דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - א

משום דאיכא, שיש דין בקרבן שלמים בחזה ושוק - דכהנים הוא דאכלי ליה [שהכהנים בלבד אוכלין אותם] ואינם נאכלים לבעלים.

ולכן, אם יביא כל אחד מהם פסח ויתנה עליו בשלמים, אי אפשר ליתנם לכהן שאינו מבני החבורה - שמא הוא פסח. וגם אי אפשר ליתנם לישראל מבני החבורה - שמא הוא שלמים.

ומקשינן: עדיין אפשר למצוא תקנה להוציאם מן הספק:

וכך יעשו: ניתי כל חד וחד כהן בהדיה. יביא כל אחד מהם כהן אתו, וימנה אותו על קרבנו. והכהן יאכל את החזה והשוק. כי ממה נפשך: אם פסח הוא - הרי הכהן מנוי עליו ואוכל מדין אכילת בעלים. ואם שלמים הוא - הרי חזה ושוק נאכלים לכהן.

ומתרצינן: אי אפשר לעשות כך. שהרי האי כהן - היכי דמי, באיזה כהן מדובר כאן?

אי דעביד פסח, אם כבר עשה הכהן פסח ראשון,

דילמא [שמא] האי קרבן פסח הוא! ונמצא פסח נאכל [לכהן] שלא למנויו - שהרי מי שיצא ידי חובתו בפסח ראשון אין מינויו על פסח שני כלום!

ואי דלא עביד פסח - אם הכהן לא עשה עדיין פסח, ויכול לאכול את הפסח מפני שהוא אחד ממנויו.

דילמא [שמא] קרבן זה שלמים הוא. ואם כן, נמצא שהכהן לא עביד פסח [לא עשה פסח] כלל!

ומקשינן: עדיין אפשר למצוא תקנה גם לזה:

וניתי כולהו חמשה, יביאו אתם כל החמשה שנערבו פסחיהן חד כהן בלבד דלא עבד פסח.

ונימני עילויה הני חמשה פסחים, וימנה כל אחד מן החמשה את הכהן האחד הזה על פסחו, והוא, האחד, יאכל חזה ושוק של כולם.

דממה נפשך איכא חד דלא עביד פסח, שודאי אחד מהם לא יצא ידי חובתו בפסח הראשון, והקרבן שמביא עכשיו הרי זה פסח. וקא נפקי ביה והאחד מן החמשה והכהן, שלא עשו פסח, יצאו בזה ידי חובתם.

ומתרצינן: אלא מטעם אחר אי אפשר שכל אחד מהם יביא פסח ויתנה עליו בשלמים:

משום דאם יתנה על הפסח בשלמים - קא ממעיט בזמן אכילת שלמים.

דאילו פסח נאכל ליום ולילה בלבד, ואילו שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד.

ועכשיו שמביא קרבן אחד שאנו מסופקים שמא הוא פסח. אי אפשר לאוכלו יותר מיום ולילה. ומה שנותר אחרי יום ולילה חייב לשרפו. והרי יתכן שקרבן זה הוא שלמים, ונמצא שורף קדשים כשרים! [1]

ומקשינן: אמנם אי אפשר להביא פסח ולהתנות עליו בשלמים, אבל עדיין יש תקנה אחרת:

וכך יעשו: נייתי יביאו כל אחד מהם כבש לשם קרבן "מותר הפסח".

ו"מותר הפסח" היינו כאשר אדם הפריש שני כבשים עבור קרבן פסח ונותר לו אחד מהם לאחר הפסח.

או מעות שהפריש אדם לקנות בהם קרבן פסח, ולבסוף השתמש רק במקצתם, שדין המעות שנותרו בידו הוא לקנות בהם קרבן הנקרא "מותר הפסח", והרי הוא כשלמים. ומכל מקום נאכל רק ליום ולילה כפסח.

ויתנה כל אחד מן החמשה, ונימא [ויאמר]:

אי דידי, אם קרבן שהבאתי בפסח הראשון היה בעל מום - האי דאייתי השתא ניהוי פסח. זה שאני מביא עכשיו יהיה קרבן פסח.

אי דידי, ואם קרבן שהבאתי בפסח הראשון תם הוא, ואני פטור עתה מעשיית פסח - ניהוי האי דאייתי השתא שלמים, יהיה זה שאני מביא עכשיו קרבן שלמים [כלומר, שלמים הבאים ממותר הפסח].

ואין הוא ממעט בכך באכילתו, דהרי מותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד! [2]

ומתרצינן: וכי מפרישין תחלה למותרות - וכי אפשר להפריש קרבן לשם "מותר הפסח" לכתחילה?!

והרי לא נאמר דין מותר פסח אלא במפריש לשם פסח ולבסוף נותר לאחרי פסח. בזה בלבד חידשה התורה דין "מותר הפסח".

ומקשינן: ונטרחו יטרחו ויחפשו אנשים שהפרישו שני פסחים ונותר להם אחד מיותר [או שיחפשו אחר אנשים שהפרישו דמים לפסח ונותרו מקצתם. וקונים בהם כבש].

וניתי יביאו החמשה שנתערבו פסחיהן חמשה כבשים כאלו.

ויתנה כל אחד על שלו ויאמר: אם קרבן שהקרבתי בפסח ראשון היה בעל מום, הרי זה פסח. ואם קרבן שהקרבתי בפסח ראשון היה תם, יהיה זה מותר הפסח כמו שהיה קודם, שדינו כשלמים ונאכל ליום ולילה בלבד.

ומתרצינן: אלא, אי אפשר להתנות על בהמה אחת בפסח ובמותר הפסח משום סמיכה:

דאילו קרבן פסח לא בעי [לא צריך] סמיכה, ואסור לסמוך עליו, שהרי כשסומך על הקרבן נשען עליו בכל כחו, [3] ואסור לעבוד בקדשים שלא לצורך גבוה.

ואילו מותר הפסח בעי [צריך] סמיכה.

ולכן אי אפשר להתנות על כבש אחד בפסח ובמותר הפסח. שהרי יתכן שהוא מותר הפסח שצריך סמיכה. ואי אפשר לסמוך על קרבן זה שמא הוא פסח.

ומקשינן: הא תינח - התירוץ שתירצנו שאי אפשר להתנות במותר הפסח משום סמיכה הוא תירוץ טוב בקרבן אנשים שהרי זה צריך סמיכה.

אבל קרבן נשים הרי לא צריך סמיכה. ובזה מאי איכא למימר - נשים שהיו מנויות בחמשה שנתערבו פסחיהן, מדוע הן לא יכולות להביא כבש ולהתנות עליו בפסח ובמותר הפסח?

אלא מטעם אחר אי אפשר להביא קרבן אחד ולהתנות עליו בפסח ובמותר הפסח:

משום מתנות שנותנים את הדם על המזבח, ויש הבדל בין פסח למותר הפסח בענין זה, דאילו פסח שופכים את דמו על המזבח במתנה אחת על אחת מקרנות המזבח.

ואילו שלמים זורקים את דמם על המזבח בשתים זריקות שהן ארבע מתנות [שזורק את הדם בשתי קרנות - בקרן מזרחית צפונית, ובקרן מערבית דרומית, והדם נופל על ארבע כתלי המזבח, כי הדם שבקרן היה מתפשט אל עבר שני הכתלים שבצידיו], וכן הדין במותר הפסח שהוא כשלמים.

ומקשינן: מאי נפקא מינה? והא תנן: כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת בלבד, אפילו אם לכתחילה צריך יותר ממתנה אחת, מכל מקום כיפר בדיעבד.

והרי שלמים ומותר הפסח ניתנים על המזבח החיצון, ואם כן יכול להביא כבש אחד ולהתנות עליו בפסח ובמותר הפסח, ויזרוק את דמו במתנה אחת בלבד!

ומתרצינן: אלא, מטעם אחר אי אפשר להביא קרבן אחד ולהתנות עליו בפסח ובמותר הפסח:

משום דאילו פסח נותנים את דמו על המזבח בשפיכה בנחת, שמקריב את המזרק לקיר המזבח, ושופך עליו כנגד היסוד.

ואילו שלמים בזריקה. שזורק את הדם ממרחק, מן המזרק אל המזבח. וכן הדין במותר הפסח שהוא כשלמים.

ומקשינן: מאי נפקא מינה? והא תניא: כל הקרבנות הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה, יצא.

ואם כן יכול להביא כבש אחד ולהתנות עליו בפסח ובמותר הפסח ויתן דמו בשפיכה!

ומתרצינן: אימר דקא אמרינן מה שאמרנו בברייתא "כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא", זה רק בדאי עבד, שאם עשה כן יצא. אבל האם לכתחילה נמי מותר?! הרי ודאי שלא!

ולכן אי אפשר להביא קרבן אחד ולהתנות עליו בפסח ושלמים או בפסח ומותר הפסח. כי דם הפסח דינו בשפיכה ודמם של הללו לכתחילה הוא בזריקה.

מתניתין:

האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על [לצורך] מי שיעלה מכם ראשון לירושלים,

כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו - זכה בחלקו.

ומזכה הראשון שזכה את אחיו עמו, שגם הם יאכלו בפסח. ובגמרא מפורש איך יכולים האחים לאכול, והרי אביהם לא מינה אותם.

גמרא:

כבר נתבאר לעיל שנחלקו תנאים בכמה מקומות בש"ס אם יש "ברירה" [כלומר דבר שאינו מבורר עכשיו ועתיד להתברר אחר כך האם אומרים שהתברר למפרע שכבר בשעה הראשונה היה עומד לכך].

ובמשנתנו למדנו שאף על פי שבשעת שחיטת הפסח אין ידוע מי יעלה ראשון לירושלים, מכל מקום לאחר שעלה הראשון הוא זכה בחלקו.

ודייקינן שמע מינה ממשנתנו שיש ברירה. וכיון שהתברר עכשיו שזה עלה ראשון, כבר מלכתחילה נחשב שהפסח נשחט עבורו!

ודחינן: אמר רבי יוחנן: לעולם אין ברירה. ובמשנה מדובר שהאב המנה את כל בניו. ומה אמר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים - כדי לזרזן במצות קאמר. וגם אם לא היה עולה ראשון לירושלים היה אוכל מן הפסח, ואין כאן ענין לברירה כלל.

דייקא נמי יש לדייק זאת גם מדקתני במשנתנו "ומזכה אחיו עמו":

אי אמרת בשלמא, דאמנינהו מעיקרא, שהאב מינה את כל האחים מתחילה בשעת שחיטה, ואפילו מי שלא יגיע ראשון, שפיר, טוב ומובן מדוע מזכה את אחיו עמו.

אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא, שלא מינה האב את כולם מתחילה בשעת שחיטה, אלא עכשיו רוצה למנות את שאר האחים עמו, אז יש להקשות:

וכי לבתר דשחיט, אחרי שכבר שחט את הפסח - מי קמתמנו? האם אפשר להמנות?! והא תנן לקמן "נמנין ומושכין ידיהן ממנו רק עד שישחט"!

אלא, בהכרח, שמע מינה שכבר מינה האב את כל הבנים בשעת שחיטה. תניא נמי הכי, גם מהברייתא משמע שכדי לזרזן במצות אמר האב.

שכך שנו בברייתא: מעשה וקדמו בנות לבנים, והגיעו לירושלים ראשונות. ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים. והברייתא לא אמרה נמצאו בנות זוכות ובנים אינם זוכים, משמע שכולם זכו, ורק לענין זריזות בלבד נמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. [4]

מתניתין:

לעולם כל הרוצים להמנות על הפסח נמנין עליו, עד שיהיה בו בכדי אכילת כזית לכל אחד ואחד.

נמנין הרוצים להמנות עליו, ומושכין את ידיהם ממנו הרוצים להמשך מפסח זה ולהמנות על פסח אחר, עד שישחט.

אבל אחרי שנשחט אין נמנים עליו. וכן אין נמשכין ממנו. [5]

רבי שמעון אומר: מושכין את ידיהם ממנו עד שיזרק הדם.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה: לעולם נמנים עליו עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד.

ומקשינן: מאי קא משמע לן? מה בא התנא להשמיענו הרי דין זה פשוט הוא! [6]

ומתרצינן: הא קמשמע לן [זה בא להשמיענו]: דאף על גב דאימני [נמנו] עליו חבורה זו, יכולין כל בני החבורה כולם למשוך ידיהם, ונמנין עליו בני חבורה אחרת.

ובזה יש חידוש, שכבר נחלקו בזה רבי יהודה ורבי יוסי [לקמן צט א]:

דעת רבי יהודה היא שאם הסתלקו כל בני החבורה שלקחו את הפסח, אין החבורה החדשה יכולה להמנות עליו.

ואילו רבי יוסי סובר שיכולים בני החבורה החדשה להמנות עליו. [7] ומשנתנו משמיעה שהדין הוא כמו רבי יוסי, ודלא כרבי יהודה. [8]

שנינו במשנה: נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט. רבי שמעון אומר עד שיזרק הדם.

אמר אביי מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי שמעון, היא לענין לימשך:

דרבנן סברי: אין נמשכין מן הפסח אלא עד שעת שחיטה, שנאמר: [שמות יב] "ואם ימעט הבית מהיות משה".

ודרשו את הפסוק: "אם ימעט הבית" - אם באו בני החבורה להתמעט ולהמשך, יעשו זאת מ"היות משה". שימשכו ידיהם מחיותיה דשה, בעוד היות השה חי.

ורבי שמעון סבר: "מהיות משה". משמעותו מהוייתיה דשה. כל עוד יש מה ל"הוות" בו, שיש עדיין עבודות שצריכין לעשות בו [דהיינו לזרוק את הדם. רש"ש]. [9] אבל לענין לימנות, דברי הכל אין נמנים אלא עד שישחט.

דאמר קרא [שמות יב] "ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשת, איש לפי אכלו תכוסו על השה".

ודרשו חכמים: "במכסת נפשות" - במנין הנפשות.

והדר, אחר כך - "איש לפי אכלו תכוסו" תשחטו.

ומכאן שהמינוי צריך להיות לפני השחיטה.

תניא נמי הכי:

נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט.

רבי שמעון אומר: נמנין עד שישחט, ומושכין עד שיזרק הדם.

הערות

[1] אפילו אם ימתין מלשרוף את הבשר עד אחרי שני ימים ולילה, מכל מקום גרם לקדשים שיבואו לידי שריפה שלא כדין, שהרי אפשר היה לאכלם ביום השני. ואין מביאין קדשים לבית הפסול.

[2] בשפת אמת הקשה: אף על פי שאינו ממעט באכילתו לאחר יום ולילה, מכל מקום פסח אינו נאכל ביום אלא בלילה. ואילו מותר הפסח נאכל ליום ולילה [כך מוכיח השפת אמת], נמצא שמיעט את אכילתו בתחילתו. וכתב לתרץ, שיתכן שפסח שני נאכל ליום ולילה, ומותר לאכלו אפילו ביום לפני הלילה. אלא שחייב לאכול כזית ממנו צלי בלילה. וצריך עיון ועיין שם.

[3] נחלקו תנאים בזה [בחגיגה טז ב]. יש אומרים שסמיכה בכל כחו היא. ויש אומרים שסמיכה בכל דהו. והגמרא כאן כמאן דאמר שסמיכה בכל כוחו היא. שהרי אם מספיק כל דהו, אין זה עבודה בקדשים. תוספות. ממרחק, מן המזרק אל המזבח. וכן הדין במותר הפסח שהוא כשלמים. ומקשינן: מאי נפקא מינה? והא תניא: כל הקרבנות הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה, יצא. ואם כן יכול להביא כבש אחד ולהתנות עליו בפסח ובמותר הפסח ויתן דמו בשפיכה ! ומתרצינן: אימר דקא אמרינן מה שאמרנו בברייתא "כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא", זה רק בדאי עבד, שאם עשה כן יצא. אבל האם לכתחילה נמי מותר? ! הרי ודאי שלא ! ולכן אי אפשר להביא קרבן אחד ולהתנות עליו בפסח ושלמים או בפסח ומותר הפסח. כי דם הפסח דינו בשפיכה ודמם של הללו לכתחילה הוא בזריקה. ^מ^ת^נ^י^ת^י^ן: האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על [לצורך] מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו - זכה בחלקו. ומזכה הראשון שזכה את אחיו עמו, שגם הם יאכלו בפסח. ובגמרא מפורש איך יכולים האחים לאכול, והרי אביהם לא מינה אותם. ^ג^מ^ר^א: כבר נתבאר לעיל שנחלקו תנאים בכמה מקומות בש"ס אם יש "ברירה" [כלומר דבר שאינו מבורר עכשיו ועתיד להתברר אחר כך האם אומרים שהתברר למפרע שכבר בשעה הראשונה היה עומד לכך]. ובמשנתנו למדנו שאף על פי שבשעת שחיטת הפסח אין ידוע מי יעלה ראשון לירושלים, מכל מקום לאחר שעלה הראשון הוא זכה בחלקו. ודייקינן שמע מינה ממשנתנו שיש ברירה. וכיון שהתברר עכשיו שזה עלה ראשון, כבר מלכתחילה נחשב שהפסח נשחט עבורו ! ודחינן: אמר רבי יוחנן: לעולם אין ברירה. ובמשנה מדובר שהאב המנה את כל בניו. ומה אמר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים - כדי לזרזן במצות קאמר. וגם אם לא היה עולה ראשון לירושלים היה אוכל מן הפסח, ואין כאן ענין לברירה כלל. דייקא נמי יש לדייק זאת גם מדקתני במשנתנו "ומזכה אחיו עמו": אי אמרת בשלמא, דאמנינהו מעיקרא, שהאב מינה את כל האחים מתחילה בשעת שחיטה, ואפילו מי שלא יגיע ראשון, שפיר, טוב ומובן מדוע מזכה את אחיו עמו. אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא, שלא מינה האב את כולם מתחילה בשעת שחיטה, אלא עכשיו רוצה למנות את שאר האחים עמו, אז יש להקשות: וכי לבתר דשחיט, אחרי שכבר שחט את הפסח - מי קמתמנו? האם אפשר להמנות? !

[4] רש"י במשנה מבאר שאביהם מינה אותם, וכדי לזרזן אמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון, ויהיה הוא ראש לאחיו "וכך הודיעם". ומשמע מלשון רש"י שהאב הודיע לבניו בפירוש שכולם יהיו מנויים. וקשה, אם כן מה השמיענו התנא במשנתנו ? אך רש"י בגיטין כה א כתב שהאב לא הודיע לבניו מה שבלבו. ונראה שסובר כהמאירי. שהאב לא אמר בפירוש לבניו שממנה את כולם, ומכל מקום אנו אומרים שודאי היה דעתו בשעת שחיטה למנות את כולם. ולא אמר כך אלא לאיים עליהם ולזרזם, ולפי זה מיושב מה החידוש של המשנה. ובתוספות כאן הביאו שבגמרא בנדרים לו א הוכיח רבי יוחנן ממשנתנו [שמזכה אחיו עמו] כי "שה לבית אבות לאו דאורייתא". והיינו שהקטנים אינם צריכים מינוי מדאורייתא. וקשה שהרי כאן אמר רבי יוחנן שמדובר בהמנם מעיקרא? ותירצו התוספות שכוונת הגמרא כאן "אמנינהו מעיקרא" היינו שאין צריכין מינוי כלל, וכאילו המנם מעיקרא. ולפי זה המשנה מחדשת לנו שאף על פי שהאב מינה רק את הראשון ואין ברירה, הוא יכול לאכול. כיון ששה לבית אבות לאו דאורייתא. ולפי זה - "זכה הראשון בחלקו" כפשוטו. ויכול לזכות את האחרים ולתת להם מחלקו מאותו הטעם, שהרי שה לבית אבות לאו דאורייתא. ותוספות בגיטין כה א סתרו דבריהם כאן, וכתבו שהסוגיא שלנו מדברת אם שה לבית אבות דאורייתא. [ועיין בתפארת ישראל על המשנה שפירש שלמאן דאמר שה לבית אבות דאורייתא מה שכתוב "ומזכה אחיו עמו" היינו שהאב מזכה אותם].

[5] ונפקא מינה אם משך ידו מהקרבן ובשעת אכילה חוזר בו ורוצה לאכול. וכן נפקא מינה אם משך ידו אחר שחיטה ונמנה על פסח אחר, אין מינויו על הפסח השני כלום, כיון שהוא מנוי על הראשון. [על פי רש"י סוף דף צח ב].

[6] לכאורה קשה מדוע דין זה פשוט? הרי מחדש לנו שאם אין כזית לא נמנים ! ונראה שכיון ששנינו לקמן צא א "ואפילו חבורה של מאה שאינן יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהן". למדנו שאכילה פחות מכזית אינה אכילה. ואין שוחטין את הפסח עליה. ואם כן פשוט שאם יש הרבה אנשים אי אפשר להמנות יותר אלא אם כן יש לכל אחד כזית.

[7] ובלבד שלא יהיה זמן שאין לפסח מנויים כלל, אלא צריך שאחד מבני החבורה החדשה ימנה על הפסח עוד לפני שכל החבורה הראשונה הסתלקה [בגמרא שם].

[8] בשפת אמת התקשה: איפה יש רמז במשנה שמדובר שכל בני החבורה הראשונים משכו ידיהם. וכתב השפת אמת שיש לפרש את דברי הגמרא לולי דברי רש"י שמדובר באדם שהשה שלו והמנה חבורה על פסחו. ורוצה להמנות עכשיו עוד אחרים שלא מדעתם של הראשונים. וחידשה המשנה שכל זמן שיש לכל אחד כזית, יכולים הבעלים להמנות מי שירצו. שלא היה בדעתם אלא לתת כזית לכל אחד. עיין שם.

[9] ואף על פי שגם לאחר זריקה יש עדיין עבודה של הקטרת אימורין, מכל מקום הקטרת אימורין אינה מעכבת את אכילת הבשר אם נטמאו או אבדו. ואילו בענין זריקה אין הבשר מותר אלא אחר שזרקו את הדם. רש"ש [עיין שם שתירץ בזה את קושית רבי עקיבא איגר במשניות].

משום דאיכא [שיש] חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי ליה [שהכהנים הם שאוכלים אותו] מקרבנות השלמים, אבל מקרבן פסח אין הכהנים מקבלים חזה ושוק, ומה יעשו בקרבן זה שהוא ספק פסח ספק שלמים? שהרי אם יתנו מחמת הספק את החזה והשוק לכהן והוא אכן פסח ולא שלמים — נמצאו מאכילים את הכהנים מפסח שלא נמנו עליו!

ומציעים: וניתי כל חד וחד כהן בהדיה [ויביא כל אחד ואחד כהן עמו] בפסח השני וימנה אותו על פסחו, ויתן לכהן את החזה והשוק ממה נפשך, אם קרבן זה שלמים הוא — הרי קיבל את החזה והשוק כדין שלמים, ואם הוא פסח — הרי אוכל הוא בתורת פסח.

ודוחים: האי כהן היכי דמי [אותו כהן מה טיבו בדיוק] אי דעביד פסח [אם היה זה כהן שכבר עשה פסח] ראשון, דילמא האי [שמא קרבן זה] שמביא אכן פסח הוא ולא שלמים ונמצא פסח נאכל שלא למנויו שהרי כהן זה כבר יצא בפסח ראשון ואינו יכול להמנות שוב על הפסח השני. ואי דלא עביד פסח [ואם הוא כהן שלא עשה פסח] ראשון, דילמא [שמא] קרבן מסויים זה שלמים הוא, ונמצא שלא עביד [לא עשה] אותו כהן פסח כלל!

ומציעים תיקון: וניתי [ושיביאו] כל חמשה יחד חד כהן דלא עבד פסח [כהן אחד שלא עשה פסח] ונימני עילויה הני חמשה פסחים [וימנה על כל חמשת הפסחים הללו] שממה נפשך מוכרח אתה לומר: איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי ביה [יש אחד שלא עשה קרבן פסח ויצאו בו] בעל הקרבן והכהן, וכיון שרק אחד הוא קרבן פסח אין בו חשש של אכילת שני פסחים כאחד.

אלא הטעם שאין מביאים פסח שני הריהו משום דקא [שהוא] ממעיט באכילת שלמים שאלו הפסח נאכל ליום ולילה והשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. ונמצא שממעטים בזמן אכילת שלמים. ואף שנותר ממנו ליום השני, אם הוא שלמים — הריהו מותר באכילה. ומכיון שאין יודעים מהו , הרי כל הנותר ביום השני נשרף ונמצא שורף קדשים כשרים.

ועוד מציעים: וניתי [ושיביא] מותר הפסח כלומר קרבן שהוקדש לפסח ומשום סיבה כלשהי לא הוקרב, שדינו כשלמים אלא שנאכל ליום ולילה בלבד.

ונימא [ויאמר] יתנה כך: אי דידי [אם הקרבן שלי] היה בעל מום, האי דאייתי השתא ניהוי פסח [זה שאני מביא עכשיו שיהיה פסח], אי דידי תם הוא ניהוי האי דאייתי השתא שלמים [אם שלי תם, שלם בלי מום היה ויצאתי בו ידי חובה מה שאני מביא עכשיו יהיה שלמים] והרי שנינו כי מותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד ואם כן דינו כשלמים וכפסח ואין בו החשש שממעטים בזמן אכילתו.

ומקשים: וכי מפרישין מלכתחלה למותרות הלוא אין לעשות כן, וממילא לא יהיה לאותם אנשים מותר הפסח ולא יוכלו להשתמש בתקנה זו. ומקשים: ונטרחו ונייתי מותר הפסח [ושיטרחו וימצאו אדם שנשאר לו פסח ויביאו מותר הפסח] וייאכל ליום ולילה!

אלא טעם שאין מביאים פסח שני הוא משום סמיכה, שאילו פסח לא בעי [אינו צריך] סמיכה כדין שלמים, ואם יסמוך ואינו אלא פסח — נמצא שעושה עבודה בקדשים. ואילו מותר בעי [צריך] סמיכה. ומשום כך אי אפשר להשתמש בתקנה שהוצעה קודם.

ועדיין שואלים: הא תינח [נניח] שקיים נימוק זה בקרבן אנשים (גברים) שהם סומכים על קרבנם, אבל אם אירע כל הענין בקרבן נשים שמדין תורה אינן חייבות לסמוך על קרבנן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא יש לחזור מנמוק זה ולומר כי הטעם הוא משום מתנות דם הקרבן על המזבח. שאילו דמו של קרבן פסח — ניתן במתנה (בזריקה) אחת, ואילו שלמים ניתנים בשתים שהן ארבע שמזים את הדם שתי הזאות על זויות המזבח, והדם ניתז לשני צדדים כך שכל מתנה נעשית כשתים.

ועדיין תוהים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] מה החשיבות בדבר והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כל אותן דמים של קרבנות הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתן אחת — כפר, שלכתחילה יש ליתן שתי מתנות שהן ארבע, אבל בדיעבד יוצאים בנתינת דם פעם אחת,

אלא הטעם שאין מביאים פסח שני משום שאילו פסח דינו בשפיכה שאת דמו רק שופכים בנחת על קיר המזבח ואילו שלמים דינם בזריקה עליו.

ומקשים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] (מה החשיבות בדבר) והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הקרבנות הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה — יצא, ומשיבים: אימר דקא אמרינן [אמור שאנחנו אומרים] שיצא בכל אלה הרי זה רק דאי עבד [אם עשה] מעשה אולם לכתחלה נמי?! [לכתחילה גם כן] יעשו שלא כדין? וכיון שמפני טעם זה אי אפשר להקריב פסח זה לכתחילה פטורים כולם מלעשותו.

א משנה האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ויגיע אליה, כיון שהכניס הראשון מן האחים ראשו ורובו לעיר זכה ומזכה את אחיו עמו בחלקו.

ב גמרא ושואלים: שמע מינה [האם נלמד מכאן] כי יש ברירה, שהרי בשעת השחיטה אין הוא יודע מראש איזה בן יגיע ראשון וכאשר יגיע אותו בן יתברר הדבר למפרע!

אמר ר' יוחנן שאין להוכיח דבר זה מכאן, כי באמת האב מינה את בניו כולם, אלא כדי לזרזן במצות קאמר [אמר], שרצה לזרזן במצוות ולכן יצר תחרות ביניהם שהראשון שיגיע יזכה עבור אחיו, אבל אין לכך משמעות הלכתית.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] כדברי ר' יוחנן דקתני [שהרי שנינו]: ומזכה אחיו עמו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] דאמנינהו מעיקרא שפיר [שמינה אותם האב מתחילה — יפה], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא אמנינהו מעיקרא [מינה אותם מתחילה], אם כן לבתר דשחיט מי קא מתמנו [אחרי ששחט האם יכולים להתמנות]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח או מושכין ידיהן ממנו עד שישחט ולא אחר כך. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא,

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שאין זה פגם במינוי אלא ענין של זריזות בלבד: מעשה במקרה כגון זה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים) ואם כן ענין של זריזות וחוסר זריזות יש כאן, אבל אין זה פסול מאכילת קרבן הפסח.

ג משנה לעולם נמנין עליו על הפסח עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד ולא פחות. ועוד: נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט בלבד. ר' שמעון אומר: עד שיזרק את הדם.

ד גמרא ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במשפט הראשון של המשנה? ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאף על גב דאימני עליו [שאף על פי שנמנו עליו] על הפסח חבורה זו, חוזרת חבורה זו ונמנין עליו בני חבורה אחרת ואין גבול למספר האנשים כל עוד יש כזית לכל אחד.

ה שנינו במשנה: נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט ור' שמעון אומר עד שיזרק הדם. אמר אביי: מחלוקת תנא קמא ור' שמעון לענין גבול הזמן לימשך מן הקרבן

דרבנן סברי [שהחכמים סוברים] שמן הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד) יש לדרוש: מחיותיה דשה [מחיותו חייו של השה] ומכאן שרק בעוד השה חי אפשר להמשך ממנו. ור' שמעון סבר דרש "מהיות" — מהוייתיה דשה [מהוויתו של השה] כל עוד לא הושלמו בו כל עבודות הקדש, לאמר עד שיזרק הדם. אבל לענין לימנות על הפסח דברי הכל זמנו עד שישחט בלבד, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "במכסת נפשת" והדר [ואחר] כך "תכסו" (במובן — תשחטו, כבארמית) ללמד ש"מכסת נפשות" של המנין על השה היא דווקא לפני השחיטה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נמנין מקרבן הפסח ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, ר' שמעון אומר: נמנין עד שישחט, ומושכין את ידיהם ממנו אפילו עד שיזרק הדם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

because there are the breast and the hind leg, which the priests eat only if the offering is a peace-offering, but not if it is a Paschal lamb. Due to the distinction between the two types of offerings, the proposed stipulation does not provide a solution. It would remain unclear who should eat these portions of the offering.

The Gemara suggests that it may still be possible to find a way to use the stipulation: Let each one of these five people bringing a new Paschal lamb bring a priest to be registered with him for their Paschal lamb. Then the priest will eat the breasts and hind legs. Since the priest eats these portions of the offering in any event, there is no longer any practical distinction between the two types of offerings. The stipulation should therefore provide a solution.

The Gemara rejects this suggestion: What are the circumstances of this priest? If he had already performed the ritual of the Paschal lamb during the first Pesaḥ, then, as the Gemara explained previously, he is unable to be registered to partake of a new Paschal lamb. If so, there is concern that perhaps this offering is a Paschal lamb and not a peace-offering, and it will turn out that a Paschal lamb is eaten by those who did not register for it. And if, on the other hand, the priest had not performed the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ, there is concern that perhaps this offering is a peace-offering, and it would turn out that this priest did not perform the ritual of the Paschal lamb at all.

The Gemara modifies its suggestion: Let all five together bring one priest, who has not yet performed the ritual of the Paschal lamb. And let the priest register for all these five Paschal lambs. This should provide a solution. Whichever way you look at it, there is one person who has not yet performed the ritual of the Paschal lamb, and the priest will now fulfill his obligation together with him. If the priest then eats the breasts and hind legs of all the offerings, the stipulation should provide a viable solution.

The Gemara identifies a further distinction between a peace-offering and the Paschal lamb that precludes the use of the stipulation: Rather, the reason it is not possible to use the stipulation is because it would reduce the amount of time available for eating the peace-offering, for a Paschal lamb may be eaten only for a day and a night, whereas a peace-offering may be eaten for two days and one night. Were the stipulation to be made, all the offerings would have an uncertain status of either being a peace-offering or a Paschal lamb. They would therefore all be treated with the strictures of a Paschal lamb, and any meat remaining on the morning after the first night would have to be burnt. However, in the event that the offering was actually a peace-offering, this would be premature, since it may still be eaten for another day.

The Gemara modifies the proposed stipulation: Instead of making a stipulation between a Paschal lamb and a regular peace-offering, let each one of them specify that if they have already fulfilled their obligations to bring a Paschal lamb, their intention is to consecrate and bring the current offering as a surplus Paschal lamb. The status of a surplus Paschal lamb is usually achieved when an animal is originally consecrated as a Paschal lamb but for some reason is not offered. Such an animal is offered as a type of peace-offering.

The Gemara assumes here that it is also possible to consecrate an animal directly with this status, and therefore the following stipulation could be used. And when bringing their lambs they should each say: If mine was the blemished lamb, this lamb that I am bringing now shall be a Paschal lamb; and if mine was unblemished, this lamb that I am bringing now shall be a surplus Paschal lamb, which is a type of peace-offering and may therefore be offered even if one has already fulfilled his obligation to bring a Paschal lamb. Although a surplus Paschal lamb has the sanctity of a peace-offering, it may be eaten for only one day and one night, similar to a Paschal lamb. Since there is no distinction between the time allotted to eat the two types of offerings, this stipulation should provide a solution.

The Gemara challenges this suggestion: But can we designate animals initially as surplus Paschal lambs? This cannot be done; the sanctity of a surplus Paschal lamb is achieved only with an animal that was initially designated for a Paschal lamb but remained unused. If so, how is the suggested stipulation tenable? The Gemara explains: Let them trouble themselves to find and bring an unused leftover animal already invested with the sanctity of a surplus Paschal lamb, and let them make the suggested stipulation upon it. In this way, the stipulation should work and provide a solution.

The Gemara identifies a distinction that exists even between a Paschal lamb and a surplus Paschal lamb that precludes the use of even this suggested stipulation. Rather, it is not possible to use the stipulation because of the requirement to perform the act of placing one’s hands on the head of the offering, for a Paschal lamb does not need the act of placing one’s hands, whereas a surplus Paschal lamb, since it is a type of peace-offering, does need the act of placing one’s hands. Due to this distinction, the proposed stipulation cannot provide a solution. It would remain unclear whether the offering requires one to perform the act of placing one’s hands on its head, an act that one is prohibited to do on an offering that does not require it.

This distinction works out well to explain why the stipulation can’t be used for an offering of men, since a man’s offering requires the act of placing one’s hands. However, if the case involved an offering of women, for which there is no such requirement, what is there to say? In such a case, there is no distinction between a Paschal lamb and a surplus Paschal lamb, and therefore the stipulation should provide a solution.

The Gemara identifies a further distinction between a Paschal lamb and a surplus Paschal lamb that precludes the use of the stipulation: Rather, it is not possible to use the stipulation because of the requirement to apply presentations of sacrificial blood upon the altar. For whereas the blood of a Paschal lamb is applied to the altar in one presentation, the blood of a peace-offering is applied to the altar with two that constitute four, i.e., the blood is applied on two opposite corners so that it runs down all four sides of the altar.

What difference does the distinction in the number of presentations make? Didn’t we learn in a mishna: With regard to all offerings whose blood must be presented upon the outer altar, once the blood has been presented with one presentation, the offering has atoned, even if more presentations are ideally required? If so, it should be possible to use the stipulation and then make a single presentation of blood upon the altar, which would be valid for whichever type of offering it turned out to be.

The Gemara identifies a further distinction: Rather, the proposal is not possible because of the following: Whereas the blood of the Paschal lamb must be applied to the altar by pouring it on the base of the altar, the blood of a peace-offering is applied by sprinkling it upon the altar.

What difference does the manner of applying the blood make? Wasn’t it taught in a baraita: In the case of all offerings whose blood must be applied to the altar by sprinkling, if one applied their blood by pouring, one has nonetheless fulfilled one’s obligation? If so, it should be possible to use the stipulation and then pour the blood upon the base of the altar. This pouring would be valid, whichever type of offering it turned out to be. The Gemara answers: Say in response that we say that one fulfilled his obligation only if he already did it this way; but would he be allowed to do so ab initio as well? Certainly not. Since the offering cannot be offered in a manner that is permissible ab initio, the distinction in the manner of applying the blood will preclude the use of the stipulation.

MISHNA: In the case of one who says to his children: I am slaughtering the Paschal lamb on behalf of whomever of you goes up first to Jerusalem, as soon as the first of the children has entered his head and the majority of his body into Jerusalem, he has acquired his portion and acquires on behalf of his brothers their portions together with him.

GEMARA: The Gemara suggests: You can learn from the case in the mishna that there is retroactive clarification. Although when the father slaughters the Paschal lamb it cannot be known which child will ultimately enter Jerusalem first, once one of the children does enter, the children are considered to have been registered for the father’s Paschal lamb from the outset. This is problematic, as no halakhic conclusion has been reached in the matter of retroactive clarification.

Rabbi Yoḥanan said: The mishna is not based on retroactive clarification. Rather, the father included all his children in his Paschal lamb from the outset. He created this competition only in order to enthuse them, so that they would be expeditious in their fulfillment of mitzvot; but in fact his statement had no halakhic implications.

According to the explanation of Rabbi Yoḥanan, the language of the mishna is also precise, as it teaches: And he acquires on behalf of his brothers their portions together with him. Granted, if you say that the father registered them from the beginning, before slaughtering the Paschal lamb, the case is well understood. But if you say that he did not register them from the beginning, but only after he slaughtered the Paschal lamb, can they then be registered? Didn’t we learn in a mishna: People can be registered and withdraw themselves from being registered for a Paschal lamb until it is slaughtered, but not after? Clearly, then, the children must have already been registered from the outset, and we may learn from this precise reading of the mishna that Rabbi Yoḥanan’s explanation is correct.

That the competition was meant only to enthuse his children to be expeditious in their fulfillment of mitzvot was also implied by that which was taught in the conclusion of a baraita that also records this competition: There was an incident such as this, and the daughters preceded the sons. And it turned out that the daughters demonstrated that they were enthusiastic, whereas the sons demonstrated that they were lazy.

MISHNA: Additional people can always be registered for a Paschal lamb, as long as there will be at least an olive-bulk of the lamb’s meat for each and every person registered. People can be registered and withdraw themselves from being registered for a Paschal lamb until it is slaughtered. Rabbi Shimon says: Even until the priest sprinkles the blood.

GEMARA: What is the first clause of the mishna teaching us? It is obvious that additional people can be registered. This comes to teach us that although this group was registered for it, the entire group can withdraw and a different group can register for it, despite the fact that no one from the original group remains.

We learned in the mishna: People can be registered and withdraw themselves from being registered for a Paschal lamb until it is slaughtered. Rabbi Shimon says: Even until the priest sprinkles the blood. The Gemara discusses the scope of the dispute between the first tanna and Rabbi Shimon: Abaye said: The dispute is only with regard to when one is able to withdraw from being registered. Both sides derive their opinions from the following verse: “And if the household be too little for a lamb [miheyot miseh], then shall he and his neighbor next to his house take one according to the number of the souls; according to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). The phrase miheyot miseh literally means: From being from a lamb. It is exegetically interpreted to refer to withdrawing from being registered for a lamb.

The Rabbis hold that “from being [miheyot] from a lamb” indicates that one can withdraw only during the life [meiḥayutei] of the lamb, i.e., while the lamb is still alive. And Rabbi Shimon holds that the phrase indicates that one can withdraw during the happenings [meihavayatei] of the lamb, i.e., as long as the sacrificial service is still being performed, which culminates with the application of the blood upon the altar. But with regard to being registered for the Paschal lamb, all agree that one can be registered for a lamb only until it is slaughtered, as the previously cited verse concerning registration states, in its conclusion: “According to the number [bemikhsat] of the people,” and then “you shall make your count [takhosu].” The word takhosu is taken to mean: You shall slaughter, in accordance with its meaning in Aramaic. The order of the verse therefore indicates that people can be registered only prior to the animal’s slaughter.

That was also taught in a baraita: People can be registered and withdraw themselves from being registered for a Paschal lamb until it is slaughtered. Rabbi Shimon says: They can be registered until it is slaughtered and withdraw themselves from being registered until the priest sprinkles the blood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה כו' מאן דמתני לה אמתני' כי לפני זריקה חייבין כל שכן אברייתא כי חייבין שאחד מהן פסול מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' כו' ומקשי' אברייתא ופטורין כולן אם נתערבו לאחר זריקה דאמרינן איפטרו להו בזריקה והא איכא חד שהיה פסחו בעל מום ולא יצא ושני' משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי כל חד פסח קא מייתו ארבעה מינייהו חולין לעזרה דהא איפטרו להו בזריקה ניתי כולהו פסח אחד נמצא פסח נאכל שלא למנויו וניתי כל חד וחד פסח וניתי וכו' וניתי וניתני במותר פסח פי' יפריש מעות ויאמר אלו מותר בפסח ויקנה כבש ויתנה ונימא אי דידי בעל מום נהוי האי פסח ואי דידי תם הוה להוי האי מותר פסח דמותר נאכל ליום ולילה כפסח ואמרינן וכי מפרישין תחלה למותר כלומר אפשר להיות העיקר הוא עצמו המופרש מותר לא יקרא מותר אלא אם הקדימו עיקר.

ואמרינן ונטרח וניתי מותר הפסח פי' יבקש עד שימצא אדם שהפריש מעות לפסחו וקנה כבש ונשתיירו אצלו מן המעות דמי כבש אחד והוא מותר הפסח יקח המעות מאצל אותו האיש ויקנה בהן כבש ויתנה ויאמר אם שלי היה בעל מום זה פסח שלי ואם שלי כשר היה זה הכבש יהיה שלמים וכן כל חד וחד ודחי' אמאי לא עבדו הכי משום סמיכה דמותר הפסח אינו טעון סמיכה ואלו שלמים טעונין סמיכה התינח קרבן אנשים כו' ואסיקנא אימור דאמרי' ופטורין מלעשות פסח שני דאיעבד לכתחלה נמי מהדרי ואי משכחי' ואפשר להו למיעבד עבדו ואי לא משכחי כלל פטירי:

מתני' האומר לבניו הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' ש"מ יש ברירה כדאמרי' לעילא.

אמר ר' יוחנן מתניתין בששחט עליהם כלם וכי לא אמר להם כך אלא כדי לזרזן במצות ודיקא מתני' כוותיה דקתני ומונה את אחיו עמו.

פי' נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרוק הדם ואוקימ' מחלוקת לימשך דת"ק סבר מהיות משה מחיותיה דשה כלומר כיון שנשחט נעתק שם שה מעליו ור' שמעון סבר מחיותיה דשה מדבר שהוא חי ואיזה זה זה הדם שהוא הנפש.

תניא נמי הכי נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט ר"ש אומר עד שיזרק ונמשכין עד שיזרוק הדם:

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר האומר לבניו הרי אני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וזכה את אחיו עמו לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרק עליו את הדם אמר הר"ם אמר להם על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין פסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהם מנויים על הפסח כלם ור' שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרוק הדם ואין הלכה כר' שמעון. הממנה אחרים עמו על חלקו רשאין ליתן לו את שלו הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן זה מבואר:

אמר המאירי האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם לירושלים ראשון כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ושאלו בגמ' היאך אפשר שאף הראשון זכה שהרי אי אפשר לומר כן אלא מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר כשנכנס שעליו נשחט וכבר ביארנו שמאחר שלא נתברר בשעת שחיטה שוב אין בירורו מועיל כלום שכל שהוא מן התורה אין ברירה ואף לכשתאמר יש ברירה וזכה הראשון האחרים מיהא היאך הם זוכים וא"ת שעכשיו הוא מזכה אותם והלא אחר שחיטה אין נמנין עליו כלל ופירשו שאילו בשאר בני אדם ודאי אף הראשון לא זכה שאין ברירה אלא שסתם הדברים אין האב אומר כן לבני ביתו אלא לזרזם במצות ומאיים עליהם בכך ומ"מ דעתו בשעת שחיטה אף על העצלים והוא שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו:

וביאר אח"כ שלעולם נמנין עליו כלומר אפי' הרבה בני אדם ואפי' אחר שנמנית עליו חבורה אחת כל שיגיע כזית מן הראוי לאכילה לכל אחד ואחד אבל משהגיע לשיעור זה אין נמנין עוד עליו ופי' בברייתא שאם אחר שיעור זה נמנו אחרים עליו אותם אחרים נדחין לפסח שני והוא הדין אם נמנו כלם כאחד שכלם נדחין לפסח שני וכן מי שנמנה על זה יכול לימשך הימנו אחר שנמנה ולימנות באחר ומ"מ אין נמנין עליו ואין מושכין ידיהם הימנו אלא כשהוא חי אבל משנשחט אין יכול אחד משאינן נמנין עליו לימנות עליו ולא אחד מן המנויים למשוך ידיו הימנו ר' שמעון אומר עד שיזרוק פי' לא חלק ר"ש לענין לימנות שמודה הוא לתנא קמא שמשנשחט אין נמנין עליו אלא שחולק לומר שהמנוי יכול לימשך הימנו עד שיזרק הדם ואף בזו אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

הממנה אחרים עמו בחלקו כגון שהיו עשרה נמנין בפסח אחד שנמצא לחלקו של אחד עשיריתו ומנה אחרים עמו שלא מדעת בני חבורה שיאכלו עמו בחלקו רשאין ליתן לו חלקו ויאכל בחלקו עם אותם שמנה בחלקו והם אוכלים משלהם ואפילו לא היו אותם שזימן אוכלים אלא מעט מפני שאומרין לו אין אנו נוחים באותם שזמנת ומשנה זו שנוייה לדעת האומר פסח נאכל בשתי חבורות ולא נאסר אלא שלא יהא איש אחד אוכל בשני מקומות וכבר פסקנו שאין הלכה כן ואין להעמיד משנתנו אלא באוכלין הכל בחבורה אחת אלא שזה ואותם שזימן אוכלים בחלקו וכל השאר אוכלין ביחד בנשאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ונייתי מותר כו' שיקדיש לשם מותר אם שלא היה תם דבזה לא היה טועה כו' עכ"ל הא ודאי דלפירש"י נמי איירי באומר ואם לאו יהיה זה פסח תחתיו מ"מ לא היה התלמוד טועה במקדישו בתחלה לשם מותר פסח קודם שהקדישו לשם פסח ודו"ק:

בד"ה ונטרחו כו' וא"ת אכתי למאן דלא בעי עקירת שלמים לשם פסח כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא דאיכא מ"ד דלא בעי עקירה היינו אחר זמן פסח אבל קודם זמנו וכ"ש בזמנו לכ"ע ודאי דבעי עקירה כמ"ש התוס' בפ' תמיד נשחט דהכי מוכח התם ויש ליישב דהכי כשהפריש ב' פסחים ויצא כבר בא' מהם יש לדמותו לאחר זמנו דאינו עומד לעצמו שוב לפסח כלל ולא בעי עקירה ותירצו כיון דבזמנו הוא ואיכא איניש כו' וק"ל:

בד"ה ה"מ דיעבד וה"ה דאכולהו אמרי' הכי אסמיכה כו' וי"ל דטוב כו' ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כו' עכ"ל ר"ל למאי דקאמר משום דקממעיט מאכילת שלמים ואתי לידי נותר וכן משום סמיכה היינו משום דלכתחלה הוא דבדיעבד לא מיעכבא וכן במתנו' בדיעבד כיפר במתנה א' ולא לכתחלה ומיהו קשה מ"ש בתירוצם דרובם יעשה שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות ב' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובם יעשה כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי [א] מעכבין בפסח ודו"ק:

בד"ה אא"א דלא אמנינהו כו' אא"ב דחשיב כאלו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מינוי כו' עכ"ל ובבנים קטנים איירי ומעיקרא דפריך ש"מ יש ברירה ה"מ לשנויי בפשיטות כדלעיל אר"ז שה לבית מ"מ אלא דקשיא לי' לתלמודא דלמה א"ל אבוהון הכי וקאמר כדי לזרזן כו' והכי איתא פ' אין בין המודר ע"ש:

בתוס' ד"ה דאלו פסח וכו' והיינו מדאודייתא דומי' דאחריני וכו' פי' אין נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי:

ד"ה ה"מ וכו' ואמתנות ואנותר וכו' ר"ל הא דתירץ לעיל אלא משום דממעט באכילת שלמים כו' פי' ושמא יותיר ולא יאכל כולו בלילה אחת ויצטרך לשורפו ודו"ק:

מן ד"ה נימנין עד תיבת מודה שייך לעיל על הגמרא קודם ד"ה תנ"ה:

תד"ה הנ"מ. עיין רש"א שהקשה יעשו כולם כמעשה שלמים ע"ש ואישתמיטתיה הסוגיא דסוף מכילתין ותוספות שם דהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה ל"י ובעיקר דבריהם עיין בש"א בתשו' ל"א בסופה:

גמרא ורש"ס מהווייתו דשה. פירוש דיש עדיין מה להוות בו דהיינו לזרוק דכל כמה דלא זריק לא מישתרי הבשר (עיין לעיל ברש"י ס"ד י"ג) אבל הקטרת אימוריו אינם מעכבין בנטמאו או שאבדו (לעיל נט ב) ובזה יפול היש לעיין שבתור"ע:

גמ' חד כהן. ע"ל עד ע"א תוס' ד"ה נחתך:

שם וניתי מותר הפסח. עי' לקמן צח ע"א ברש"י ד"ה וש"מ יש דחוי:

תוס' ד"ה ואלו פסח וכו' דתנאי היא. עי' בשער המלך פ"ח הל"ג מהלכות מעה"ק:

(פט א) משנה ר"ש אומר עד שיזרק הדם.—יש לעיין דהא ר"ש סובר דכל העומד לזרוק כזרוק דמי (לעיל יג ב).

משום דאיכא חזה ושוק. דשלמים שצריך לינתן לכהן וא''א לתת דהא כל חד וחד שמא האי הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו: וניתי כל חד וחד. מינייהו חד כהן ונמנה אפסחו: ה''ג וניתי כולהו חמשה חד כהן דלא עבד פסח ונמניה בהדי כל חד וחד. דממה נפשך איכא חד דקא נפיק ביה ויאכל חזה ושוק של כולם: דקא ממעט באכילה דשלמים. בזמן אכילתו שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר ונמצא שורף קדשים כשרים: וניתי במותר הפסח. מתחלתו יתנה עליו אם שלי תם היה זה יהיה מותר הפסח שהוא קרב שלמים והוא כפסח שנאכל ליום ולילה והכי תניא בתוספתא דזבחים בפ' (הפסח שנתערב) ומשני אין מפרישין קרבן מתחלה לשם נותר שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי שם פסח לא חל עליו מעולם שהרי זה כבר יצא: ונטרחו ונייתי במותר הפסח. יבקשו אנשים שנתותרו להם פסח חי או מעות פסח ויקחו מהן בהמות ויתנה כל אחד על שלו אם שלי בעל מום היה הרי זה פסח ואם לאו הרי הוא כמות שהוא מותר הפסח לשלמים ונאכל ליום ולילה: בעי סמיכה. וא''א לסמוך על זה שמא פסח הוא וקא עביד עבודה בקדשים: קרבן נשים. לא בעי סמיכה: פסח בשפיכה. בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד דנפקא לן מתן דם דפסח מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפ' ב''ש (דף לז:) ובשלמים כתיבא זריקה שזורק למרחוק מן המזרק למזבח ואין מתן אצבע אלא בחטאת דכתיב בה באצבעו אבל בכל שאר קרבנות וזרקו כתיב וזורק כנגד הקרן עד שהדם ניתן לקיר מערבי וקיר דרומי: לכתחלה נמי. בתמיה: מתני' על מי שיעלה. משמע שאינו ממנה עליו אלא הראשון: ומזכה את אחיו עמו. בגמרא מפרש היכי מתמני ומתרץ דאמנינהו אבוהון מעיקרא וכדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו וכך הודיעם: גמ' ש''מ יש ברירה. קס''ד דלא אימנו אלא חד: כדי לזרזן. וכולן אימנו עליו בין ראשון בין אחרון: תניא נמי הכי. דמשום זריזות נקט: מתני' נמנין. הרוצה לימנות: ונמשכין. הרוצה לימשך: עד שישחט. אבל משנשחט אין נמנין עליו ואין מושכין הימנו אפי' לר''ש דפליג ואמר עד שיזרק הא מוקים דלימשך הוא דפליג אבל בלימנות מודה: גמ' דאף על גב דנמנין עליו חבורה [זו חוזרין ונמנין עליו חבורה] אחרת. כל חבורה שלימה שנימנו על פסח אחד ימשכו כולן ידיהן הימנו ודלא כר' יהודה דאמר לקמן בפ' מי שהיה טמא (דף צט.) ובלבד שיהיה א' מבני חבורה ראשונה קיים עליו: מחלוקת לימשך. בההיא קאמר ר''ש עד שיזרק: אם ימעט הבית. אם באו לימעט ולימשך מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו: מחיותיה. בעודו בחיים: מהווייתיה. קודם גמר עבודותיו:

האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח כו'. וא''ת וניתי כהן קטן ויש לומר דעדיפא מינה פריך: וניתי מותר פסח. לא כפי' הקונטרס שיקדיש לשם מותר אם שלו היה תם דבזה לא היה טועה הגמרא אלא נראה לר''י שיקדיש לפסח ואם בעל מום שלו יצא בזה ואם לאו יהא מותר פסח ופריך דלא הוי מותר פסח אלא היכא שהופרש לגמרי לפסח וניתותר: ונטרחו ונייתי מותר פסח. וא''ת ואיך יכשר מותר זה לפסח הא לקמן בפרק מי שהיה טמא (דף צט.) פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אי בעינן אחד מבני חבורה ראשונה אבל כ''ע מודו דאם נשאר שעה אחת בלא בעלים דלא חזי תו לפסח וי''ל הכא כשהפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו א' דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי וא''ת אכתי למאן דלא בעי עקירה שלמים לשם פסח קשחיט ועוד איך ימכרהו האמר לקמן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וי''ל כיון דאיכא אינש דצריך ליה לכ''ע בעי עקירה כדאמרי' בתמיד נשחט (לעיל דף סד.) כגון שהיו בעלים טמאי מתים ואי מותר פסח במעות איירי כדפירש בקונטרס אתי שפיר: דאילו פסח ליום ולילה. קשה לר''י דתנן פ''ק דברכות (ד' ב.) כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר וקאמר בגמרא (שם דף ט.) ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו ק''ש והלל כו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ומאי קא פריך והא הכא משמע דשייך למיתני גבי פסח יום ולילה וא''כ הוי בכלל הנאכלין ליום ולילה דקתני התם וי''ל דהתם הוה ליה למיתני בהדיא אם איתא דנאכל עד עמוד השחר לאפוקי ממשנה דאיזהו מקומן (זבחים דף נו:) דקתני אינו נאכל אלא עד חצות והיינו מדאורייתא דומיא דאחריני וכיון דלא קתני ליה בהדיא ש''מ דסבר דאינו נאכל אלא עד חצות כמשנ' איזהו מקומן: ואילו פסח לא בעי סמיכה. סבירא ליה סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הוי עבודה בקדשים ובאין דורשין (חגיגה דף טז:) פלוגתא דתנאי היא: הני מילי דיעבד. וה''ה דאכולהו אמרי' הכי אסמיכה ואמתנות ואנותר ותימה וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי''ל דטוב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח: אלא אי אמרת דלא אמנינהו כו'. תימה דבפ' אין בין המודר (נדרים דף לו.) מסיק רבי זירא אליבא דרבי יוחנן מהך משנה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דאי דאורייתא אבישרא קאי ומזכה להון והכא מוקי לה רבי יוחנן בדאמנינהו מעיקרא וי''ל דהכא ה''פ אי אמרת בשלמא דחשוב כאילו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מינוי והיינו טעמא דשה לבית אבות לאו דאורייתא שפיר אלא אי אמרת אינו חשוב כאמנינהו מעיקרא אלא צריכין מינוי דשה לבית אבות דאורייתא אמאי מזכה אחיו עמו דפשיטא שלא המנה כולם קודם שחיטה מדקאמר הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד