פסחים פז ע"ב

דף פז - ב

"בת  דבלים" מלשון שתי "דיבות" - דבה רעה בת דבה רעה, שאמה של גומר היתה דומה לה.

ושמואל אמר: נקראת דבליים כיון שמתוקה בפי הכל כדבלה [תאנה יבשה].

ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כמו ב דבלה.

דבר אחר: על שם מה נקראה "גומר"?

אמר רב יהודה על שם שבקשו האומות לגמר ממונן של ישראל בימיה.

רבי יוחנן אמר: לא רק בקשו לגמור, אלא הצליחו בכך, שבזזו וגמרו, שנאמר: [במלכים ב יג] "כי אבדם מלך ארם, וישימם כעפר לדוש".

ומביאה הגמרא את המשך המקרא בהושע, אחר שלקח את גומר בת דבלים:

[פסוקים ג ד] "ותהר ותלד לו בן. ויאמר ה' אליו: קרא שמו יזרעאל, כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. והשבתי ממלכות בית ישראל". ^[1]

[פסוק ו] "ותהר עוד ותלד בת. ויאמר לו: קרא שמה "לא רוחמה". כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל, כי נשא אשא להם". ^[2] [פסוקים ח ט:] "ותגמל את לא רחמה. ותהר ותלד בן. ויאמר קרא שמו "לא עמי", כי אתם לא עמי, ואנכי לא אהיה לכם".

ולאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: וכי לא היה לך ללמוד ממשה רבך? שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה! אף אתה בדול עצמך ממנה!

אמר לו הושע להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה, ולא לגרשה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה, ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם של אחרים הן, בכל זאת כך אתה אומר, שאינך יכול לגרשה.

ישראל, שהם בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, והם אחד מארבעה קנינין שקניתי לי בעולמי.

ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא את ארבעת הדברים החשובין בעיני הקב"ה, וקרויים "קניניו", כאדם שטורח לקנות דבר החביב לו:

א. תורה קנין אחד, דכתיב [במשלי ח] שאמרה תורה: "ה' קנני ראשית דרכו".

ב. שמים וארץ קנין אחד, דכתיב: [בראשית יד] "קונה שמים וארץ".

ג. בית המקדש קנין אחד, דכתיב: [בתהלים עח] "הר זה קנתה ימינו".

ד. ישראל קנין אחד, דכתיב [בשמות טו] "עם זו קנית".

וממשיכה הגמרא לבאר את דבריו של הקדוש ברוך הוא, שהוכיח את הושע, שהיה לו לומר לקדוש ברוך הוא: בניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, והם אחד מארבעת קניינך, ובמקום זאת אמר הושע שיחליפם באומה אחרת.

ואתה אמרת לי: העבירם באומה אחרת?!

כיון שידע הושע שחטא בכך שקיטרג על עם ישראל, עמד לבקש רחמים על עצמו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל. לפי שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך:

ודרשו חז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר להושע לקרוא לבנו הראשון "יזרעאל" על שם שיזרעו בגולה [תוספות] - הרי גזירה אחת.

וקרא שם בתו "לא רוחמה", והיא גזירה שניה, שלא ירחם על עם ישראל.

ושם בנו האחרון "לא עמי", גזירה שלישית, שעם ישראל לא יקראו עמו של הקדוש ברוך הוא.

עמד הושע, ובקש רחמים על ישראל, ובטל גזירה. והתחיל לברכן.

שנאמר [הושע ב א]: שנתנבא הושע: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

"והיה במקום אשר יאמר להם "לא עמי" אתם - יאמר להם: בני אל חי".

[שם, פסוק ב] "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" - הרי שבטלה גזירת הגלות.

[שם, פסוק כה] "וזרעתיה לי בארץ, ורחמתי את לא רוחמה" - הרי שבטלה גזירת "לא רוחמה".

[שם] "ואמרתי ל"לא עמי", עמי אתה" - הרי שבטלה גזירת "לא עמי".

אמר רבי יוחנן: אוי לה לרבנות [לשררה], שמקברת את בעליה. שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח [קבר] ארבעה מלכים בימיו. כלומר, שהנביא מאריך ימים יותר מארבעה מלכים שנקברו בימיו. כי המלכים, כיון שהם מתנשאים בשררה, הם מתים בפרק זמן קצר.

שנאמר [בישעיה א]: "חזון ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלים, בימי עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, מלכי יהודה.

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להמנות עם מלכי יהודה? [מפורש לקמן]

מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס כדלהלן.

ומבארת הגמרא: מנלן דאמני - מנין לנו שירבעם בן יואש נמנה עם מלכי יהודה?

דכתיב [בהושע א]: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי, בימי עוזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מלכי יהודה. ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל".

ומנלן [מנין לנו] דלא קבל לשון הרע? דכתיב [בעמוס ז י] "וישלח אמציה כהן בית אל [כומר לעבודה זרה] אל ירבעם מלך ישראל לאמר: קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל, לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו".

וכתיב [שם פסוק יא] "כי כה אמר עמוס: בחרב ימות ירבעם".

אמר ירבעם: חס ושלום, לא אמר אותו צדיק כך. ואם אמר, מה אעשה לו? והרי שכינה אמרה לו. ^[3]

אמר רבי אלעזר: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, הוא זוכר את הרחמים. שנאמר [בהושע א] "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל". והזכיר לשון "ארחם" בתוך נבואת פורענות. ^[4]

רבי יוסי בר רבי חנינא אמר: מהכא מכאן נלמד דבר זה. שנאמר בהמשך הפסוק "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל - כי נשא אשא להם".

ואף על פי שמשמעות הפסוק היא בלשון תמיהה: "וכי נשא אשא [אסלח] להם"?! מכל מקום, כיון שמוזכר כאן לשון "נשא אשא", שהוא לשון סליחה, דרשו חכמים שהקדוש ברוך הוא זוכר רחמיו בשעת כעסו.

ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. שנאמר: [הושע ב כה] "וזרעתיה לי בארץ".

כלום, לשם מה אדם זורע בקרקע סאה? אלא, כדי בשביל להכניס מהגידולים שיגדלו מהזרעים כמה כורין. [וכל כור הוא שלושים סאין].

כך גם זרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין העמים, כדי שיתרבו בגולה על ידי שיתוספו להם גרים.

ורבי יוחנן אמר מהכא. מכאן אנו לומדים שהקדוש ברוך הוא הגלה את ישראל כדי שיתוספו עליהם גרים:

שנאמר: [שם] "ורחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה". שאותם הגויים שהם "לא עמי" יתגיירו, ואומר להם "עמי אתה", שייעשו כחלק מעם ישראל.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

מאי דכתיב: [משלי ל י] "אל תלשן עבד אל אדוניו, פן יקללך, ואשמת". ^[5]

וכתיב: [שם פסוק יא] "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך". ומשמע מהפסוק שהוא נותן טעם: לא תלשן עבד אל אדוניו, היות שאביו יקלל ואת אמו לא יברך.

ותמה רבי שמעון בן יוחאי: וכי משום דאביו יקלל ואת אמו לא יברך, לכן - אל תלשן?! מה נתינת טעם יש בזה? אלא כך היא כוונת הכתוב: אפילו בדור גרוע שאביו יקלל ואמו לא יברך - אל תלשן בו עבד אל אדוניו.

מנלן - מנין אנו יודעים שכך הוא?

מהושע. שהלשין על ישראל, ואמר: החליפם באומה אחרת. ואף על פי שחטאו הענישו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו קח לך אשת זנונים.

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: [שופטים ה יא] "שם יתנו צדקות ה', צדקת פרזונו בישראל" ^[6] - צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל בכך שפזרן לבין האומות. [פרזונו מלשון פיזור], שלא יוכלו האומות לכלותם יחד.

והיינו, למדנו את דברי רבי אושעיא, ממעשה שהיה: דאמר ליה ההוא מינא נכרי לרבי חנינא: אנן - מעלינן מינייכו. אנחנו טובים יותר מכם, היהודים:

שהרי כתיב בכו, נאמר בכם: [מלכים א יא] "ויהי בהיות דוד את אדום, בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים, ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם [באדום] יואב וכל ישראל, עד הכרית כל זכר באדום".

ואילו אנן, אנחנו טובים מכם, שהרי איתנייכו גבן, אתם נמצאים בגלות אצלנו כמה שני [כמה שנים], ולא קעבדינן לכו מידי, ואנו לא עושים לכם דבר.

אמר לו רבי חנינא: אם רצונך, יטפל לך תלמיד אחד! יש בידו של תלמיד אחד לענות לך תשובה.

נטפל ליה רבי אושעיא לענות לו תשובה.

אמר ליה רבי אושעיא: זה שאינכם הורגים בנו הוא משום דלא ידעיתו היכי תעבדו. שאינכם יודעים איך להשמידנו.

שאם תכלינן כולהו, תאמרו לכלות את היהודים כולם - ליתנהו גבייכו! אין כולם נמצאים אצלכם.

ואם תאמרו לכלות רק מאי דאיכא גבייכו, את היהודים שנמצאים אצלכם, במלכות שלכם בלבד, אם כן, קרי לכו "מלכותא קטיעתא", יקראו לכם "מלכות קטועה" [שאם תהרגונו תמלכו על עם מועט].

אמר ליה ההוא מין נכרי: נשבע אני בגפא דרומאי [הוא כינוי לעבודה זרה שלהם] שאכן בהא נחתינן, במחשבה זו איך לכלותכם אנו יורדים, ובהא סלקינן, ובמחשבה זו אנו גם עולים.

כלומר, אנו עסוקים תמיד במחשבה זו.

תני רבי חייא: מאי דכתיב מהו פירוש הכתוב: [באיוב כח כג]: "אלהים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה"? ^[7]

יודע מכיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שאינן יכולין קבל גזירות אכזריות של אדום. לפיכך הגלה אותם לבבל, שאין הבבלים אכזריים כשאר האומות.

ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול, ויפדם משם מהר כמו שהבטיחם. שנאמר [בהושע יג] "מיד שאול אפדם ממות אג אלם".

רבי חנינא אמר: מפני שקרוב לשונם של בבליים ללשון תורה [דומה ללשון תורה], ובכך לא תשתכח תורה מהם מהר.

רבי יוחנן אמר: מפני ששגרן לבית אמן, לבית אברהם אביהם, שיצא מאור כשדים שבבבל. ^[8]

משל לאדם שכעס על אשתו. להיכן משגרה? לבית אמה!

והיינו כיוצא בזה דבריו דרבי אלכסנדרי.

דאמר: שלשה חזרו למטעתן - שלושה חזרו למקום שניטעו בו.

אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות.

ישראל - הא דאמרן, זהו שאמרנו שחזרו לבבל ששם גדל אברהם אביהם.

כסף מצרים - כסף שבזזו ישראל בצאתם ממצרים. ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות. דכתיב [מלכים א יד] "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלים. ויקח את אוצרות בית ה', ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח".

כתב הלוחות - דכתיב [דברים ט יז] "ואתפש בשני הלחת ואשליכם מעל שתי ידי, ואשברם לעינכם". שינה הכתוב ולא אמר "ואשברם לפניכם" אלא "לעיניכם". ומשמע שהיה זה דבר פלא, שהעין פונה להסתכל בו. ולכן דרשו בברייתא:

תנא: לוחות נשברו, ואותיות פורחות באויר. נמצא שהאותיות פרחו באויר ועלו לשמים מקום שממנו ניתנו.

ישראל אחד משלשה קנינין וכו'.

א"ר יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך נביא בישראל שלא קפח ארבעה מלכים בימיו מפני מה זכה ירבעם להמנות עם מלכי בית דוד מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס שנאמר וישלח כהן בית אל אל ירבעם בן (נבט) [יואש] מלך ישראל וגו' אפילו דור אביו שיקלל [ואת אמו] לא יברך אל תלשן אותו מהושע כו'.

צדקות פרזונו צדקה עשה הקב"ה לישראל שפזרן לבין האומות.

מיד שאול אפדם זו בבל שהיא עמוקה משאול.

שלשה חזרו למטעתן ישראל כסף מצרים וכתב הלוחות:

לעולם יזהר אדם ממדת הגאוה אפי' המלך לא ישתמש אלא כפי מה שראוי לו ממנה לפי צורך הנהגתו כמו שביארנו בילדותינו בחבור התשובה דרך הערה אמרו אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך [כל נביא ונביא] שלא קפח ארבעה מלכים בימיו שנא' בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו וכו' ולעולם יזהר מלשון הרע הן שלא לאמרו הן שלא לקבלו דרך הערה אמרו מפני מה זכה ירבעם בן יואש לימנות עם מלכי יהודה כלומר שנכתב בפרשה אחת עם עזיהו יותם מפני שלא קבל לשון הרע כדכתיב וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל קשר עליך עמוס וכו' אמר חס ושלום לא אמר אותו צדיק כך ואם אמר שכינה אמרה לו ומה אעשה לו:

ר"י אמר בזזו וגמרו כו'. גבי יהואחז בן יהוא כתיב כן וזה המעשה קח לך אשת ‏זנונים גו' היה אחרי זה ב' דורות בימי ירבעם בן יואש שהיה בן בנו של יהואחז:

קרא ‏שמו יזרעאל כו'. עיין פירש"י וכן כתבו התוס' ונראה לפי זה טעם כי עוד מעט ופקדתי דמי ‏יזרעאל על בית יהוא גו' יש לפרש כי מלכות יהוא היה ע"פ הדבור שהיה נמשח ע"י אלישע וגם ‏בניו נמלכו על פי הדבור כמ"ש הוא דבר ה' אשר דבר אל יהוא בני רבעים ישבו לך על כסא גו' ‏ומלכי ישראל שאחרי זה מלכו מעצמם וע"כ תלה השבת מלכות ישראל בבלה במלכות בית ‏יהוא וזו הנבואה נאמרה על ישראל במלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל שגבר במלכותו מאד ‏כמפורש בקרא ומיד אחריו לא מלך בנו רק ו' חדשים ושוב לא היה מלך ע"פ הדבור ואח"כ ‏שלום בן יבש מלך ירח א' ואח"כ מלך מנחם בן תפסח ובא בימיו פול מלך אשור גו' והוא ‏תחלת גלות ישראל ודו"ק:

בנים ובת א' וכו'. על כוונה זו דג' גזירות כדלקמן נולדו לו ‏הב' בנים ובת אחת וע"כ אמר דאחרי זה א"ל הקב"ה בדול עצמך ממנה כו' ולגבי משה לא ‏אמר האי לישנא אלא שפירש ממנה היינו דבדול הוא דבר נוסף על הפרישה בעלמא משום ‏שכינה שעשה משה אבל אתה בדול ממנה לגמרי דהיינו לגרשה שלשון בדול נופל בכל מקום ‏להבדיל בין קודש לחול דהיינו שתבדיל עצמך מכאן והלאה מאשה זונה זו וא"ל רבש"ע יש לי ‏בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולגרשה מפני פגם בני שיאמרו שילדה בזנות ולכך מגרשה ‏שיודע שאין אלו בניו והוא חשב דבניו הם כדאמרי' רוב בעילות הולכים אחר הבעל ושא"ל ‏הקב"ה ובניך זנונים הם ואין אתה יודע אם שלך הן כו' ר"ל שאין אתה יודע בודאי אם שלך הם ‏דיש לחוש למיעוט בעילות מאחרים וק"ל:

אברהם כו'. ר"ל בחוני שנבחנו בכמה ‏נסיונות וק"ל:

קנינין שקניתי כו'. ולא חשיב רק ג' בנוסחא שלפנינו וכ"ה בילקוט ‏ובספרי שלשה קנינים כו' ומהרש"ל הגיה ארבע וע"ש והוא לפי המכילתא דחשיב שם ד' קנינין ‏אבל לפי משנת שנו חכמים יש לקיים חמשה קנינין ויש כאן דילוג בהמ"ק קנין א' שנאמר הר ‏זה קנתה ימינו אברהם קנין א' שנאמר לאל עליון קונה שמים וארץ ולגבי שמים וארץ קנין א' ‏גרסי' מלאה הארץ קניניך ומיהו לישנא דהאי קרא לאל עליון קונה שמים וארץ לא יתפרש קונה ‏אאברהם אלא אשמים וארץ ונראה לפרש דתלה קנין שמים וארץ באברהם כמ"ש שמים וארץ ‏בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם דבשביל אברהם היה קנין שמים וארץ:

בקש רחמים על ישראל כו'. דבר זה אינו מבורר דאימא מתחלה נמי כשידע שחטא ‏בקש רחמים על ישראל וק"ל:

ג' גזירות כו'. והם מג' עולמות שיהיו גולים בעולם ‏התחתון ולא רוחמה מן השמים שהוא עולם האמצעי ולא עמי אתם בעולם העליון דבעושין ‏רצונו של מקום הם נחלתו ועמו דבקים בו מלמעלה ואמר שבקש רחמים ובטל גזירה כו' לא ‏שבטל הגזירה לגמרי דהא גזירת גלות נתקיימה בהן אח"כ אלא שבטל הגזירה לאותו דור ‏כמפורש גבי ירבעם בן יואש ולא דבר ה' למחות את שם ישראל וגו' ויושיעם ביד ירבעם בן ‏יואש א"נ שבטל הגזירות לעתיד שהתחיל לברכן שנאמר והיה מספר גו' וזרעתי לי גו' שהיא ‏נבואה לעתיד לבא ומייתי לה מדכתיב בסוף הפ' וזרעתיה לי בארץ ורחמתי גו' ביטול גזירות ‏הגלות מפקא ליה מדכתיב וזרעתיה לי בארץ דעד כאן בגלות היו זרועים בשאר ארצות אבל ‏לעתיד אמר כי יהיו זרועים לי בארץ דהיינו בא"י שהיא חלק הקב"ה ורש"י פי' ביטול גזירות ‏הגלות מדכתיב ונקבצו גו' בריש הפ' ולא משמע כן לפי כל נוסחאות גמרות שלנו אלא דמחד ‏קרא דסוף הפ' וזרעתיה בארץ ורחמתיה גו' מפיק ביטול כל ג' הגזירות וק"ל:

אוי לו ‏לרבנות. <.b> מפורש בפ' הרואה:

שלא קבל לשה"ר כו'. קרי ליה לה"ר לפי שכבר הובטח ‏יהוא לאמר בני רבעים ישבו לך על כסא גו' וגם עמוס לא ניבא שיהרג ירבעם בן יואש אלא ‏שאמר וקמת על בית ירבעם בחרב דהיינו שיהרג זכריה בנו של ירבעם וזה אמציה אמר לה"ר ‏לשקר לירבעם כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם גו' וע"ז אמר ירבעם ח"ו שיאמר אותו ‏צדיק כן עלי שאהרג שהרי אני בני שלשים מיהוא ואם אמרו שאהרג כמו שאמרת לי מה ‏אעשה שכינה א"ל כן ושמא יגרום החטא לחזור מהבטחת בני רבעים ישבו וגו' וק"ל:

זוכר את הרחמים כו'. דלא אמר ונתתי רוגזי בהם שהוא המכוון בו אבל אמר השלילה ‏ממנו לא אוסיף עוד ארחם גו' וכן כי נשא אשא גו' הזכיר לשון סליחה ועד"ז יש לפרש הא ‏דכתיב ברוגז רחם תזכור דאפי' בשעת רוגזו זכר הרחמים בלשון שלילה מן הכעס והרוגז ‏דהיינו לא ארחם וק"ל:

לא הגלה כו'. דאי משום עונש חטאם אפשר היה לו לעונשם ‏בדברים אחרים אלא כדי שיתוספו עליהם גרים דהיינו לפרסם האמונה גם בשאר עובדי ‏כוכבים ור"י דמייתי ליה מדכתיב ורחמתי כפירש"י מסיפא דקרא ואמרתי ללא עמי עמי גו' ‏מייתי ליה דביטול הגזירה דישראל קרא שמו לא עמי גו' לא איצטריך האי קרא דכבר כתיב ‏בריש הפ' והיה מספר בני גו' אמרו לאחיכם עמי גו' אלא דהאי קרא ואמרתי ללא עמי גו' מיירי ‏בעובדי כוכבים שלא היו מעולם עמו ודו"ק:

שם אל תלשן גו'. שני פסוקים הם במשלי ‏ומשמע ליה דהאי קרא דור אביו יקלל אין לו משמעות באנפיה נפשיה דמה נעשה בו בדור ‏אביו יקלל גו' אלא שהוא מחובר לקרא דלעיל מיניה כתיב אל תלשן עבד גו' וקאמר דליכא ‏לפרושי דמשום שהוא דור רע שאביו יקלל גו' אל תלשן גו' דהא ודאי כ"ש הוא דדור זכאי שלא ‏תלשן גו' אלא דקרא אפי' קאמר אפי' דור רע שאביו יקלל גו' אל תלשן וכ"ש דור שהוא זכאי ‏שאל תלשן גו' וכל הנהו קראי דכתיבי התם בכה"ג דור טהור בעיניו גו' דור מה רמו גו' דור ‏חרבות גו' וכולהו אין להם משמעות באנפי נפשייהו אלא שהם מחוברים אדלעיל אקרא דאל ‏תלשן גו' ובדורו של ירבעם בן יואש משתעי כל הנהו קראי ואל תלשן וגו' נאמר על הושע וק"ל:

צדקות פרזונו כו'. לפי פשוטו מלשון פרזון הוא דכתיב לעיל מיניה בימי יעל גו' חדלו ‏פרזון בישראל גו' עכשיו שקמתי דבורה שם יתנו גו' צדקות פרזונו גו' אבל כינוי דפרזונו לא ‏יתפרש שפיר דה"ל למכתב צדקות פרזונות גו' ולכך דרשו פרזונו ממלות הפוכות פורזנו שפזרן ‏הקב"ה לישראל לבין העובדי כוכבים הוא צדקה לנו כדמסיק שאינן יכולין לכלותם יחד ובפ"ק ‏דע"ז (י.) קאמרי דא"ל קטיעא בר שלום חדא דלא יכלת להו לכולהו דכתיב כי כד' רוחות ‏השמים פרשתי אתכם אילימא דבדרתון בד' רוחות לד' רוחות מבעי ליה כו' אע"ג דהאמת כן ‏הוא משום דמפוזרים כ"כ בד' רוחות כדקאמר התם:

כל זכר באדום כו'. ובפ' לא יחפור ‏‏(דף כא.) אמרי' דיואב טעה לקרותו זכר עמלק בקמ"ץ לא זכר בציר"י מ"מ בין כך ובין כך לא ‏היה לו ליואב רחמנות כלל על עובדי כוכבים:

לפיכך הגלה אותן לבבל כו'. גם שפזרן ‏לבין העובדי כוכבים כדלעיל מכל מקום עיקר הגלות היה לבבל א"נ שפזרן לבין העובדי ‏כוכבים נתקיים בגלות חורבן בית שני והכא בגלות חורבן בית ראשון איירי שגלו לבבל והאי ‏קרא בענין תורה כתיב י"ל דה"נ הכי קאמר דלכך לא הגלה אותן אלא לבבל כדי שיוכלו לעסוק ‏בתורה דגזירות אכזריות של רומי יהיה להן ביטול תורה ומ"ד נמי מפני שקרוב לשונם ללשון ‏תורה שלא יהיה להם קוצר המשיג והמושג בתורה ודו"ק:

שנאמר מיד שאול גו'. ‏ שהמכוון בהאי קרא מתוך צרה גדולה ועמוקה כשאול ומות אגאלם והקב"ה עשה צדקה עמנו ‏לקיים בנו האי קרא בכך דהיינו להגלותן לבבל שעמוקה כשאול ומשם אפדם וק"ל:

לבית אמן כו'. עיין פירש"י ובסוף פרשה נח כתב הרמב"ן דאברהם ובית אביו היה ‏מולדתם בחרן אלא שהלך תרח עם בנו לאור כשדים והאריך ע"ש ומ"מ נקרא הכא אור כשדים ‏לבית אמן ע"ש שאברהם נתגדל שם במעלתו באמונה כשהשליכוהו לכבשן אש וניצול ועי"ל ‏שנקרא לבית אמן על שם שאדם הראשון עיקר גופו נברא מבבל כדאמרי' פרק אחד דיני ‏ממונות ראשו מא"י וגופו מבבל וכו' ופירש"י שם דלכך היא עמוקה ודו"ק:

אותיות ‏פורחות כו'. מדלא כתיב ואשברם לפניכם דריש ליה שראו דבר פלא שהעין פונה להסתכל בו ‏כדפירש"י ועי"ל דמשמע לעיניכם שכולם ראו וזה דבר שא"א שיהיו כולם ראו שבירת הלוחות ‏שהיו ישראל מפוזרים ומפורדים במחנה ישראל ג' פרסאות על ג' פרסאות אבל אותיות ‏פורחות למעלה אפשר שכולם ראו בו וכה"ג אמרי' פ"ק דע"ז (דף יז.) בס"ת שנשרפה עם ר"ח ‏בן תרדיון שראו גליון ס"ת נשרפו ואותיות פורחות והתם ניחא טפי שאותיות ס"ת הן שהיו ‏כתובים על הקלף היו פורחות אבל הכא לפי מה שאמרו שהיו חרותים האותיות מעבר לעבר ‏ומ"ס וסמ"ך בלוחות בנס היו עומדין נמצא כשנשתברו הלוחות לא היו ממש באותיות כי אויר ‏היו ויש ליישב דגם זה נס היה ונס בתוך נס היה שראו אותיות אלו שהן אויר היו פורחות ‏ודו"ק: ‏

גמרא ד"א גומר אמר רב יהודה כו'. כצ"ל:

גמ' לאחר שנולדו לו שני בנים כו'. כצ"ל:

גמ' אר"י אוי לה לרבנות כו'. כעין זה (ברכות נה) וש"נ:

לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוֹ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת. יש להקשות נהי דאצטריך לתלתא בשביל השמות כדי לקרוא להם ג' שמות כנגד ג' גזירות. אך קשה הוה אפשר שיהיו שלושתם זכרים ויקרא את אחד מהם 'לֹא יְרֻחָם' כנגד שם הנקבה שקראה 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו)?
ונראה לי בס"ד דידוע בית שמאי שהם דין סבירא ליה קיום פריה ורביה צריך שני זכרים ונקבה ובית הלל שהם רחמים סבירא ליה די בזכר ונקבה (יבמות סא:). ולכן אחר שראהו נטה למדת הדין והגבורה שהיא מדת בית שמאי לכן רצה שיביא מזאת האשה שיעור פריה ורביה לפי סברת בית שמאי שמידתם גבורה.
או יובן בס"ד רצה שיביא בת שהיא כנגד גזרה של סילוק הטובה דמלבד שם 'לֹא רֻחָמָה' המורה על גזרה זו של סילוק הטובה עוד גם כן הבת בעצמה מורה על סילוק טובה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על נקיבה שהוא נטרקון 'נקי בה' על דרך שאמרו 'פלוני יצא נקי מנכסיו' וכן נקבה גימטריא נזק [157].
והא שילדה הנקבה באמצע? נראה לי בס"ד כי היתה לידתם על סדר הגזרות דתחלה נולד יִזְרְעֶאל שבו רמוז גזרת הגלות ואחר כך נולדה לֹא רֻחָמָה שבה רמוז חסרון טובה הגשמית דאחר הגלות הרגישו בחסרון טוב הגשמיות קודם חסרון טוב הנפשיות ואחר כך נולד בן הנקרא לֹא עַמִּי שבו רמוז חסרון הנוגע לנפשיות ורוחניות דהעדר שלו נרגש אצלם באחרונה.

הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה. מקשים וכי הנביאים שקדמו לו למדו כזאת ממשה רבינו ע"ה לפרוש מן האשה?
ונראה לי בס"ד מפני דאפשר לומר הא דשאר נביאים לא למדו ממשה רבינו ע"ה לפרוש היינו דתלו בדעתם משה רבינו ע"ה היה ראוי שיפרוש מפני שאשתו היתה גיורת ואין ראוי לנביא קדוש אלקים שיזקק לאשה גיורת, ולכן הם שהיה להם נשים מיוחסות שבישראל לא פירשו כאשר מצינו דאהרן הכהן ע"ה שהיה כהן גדול ונביא וכן שאר נביאים שבאותו הדור שלא פירשו מנשיהם, אך אתה שהיה לך אשה זונה שהיא מאוסה וגרועה מגיורת אלף פעמים 'הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה' ולפרוש ממנה דאין כבוד לנביא שכמותך להזקק לאשה כזו אחר שכבר ילדה לך וקיימת בה מצוותו יתברך שצווך להשיאה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. יש להקשות כיון דאמר לו 'בְּדֹל עַצְמְךָ הֵימֶּנָּה' איך ישיב תשובה זו והלא הוא מוכרח לקיים גזרתו יתברך אף על פי שימות על ידי כך? ועוד לא אמר לו לגרשה אלא אמר לו 'בְּדֹל' רוצה לומר שיפרוש מביאה ואיך אומר 'אֵינִי יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ'?
ונראה לי בס"ד שלא בא לומר שאינו יכול לקיים גזרתו יתברך כי ודאי אחר שאמר לו בדול כן יעשה ורק בא לעשות התנצלות לעצמו על אשר לא עשה כן מדעתו קודם שאמר לו בדול ובא לומר אל תאשימני על אשר לא למדתי לפרוש ממנה כמשה רבינו ע"ה, יען כי משה רבינו ע"ה אשתו צדקת היתה ומן פרישותו ממנה לא יצא תקלה אך זאת האשה היתה זונה ואם אפרוש ממנה בודאי תזנה תחתי שנמצא היא אשת איש ומזנה ואם הייתי מגרשה כדי שתהיה פנויה איני יכול לעשות גירושין מפני שיש לי בנים ממנה ולכן הוכרחתי בדבר זה שלא פרשתי ממנה אבל עתה אחר שאמר לו השם יתברך בדול ודאי כן יעשה.

אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי. פירוש שהם דבר חשוב וקיימא לן דבר חשוב אפילו באלף לא בטיל ולכן אי אפשר שיתבטלו בשאר אומות. ונראה לי לרמוז קניינים הנזכרים בפסוק (שמות כ, כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' והוא 'אֶת שְׁמִי' ראשי תיבות ארץ תורה שמים מקדש ישראל כלומר בטענה זו של חמש קניינים אלה 'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ'.

שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת בַּעֲבוּרְךָ. הנה מדברים אלו מוכח דמה שאמר הושע הנביא ע"ה 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת' אינו רוצה לומר לאבדם אלא רוצה לומר שיגלו לאומה אחרת דלכך גזר עליהם מכח דבריו ג' גזרות הנזכרים שהם גולה והב' 'לֹא עַמִּי' דכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) והג' 'לֹא רֻחָמָה' כי בחוץ לארץ לא יקבלו השפע מידו יתברך אלא באמצעות השרים ויהיה לחם צר.
ונראה לי בס"ד כי לבסוף הקללה נהפכה לברכה כי מספר לֹא עַמִּי [157] נהפך למספר מבני אל חי [157] והיינו רוצה לומר מבני אל חי אתם.
ודע כי מה שאמר לו קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה ולקח גּוֹמֵר בַּת דְּבָלִים וילדה לו ב' בנים ובת אחת וקרא להם שמות ומה שאמר לו אחר כך הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבְּךָ ומה שהשיב יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה מִמֶּנָּה כל זה לא היה בפועל בהקיץ אלא ראה כל זה במראה החלום שחלם חלום ארוך שאמר לו קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וכו' וכן כל הענין כולו. ואפשר שנראה לו זה הדמיון בענין ההוא כולו במראה הנבואה שהוא כמראה החלום, וכזאת נמצא ביחזקאל הנביא ע"ה שהיה רואה שהלך לארץ ישראל וראה עושין כך וכך גם ראה שהמלאך מודד לפניו כך וכך ונציירו לפניו העזרות ובית המקדש כולו וההיכל כולו והוא לא הלך בפועל אלא כך נראה לו במראה הנבואה שהיא כמראה החלום וכמו שנאמר (במדבר יב, ו) 'בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ', וכן ראיתי לרד"ק ז"ל שפירש כן והוא ביאור מוכרח מאד ומצוה להודיע זאת בפני עם הארץ כשלומדים הפסוקים האלה בהושע שבזה תתיישב דעת האדם.
אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת, שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁאֵין לְךָ כָּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים בְּיָמָיו שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה א, א) "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם, בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" [פז:]
יש להקשות והלא פסוק זה בישעיה אתמר ומנין שכל נביא ונביא היה לו כן?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשה למאי אצטריך לאשמעינן דבר זה בישעיה הנביא ע"ה דאם לומר שהאריך ימים הרבה אין זה חידוש דיש האריכו יותר ועוד סגי לפרש מספר ימיו כמה היו, על כן צריך לומר שבא הכתוב ללמדינו דבר זה דהרבנות מקברת בעליה כדי שהאדם יתרחק ממנה. ואם נניח במונח שדבר זה לא היה אלא רק אצל ישעיה מנא ליה ללמוד דבר זה של רבנות דיש לומר מקרה היה זה אצל ישעיה, אלא ודאי גם אצל שאר הנביאים כך היה!
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'אֵין לְךָ כָּל נָבִיא' לאו דוקא אלא קאי על אותם הארבעה שנתנבאו בפרק אחד דְאֵין לְךָ כָּל נָבִיא מאלו הָאַרְבָּעָה שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים דהא בהושע נמי כתיב (הושע א, א) 'בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה' ובמיכה כתיב (מיכה א, א) 'בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה' ועוזיה לא נזכר במיכה ובעמוס (עמוס א, א) נזכר עֻזִּיָּה בלבד והיינו לתת זה בזה וזה בזה וכאילו במיכה ועמוס נזכרו כולם.
ברם הא קשיא כיון דגם בהושע כתיב הכי 'בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה' למה נקיט רבי יוחנן למילתיה על פסוק של ישעיה ולא נקיט ליה על פסוק הושע דקדים לישעיה?
ונראה לי בס"ד אף על גב דהושע קדים לישעיה הואיל שקבעו חז"ל ספר ישעיה קודם לכך תפס דבריו על סדר הפסוק דקדים. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט דבריו על פסוק ישעיה דאית ביה רבותא טפי דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה י:) אמוץ ואמציה אחים הם ובזה איכא רבותא דקרובים הם וחד משפחה הם ושוים הם בזכות אבותם ועם כל זה ישעיה האריך יותר וקפח ד' מלכים והיינו משום דרבנות מקברת.

מִפְּנֵי מַה זָּכָה יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יְהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן־הָרַע עַל עָמוֹס. עיין מהרש"א מה שכתב הטעם דקרי ליה לשון הרע עיין שם. ונראה לי בס"ד דאם לא היה אומר אלא דבר זה 'בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם' (עמוס ז, יא) לא היה סותר ההבטחה דאין הכי נמי ירבעם ימות בחרב ובנו ימלוך תחתיו ויתקיים 'בְּנֵי רְבִעִים' (מלכים ב' י, ל) וכן אם לא היה אומר אלא 'יִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה' אין זה סותר ההבטחה דאפשר לא יגלו עתה אלא עד שתתקיים הבטחת 'בְּנֵי רְבִעִים' אבל מאחר שאמר שתים בבת אחת ימות ירבעם וישראל גלה יגלה משמע דנעשים ב' גזירות אלו תכף זה אחרי זה ואם אחר שימות ירבעם יגלה ישראל על מי ימלוכו בניו? ובזה יובן מה שאמר אמציה 'לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו' (עמוס ז, י) כָּל דייקא שאם היה מדבר בחצי דברים אלו דוקא היה להכילם דאין סותרים ההבטחה.
והשיב לו ירבעם חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ כלומר אין כונת דבריו כאשר חשבת שיהיו ב' גזירות זה אחרי זה תכף ומיד ולעולם תתקיים ההבטחה ואין בנבואתו סתירה להבטחה דאחת תהיה בזמן אחד והשנית אחר זמן רב מזמן הראשונה.

אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע א, ו) "כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" וְכוּ'.. נראה לי בס"ד הכוונה שזוכר דברים שאפשר לפרש אותם לטובה ברחמים והוא דאיתא בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיה נב, ג) 'חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' רוצה לומר לא אגאל אתכם מצד החסד בלבד שהוא סוד כֶסֶף כאשר היה ביציאת מצרים אלא פורקנא דילכון יהיה מסטרא דזהב דהיינו בגבורה עלאה שהוא סוד יצחק וכו' עיין שם. וידוע מה שכתוב ברעיא מהימנא בפרשת פנחס דף רמ"ו על פסוק (ישעיה נב, יג) 'יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד' שדרשו וְנִשָּׂא על יצחק יעיין שם.
וזהו שנאמר כאן 'לֹא אוֹסִיף לְרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל' רוצה לומר לא אגאלם במדת הרחמים שהיא בסוד כסף כאשר גאלתים ממצרים אלא עתה 'נָשֹׂא' רוצה לומר מדת הגבורה שהיא מדת יצחק שהוא נרמז ב'נִשָּׂא' בה 'אֶשָּׂא לָהֶם' ונמצא פסוק שנאמר בעת הכעס והזעם יש בו ביאור לטובה שהוא מדבר ברחמים גדולים.
ועוד נראה לי בס"ד 'נָשֹׂא' [351] עולה מספר הסניגוריה [349] עם הכולל וידוע שיש שם קדוש בהיכל החסד מליף סניגוריא על ישראל וכנזכר בזוהר הקדוש (חלק ב' דף רנג) יעיין שם. וזהו שנאמר כי 'נָשֹׂא' שם הסניגוריא 'אֶשָּׂא לָהֶם'.
או יובן 'נָשֹׂא' ראשי תיבות ניצוצות של אדם הוא אדם הראשון שנתערבו ניצוצות קדושה שלו בסיגים בחטאו אשא אותם להם כי על אלה באו כל ישראל לברר ולהעלות.
או יובן בס"ד לפרש דבריו יתברך לטובה 'לֹא אוֹסִיף' מלשון 'יַחְדָּו יָסֻפוּ' (ישעיה סו, יז) רוצה לומר לֹא אוֹסִיף אותם להכריתם אלא ארחם את בית ישראל יען כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם על דרך (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן.

כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה, אֶלָּא לְהַכְנִיס מִמֶּנָּה כַּמָּה כּוֹרִין!. הנה הנמשל לא ימצא רבוי כל כך בגרים ממש? אך נראה לי בס"ד הכוונה על ניצוצי הקדושה המעורבים בדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] שהם נקראים 'גֵּרִים' ולזה אמר 'וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ' (הושע ב, כה) דהמלכות מכונית בשם אָרֶץ וגם עוד מילוי אָרֶץ [אל"ף רי"ש צד"י=434] עולה מספר דֶּלֶת [434] והמלכות נקראת דֶּלֶת וְשַׁעַר [שער בלשון תרגום נקרא תַּרְעָא] ולכך שם אֲדֹנָי שהוא במלכות עולה במילואו תַּרְעָא [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671].

אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו. קשה אמאי תפס עון זה הנוגע לאביו ולאמו ולא תפס עונות חמורות של עבודה זרה וגילוי עריות דהא בימי הושע היה להם עבירות חמורות ועם כל זה למדנו ד'אַל תַּלְשֵׁן'?
ונראה לי בס"ד כי אין זכות להציל את ישראל מן הפורעניות אלא רק בטענה זו דהם נקראים בנים גם בזמן שאין עושין רצונו של מקום כסברת רבי מאיר (קידושין דף לו.) ו'אב שמחל כבודו מחול' (קדושין דף לב.), ולכן הוֹשֵׁעַ אמר 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת' אזיל בתר סברת רבי יהודה דסבירא ליה בזמן שאין עושין רצונו של מקום אין קרויים בנים ולכן באיזה טענה יהיו ניצולים?! אך השם יתברך תפס ההלכה כרבי מאיר דסבירא ליה גם באין עושין רצונו של מקום קרוים בנים, ולכן אמר שהיה צריך לומר 'בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ' וכן אמר לו הקב"ה להושע ישראל שהם בני בחוני.
והנה יש סברא לומר אם ישראל חטאו בכבוד אב ואם שהם 'דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ' אין ראויים להנצל בטענה זו דאב שמחל כיון שיש עליהם קטיגור מבזוי אב איך יהיה סניגור מדין אב? ולזה אמר אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל עם כל זה אַל תַּלְשֵׁן אלא למד זכות מדין אב ובנים!

מְנָא לָן? מֵהוֹשֵׁעַ. קשה הוה ליה למימר מישעיה דנענש בגחלת וגם נהרג על ידי מנשה בשביל שאמר (ישעיה ו, ה) 'בְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב' ואיכא רבותא טפי בזה דבהושע לא מצינו שנענש?
ונראה לי בס"ד ישעיה לא נענש בשביל קטיגוריא אלא בשביל שקראם 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' לפני הקב"ה דאמר לו הקב"ה בפניהם תדבר קשות עליהם כדי להכניעם אבל לפני למה תקראם עַם טְמֵא? הלא אני מכירם באיזה מצב הם עומדין! מה שאין כן בהושע שעשאו הקב"ה דיין עליהם והוא השיב דבר הראוי כפי הדין ועם כל זה לא היה נח להשם יתברך בדבריו אלא רצה שילמד זכות עליהם מדין בנים ועוד שאר מליצות של זכות!

צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁפִּזְּרָם לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נראה לי בס"ד בזה משום הכי 'פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד' (תהלים קיב, ט) רוצה לומר מה שנתן הקב"ה פִּזּוּר לָאֶבְיוֹנִים אלו ישראל הנה בזה צִדְקָתוֹ יתברך עֹמֶדֶת לָעַד ולכן תמצא פִּזַּר [287] עולה מספר פַּח צְדָקָה [287] דידוע דשעבוד מלכיות מכוונה בשם פַּח וכמו שנאמר 'נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ' (תהלים קכד, ז) וזה הַפַּח הוא צְדָקָה לישראל.

הוֹאִיל וְאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת שֶׁל עֵשָׂו וְשֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְפִיכָךְ הִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל. מקשים והלא גלות האחרון הוא אצל אדום וישמעאל? ונראה לי בס"ד כי קודם שגלו לבבל היו אדום אדוקים בעבודה זרה מאד וישמעאל אדוקים בזנות מאד ואם היו גולים אצלם היו גוזרים עליהם גזרות להחטיאם בעבודה זרה ובזנות ולא היו ישראל יכולים לעמוד והיו נטמעים וחוטאים בעל כרחם, אך אחר גלות בבל שבאו אנשי כנסת הגדולה וביטלו יצר הרע של עבודה זרה וגם יצר הרע של זנות החלישו אותו אף על פי שלא ביטלוהו לכך יש תקוה שישראל יתגברו גם בזמן שגוזרים עליהם גזרות להחטיאם בעבירות אלו של עבודה זרה ושל זנות שלא יחטאו ולא ימשכו אחרים לכך גלו אצלם עתה.

לֹא הֶגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲמֻקָּה כִּשְׁאוֹל. נראה לי בס"ד הטעם כדי שתעלה תפלתם וצעקתם למרום באין פגע מן המקטרגים כי כל תפלה שתהיה מן מעמקים מסוגלת להתקבל ולעלות, דכתיב (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ' אז אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי מפני כי המתפלל במקום גבוה יתקנאו בו המקטרגים ויתגרו בתפילתו, וכמו שאמרו בגמרא דתענית באותו חכם כשהיה מתפלל בעצירת גשמים היה עומד בעומק ומתפלל מטעם האמור.
או יובן כיון דעמוקה היא חמה הרבה ובקיץ יש צער גדול מן החום שהוא קשה יותר מצער הצינה, וכמו שאמר רבינו הקדוש לאנטונינוס וכן מרגלא בפומייהו דאינשי בתוקף החום לומר גהינם בחיים ולומדים תורה ומתפללים בצער ויסורין, וכן התענית ירגישו בצערו כפלי כפליים ממקומות הקרים.
ומה שאמרו מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה פירש רש"י ז"ל 'ולא תשתכח תורה מהן מהרה' ונראה לי הכוונה דתקנו לקרות הפרשה בציבור בכל שבת עם ההפטרה כדי שלא תשתכח תורה מהמון העם, וזה תינח אם השומע מבין הדברים אז שומר אותם בלבבו אבל אם אין מבין מאי אהניה ליה ולזה הגלם לבבל שקרוב לשונם ללשון תורה שגם המון העם מבינים דברי התורה בפרשה ובנביאים ואז לא ישכחום.

מִפְּנֵי שֶׁשִּׁגְּרָן לְבֵית אִמָּם. קשה מה טעם יש בזה ולכאורה אין זה דומה להמשל שהביא?
ונראה לי בס"ד הטעם כדי להצילם מן המקטרגים שטוענים איך יספיק הגלות בשביל עון עבודה זרה וצריך כליה ח"ו! לכך שִּׁגְּרָן לְבֵית אִמָּם כדי שיעמוד מליץ טוב ויליץ בעדם לומר זה בית אמם שגברה בו המחלה של עבודה זרה ביותר כי מקור טומאות העבודה זרה היתה שם, שכל העולם משם היו לוקחים מיני צלמים של עבודה זרה אשר היה תרח מתקן ועושה צלמים לכל אומה השייך לה ומוכר לכל העולם, וידוע שכל מחלה אשר תשתרש מן התולדה קשה לנקותה ולכן יליץ טומאת התולדה שהיתה קשה מאד היא גרמה להם לחטוא ולכן ראוי להקל בפרענות ועונש שלהם לבלתי עשות להם כליה ויהיה הגלות לבדו מספיק לכפר.
ולזה הביא מָשָׁל אשר משגרה לבית אמה שאומר לה לכי אצל אמך ואינו אומר לכי אצל אביך מפני כי מן האם היתה גרמא יותר ולכן שולח אותה אצל הגורם, וכן כאן שלח אותם למקום הגורם!
אי נמי כיון עוד בזה לטובתם שלא יוכל היצר הרע לומר להם אחר אשר נטמאתם אין תקוה לטהרתכם ולכן תשארו בדרכיכם הרעים שלא תהיו קרחים מכאן ומכאן לכך הגלם לשם כדי שיראו המקום אשר היו אבותם אדוקים בו בטומאת עבודה זרה ביותר, ועם כל זה אברהם אבינו כשרצה אז ככוכב זרח, ופירש מטומאה ונתקדש בקדושה גדולה עד שמסר עצמו לכבשן האש ועלתה בידו ואם כן כל שכן הם אם יסורו מטומאתם וישובו אל ה' שתעלה בידם ויצליחו בה.

דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה. נראה בס"ד דידוע שיש זונה שהיא מזנה בשביל אתנן, ועל זו אומרים מליצה טובה שהממון לחץ אותה, שאם לא היה לה הנאת ממון לא היתה מזנה, ואם כן אין זו זונה בעצם, אלא נקראת זונה בדרך השאלה, אבל אם נותנת היא אתנן לאחרים שיזנו עמה זו זונה בעצם, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ביחזקאל בפסוק (יחזקאל טז, לד) וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר הֳ' עיין שם.
והנה דִּבָּה של זו נקראת דִּבָּה רָעָה שהיא רעה בודאי, שאין לתלותה בסיבה אחרת של ממון וכיוצא, והנה זו גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם היתה דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה שהיא ואמה היו זונות בעצם שהם נותנין אתנן כדי לזנות עמה! ולימד הכתוב הדבר הזה לומר, אל תאמר זו היתה זונה בשביל אתנן שהיתה עניה והיתה מוכרחת לזנות כדי לקבל אתנן, אך עתה שנשאת לעשיר גדול כי הנביא הוא עשיר גדול, ועל כך ודאי בנים אשר תלד בנשואין אלו של הושע המלך ע“ה אינם בני זנונים כי עתה לא תזנה דאין צריכה למעות ליקח אתנן, לכך אמר בַּת דִּבְלָיִם דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה שהיא נותנת אתנן ומזנה שזו נקראת דִּבָּה רָעָה, ואם כן אדרבה עתה שיש ברשותה ממון יותר תזנה יותר!

עָמַד וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וּבִטֵּל הַגְּזֵרוֹת, וְהִתְחִיל וּבֵרְכָן. נראה לי בס"ד עָמַד בתפלה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים לשון רבים, שהמשיך רַחֲמִים משני שמות אל במלואם. שהוא סוד ש"ע נהורין שרמוזים בשמו הוֹשֵׁעַ שהוא אותיות ש"ע ו"ה, כלומר ש"ע נהורין הנמשכים לבחינת תו"מ [תפארת ומלכות] שהם סוד ו"ה כנזכר בסוד תקיעת שופר, ועל ידי הארת שני שמות אל אלו סילק תיבת 'לֹא' מן לֹא־רֻחָמָה ותיבת 'לֹא' מן לֹא־עַמִּי ונשאר רק רֻחָמָה וְעַמִּי.
ומה שאמר אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי וכן אומרו יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, והכי נקיט מניינא בכולהו, פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו לומר שהם דבר שבמנין דאפילו באלף לא בטיל.

אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת, שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. פירש רש"י 'על ידי שמתנשאים ברבנותם היו מתים' וקשא והא יותם וחזקיהו צדיקים גמורים היו? ונראה לי דאין הכי נמי היה ראוי לחיות כמו ישעיה וכן נמי חזקיה, אך יותם אם היה מאריך ימים כמו ישעיה לא היה מולך אחז, שכבר היה מת בחיי אביו וכן נמי חזקיהו אם יחיה כמו ישעיה לא היה מולך מנשה.
ומה שאמר כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, נראה דקאי על נשמות המגולגלים באותם המקומות שגלו בהם דאלו נקראים גרים כיון שהם חוץ למקומן.

ואמר רבי אליעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו'. הקשה לי גדול אחד כי הן בעון חוללנ"ו ועין רואה דאדרבה כמה מישראל בכל מקום ימירו את כבודם ונעשו משומדים או מפני סכנה או לדבר עבירה וכיוצא וגרי צדק נער יכתבם. והשבתי לו כי ניצוצות הקדושה ונשמות קדושות נטמעו בסט"א וזוהי סיבת גלות ישראל בכמה ארצות ובקצוי ארץ. והעיקר הוא דע"י השעבוד והמצות והלימוד בכל מקום מתבררים ניצוצי הקדושה והחלו עולין לשכינה מידי יום יום ושם ינוחו עד שתבא הגאולה ואז יבואו אלו הניצוצות ע"י השכינה דרך גבר ויחזרו בפרסום לקדושה והטיבו אשר דיברו רז"ל שהגלה ישראל לבין א"ה כדי שיתוספו עליהם גרים שהם מבררים תדיר ניצוצי הקדושה ועולים לשכינה עד עת קץ וכדאמרן וכל הגליות הם לברר ניצוצי הקדושה והם מתבררים בכח התורה והמצות והגלות ובאמצעות השכינה וכל זה בכח ובפועל אך לא בפרסום ולא אתנו יודע עד עת בא דבר ה'. ואמרו המקובלים דלא מיבעיא גלות ישראל בעיר אחד שהוא לברר אלא אפילו אדם אחד שהולך לעיר אחרת ונראה בעיניו שהוא לצורך גופו מקומו ושעתו. העיקר הוא כי צדיק זה יש לו כמה ניצוצות שהם שייכים לנפשו ובלכתו בדרך זה הוא מבררם. ובזה פירשתי בעניותי פסוק וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום וידוע דנגה חציה בקדש וחציה בחול וע"י התורה והמצות מבררים מחלק החול ונכנס לקדושה וז"ש וארח צדיקים אם יש איזה צדיקים בלכתם ילכו לצרכם דע כי אין הדבר באקראי רק הוא באור נגה לברר ניצוצי קדושה השייכים לנפשם כמו אור נוגה שמתברר ומחלק החול נעשה קדש כן ארח צדיקים לברר וזה הבירור הולך ואור עד נכון היום ויהיה יחוד גמור:

רש"י ד"ה כי אבדם וכו' נ"ל למחוק זה הדיבור. לקוטי רב בצלאל כ"י:

גמרא. גפא דרומי רש"י ז"ל פירש נשבע בע"ז. וכן פירש הערוך. וכתוב בלקוטי רב בצלאל כ"י משם גיליון לפי שרומי בנוי כצורת נשר והטרקלין כצורת ארי וזה נשבע בגף הנשר וי"מ גפא מלשון גפי קרת פי' גאונה של רומי:

(פז סע"ב) ג' חזרו למטעתן וכו'.—לבד מג' אלו יש לחשוב עוד ליוסף שאמרו בסוטה (יג ב): משכם גנבוהו ולשכם נחזר אבידתו^*[בכתב יד מינכן: בשכם גנבוהו ובשכם נחזיר אבידה. אבידה־ גם בהגדות התלמוד.].