימנהו בפסחו ומה שאמרו על מנת כן הקדישו פסחיהן פירושו מעות פסחיהן אבל פסח עצמו לא שייר בהקדש כלום עד שיהא שם אתנן ראוי לחול עליו ואף ברייתא זו שאמרה מעות שבידו חולין אינו אלא מצד המפריש את המעות ולא הייתי מעמידה כר' מצד המקדיש את הפסח שהוא משייר בפסח אלא מצד המעות אבל עכשיו שאף זו של אתנן הוא מעמיד בפסח אלמא אף בפסח עצמו הוא משייר אפשר להעמיד הברייתא כר' אף מצד הפסח:

המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה שלש שוחטין עליו בשמיני וכן שומרת יום כנגד יום שוחטי' עליה בשני ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי והזבה שוחטין עליה בשמיני אמר הר"ם זאת המשנה היא צריכה לעקרים אני אבארם לך והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא וסופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בשביעי ואם ראה ג' ראיות מביא קרבן בשמיני ואחר יאכל בקדשים לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים ואמר השם ית' כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא זכר בכאן מלת זיבות שתי פעמים ואמר טמא ואמר עוד זאת תהיה טומאתו בזובו וזכר מלת זיבות שלש פעמים ואמר טומאתו ובאה הקבלה מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ופירושי דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה וסופרת שבעה ימים בלא ראיה ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב אמר השם ית' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ובקבלה ימים שנים רבים שלשה וכשתראה יום אחד תמתין עד למחרת אם לא ראתה טובלת בשלישי ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום ואחר שתדע אלו העקרים תדע זאת ההלכה כלה וזה הדין הולך על העקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהא מחוסר אלא הערב שמש ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים ואז ישחט עליו ואע"פ שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד כאשר בארתי לך לשם האונן והמפקח בגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים החולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהם ועל כלם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שלא יביאנו לידי פסול לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהיה טמא בתחלתו אונן אינו אוכל בקדשים שנאמר ולא אכלתי באוני ממנו והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה נקרא אונן מדאורייתא וכל זמן שהמת על פני האדמה ר"ל שלא נקבר נקרא אונן וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן ולא נחוש לאנינות דרבנן לענין פסח וכן אמרו אין אנינות אלא יום המיתה בלבד וזה לענין אכילת פסח ומפקח בגל הוא החותר בגל ומחפש שם מת להוציאו אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח שישחטו עליו בני חבורתו שיאכל בו ואולי לא ימצא שם מת ויאכל ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בשני תנאים האחד שהיה בבית האסורים של גוים שהכתוב העיד עליהם אשר פיהם דבר שוא אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו שארית ישראל לא יעשו עולה והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן ר"ל כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננין או חולים או זקנים או מפקחין את הגל ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח אינו כן כי ראויין הם אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר לפיכך אם אירע בהם פסול ר"ל אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם ואע"פ שלכתחלה אין ראוי לשחוט עליהם ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח אלא מפקח בגל בלבד לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל וזה בתנאי שיהיה הגל עגול כשנמצא מת תחתיו ונדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על המת אבל כשיהיה [המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו] נאמר טהור היה בשעת שחיטה ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון וכל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד כזו הצורה:

אמר המאירי זב שראה שתי ראיות וכו' פי' כבר ידעת שראיה אחת של זיבה אינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב וכשראה שתים נעשה זב לכל דיני משכב ומושב ושאר דיני טומאת זיבה ולהטעינו שבעה נקיים ובשביעי טובל ומעריב ואוכל בקדשים לערב שהרי אינו מעוכב מצד חסרון כפרה שבשמיני שהרי אינו טעון קרבן וכשראה שלש נעשה זב אף לקרבן ומונה שבעה נקיים וטובל בשביעי ומעריב שמשו ומביא קרבנו בשמיני ואוכל בקדשים וכן ידעת בנדה דאורייתא שכל שראתה הן יום אחד הן כל שבעה ופסקה בשביעי טובלת בלילה וטהורה לביתה ואם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי וכל שיש לה בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה יום אחד טהור כנגד יום אחד טמא טובלת ביום השמור שהוא נקרא שני ליום הטומאה שלפניו וטהורה לביתה בלילה וכן ראתה בהם שני ימים רצופים שומרת בשלישי וטובלת וטהורה בלילה ואם ראתה בהם שלשה ימים רצופים נעשית זבה לגמרי וטעונה שבעה נקיים ומביאה כפרתה בשמיני ואוכלת בקדשים:

וכבר ביארנו שכל שאינו ראוי לאכול בקדשים בארבעה עשר אם יהא ראוי בלילה כגון שאין בו אלא טומאת ערב או אם יש בו טומאת שבעה ואינו ממחוסרי כפרה כגון בעל שתי ראיות שהוא מ"מ בשביעי שלו שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל אע"פ שלא העריב שמשו עדיין וכן אם הוא ממחוסרי כפרה שהוא בשמיני אע"פ שלא הביא קרבנותיו עדיין שוחטין וזורקין עליו חוץ מטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאע"פ שהוזה וטבל ושאינו ממחוסרי כפרה אין שוחטין עליו כלל ונדחה לפסח שני וזו היא ששאלו עליה למשה רבינו במה שכתוב ויהי אנשים אשר מפי השמועה ששביעי שלהם היה ומתוך כך כלומר אחר שנהא ראוים לערב שאילו היו היו שואלין כן ואעפ"כ נדחו לפסח שני:

זו היא שיטתנו וכן הסכימו בה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שכלם במדרגה אחת ואף טמא מת כל שטבל שוחטין עליו וראיה לדבר שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד והוא סובר ששוחטין על טבול יום וכל שהזה וטבל זהו טבול יום אלא שהמעשה הנזכר בתורה כבר שחטו וזרקו והם לא הזו וטבלו וזהו טמא שרץ זהו שאמרו אנחנו טמאים ואם הזו וטבלו לא היו קרויים טמאים:

ואחר שתדע הקדמות אלו יתבאר המשנה והוא שבעל שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל אע"פ שלא העריב שמשו שאין חסרון הערב השמש קרוי חסרון אחר שמאליו הוא בא והוא שאמרו שמשא ממילא ערבא ואם ראה שלש שטעון כפרה שוחטין עליו בשמיני אע"פ שלא הביא כפרתו עדיין ופירשוה בגמ' דוקא בשמסר קרבנותיו לבית דין של כהנים וחזקה עליהם שאין זזין משם עד שיכלו כל המעות שהונחו לקני זבים ויולדות מפני שהיו מתיראין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר מתערובות חטאת שמתו בעליה ומקריבין אותם לאחר שחיטת הפסח הא אם לא מסר לא שמא יפשע ולא ימסור וכן לא בשביעי קודם טבילה שמא יפשע ולא יטבול ואע"פ שמחוסר כפורים אף הוא טעון טבילה לקדש זו אינה אלא טבילת סופרים:

וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה אחר שטבלה ואם ראתה אף אותו היום שוחטין עליה בשלישי אחר שטבלה ואם ראתה בשלישי שהיא זבה גמורה וטעונה שבעה נקיים וכפרה בשמיני שוחטין עליה בשמיני אע"פ שעדיין לא הביאה כפרתה הואיל ומסרה קינה לבית דין על הדרך שביארנו ולא הוזכר במשנה זו דין נדה דאורייתא ופי' בגמ' שאף היא אע"פ שאינה טעונה כפרה אין שוחטין עליה בשביעי שהרי נדה ויולדת טבילתן בלילה ר"ל שאין יכולות לטבול בשביעי עד הלילה ובלילה טובלת וטהורה לביתה אבל אינה ראויה לאכול בקדשים עד למחר שתעריב שמשה בטהרה וכן הדבר פשוט שכל שאין לו אלא טומאת ערב כגון נוגע בנבלה ושרץ טובל ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב אבל קודם טבילה אין שוחטין עליו:

האונן וכו' צריך שתדע גם כן שהאונן אסור באכילת קדשים כדכתיב לא אכלתי באוני ממני ואונן הוא שמת לו אחד מן המתים שהוא חייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר וכל אותו היום קרוי אונן עד שיקבר אפילו מת בלילה אנינות חל עליו מיד עד שיקבר הא משנקבר עבר אנינותו אפילו באותו היום וכן משעבר היום ובא לתחום לילה עבר אנינותו אע"פ שלא נקבר ועל זו אמרו אנינות אינה מן התורה אלא מדברי סופרים וכדכתיב הן היום הקריבו וכו' היום אסור ובלילה מותר באכילת קדשים אלא שחכמים גזרו שלא לאכול אונן בקדשים אפילו בלילה הואיל ולא נקבר ובפסח לא העמידו דבריהם והילכך שוחטין וזורקין עליו עם שאר בני חבורה ואוכל בערב אפילו לא נקבר ואע"פ שהוא צריך טבילה לקדש כמו שאמרו בחגיגה כ"א א' האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כבר ביארנו שאינה אלא מדברי סופרים במעלות שעשו בקדשים ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והרי רגל מבטל אבלות אפשר שכל שלא נקבר אינו מבטל אנינות או שמא אינו מבטל אלא עניני האבלות כגון סיכה ורחיצה ודומיהם אבל דבר האסור מצד דבר אחר כגון אכילת קדשים אינו מבטלו:

ויתבאר בפרק אחרון צ"ח א' שלא נאמר באונן לטבול ולאכול לערב אלא בשמת לו המת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת הפסח קודם האנינות אבל קודם חצות נדחה לפסח שני אלא שאם שחטו וזרקו עליו טובל אוכל אף בשאר קדשים ואינו יכול ליטמא לו שאין עשה של טומאה דוחה עשה של כרת:

המפקח בגל כגון שהיו חוששין שיש מת תחתיו והתחיל לפקחו לחפש אם ימצאנו שוחטין עליו עם שאר בני חבורה הואיל ועדיין בחזקת טהרה הוא וכן מי שהיה חבוש בבית האסורין והבטיחוהו לצאת שוחטין עליו אע"פ שאם לא יצא אינו ראוי לאכול כגון שהיה בית האסורין שלו חוץ לחומת בית פאגי ואין יכולין להביא הפסח לאכלו שם עמו שהרי נפסל ביוצא ואמר שמאחר שהבטיחוהו לצאת שוחטין עליו עם שאר בני חבורה ואפילו היה בבית האסורין של גוים וכן החולה והזקן הואיל ומ"מ יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן עם שאר בני החבורה:

וכולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן כלומר שתהא החבורה כולה אוננים או מפקחי הגל או מובטחים לצאת מבית האסורין או חולים וזקנים שמא יבא הפסח לידי פסול הנותר האוננים שמא יטמאו על מתם מפקחין את הגל שמא ימצאו מת תחתיו יושבים בבית האסורים שמא לא יקיימו את דבריהם ומ"מ פי' בגמ' שאם היה בית האסורין של ישראל שוחטין עליהן אף בפני עצמן שכל שהבטיחוהו ודאי יקיימוהו חולים וזקנים שמא לא יספיקו לאכילת כלו אלא שוחטין עליהם עם שאר בני חבורה שאם יארע להם שלא יהו יכולים לאכול יאכלוה שאר בני חבורה ובדיעבד מיהא אפילו בפני עצמן כשר:

לפיכך כלומר אחר שהם נחשבים כראוים לשחוט עליהם ולא נאסר שלא לשחוט עליהן בפני עצמן אלא מחשש שמא יבא לבית הפסול אם שחטו וזרקו עליהם עם שאר בני חבורה ואירע להם אח"כ פסול טומאה כגון שנטמאו אח"כ במת וכיוצא בזה הואיל ומ"מ בשעת שחיטה וזריקה ראויים היו פטורים מפסח שני חוץ מן המפקח את הגל שאירע לו שמצא טומאה לשם שזה ודאי נדחה לפסח שני מפני שנתגלה שבשעת שחיטה וזריקה לא היה ראוי שהרי מאהיל היה על הטומאה בודאי ופי' בגמ' דוקא שהיה הגל עגול ר"ל רחב מלמטה וקצר מלמעלה וכשהיה עומד על חדודו בשעת שחיטה ודאי מאהיל היה אבל אם היה הגל ארוך והרי ראש הגל יוצא חוץ לקבר אפשר שבשעת שחיטה היה עדיין בראש הגל ולא האהיל עד לאחר שחיטה וכן הדין בכל מפלת שנפלה על האדם והיו מחטטים לידע אם חי אם מת אפילו היה המפלת עגול שמ"מ שמא בשעת שחיטה לא מת עדיין והרי הוא בחזקת טהרה עד שיתברר שיצא ממנה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי כו' קשיא לי כיון שאם יחזור ויראה בשביעי הוא סותר וכן נמי שומרת יום כנגד יום או כנגד שני ימים אם תראה סותרת ונמצא הפסח בא ליד יפסול הו"ל למתני שאין שוחטין עליהן בפ"ע אלא שיעשו אותם טפילה עם חבורה אחרת כדתני לקמן גבי אנון ומפקח בגל כו' ואין לומר דהאי דתני לקמן ולע כולן אין שוחטין עליהן בפ"ע שלא יביאו את הפסח לידי פסול דאכולהו קאי דהא קא תני סיפא. לפיכך אם אירע כהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהי' טמא מתחתו ואי ארישא נמי קאי והא איכא נמי זב ושמתר יום שאם אירע בהם פסול שחייבין לעשות פסח שני א"ו לא קאי אלא אאונן והמפקח בגל כו' ולאו אהני ומה שכתבתי בפירקין דלעיל שהן בחזקת טהרה ולפיכך לא חיישי' שמא יראו אינו כלום דהכי תנן בשלהי פ' בנות כותים כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כו' עד אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנכגד יום הרי אלו בחזקת טומאה:

גמרא בעצים לצלייתו כ"ע ל"פ דכיון דתקנתא דפסח כו' מיהו אי לאו קרא מהיות משה ה"א דלאו כפסח דמי וכה"ג כתבו התוס' לקמן ונראה דלהך לישנא לכ"ע החייהו לשה קנה צרכיו מן המעות ופליגי רבי ורבנן איזה דבר מקרי צרכיו דכגוף פסח הוא וק"ל:

בגמ' מאי היא דרבי אושעי' דתנן וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ואם ימעט. מהיות משה שאין לו כו' ולקח כו'. משמע שמפרש דמהיות משה שב אלמעלה והוא גם כן מנושא הענין והנשוא הוא ולקח כו' אבל מלשון הגמרא לקמן משמע דמהיות משה הוא הנשוא ור"ל דתהא מהוה עצמך או השה (לכ"ח כדא"ל) משה וכ"מ מפירושו בתמורה בלתי הוספת הצ"ק:

תוספות ד"ה החיה. תימה כו'. ואנכי תמה על תמיהתם דמקרא לא מוכח אלא שרשאי להמנות אחרים אף אחר שהקדישו אבל מ"מ י"ל דדוקא היכא דהאחרים לא הקדישו המעות עדיין עיין בדבריהם לעיל בס"ד הסמוך:

אמר אביי אי לאו דאוקמא ר' אושעיא. להא דתנן לקמן דאתנן חל על המוקדשים בממנה לזונה על פסחו באתננה ואע''ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הכא אמרינן דאתנן חל עליו: ורבי היא. דאית ליה פסח ממון בעלים הוא דאמר לקמן אף מכדי מקח שאם ימעטו לו מעות לבעל הפסח ליקח חלוק וטלית ממנה אחרים עמו על פסחו ונוטל מהן מעות ועושה צרכיו אלמא שלו הוא ויכול לאוסרו אי לאו דאוקמא רבי אושעיא במסכת תמורה לההיא כדפרישית אנא הייתי מוקי לה ההיא דאתנן בקדשים קלים שנתן לה שלמים באתננה ויש בידו לאוסרן ורבי יוסי הגלילי היא דאמר בפרק קמא דב''ק (דף יב:) קדשים קלים ממון בעלים הם והאי מתניתא דלעיל דקתני מעות חולין הוה מוקמינא כרבי והוה אמינא דהא דשרי רבי לעשות צרכיו במעות לאו משום דפסח אית ביה שיור בקדושתו ליתפס קדושת המעות בחולין שבו אלא משום דזה שמפריש המעות שייר בקדושתו לתתם מתת חולין לבעל הפסח והא ליכא לאוקמי כר' יוסי דהא קתני בשלמים לא עשה כלום וההיא דאתנן כר' ובפסח לא הייתי מוקי לה דלא הוה סלקא דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא שיהא בידו לאוסרו: דלא משייר איניש. בקדושת הגוף דבהמה וטעמא דרבי דאמר אף מכדי מקח משום דבמעות משייר איניש לתתם מתת חולין בחזקת חולין ומעיקרא אדעתא דהכי אפרשינהו ומשום הכי חולין הם דזה שהפריש לפסחו ואחר כך הימנה אחרים עמו מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהבו ליה ממעות חולין מתנה והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו: והשתא דאוקמא ר' אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו. אלמא קא סבר ר' אושעיא פסח גופיה לר' ממון בעלים ושמעינן מינה דאפי' בפסח משייר איניש כל שכן מעות וכ''ש דמצינן לאוקמא להך דקתני מעות שבידו חולין כרבי דהא פסח חולין הוא ויכול למוכרו ומעות של אותן אחרים חולין הוה וליכא לאקשויי היאך הקדש חל על הקדש לצאת לחולין: הרי אלו מותרין. כדיליף לקמן: עופות. תורים ובני יונה שאינן מוקדשין: שהמום פוסל בהם. אף משהוקדשו אין אתנן חל עליהם כדיליף לקמן: עופות. חולין שמום אין פוסל בהן מלהקדישם דלא נאמר תמות וזכרות בעופות אינו דין כו': קל וחומר למוקדשין מעתה. שיחול אתנן עליהן: אלא טעמא כו'. פירכא הוא: ואם ימעט הבית וגו'. אם יהיו מעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות לצורכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו על פסחו ויקח מן המעות מה שהוא צריך לפסח: מכדי אכילה. אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו: ולא מכדי מקח. שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך: כו''ע לא פליגי. דיכול להימנות אחרים ליקח במעות עצים: החייהו לשה. עשה צורכי הפסח מן המעות: ולאביי דאמר. לעיל אליבא דרבי בפסח לא משייר איניש הא קתני שעל מנת כו' אלמא פסח גופיה ממון בעלים הוא: אימא מעות פסחיהן. זה שנתמנה עמו לפסחו ונתן לו מעותיו חולין היו ונתן לו במתנה ומשום הכי יכול ליקח בהן טלית ונותן לו חלק של פסחו במתנה ומעותיו חולין הן שעל מנת כן הקדישן שאם רצה ליתנם במתנה יתנם: מתני' זב שראה שתי ראיות. שטומאתו טומאת שבעה ואינו טעון קרבן: שוחטין עליו בשביעי. ואע''פ שלא העריב שמשו דהא חזי למיכל לאורתא: ראה שלש. דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה: שוחטין עליו. אם חל שמיני שלו בערב הפסח ואפילו לא הביא כפרתו ומביאה לאחר מיכן דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה כדאמרן בתמיד נשחט (דף נט.): שומרת יום כנגד יום. הרואה יום אחד בתוך אחד עשר ימים שבין נדה לנדה דבעיא לספור יום המחרת שוחטין עליה ביום ספירה דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול ואף על פי שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה: והזבה. שראתה שלשה רצופים בתוך אחד עשר יום וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן שוחטין עליה בשמיני ותביא כפרתה קודם שתחשך ותאכל: גמ'

כי פליגי במצה ומרור. להאי לישנא צריך לומר דהך דאתנן אתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא להכי איצטריך לכל נדר אבל כרבי לא מתוקמא כיון דסבר להאי לישנא דפסח לא משייר אלא במצה ומרור לחודיה ומיהו ההיא דלעיל דקתני מעות שבידו חולין היינו חולין לענין מצה ומרור דכרבי יוסי הגלילי לא מיתוקמא דקתני לא עשה ולא כלום: החיה עצמך משה. תימה כיון דמקרא נפיק מה צריך לטעמא שעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהם ויש לומר דקא משמע לן קרא דדעתו לכך: