דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - ב

מתניתין:

הממנה עמו אחר בחלקו. אחד מבני החבורה השותפין בקרבן הפסח, שהלך ומינה אדם אחר על סמך שיש לו חלק בקרבן.

רשאין בני חבורה להפרד ממנו וליתן לו את שלו.

והוא אוכל משלו יחד עם האחר שנמנה עמו בחלקו.

והן אוכלין משלהן, בחבורה נפרדת בפני עצמה.

וסובר התנא של משנתנו שאפשר לחלק קרבן פסח אחד לשתי חבורות [וכסתם משנה לעיל פו א, ודלא כרבי שמעון בברייתא שם]

גמרא:

איבעיא להו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות, שהיה אחד מהם גרגרן שממהר לחטוף ולאכול הרבה, ובלשון נקיה נקט התנא.

מהו שיאמרו לו, האם יכולים שאר בני החבורה לומר לו: טול חלקך כשיעור שאוכל כל אחד מיתר אנשי החבורה, וצא!

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן האם אנחנו אומרים: מצי אמר להו הא קבילתון - יכול לומר להם: קיבלתם אותי איך שאני, על דעת לאכול בכל כוחי, בדמים ששלמתי להשתתף עמכם.

או דלמא [שמא] מצו למימר ליה יכולין לומר לו: כי קבלינן לתיקוני זביחה. זה שקיבלנו אותך להשתתף איתנו, היה לתקנת הזבח, שצריכים לאכול את כולו בלילה, וכדי שלא להותיר מבשר הפסח שיתפנו אותך, ושיערנוך כאכילת רוב בני אדם.

אבל אדעתא דאכלת טפי מינן, אילו ידענו שתאכל יותר ממה שאנו אוכלים - לא קבלינך לא היינו מקבלים אותך.

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: הממנה אחרים עמו על חלקו, רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו והוא אוכל את שלו והן אוכלין את שלהן.

מאי טעמא רשאין בני החבורה ליתן לו את שלו? לאו [האם לא], משום דהוי ליה כידים של אחד מהם יפות. שכשם שידים של אחד מהם יפות הרי הוא אוכל יותר משאר בני החבורה, כך גם הממנה אחרים עמו על חלקו, גורם ששניהם יאכלו ביחד בחלקו יותר מאשר כל אחד אחר שבחבורה.

ואי סלקא דעתך [ואם יעלה בדעתך לומר] ש"בהיו ידיו של אחד מבני החבורה יפות" מצי אמר להו יכול לומר להן: קבילתון.

אם כן, גם במשנתנו, כשממנה אחר עמו בחלקו - ניהוי האי [יהיה זה הממנה את האחר על חלקו] כ"ידיו יפות"!

וכיון שאומרת המשנה שאם ממנה אחר בחלקו אומרים לו בני חבורה צא, אם כן גם בידיו יפות הדין כך. [1]

אמרי רבנן לדחות את הראיה: לא. אין הטעם בממנה אחרים במשנתנו, משום שגורם שיאכלו שניהם יחד אכילה יתירה.

אלא משום שבני החבורה אינם רוצים שישתתפו הרבה אנשים בסעודה, לפי שריבוי האנשים גורם לריבוי דעות, ויכולים לעכב בזה את הסעודה. ודעות שאני [שונה הדבר מאכילה יתירה].

דאי נמי שגם אם הממנה ביחד עם זה שהמנהו, תרווייהו שניהם ביחד, רק כשיעור אכילת חד מבני חבורה הוא דאכלי, ואינם גורמים לאכילה יתירה, בכל זאת מצי אמרי ליה, יכולין שאר בני החבורה לומר לו לממנה דלא ניחא לן אינש נוכראה גבן, לא נוח לנו אדם זר אצלנו.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת לפשוט את הבעיא:

תא שמע: שנינו בברייתא: השמש שאכל כזית בשר בצד התנור לפני שהגיש את הבשר לבני החבורה במקום ישיבתם - אסור לו להמשיך ולאכול במקום שבני החבורה יושבין, אלא חייב להשאר במקומו ולסיים בו את אכילת בשר הפסח, לפי שאין אוכלין פסח בשני מקומות.

ואם היה פקח - ממלא כריסו ממנו [מן הבשר] במקום שהוא עומד.

ואם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו לפני שהתחילו לאכול במקום ישיבתן, באין, ויושבין בצדו, ואוכלין, דברי רבי יהודה, שסובר שאין אוכלין את הפסח בשני מקומות [ורבי שמעון מתיר לעיל פו א].

ומדייקינן מהברייתא: רצו בני חבורה לעשות טובה, אין. [כן]. ומשמע שאם לא רצו, לא עושים.

ומדברי הברייתא אנו לומדים שבני החבורה יכולים לומר לשמש לא קבלנו אותך על דעת שנטרח עבורך.

ואמאי? נימא להו: הא קבילתון! שיאמר השמש לבני החבורה, הרי קבלתם אותי איך שאני אצטרך!

אלא, בהכרח, שלא יכיל לומר קבילתון, וכמו כן יש לומר באחד שידיו יפות שאינו יכול לומר קבילתון.

ודחינן: שאני התם, שונה המקרה של השמש, משום דאמרי ליה שאר בני החבורה: כי קבילנך זה שקיבלנו אותך היה אדעתא דנטרחך קמן, על דעת שנטריח אותך לעמוד לפנינו ולשרת אותנו. אבל למטרח לן לדידך להטריח אותנו בשביל, לא קבילנך.

מה שאין כן במי שידיו יפות, הרי שאר בני החבורה אינם יכולים לדעת איך דרכו לאכול, והיה להם לבדוק שמא הוא גרגרן, וכיון שלא בדקו מוכח שכל מאכלו קיבלו עליהם.

תא שמע: שנינו בתוספתא: בני חבורה שהיה ידיו של אחד מהן יפות, רשאין לומר טול חלקך וצא. ולא עוד, אלא אפילו אם היו חמשה אנשים ועשו סיבולת, סעודה משותפת בשאר ימות השנה, והיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין הארבעה האחרים לומר לו: טול חלקך וצא [ומפורש להלן].

ובברייתא זו נאמר בפירוש בידיו של אחד יפות שרשאין לומר לו צא, ולכן מסקינן: שמע מינה שאכן כך הדין.

ועתה הגמרא חוזרת להסביר את סוף דברי הברייתא: "ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת רשאין לומר לו טול חלקך וצא".

והוינן בה: מאי "ולא עוד"? מדוע יש חידוש גדול יותר בסיבולת, מאשר בחבורה של פסח?

ומתרצינן: לא מבעיא [לא זו בלבד] קאמר:

לא מבעיא פסח, אין צריך לומר בפסח שיכולים בני החבורה לומר לו טול חלקך. משום דמצי אמרי ליה שיכולים בני החבורה לומר לו לגרגרן: כי קבילנך - לתיקוני זביחה! כשקבלנו אותך היה רצוננו לתיקון הזבח שלא ישאר נותר, והיינו זקוקים לשיעור אכילת אדם אחד רגיל ולא יותר.

אלא אפילו סיבולת נמי, דצוותא בעלמא הוא, שהשתתפו כולם בסעודה אחת משום אהבה ורעות, והיה אפשר לומר שמשום אהבה ורעות קבלוהו עליהם לאכול כפי כל יכולתו.

אף על פי כן, רשאין לומר לו טול חלקך, וצא. שלא קיבלו עליהם אלא בכדי אכילת רוב בני אדם.

איכא דאמרי: הא, בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות - לא אבעיא לן. ובזה פשוט שיכולין לומר לו טול חלקך וצא.

אלא הכי הוא דאיבעיא לן: האם בני חבורה רשאין לחלק את קרבן הפסח ולתת לכל אחד חלקו. או אינן רשאין לחלק אלא אוכלין כאחד.

תא שמע: שנו בתוספתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין לומר לו טול חלקך וצא. ומזה שהברייתא דברה בהיו ידיו של אחד מהם יפות ולא דברה בכל אדם, משמע היו ידיו יפות, אין. הרי הם רשאין לומר לו טול חלקך וצא. אבל אם אין ידיו יפות, לא.

ומסקינן: שמע מינה שבני חבורה אינם רשאין להחלק [2].

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי. השתתפו וערבו סעודתם יחד.

אדאכיל [עד שאכל] רב הונא בריה דרב יהושע חדא ככר אחת, אכיל רב פפא ארבע.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: פלג לי תן לי חלקי.

אמר ליה רב פפא: קבילתון קבלת אותי כמו שאני אוכל.

איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע כל הני תיובתא, כל השאלות ששאלנו לעיל על סברת "קבילתון":

א. ממשנתנו, בממנה אחרים על חלקו שרשאין בני חבורה ליתן לו את שלו. ואינו יכול לומר קבילתון.

ב. השמש שאכל כזית בשר בצד התנור, רק אם רוצים עושין עמו טובה, ואין השמש יכול לומר קבילתון.

ושני, תירץ לו רב פפא כדשנינן, כמו שתירצנו לעיל.

ושוב איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא מהברייתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות רשאין לומר טול את שלך וצא.

אמר ליה רב פפא: התם הטעם בברייתא שם, הוא משום דאמרי ליה שאומרים בני החבורה לגרגרן: כי קבילנך לתיקוני זביחה. אבל אתה השתתפת איתי בסעודת הרשות משום צוותא ורעות, ורצית לאכול עמי בצוותא, ולכן קבלת עליך את כל אכילתי.

ושוב איתיביה רב הונא מסוף הברייתא: "ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת [סעודה משותפת] רשאין לומר לו טול חלקך וצא".

חזר בו רב פפא, ופלג לה, נתן לרב הונא בריה דרב יהושע את חלקו.

אזל הלך רב הונא, עריב בהדי רבינא. השתתף בסעודה יחד עם רבינא.

אדאכיל רב הונא בריה דרב יהושע חדא ככר אחת, אכיל רבינא תמניא [שמונה].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאה פפי, עדיף להשתתף עם מאה אנשים הדומים לרב פפא, ולא להשתתף עם חדא רבינא.

תנו רבנן: הממנה אחרים עמו על פסחו - אדם שהפריש שה לקרבן פסח. ואחר כך מינה אנשים נוספים על קרבנו תמורת תשלום שהם שילמו לו ממעות שהם הפרישו לקנות בהם קרבן פסח.

וכן הממנה על חגיגתו - שהמנה אותם על שה שהקדיש לקרבן שלמי חגיגה [שהיו מקריבים בערב פסח עבור כל המנויים, כדי שיאכלו את הפסח על השובע] -

מעות שבידו, ששלמו לו אותם אנשים כדי להמנות עמו, הרי הם מתחללים על הקרבן שהמנה אותם עליו, והרי המעות חולין.

ואף על פי שהממנה כבר הקדיש את השה לפסחו, מכל מקום, עכשיו שהם נמנים על הפסח או על החגיגה, מתחללות עליו המעות, ויוצאות לחולין. ובגמרא לקמן מבואר טעם הדבר.

והמוכר עולתו ושלמיו, אם אחרי שכבר הקדיש בהמה להקריבה לעולה או לשלמים מכר אותה על מנת שיתכפר בה אחר - לא עשה ולא כלום. כי אין עולה של אדם קריבה עבור כפרת אדם אחר, אלא רק על מנת שיתכפרו בה הבעלים הראשונים.

ומעות ששילם הקונה בעד העולה והשלמים, כל שהן, כל מחיר ששילם, ואפילו אם שילם הקונה יותר מדמי הבהמה - יפלו לנדבה. לשופרות [קופות דומות לשופר שרחבות למטה וצרות למעלה] שהיו במקדש, שהיו מקריבים מהמעות שבהן "עולות נדבת הציבור", בזמן שהמזבח היה בטל, שאין מה להקריב בו. [3] ומקשינן: וכי מאחר דלא עשה ולא כלום - מעות שנתן הקונה, אמאי יפלו לנדבה?

אמר רבא תירוץ: קנסא קנסו חכמים את הקונה, כדי שלא יקנה פעם אחרת עולה ושלמים של אחר להתכפר בהם. [4]

והוינן: ומאי מעות "כל שהן", מה בא התנא להשמיענו בזה?

ומתרצינן: אף על גב דהעולה והשלמים לא הוו שוו [לא היו שוים] אלא ארבעה זוז בלבד, ויהבו ליה ונתנו לו בדמיהם חמשה - אפילו בההיא יתירא, אפילו בזוז החמישי המיותר, נמי קנסוהו.

שלא תאמר שאת הזוז החמישי נתן הקונה למוכר במתנה בעלמא ולא בעד המקח, שהרי העולה והשלמים שוים רק ארבעה, ואם כן בזה לא יקנסוהו. לכן השמיע לנו התנא שגם בזה קנסוהו.

אמר עולא, ואיתימא אמר זאת רבי אושעיא [שניהם היו בני ארץ ישראל]: אפשר, ידעי חברין בבלאי, הלואי שיודעים חברינו הבבלים טעמא דהאי מילתא, טעם דבר זה ויודיעונו: שהרי שנו בברייתא "הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין". ולמה אמרו כן? הרי זה הממנה הפריש טלה לפסחו. וזה שנמנה עליו הפריש קודם לכן את המעות לפסחו.

ואם כן היאך, כיצד ההקדש שהיה במעות חל מתחלל על הטלה שגם הוא הקדש?

שחילול מעות הקדש יתכן רק אילו היה הקונה נותן מעות עבור בהמת חולין, שאז היתה הקדושה שבמעות מתחללת על בהמת חולין, והמעות יצאו לחולין.

אבל כאן, כיון שהבהמה כבר היתה קדושה קודם לכן לשם פסח, להיכן הלכה הקדושה שהיתה במעות?

וכיון שכך מה טעם הדבר דקתני מעות שבידו חולין?

הערות

[1] הקשו בתוספות: מה ראיה היא זו, הרי יש לתרץ שבענין ידיו של אחד מהן יפות יכול לומר להם קבילתון, דהיינו שקבלתם אותי כפי שאני, ואני גרגרן, אבל בממנה אחרים עמו, אף על פי שקיבלוהו כמו שהוא, הרי אכילתו היא אכילת אדם אחד, ולא קיבלו עליהם שיוסיף אחר עמו. ותירצו התוספות שהגמרא לא תירצה כן משום שהיה אפשר לדייק להיפך: מזה שהמשנה דברה בממנה עמו אחרים ולא במי שידיו יפות, משמע שדוקא בממנה אחר יכולים לומר לו צא, משום שאי אפשר לו לומר קבילתון. אבל ידיו יפות שיכול לומר קבילתון אין רשאין ליתן לו חלקו, ולכן הגמרא העדיפה לומר תירוץ שידחה גם סברא זו. ומדברי הברייתא אנו לומדים שבני החבורה יכולים לומר לשמש לא קבלנו אותך על דעת שנטרח עבורך. ואמאי? נימא להו: הא קבילתון! שיאמר השמש לבני החבורה, הרי קבלתם אותי איך שאני אצטרך ! אלא, בהכרח, שלא יכיל לומר קבילתון, וכמו כן יש לומר באחד שידיו יפות שאינו יכול לומר קבילתון. ודחינן: שאני התם, שונה המקרה של השמש, משום דאמרי ליה שאר בני החבורה: כי קבילנך זה שקיבלנו אותך היה אדעתא דנטרחך קמן, על דעת שנטריח אותך לעמוד לפנינו ולשרת אותנו. אבל למטרח לן לדידך להטריח אותנו בשביל, לא קבילנך. מה שאין כן במי שידיו יפות, הרי שאר בני החבורה אינם יכולים לדעת איך דרכו לאכול, והיה להם לבדוק שמא הוא גרגרן, וכיון שלא בדקו מוכח שכל מאכלו קיבלו עליהם. תא שמע: שנינו בתוספתא: בני חבורה שהיה ידיו של אחד מהן יפות, רשאין לומר טול חלקך וצא. ולא עוד, אלא אפילו אם היו חמשה אנשים ועשו סיבולת, סעודה משותפת בשאר ימות השנה, והיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין הארבעה האחרים לומר לו: טול חלקך וצא [ומפורש להלן]. ובברייתא זו נאמר בפירוש בידיו של אחד יפות שרשאין לומר לו צא, ולכן מסקינן: שמע מינה שאכן כך הדין. ועתה הגמרא חוזרת להסביר את סוף דברי הברייתא: "ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת רשאין לומר לו טול חלקך וצא". והוינן בה: מאי "ולא עוד"? מדוע יש חידוש גדול יותר בסיבולת, מאשר בחבורה של פסח? ומתרצינן: לא מבעיא [לא זו בלבד] קאמר: לא מבעיא פסח, אין צריך לומר בפסח שיכולים בני החבורה לומר לו טול חלקך. משום דמצי אמרי ליה שיכולים בני החבורה לומר לו לגרגרן: כי קבילנך - לתיקוני זביחה! כשקבלנו אותך היה רצוננו לתיקון הזבח שלא ישאר נותר, והיינו זקוקים לשיעור אכילת אדם אחד רגיל ולא יותר. אלא אפילו סיבולת נמי, דצוותא בעלמא הוא, שהשתתפו כולם בסעודה אחת משום אהבה ורעות, והיה אפשר לומר שמשום אהבה ורעות קבלוהו עליהם לאכול כפי כל יכולתו. אף על פי כן, רשאין לומר לו טול חלקך, וצא. שלא קיבלו עליהם אלא בכדי אכילת רוב בני אדם. איכא דאמרי: הא, בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות - לא אבעיא לן. ובזה פשוט שיכולין לומר לו טול חלקך וצא. אלא הכי הוא דאיבעיא לן: האם בני חבורה רשאין לחלק את קרבן הפסח ולתת לכל אחד חלקו. או אינן רשאין לחלק אלא אוכלין כאחד. תא שמע: שנו בתוספתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין לומר לו טול חלקך וצא.

[2] פירש המאירי שאינם רשאין לחלוק בעל כרחו של אחד מהם, אבל אם הסכימו ביניהם לחלק, רשאין. אולם הרמב"ם [פרק ב' הלכה טו] כתב סתמא שאינם רשאין, ולמד המאירי בדעת הרמב"ם שאפילו מדעתם אינם רשאין.

[3] ונקראו קרבנות אלו "קיץ המזבח". "קיץ" היינו פירות קיץ יבשים, שדרך להעלות אותם על השלחן לקינוח סעודה, וכשם שמעלים פירות בגמר הסעודה כך אחר שמביאים חובת היום מביאים עולות הללו. [פירוש המשניות להרמב"ם ושאר המפרשים בשקלים פרק ד' משנה ד' וערוך ערך "קץ"].

[4] ולמה קנסו רק את הקונה ולא את המוכר? פירש רש"י דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב. [לא העכבר גנב, אלא החור שהעכבר מניח גניבתו שם, שאילו לא היה לו חור לא היה גונב]. כלומר, לא המוכר פשע אלא הקונה. ובגמרא בגיטין מה א [וקידושין נו א וערכין ל א] הקשו הרי אם לא היה עכבר, החור לא היה יכול לגנוב. ותירצו מסתברא שבמקום שנמצא האיסור שם קנסו. ועל פי זה יש לבאר בסוגייתנו שהמעות של חולין שייכים ללוקח ואותו קנסו. אבל את המוכר לא קנסו להביא דמים אחרים.

א משנה הממנה עמו אחר בחלקו בלא לקבל רשות משאר בני החבורה רשאין שאר בני החבורה ליתן לו את חלקו שלו, והוא וחברו שנמנה על פסחו אוכל משלו, והן, השאר, אוכלין משלהן, שיכולים הם לומר שאין רצונם שיאכל עוד אדם אחר ויתמעט חלקם.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות כלומר, בלשון נקיה, שהיה ממהר לחטוף ולאכול, מהו שיאמרו לו בני חבורה טול חלקך לפי השיעור המגיע לך וצא, ואכול חלקך לבדך ואל תחסר מחלקנו. מי אמרינן [האם אומרים אנו] מצי אמר להו הא קבילתון [יכול הוא לומר להם: הרי קבלתם, את חברתי] או דילמא מצו למימר ליה: כי קבלינן — לתיקוני זביחה, אדעתא דאכלת טפי מינן לא קבלינך [או שמא יכולים לומר לו: כאשר קבלנו אותך היה זה כדי לתקן את הזביחה להקריב יחד את הפסח ולמנוע מצב שנשאר ממנו בשל מיעוט הסועדים ויהיה נותר, אבל על דעת שתאכל יותר מאתנו לא קיבלנוך]. ומביאים ראיות שונות.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הממנה אחרים עמו על חלקו — רשאין בני חבורה ליתן לו את חלקו שלו לחוד, והוא ואותם אחרים שנמנו על חלקו אוכל את שלו והן אוכלין את שלהן. מאי טעמא [מה טעמו] של דבר? — לאו משום דהוי ליה [האם לא משום שנעשה לו] כאילו ידים של אחד מהן יפות שהרי הוא וחברו אוכלים יותר מחלק אחד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמי שידיו יפות מצי אמר להו קבילתון [יכול לומר להם קבלתם אותי על עצמכם] ניהוי האי [שיהא זה] שמינה אחר עמו כאילו היו ידיו יפות, ונוטל כפליים!

אמרי [אומרים]: לא, דעות כלומר אנשים נוספים בעלי דעות שונות, שאני [שונה], שיכולים בני החבורה לומר אי נמי תרוייהו כחד מבני חבורה הוא דאכלי [אם גם שניהם כאדם אחד מבני חבורה אוכלים] ובכל זאת מצי אמרי ליה דלא ניחא לן אינש נוכרא גבן [יכולים לומר לו: לא נוח לנו באדם זר שיהא אצלנו] ואין איפוא להוכיח מכאן.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנה: השמש שאכל כזית בשר מן הפסח בצד התנור, אם היה פקח ממלא כריסו ממנו שם, שהרי קבע לעצמו מקום אכילה שם ואסור לו לאכול במקום נוסף. אם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו — באין ויושבין בצדו ואוכלין, אלו דברי ר' יהודה. ונדייק: רצו — אין [כן] ואם לא רצו — לא, ויש לשאול: אמאי [מדוע] לא יעשו כן? נימא להו [שיאמר להם]: הא קבילתון [הרי קבלתם] על עצמכם את חברתי, ורשאי אני לאכול כל צרכי מחלקי, ועליכם לבוא משום כך לידי כדי שאוכל לאכול כראוי.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] דאמרי ליה: כי קבלינך — אדעתא דנטרחך קמן [שאומרים לו: כאשר קיבלנוך היה זה על דעת שתטרח לפנינו כשמש] למטרח לן לדידך לא קבלינך [שאנחנו נטרח עבורך ונשב במקום הנוח לך לא קיבלנוך].

תא שמע [בוא ושמע] פתרון מפורש לשאלה זו מן התוספתא: בני חבורה שהיו ידו של אחד מהן יפות רשאין לומר לו: טול חלקך וצא. ולא עוד, לא רק בחבורת פסח אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת (סעודת רעים משותפת) בשאר ימות השנה רשאין לומר למי שידיו יפות: טול חלקך וצא. שמע מינה [למד מכאן] שכן הדין.

על לשונה של תוספתא זו שואלים: מאי [מה] משמעות הלשון 'ולא עוד' מה חידוש יש בדבר? ומשיבים: לא מיבעיא קאמר [בסגנון "לא נצרכה" אמר]. לא מבעיא פסח [לא נצרכה לומר בפסח] שיש להם נימוק תקף, דמצי אמרי ליה: כי קבלינך לתקוני זביחה [שיכולים הם לומר לו: כאשר קבלנוך הרי היה זה כדי לתקן את הזבח] שאנחנו צריכים מספר מסוים של אנשים, אבל לא לאכילה משותפת. אלא אפילו סיבולת נמי [גם כן] דצוותא בעלמא הוא [שחברות, שיתוף, בלבד הוא] רשאין לומר לו: טול חלקך וצא.

איכא דאמרי [יש אומרים]: הא לא איבעיא לן [בעיה זו לא נסתפקה לנו] אם יכולים בני חבורה לומר לאחד מהמנויים שידיו יפות טול חלקך, אלא הכי הוא דאיבעיא לן [כך נסתפק לנו]: בני חבורה רשאין לחלק לשתי חבורות גם אם אין טעם מיוחד בדבר או אינן רשאין לחלק?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות — רשאין לומר לו: טול חלקך וצא. נלמד מכאן: אם היו ידיו יפות — אין [כן], אם אין ידיו יפות — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה שאין רשאים להיחלק ללא סיבה.

ואגב הדבר מסופר מעשה שהיה: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי [ערבו את לחמם זה עם זה] לאכול בצוותא, אדאכיל רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע חדא [פרוסה אחת] אכיל רב פפא ארבע פרוסות, אמר ליה [לו]: פלג לי [חלק לי] את הסעודה, שאוכל לאכול את חלקי. אמר ליה [לו]: קבילתון [קבלתם על עצמכם את חברתי],

איתיביה כל הני תיובתא, ושני כדשנינן [הקשה לו כל אותן קושיות שהקשינו והוכחות שהבאנו ותירץ לו כפי שתירצנו] ששם מדובר במקרה מיוחד. איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במפורש בענין בני חבורה. אמר ליה [לו]: התם דאמרי ליה כי קבלינך לתיקוני זביחה [שם שאומרים לו החברים כאשר קיבלנו אותך היה זה כדי לתקן את הזבח] אבל בסעודת רעים אם מקבלים אדם מקבלים אותו לצורך כל הסעודה בכל דרך וכמות שיאכל. איתיביה [הקשה לו] מענין סיבולת, פלג ליה [חלק לו].

בהזדמנות אחרת אזל ר' הונא בנו של ר' יהושע עריב בהדי רבינא [עירב את סעודתו יחד עם רבינא] אדאכיל [עד שאכל] רב הונא, בריה [בנו] של רב יהושע חדא [פרוסה אחת] אכיל [אכל] רבינא תמניא [שמונה]. אמר רב הונא בהיתול: מוטב להשתתף עם מאה פפי ולא חדא רבינא [מאה רב פפא ולא רבינא אחד] ששותפות עמו קשה יותר.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו (חגיגת ארבעה עשר בניסן) והוא מקבל מהם כסף עבור חלקם — מעות שבידו חולין ואין בהן קדושה. והמוכר עולתו ושלמיו לאחר — לא עשה ולא כלום שאין תוקף למכר זה כל עיקר ומעות כל שהן אותו הכסף שקבל יפלו לנדבה לעולות ציבור במקדש.

ומקשים: וכי מאחר שלא עשה ולא כלום מעות אמאי [מדוע] יפלו לנדבה? הרי הן חולין גמורים! אמר רבא: קנסא [קנס] שקנסו אותו חכמים שלא כדי יעשה כן. ומאי [ומה פירוש] "כל שהן" ששנינו שם — הכוונה אף על גב דלא הוו שוו אלא ארבעה [אף על פי שאין שוים קרבנות אלה אלא ארבעה] זוזים ויהבו ליה [ונתנו לו] חמשה והיתה בכך טעות אפילו בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן [אפילו באותו דינר יתר גם כן קנסו אותו חכמים] שיפול לנדבה ואינו נחשב כמתנה.

אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] ר' אושעיא: איפשר ידעי חברין בבלאי טעמא דהאי מילתא [שמא יודעים חברנו הבבליים טעמו של דבר זה], שהרי זה בעל הטלה הפריש טלה לפסחו וחלה עליו איפוא קדושה, וזה הפריש מעות לפסחו ומעות אלה קודש הן ובהן הוא קונה חלק מן הקרבן, היאך הקדש חל על הקדש כיצד יכול להיות שהקדש של המעות חל על טלה ההקדש, דקתני [ששנינו]: מעות שבידו חולין, וכיצד נתחללו אותן מעות על אותו פסח שהיה אף הוא מוקדש מתחילתו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If one who is registered for a Paschal lamb unilaterally registers another person with him in his portion of the Paschal lamb, the other members of his group are permitted to give him, i.e., the one who included the additional person, only his portion, which was originally allotted to him. And he, the additional person, eats from his portion, i.e., the portion of he who added him; and they, the other members of the group, eat from theirs. This is because they did not agree to the inclusion of the additional person.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: If there is among the members of a group one of them who has fine hands, a euphemism for one who always hastens to take a large quantity of food, what is the halakha concerning whether they can say to him: Take your allotted portion to eat and leave; and don’t take any more from the other’s members portions? Do we say that he can say to them: You accepted me in the group without preconditions, and you therefore have no right to limit how much I can take now? Or perhaps they can say to him: When we accepted you, it was only for the preparation of the offering, to ensure that enough people would be registered to guarantee that the entire offering would be eaten with none left over. However, we did not accept you with the understanding that you would eat considerably more than us.

Come and hear a resolution to the dilemma from what we learned in the mishna: If one who registered for a Paschal lamb registers other people with him in his portion, the other members of the group are permitted to give him only his portion. And then he and the additional people eat from his portion, and they, the other members of the group, eat from theirs. What is the reason for this? Is it not because it is comparable to a case where one of them has fine hands, because in the case of one who adds a person, he and the additional person together eat more than one portion? And if it could enter your mind to say that one with fine hands can say to them: You accepted me without preconditions, then this person, who registered an additional person to join him, should be considered as though he had fine hands, and he should be able to take a double portion. Therefore, the mishna rules that the group can limit the quantity of food he takes. It is apparent that the claim of one with fine hands is not accepted.

The Gemara rejects this proof: They say: No, a comparison should not be drawn. Including additional people of individual minds is different. Even if both of them together would eat a quantity equivalent to a single member of the group, the other members of the group can nonetheless say to him: It is not pleasant for us to have a strange person among us. Therefore, no proof can be offered from the mishna.

Come and hear a resolution to the question from another mishna: In the case of an attendant who ate an olive-bulk of meat of the Paschal lamb next to the oven in which it is being roasted, if he were judicious, he should continue eating there to fill his stomach with it. By eating an olive-bulk, he has established his current location as his place for eating his Paschal lamb, and he may not eat any more in an additional location. If the members of the group wanted to do him a favor so that he may continue eating, they can come and sit at his side and eat there; this is the statement of Rabbi Yehuda. The Gemara makes the following inference: If they wanted to do him a favor, yes; but if they did not want to do so, no. But why should this be left to their discretion? Let him say to them: You accepted me unconditionally into the group, and therefore you have no right to prevent me from continuing to eat. The latter claim is not accepted, as is apparent by the mishna’s ruling that it is left to the group’s discretion

It is different there, in the case of an attendant, for they can say to him: When we accepted you, it was with the understanding that you would exert yourself before us and provide our needs by serving as our waiter; but for us to exert ourselves by moving to a place that is convenient for you, we did not accept you. Therefore, no proof can be derived from the mishna.

Come and hear an explicit resolution to this question from the Tosefta: Members of a group in which one of the group had fine hands are permitted to say to him: Take your allotted portion to eat and leave; don’t take any more from the other members’ portions. And not only is this true of a group sharing a Paschal lamb, but even five people who made a shared meal of friends [sibolet] throughout the year are permitted to say to one who has fine hands: Take your portion and leave. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that that is the ruling.

The Gemara discusses the text of the Tosefta: What new ruling is introduced by the expression: And not only? The Tosefta is speaking employing the style of: There is no need. The Gemara explains: There is no need to state this rule in the case of a group sharing a Paschal lamb, since they have a strong claim, as they can say to him: When we accepted you, it was only for the preparation of the offering, to ensure that there would be enough people to guarantee that the entire offering would be eaten. It is therefore immediately understood that the group retains a right to limit the size of the portion he takes. Rather, the Tosefta emphasizes that even with regard to a shared friendly meal, which is for the sake of companionship only, they are permitted to say to him: Take your portion and leave.

There are those who say that this question concerning what a group may say to a member who has fine hands is not our dilemma. Rather, this is our dilemma: Are members of a group permitted to divide up into smaller separate groups, or are they not allowed to divide up if there is no special reason to do so?

Come and hear a resolution: Members of a group in which one of them had fine hands are permitted to say to him: Take your portion and leave, which is equivalent to instructing him to form his own group, albeit of only one person. This indicates that only if his hands are fine, yes, they may divide into separate groups, but if his hands are not fine, no, they may not. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that they are not allowed to divide up into separate groups for no reason.

Incidental to this discussion, the Gemara recounts a related incident: Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, mixed their bread together in order to share it between them. By the time Rav Huna, son of Rav Yehoshua, ate one slice, Rav Pappa ate four slices. Rav Huna said to him: Let us stop sharing. Instead, divide the meal with me so that I can eat my portion. He said to him: You accepted my companionship, and it is improper to now retract.

Rav Huna raised all these objections mentioned previously, and Rav Pappa answered him as we answered that those cases dealt with exceptional circumstances. Rav Huna then raised an objection from the mishna with regard to the members of a group sharing a Paschal lamb. Rav Pappa said to him: There, they are permitted to limit his portion only because they can say to him: When we accepted you it was for the preparation of the sacrifice, but when friends share a meal it is with the understanding that each one will fully participate regardless of how much he eats. Rav Huna finally raised an objection from the ruling of the Tosefta concerning a shared meal. Rav Pappa accepted the proof and divided the meal with him.

On another occasion Rav Huna, son of Rav Yehoshua, went and mixed his bread together with Ravina. By the time Rav Huna, son of Rav Yehoshua, ate one slice, Ravina ate eight. Rav Huna said jokingly: It is better to eat together with one hundred Pappas and not with one Ravina, because Ravina eats significantly more.

The Sages taught in a baraita: One who registers others with him for his Paschal lamb or for his Festival peace-offering for the fourteenth of Nisan and takes money from them for their share, the money in his hand that he took for them is non-sacred. And one who sells his burnt-offering or peace-offerings to another person has not done anything; the sale is completely invalid, and any money he receives for the transaction should go to the Temple fund to be used for the purchase of public free-will offerings which will be sacrificed as burnt-offerings.

The Gemara asks: But since he has not done anything, the sale being completely invalid, why does the money fall to the fund used for free-will offerings? The money should remain non-sacred. Rava said: It is a fine that the Sages imposed to dissuade people from attempting to purchase others’ offerings. And what is the meaning of the phrase: And any money? It indicates that, although these offerings were worth only four zuz and they mistakenly gave him five zuz, even with regard to that extra zuz the Sages also fined him. They required it to be used for free-will offerings rather than considering the extra money a gift to the seller.

Ulla said, and some say it was Rabbi Oshaya: Is it possible that our Babylonian friends know the reason of this following matter: This person designated a lamb for his Paschal lamb, consecrating it as such; and this other person designated money to give to the owner of the lamb in order to register with his Paschal lamb, consecrating the money for that purpose. The sanctity endowed in the money can be removed from it only when transferred to the lamb upon purchasing a portion in it. Ulla questions the rationale for this: How does the sanctity of the money take effect upon and transfer to the Paschal lamb, which is itself already sacred, as implied by the baraita that teaches that the money in his hand is non-sacred, clearly indicating that the sanctity was indeed transferred from the money? Surely, if it is already sacred, no more sanctity can be transferred to it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' הממנה אחרים על חלקו רשאין ליתן להם את חלקו כו'. פי' שלשה שנתחברו וקנו פסח ואמר אחד מהן לאחרים תנו לי מעות ובאו ואכלו עמי בחלקו רשאין בני חבורה לומר (לו) [ל] שלישי ולהוציאו מחבורתם ואוקימ' משום דאמרי ליה לא ניחא ליה דליתיב איניש נוכראה גבן ואף על גב דאכלי כולהו בחד:

איבעיא להו בני חבורה שהיו ידי אחד מהן יפות. כלומר אוכל הרבה מהו שיאמרו לו טול לחלקך וצא ופשטנא מהא דתניא בני חבורה שהיו ידי אחד מהן יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא עוד אלא אפי' חמשה ועשו סיבולת רשאין לומר לו טול חלקך וצא ש"מ.

מאי ולא עוד לא מבעיא קאמר לא מבעיא פסח דאמר ליה לתקוני זבחא קבלנך אלא אפילו סיבולת נמי דלצוותא בעלמא רשאין לומר לו טול חלקך וצא.

איכא דאמרי הא לא איבעי להו דמצי אמרי ליה לתקוני זבחא קבלנך למיכל יתר מינך לא קבלנך כי איבעיא לן הא רשאין בני חבורה לחלק או לא ופשטנא מיהא בני חבורה שהיו ידי אחד מהן יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא [ידיו יפות אין שאין ידיו יפות לא ש"מ ואסיקנא אפילו סיבולת דלצוותא בעלמא רשאין לומר לו טול חלקך וצא]. ומעשה דרב הונא בהדי רב פפא ובהדי רבינא פשוט הוא:

ת"ר הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ומעות כל שהוא יפלו לנדבה ופשטה רבא למה יפלו לנדבה קנסא מאי כל שהן יפלו לנדבה דאע"ג דשוה ארבעה ויהבו ליה חמשה כולהו חמשה יפלו לנדבה ואפילו בההוא יתירא קנסיה רבנן וכיון שפשט רבא להא אמר עולא אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהא מתניתא זה הפריש טלה לפסחו וזה הקדיש מעו' לפסחו האיך הקדש מתחלל על הקדש מעות שבידו חולין.

אחד מבני חבורה שהיו ידיו יפות ר"ל שמתוך שהוא גרגרן ממהר לחטוף ולאכול רשאים שאר בני החבורה להוציאו ר"ל לברר חלקו מתוך חלקם ויאכל חלקו בחבורתם שאע"פ שקבלוהו בחבורתם לא קבלוהו אלא לתקן הזבח שלא יבא לידי נותר אבל לאכול את חלקם לא ושאר בני חבורה שאינם גרגרנים אע"פ שאם נתרצו כלם בכך רשאים לברר לעצמם חלק כל אחד ואחד מ"מ אין כופין זה את זה בכך והשמש שאכל כזית בצד התנור כבר ביארנו שכלם צריכים לאכול במקום שהתחיל הוא לאכול שאין הפסח נאכל לא בשתי חבורות ולא בשני מקומות זהו פסק היוצא משמועה זו:

ולענין ביאור מיהא כל הסוגיא שנויה על דעת הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות וטול חלקך וצא פירושו להוציאו מן המקום לגמרי ומה שאמרו שאם אינו גרגרן אין רשאין ליחלק פירושו משהתחיל לאכול אבל לענין פסק אי אתה יכול לפרשה אלא לענין חלוק מנות ליתן מנה לפני כל אחד ואחד אלא שמ"מ יאכלו כלם בחבורה אחת ובפסח אין כופין זה את זה בכך אא"כ יש שם גרגרן הא אם רצו רשאין אף בלא גרגרן וגדולי המחברים הורו בה שאין רשאין כפשוטה של שמועה ולא יראה לי כן:

ובסיבולת מיהא והוא ענין סעודה שמתערבין בה בני אדם כגון בפונדקאות וכיוצא בהם אם היה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו ממקומם בחלקו ואם אינו גרגרן אין רשאין ומ"מ לענין חלוק מנות מיהא כופין זה את זה לברר כל אחד את חלקו הואיל ואין קצתם ממהרין לאכול כשאר החבורה אע"פ שאין אוכלין דרך גרגרנות שהרי רב פפא ורבינא לא היו גרגרנים ונאמר עליהם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ערוב ריפתיהו כי הדדי כלומר שהיו עומדים בפונדק ללמוד תורה בבתי הישיבות אדכריך רב הונא חדא כריך רב פפא ארבעה אמר ליה פלוג לי אמר ליה הא קבילתן אותביה מיהא דסיבולת ופליג ליה איערב בהדי רבינא אדכריך איהו חדא כריך רבינא תמני אמר מאה פפי ולא חדא רבינא:

מי שלקח את פסחו או קרבן חגיגתו ר"ל חגיגת ארבעה עשר שאף היא לא היתה נאכלת אלא למנויים והקדיש את פסחו לשם הפסח ואחר כך באו אחרים שכבר הפרישו מעות לפסחיהם ונמנו עמו ונתנו לו אותן המעות כל אחד לפי חלקו הרי קדושת המעות שלקח מהן נתחללה על הטלה והרי הן חולין בידו ליקח בהם מה שירצה ולא סוף דבר ליקח בהם דברים הצריכים לאכילה הפסח כגון עצי צלייתו ימצה ומרור אלא אף ליקח בהם חלוק או טלית וגדולי המחברים כתבו בזה של עצים לצלייה ומצה ומרור דברים שלא נתבררו לנו ואע"פ שכבר הוקדש הפסח והוקדשו המעות והיאך הקדש מתחלל על הקדש שאין חלול אלא בשנכנס איזה דבר של חולין תחתיו שתחול קדושתו עליו מ"מ על מנת כן היו מקדישין את פסחיהן ואת חגיגתם ומעותיהם לפסחיהם ולחגיגותיהן:

המוכר עולתו ושלמיו להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין מתכפרים בה בעלים שניים כלל והרי הן כזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים ודין תורה שיהו המעות חולין בידו ושיהא רשאי ליקח מהן עולתו ושלמיו אלא שגזרו חכמים שיפלו לנדבת צבור לקיץ המזבח ואפילו מכרם ביתר מכדי דמיהם כל מה שלקח מהם יפול לנדבה והוא צריך ללקח עולתו ושלמיו מצד אחר:

בד"ה ומאחר דלא כו' אא"ב דעשייתו מועלת א"ש דקנסינן ליה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דאי עשייתו מועלת א"ש דקנסינן למוכר שיפסיד מעותיו שיפלו לנדבה כדי שלא ירגיל לעשות כן (לקנות) [למכור] קרבנות (שלאחר) [לאחר] אבל כיון דלא עשה ולא כלום אמאי קנסינן ליה ומשני דמ"מ קנסינן ליה ר"ל לקונה כמו שפירש"י וק"ל:

בגמ' איתיביה הממנה וכו' כל הני תיובתא ושני כדשני:

ברש"י ד"ה אפשר ידעינן וכו' והלואי שיהו יודעין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה דעות שאני וכו' וי"ל דאצטריך לשנויי הכי דלא נידוק איפכא דוקא ממנה אחרים דלא מצי למימר הא קבילתון הא ידיו יפות דמצי למימר הא קבילתון אין רשאי וכו' כצ"ל:

גמ' א"ל קבילתון ואותביה כל הני תיובתא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דעות שאני כו' דלא נידוק איפכא דוקא ממנה כו' הא קבילתון הא ידיו של אחד מהן יפות אין רשאין כו' כצ"ל:

בא"ד דלא מצי למיפשט מידי. נ"ב פי' שאני דעות דאיכא קפידא ולפי זה נוכל לומר כ"ש ידיו של אחד יפות דאיכא קפידא טפי ודו"ק:

גמרא וכי מאחר דלא עשה ול"כ מעות אמאי יפלו לנדבה. עיין בתוספות שנדחקו ולנל"פ עפ"י מ"ש התור"ע בנדה אות ל"ז בשם הרמ"ע דפירש לא עשה שלא תקן ולא כלום פירש שלא קלקל ג"כ אלא דהוה כאלו ל"ע מעשה זו מעולם להכי פריך וכי מאחר כו' דמשמעו שלא קלקל כלום מעות אמאי כו' ומשני קנסא ור"ל דמדאורייתא באמת לעול"כ רק דרבנן קנסוהו:

רש"י ד"ה או אינן. רשאין ונותנין המנות לפניהם כו'. כצ"ל:

רש"י סד"ה משום. נ"ב ונמצא עושהו נותר:

מתני' הממנה אחרים על פסחו. א' מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת חבורה: רשאין. לומר לו טול חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא פסח נאכל בב' חבורות: גמ' ידיו יפות. לישנא מעליא ממהר לאכול הרבה: קבילתון. קבלתוני עליכם לאכול בכל כחי בדמים הללו: לתקוני זביחה. שלא יהא נותר ושיערנוך למאכל שאר בני אדם: לאו משום דהוה ליה כו'. שיהו עמו אוכלין: דעות שאני. אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם שמא יעכבו עליהם הסעודה ולא משום אכילה יתירתא אלא אפילו לא אכלי כולהו אלא כחד גברא מצו מעכבי עליה: ממלא כריסו ממנו. כדאמרי' בכיצד צולין (לעיל דף פו.) שאין האוכל אוכל בשתי מקומות: לא רצו לא. אלמא משום טירחא הדרי ביה הכא נמי משום פסידא הדרי ביה לאטרחינן לדידך לא קבלינך. אבל ידיו יפות מדלא בדקו אחריו ש''מ בכל מאכלו קיבלו עליהן: סיבולת. תערובת סעודה של כל ימות השנה: מאי ולא עוד. מאי אולמיה הא מהא: לתקוני זביחה. כמדת איש אחד: דלצוותא. ואיכא למימר משום צוותא קבליה עליה בכל מאכלו: רשאין ליחלק. לחלק פסח ביניהן לכל א' חלק המגיעו: או אין רשאין לחלק. אלא אוכלין כאחד ונותנין המנות לפניהם כשאר סעודות: ש''מ. אין רשאין ליחלק: כל הני תיובתא. הממנה אחרים והשמש: איתיביה בני חבורה. מרישיה דקתני טול חלקך ושני ליה בההיא משום דלתקוני זביחה קבליה וכמדת איש אחד אבל אנא צוותא קבילת עלך וניחא עלך צוותי לקבולי עלך בכל סעודתי ועל חגיגתו. חגיגת י''ד שאף היא באה לכל המנויין: מעות שבידו. שלקח מן הנמנין הללו: חולין. כדמפרש טעמא לקמיה שאף על פי שהנמנה כבר הקדיש מעותיו לכך והממנה כבר הקדיש פסחו מתחללין המעות על הפסח וטעמא מפרש: המוכר עולתו. להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים: ומעות כל שהן. כל מה שקיבל מן העולה והשלמים ואפילו יותר על כדי דמיהן יפלו המעות לנדבת ציבור לשופרות שהיו במקדש שהיו מקריבין מהן עולות לקיץ המזבח ולקמיה פריך מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו דמיהן לנדבה: אמר רבא קנסא. קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימנא אחריתי עולה ושלמים דאחר ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיקני כפרת אחרים וכי האי גוונא נמי אמרי אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב כלומר המוכר לא פשע אלא הקונה הלכך מעותיו נדבה: אף על גב דשויא ארבעה ויהבו ליה ה'. לא אמר אישתכח דמתנה בעלמא הוא דיהב ליה ולא ליקנסיה: אפשר ידעין כו'. והלואי שיהו יודעין טעם זה ויודיענו: היאך. מעות הקדש חל על טלה הקדש אחר לצאת הקדש של מעות לחולין מי הוציאן למעות (של חולין) אילו היה נותנן בבהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהם שיצאו הם לחולין והא ליכא למימר במעות שלא הוקדשו עסקינן דאם כן מאי למימרא:

דעות שאני. אע''ג דלא אכלי כולהו אלא כחד תימה לר''י מה צריך לשנויי הכי לימא ליה דשאני הכא דלא שייך למימר הא קבילתון ולא דמי כלל לידיו של א' מהן יפות וי''ל דאיצטריך לשנויי הכי דלא נידוק [איפכא דוקא] ממנה אחרים דלא מצי למימר הא קבילתון [הא ידיו יפות דמצי למימר קבילתון] אין רשאין ליתן חלקו ומעיקרא דהוה בעי למיפשט דהוי כידיו של א' מהן יפות ה''מ למפרך אדרבה איפכא מסתברא לכך משני דלא מצי למיפשט מידי: בני חבורה רשאין לחלק או לא. וא''ת אמאי לא פשיט ממתני' דדוקא אם המנה האחרים עמו רשאין ליתן חלקו וי''ל דאיכא למידחי דבלא ממנה נמי רשאין ליחלק והא דנקט ממנה משום דבכל ענין מיירי אפי' התנו שלא ליחלק ואם ממנה רשאין ליחלק אבל ברייתא לא מצי למידחי דפשיטא דאם התנו שלא ליחלק אפי' א' מהם ידיו יפות אין רשאין ליתן חלקו דמסתמא על דעת כן התנו דאם אין אחד מהן ידיו יפות אין דרך. ליחלק בלא תנאי: מעות כל שהן יפלו לנדבה. ק''ק לר''י דרישא מיירי כשהקדיש מעות לשם פסח כדמוכח בסמוך וסיפא מיירי במעות חולין דאי הקדישן לשלמים איך יפלו מעות שלמים לנדבת ציבור ויקריבו מהן עולות לקיץ המזבח: ומאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו לנדבה. פירוש אי אמרת בשלמא דעשייתו מועלת אתי שפיר דקנסינן ליה שלא ירגיל לעשות כן פעם אחרת אבל כיון דלא עשה ולא כלום אמאי קנסינן ליה כיון שאין ממש בעשייתו ומשני דמ''מ קנסינן ליה: וזה הפריש מעות לפסחו כו'. דאי במעות חולין מאי קמ''ל פשיטא שהן חולין דלית לן למיקנסיה כמו בסיפא כיון דשרי למנות אחרים על פסחו וא''ת אפילו אי הוו מעות חולין מעיקרא מכל מקום איך יכול למנות אחרים אחר שהקדישו כיון דסבר דאפילו במעות לא משייר וכ''ש בפסח דלא משייר מדקשיא ליה אין הקדש חל על הקדש וי''ל דאע''ג דלא משייר ביה מידי על דעת כן מקדישו שיצאו כל אשר ימנה עליו דקרא כתיב (שמות יב) ולקח הוא ושכנו וכתיב ביה (שם) תכוסו משמע דבכל ענין אפילו הקדישו כבר משום דדעת האדם כן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד