פסחים פז ע"א

דף פז - א

פרק שמיני - האשה

מתניתין:

א. האשה הנשואה, בזמן שהיא בבית בעלה, בי"ד ניסן, הרי:

אם שחט עליה בעלה קרבן פסח על דעת שהיא תהיה מנויה עליו, ושחט עליה גם אביה ^[1].

תאכל משל בעלה. שמסתמא דעתה להימנות על קרבן הפסח של בעלה, כל זמן שלא פירשה שדעתה להימנות על פסחו של אביה.

[ואפילו אם היה פסח זה בשעת הרגל הראשון לאחר הנישואין. דכיון שהיא בבית בעלה - דעתה להמנות עמו בקרבן פסחו. מאירי בדעת רש"י].

אבל אם הלכה בשעת הרגל ראשון שאחר הנישואין לעשות אותו בבית אביה, שכך דרך נשים נשואות ללכת ברגל הראשון שאחר נישואיהן לבית אביהן. הרי אם:

שחט עליה אביה [כיון שהיא בביתו סבור היה שתאכל עמו], ושחט עליה גם בעלה, שהיה סבור שהיא תחזור לביתו לאכול עמו [מאירי בדעת רש"י].

תאכל במקום שהיא רוצה. מפני שאנחנו מסופקים, האם בדעתה לאכול אצל אביה או אצל בעלה.

ובגמרא מבואר שמדובר במשנה באשה שלא היתה "רדופה" [מתאוית] לפני י"ד בניסן ללכת לבית אביה תמיד. לכן אנו מסופקים שמא בדעתה לחזור לבעלה ולאכול עמו.

ב. יתום שיש לו שני אפוטרופסין, ששחטו עליו שני האפוטרופסין, וכל אחד מהם הימנה את היתום על פסחו - יאכל היתום במקום שהוא רוצה. כיון שאנו מסופקים על איזה מהם הוא רוצה להמנות.

ג. עבד של שני שותפין, שכל אחד מהם הימנה את העבד על פסחו - לא יאכל משל שניהם. כי העבד תלוי בדעת רבו. ולא יאכל מפסח של רבו האחד, מפני שחציו שייך לרבו השני, ורבו השני לא נתן לו רשות להמנות על הפסח של אדונו האחר.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד שהיה שייך לשני שותפים, ושחרר אחד מהם את חלקו [נמצא שחציו שייך לשותף האחד. וחציו בן חורין]:

לא יאכל משל רבו, שמסתמא לא היה בדעת רבו, להמנות את חלק בן חורין שבעבד על פסחו.

גמרא:

בכמה מקומות בש"ס נחלקו תנאים אם יש "ברירה". והיינו דבר שעומד בספק, ולבסוף התברר הדבר ויצא מכלל ספק, האם אומרים שהוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה היה עומד לכך. ^[2]

במשנתנו שנינו: אשה שהלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, ושחט עליה גם אביה וגם בעלה - תאכל במקום שהיא רוצה.

ודייקינן: שמעת מינה, יש להוכיח ממשנתינו, שיש ברירה. שהרי בשעת השחיטה לא היה ידוע אם האשה רוצה להמנות על של אביה או על של בעלה, ומכל מקום שנינו שתאכל במקום שהיא רוצה. ובעל כרחך שיש ברירה, ואנו אומרים הוברר הדבר למפרע שדם הפסח [של אביה או של בעלה] נזרק בשבילה!

ודחינן: לעולם אפשר להעמיד משנתנו כמאן דאמר אין ברירה.

ומאי "תאכל במקום שהיא רוצה" - במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, ששאלנו את פיה בשעת שחיטה, ואמרה בזה אני רוצה. ^[3]

ועתה שואלת הגמרא שמצינו סתירה בין דברי המשנה, שאם הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה, לבין הברייתא.

ורמינהו סתירה בין המשנה לברייתא:

שהרי שנינו בברייתא: אשה - רגל הראשון אוכלת משל אביה.

מכאן ואילך - רוצה, אוכלת משל אביה. רוצה, משל בעלה.

ומבואר בברייתא שברגל הראשון מסתמא דעתה לאכול משל אביה. ואילו במשנה שנינו שתאכל במקום שהיא רוצה!

ומתרצינן: לא קשיא:

כאן בברייתא, מדובר ברדופה לילך - באשה שרגילה ללכת לאכול בבית אביה כל ימות השנה. הלכך, כשהלכה ברגל הראשון לבית אביה, מסתמא דעתא לאכול אצלו. אך אם לא היה זה רגל ראשון, אנו מסופקים מה דעתה, ותאכל במקום שהיא רוצה.

ואילו כאן במשנתנו, מדובר בשאינה רדופה - באשה שאינה רגילה ללכת לאכול בבית אביה בכל ימות השנה, לפי שבית בעלה חביב עליה. הילכך, אם הלכה ברגל הראשון לבית אביה אנו מסופקים מה דעתה, ולכן תאכל במקום שהיא רוצה. ואם היה זה רגל שני תאכל משל בעלה. ^[4] ומביאה הגמרא פסוק שלמדנו ממנו שדרך האשה להיות רדופה לילך ברגל הראשון לבית אביה.

דכתיב: "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" [שיר השירים ח].

ואמר רבי יוחנן: ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה [אצל בעלה]. ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה. הפסוק "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" מדבר בכנסת ישראל, שנמשלה לאשה הנשאת לבעל. ולכן, אגב כך, מביאה הגמרא עוד מקום שנמשלה כנסת ישראל לאשה נשואה [רש"י לקמן].

כתיב: [בהושע ב] "והיה במקום ההוא נאם ה': תקראי לי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי".

אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה, שכבר נשאת [וקוראת לבעלה "אישי"] ולא ככלה בבית אביה, שהיא עדיין ארוסה [וקוראת לארוס "בעלי"].

ועתה הגמרא מביאה עוד דרשה של רבי יוחנן בספר שיר השירים, אגב שהבאנו דרשת רבי יוחנן בשיר השירים.

נאמר: [בשיר השירים ח] "אחות לנו קטנה ושדים אין לה". שאין לה שדים להניק לאחרים. והיינו, שאין הנאה ממנה.

אמר רבי יוחנן: זו משל למדינת עילם, שזכתה שהיה בה דניאל, שזכה ללמוד, ולא זכתה ללמד. שדניאל לא זכה להרביץ תורה בישראל.

אבל לעומתה, בבל, זכתה שגדל בה עזרא הסופר, שלמד בעצמו ולימד את ישראל.

עוד נאמר בשיר השירים ח: "אני חומה ושדי כמגדלות".

אמר רבי יוחנן:

"אני חומה" - זו תורה שמגינה על לומדיה כחומה שמגינה על אנשי העיר [רבנו גרשום, בבא בתרא ז ב].

"ושדי כמגדלות" - אלו תלמידי חכמים המניקים לאחרים [שמלמדים אותם תורה], והם כמגדלות המגינים על הדור.

ורבא אמר: "אני חומה" - זו כנסת ישראל שגודרים את עצמם בחומה מלהטמע בין האומות [רש"י בבא בתרא ח א].

"ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות [שמגינים עליהם].

אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מאי דכתיב [בתהלים קמד] "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות, מחוטבות תבנית היכל"?

"אשר בנינו כנטיעים" - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, כנטיעות צעירות שעדיין לא נתקלקלו, ולא אירע בהן שבר.

"בנותינו כזויות" - אלו בתולות ישראל שאוגדות פיתחיהן ולא נבעלות לאחרים, עד שינשאו לבעליהן.

וכן הוא [המקרא] אומר שזויות הן מלשון מילוי דם. שנאמר [בזכריה ט]: "ומלאו כמזרק כזויות מזבח". ^[5]

וכשם ששם זויות הוא לשון מילוי דם, כך גם כאן הוא מלשון מילוי תאוה.

איבעית אימא יש ללמוד שזויות הן מלשון מילוי, מהכא [מכאן]: שנאמר [שם, בהמשך המזמור] "מזוינו [זויות שלנו] מלאים, מפיקים מזן אל זן". ^[6]

ודורשת עתה הגמרא את הכתוב "בנינו כנטיעים, בנותינו כזויות, מחוטבות תבנית היכ ל".

אלו ואלו, בנינו ובנותינו הם כה מעולים, עד כי מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה היכל בימיהן.

"מחוטבות" - מלשון חיטוב. "תבנית היכל" - בנין ההיכל.

ואגב שהגמרא מביאה לעיל את הדרשה של רבי יוחנן על הפסוק "תקראי אישי" בהושע ב, מוסיפה הגמרא ומביאה עוד דרשות בספר הושע:

נאמר בהושע [א]: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי, בימי עזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מלכי יהודה".

בפרק אחד נתנבאו ד' נביאים, הושע ישעיה עמוס ומיכה. שבכולם נאמר שנתנבאו בזמן עוזיה. ^[7]

[ואף על פי שבמיכה נאמר [מיכה א] "בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה" ולא הוזכר שם עוזיה. מכל מקום, כיון שכתוב בפסוק "בימי יותם" סתם, משמע שכבר מתחלת מלכותו נתנבא. ואז היה עוזיהו חי אלא שנתנגע, ומלך יותם בנו תחתיו בימיו. תוספות].

והנביא הגדול שבכולן - הושע.

והראיה: שנאמר [בהושע שם] "תחלת דבר ה' בהושע".

ומדייקת מכאן הגמרא שהושע הוא החשוב ביניהם.

שהרי לכאורה יש לתמוה: וכי בהושע דבר ה' תחלה? והלא ממשה עד הושע היו כמה נביאים! ^[8]

אלא, אמר רבי יוחנן: "תחלה" - שהיה הושע ראשון בחשיבות לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק.

ואלו הן: הושע ישעיה עמוס ומיכה.

עוד דורשת הגמרא בספר הושע: נאמר שם [פרק א] "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תזנה הארץ". ^[9] ולמה לא אמר כן לשום נביא אחר אלא להושע? אלא שכך היה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו!

והיה ראוי לו להושע לומר: הרי בניך הם, בני חנוניך [בחוניך ^[10] רש"ש] הם - שהרי בני אברהם יצחק ויעקב הם. ולכן גלגל רחמיך עליהן!

ולא דיו להושע שלא אמר כך, אלא אמר הושע לפניו:

רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא. העבירם החלף את ישראל באומה אחרת.

אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה?

אומר לו: לך וקח אשה זונה, והוליד לך בנים זנונים שלא תדע אם הם בניך או שהם של אחרים. ואחר כך אומר לו: שלחה, גרש את אשת הזנונים מעל פניך.

אם הוא יכול לשלוח את אשתו - אף אני אשלח את ישראל מעל פני ואחליפם באומה אחרת.

שנאמר: "ויאמר ה' אל הושע: קח לך אשת זנונים וילדי זנונים".

וכתיב: "וילך ויקח את גומר בת דבלים"

"גומר" - על שם מה נקראה כן?

אמר רב שהכל גומרים בה תאותם.

הדרן עלך כיצד צולין האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה כו'. כיון ששנינו תאכל במקום שהיא רוצה דייקי' מינה דיש ברירה וכאלו נתברר כי מעת שחיטת הפסח בזה נמנית ושני' מאי ממקום שהיא רוצה בשעת שחיטה ורמינן עלה האשה רגל ראשון משל אביה ואם תאמר ממקום שרוצה בשעת שחיטה מה לי אביה מה לי בעלה ושני' הא מתניתא ברדופה וכרבי יוחנן דאמר מאי דכתיב אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום כמה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה בודאי בשל אביה רוצה אבל מכאן ואילך ממי שהיא רוצה בשעת שחיטה:

אחות לנו קטנה אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא [זכתה] ללמד. בימי עוזיה מלך יהודה נתנבאו ד' נביאים הושע ישעיה עמוס ומיכה גדול שבכולן הושע שנאמר תחלת דבר ה' בהושע תחלה לארבעה נביאים באותו הפ' כו':

פרק רביעי בעזר הצור:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר על מי שוחטין את הפסח ומי הוא הראוי לימנות עליו ושזה החלק יתבארו עניניו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניניו לחמשה חלקים הראשון במי שנפל ספק בענינו ברשות מי הוא לענין אכילה זו ושחטו עליה כל אותם שנפלו באותו ספק באיזה מהם הוא נמנה השני במי שנעשה שליח לשחוט לו את הפסח ולא פירש לו אם גדי אם טלה או שפירש לו ושכח כיצד הוא עושה השלישי בששחטוהו בעלים ולא ברירו במוחלט לשם מי כגון שאמר לבני ביתו על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם אם זכו כלם אם לאו הרביעי עד כמה יכולין לימנות בו ועד איזה זמן יכולין למשוך ידיהם הימנו ואם אחד מן החבורה יכול למנות אחרים בחלקו החמישי לבאר אלו הן הסבות שמפקיעות מלימנות על הפסח ואלו הן שאינן מפקיעות אע"פ שהיה נראה כן כגון טומאה ואנינות וכיוצא בהן ואם שוחטין על היחיד אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עלה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אמר הר"ם רגל הראשון הרגל הראשון מזמן נשואיה ואמרו לא יאכל משל שניהם כשיש ביניהם קפידא על זה השיעור אבל כשהן מתרצים זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שירצה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתם בין שלא מדעתם:

אמר המאירי האשה בזמן שהיא בבית בעלה כלומר שכבר נשאת והיא בבית בעלה והיה דרך נשים שרגל ראשון אחר נשואיה היתה הולכת לאכול בבית אביה אלא שבגמ' פי' שזו לא הראתה עצמה בערב הרגל כרדופה לילך כלומר שלא היתה מכינה עצמה כמחזרת לילך אלא עומדת לה בבית בעלה ושחט עליה אביה על שם סמך המנהג ושחט עליה בעלה גם כן כשראה בה שאינה רדופה לילך ומתוך כך תאכל משל בעלה אע"פ שהוא רגל הראשון שמאחר שלא פרשה בשעת שחיטה שדעתה לילך כמשפט הבנות דעתה לימנות עם של בעל ואם היתה בשעת שחיטה רדופה לילך כלומר שהיתה מכינה עצמה כמחזרת לילך ואח"כ הלכה תאכל משל אביה שמאחר שהוא רגל ראשון ושהיא רדופה לילך ודאי דעתה לימנות עם של אביה וזהו שהקשו בגמרא ממה שאמרו במשנתנו בסתם אפי' ברגל ראשון תאכל משל בעלה ובברייתא אמרו רגל ראשון אוכלת משל אביה ותירץ כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה:

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה כלומר שכבר עבר רגל ראשון לנשואיה ופסח זה הוא מרגלים שאחריו ואם אינה רדופה אין צריך לומר שמשל בעלה היא אוכלת אלא שהיא רדופה ללכת והלכה אחר שחיטה ושחט עליה אביה במה שאפשר שנודעה לו המייתה ושחט עליה בעלה מצד שלא היה המנהג אלא ברגל ראשון וסבור עליה שתחזור תאכל מאיזה שתרצה וזהו שאמרו בברייתא מכאן ואילך ר"ל מרגל ראשון ואילך רוצה אוכלת משל בעלה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה כלומר שהיה סובר שאף היא לא נתברר לה דעתה עד שנשחט אלא שהיה לבה פוסח ואחר שחיטה או בשעת אכילה הכריעה בעצמה שתמנה עם של אביה או עם של בעלה ונמצא שסומכין על ברירה כלומר הוברר הדבר שזה נשחט לשמה וכבר פסקנו בכמה מקומות שכל שהוא מן התורה אין ברירה ותרצו מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שאע"פ שלא נתגלה דעתה לאב ולבעל כל שהיא אומרת אף בשעת אכילה שבשעת שחיטה הכריעה דעתה לאיזה מהם שומעין לה ותאכל עם איזה שבררה אבל כל שלא בררה דעתה בשעת שחיטה אף לעצמה אלא שעכשיו היא מבררתו לאיזה מהם לא תאכל מהם כלל וצריך לשחוט עליה פסח אחר:

זו היא שיטתנו לענין פירוש ולענין פסק וכן נראה לנו בה דעת גדולי המחברים ונמצאת לשיטתנו משנה זו כוללת שלשה דינין אחד אינו רדופה ללכת אפי' ברגל ראשון שתאכל בבית בעלה השני רגל ראשון ורדופה ללכת שתאכל משל אביה השלישי רגל שאינו ראשון ורדופה ללכת שתאכל מאיזה שתרצה:

ומ"מ גדולי הרבנים מכונים בה לדרך אחרת והוא שהם מפרשים רדופה לילך שמנהגה לילך כל השנה תמיד לאכול בבית אביה וראש המשנה ודאי פירושה אף ברגל ראשון הואיל ולא הלכה ולא פרשה שדעתה לבית אביה אפי' היה מנהגה לילך שם תמיד תאכל משל בעלה וכן סוף המשנה הם מפרשים ברגל ראשון גם כן ומה שאמר הלכה רגל ראשון וכו' ושחט עליה אביה וכו' ואמר שתאכל מאיזה שתרצה וכגון שהלכה אלא שלא היתה רדופה מקודם לילך בבית אביה תמיד ומתוך כך סבור הבעל שתחזור ושוחט עליה הא אם היתה רדופה וכו' והלכה תאכל משל אביה ומה שהקשו בגמ' ממשנה לברייתא הוא ממה שאמרו במשנתנו שברגל ראשון כל שהלכה תאכל מאיזה שתרצה ובברייתא אמרו משל אביה ותירץ שמשנתנו כשאינה רדופה כל כך לילך לבית אביה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור וברייתא שאמרה משל אביה ברדופה הא מ"מ משנתנו לא דברה ברגל שני אלא שבברייתא הוסיפו שהכל תלוי ברצונה:

ונמצא כלל הענין שברגל ראשון ולא הלכה לבית אביה תאכל משל בעלה ובהלכה לבית אביה וכבר ראוה תמיד רדופה ללכת תאכל משל אביה כברייתא ובהלכה ולא היתה רדופה כבר בכך תאכל באיזה שתרצה הא בשאר הרגלים אפי' רדופה תאכל באיזה שתרצה וכן בשאינה רדופה ונמצאו עכשיו ארבעה דינין אחד אף רגל ראשון ולא הלכה שתאכל משל בעלה שני רגל ראשון והלכה אלא שלא היתה רדופה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור ותאכל מאיזה שתרצה שלישי הלכה והיתה רדופה שתאכל משל אביה רביעי בברייתא והוא רגל שני שבין ברדופה בין שאינה רדופה תאכל מאיזה שתרצה:

יתום ששחטו עליו אפטרופוסין כלומר שהוא ברשות שני אפטרופוסין הן מצד מנוי אבי יתומים הן מצד מנוי בית דין וכל אחד מהם שחט את פסחו עליו אוכל מאיזה שירצה כלומר שישאלוהו לאחר שחיטה באיזה מהם דעתו עכשיו לאכול ואוכל מ"מ מאותו שבירר לו אע"פ שלא בירר דעתו בשעת שחיטה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה ותירץ שה לבית מ"מ כלומר שמאחר שהיתום הוא קטן הרי הוא אצל אפוטרופוס כבני הבית וכבר אמרו ששוחט אדם על בניו הקטנים שלא מדעתן ולא תירצו בזה מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שבירר דעתו בשעת שחיטה שמאחר שהוא קטן אין רצונו רצון ואע"פ שבעבדו ושפחתו העבריים אמרו שאינו שוחט עליהם אלא מדעתן ואמה העבריה ודאי קטנה היא שפחה מ"מ אינה ברשותו לשחוט עליה בעל כרחה אבל יתום הוא ברשות האפוטרופוסין לגמרי ויכולין למשכו ולשחוט עליו בעל כרחו ולמדת שמשנתנו ביתום קטן אבל בגדול אם לא בירר בשעת שחיטה אינו כלום שאין ברירה ואם דעתו על שניהם נעשה דינו כדין ממנה עצמו על שני פסחים שאוכל מן הנשחט ראשון לבד:

עבד של שותפין פי' שעבד כנעני חייב בפסח כאשה ורבו שוחט עליו שלא מדעתו כמו שיתבאר ואם הוא של שני שותפין ושחטו כל אחד ואחד עליו אינו אוכל מאחד משניהם מפני חלק חברו שלא נמנה עמו ופרשוה בגמ' בדקפדי אהדדי כלומר ששני השותפים מקפידין זה על זה ואינם רוצים ליהנות זה משל זה וכשהאחד מאכילו משלו האחד מקפיד על שחלק שלו נהנה מחברו אבל בשאינן מקפידין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל ובמקפידין מיהא אין תקנה אלא שיוותר אחד לחברו בשעה שחיטה שיהא חלקו בעבד נהנה בשלו והלה ישחוט פסחו על שם העבד כלו עם שאר המנויים:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהוא של שני שותפין ושחרר האחד את חלקו לא יאכל משל רבו כלומר מפני חלק חירות שבו שאינו בכלל אא"כ פרט לימנות הוא עם בני החבורה הא כל שלא שחט אלא בכלל בני ביתו ועבדיו ושפחותיו הואיל וזה יש בו צד חירות אינו אוכל משל רבו ושאלו בגמ' הא משל עצמו יאכל והתניא אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו ותרצו כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה כלומר במשנה ראשונה שהיו מניחין אותו בכך ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אינו אוכל לא משל רבו מפני צד חירות שבו ולא משל עצמו מפני צד עבדות שבו אבל למשנה אחרונה שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כמו שנבאר אע"פ שלא שחררו עדיין הרי הוא כאלו שחררו ואין כח ביד רבו לעכבו מלאכול במה ששחט לעצמו מפני צד עבדות שעדיין לא נשתחרר הואיל והוא עומד לכופו בכך והלכה כמשנה אחרונה והלכך הלכה כמשנתנו שלא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ומ"מ גדולי המחברים פרשו בהפך שלמשנה ראשונה הואיל ואינו עומד לשחרור אוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה הואיל ועומד לכוף את רבו ולא כפאהו לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ומתוך כך פסקו שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו וכבר ביארנו דבריהם במסכת חגיגה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כבר ביארנו במסכת סנהדרין כמה קשין גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש מ"מ כל שיש לו לאדם בנים הימנה הדבר מכוער יותר והוא שאמרו דרך הערה בספור משלי הנבואה שאמר לו הושע להקב"ה רבונו של עולם יש לי בנים הימנה ואיני יכול לגרשה ולא להוציאה:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עלי' אבי' שחט עלי' בעלה תאכל משל בעלה פ'י סתמא דמילתא בשל בעלה ניחא לה והילכך אינה רשאית לאכול משל אבי' אך אם מיחה בשעת שחיטה ואמרה לבעלה אי אפשי בשלך אלא בשל אבי אבל אם לא מיחת בשעת שחיטה כבר נימנת מסתמא בשל בעלה ואינה רשאית להסתלק אחר שחיטה הלכה רגל הראון לעשות בבית אבי' שחט עלי' אבי' שחט עלי' בעלה תאכל במקום שהיא רוצה פי' כיון שהלכה רגל הראשון של פסח לעות בבית אבי' לא ידעי' סתם דעתה בהי ניחא לה טפי אי בשל בעלה או בשל אבי' הילכך צריכה היא לפרש דעתה ואם יש ברירה אםף על פי שאל פירשה בשעת שחיטה באיזו רוצה תאכל ממקום שהיא רוצה וממי שאוכלת עכשיו אמרי' הוברר הדבר דבשעת שחיטה נמי בההוא הוי ניחא לה ואם אין ברירה צריכה לגלות רצונה בשעת שחיטה וזה הוא ממקום שהיא רוצה בשעת שחיטה ואם לא גילתה דעתה בשעת שחיטה לא תאכל לא מזה ואל מזה שאין ידוע על איזו מהם נמנית יתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל ממקום שהיא רוצה פי' אמרי' בגמרא מנה היתום על פסחו שלא מדעתו והלכך יאכל ממקום שהיא רוצה אפילו אחר שחיטה שאין אנו צריכים לגילוי דעתו של יתום שיש לנו דעת האפיטרופסין ואע"פ ששניהן יכולין להמנותו אינן יכולין לעכב זע"ז שאינן אדונים לו כמו שהם השותפים לעבד ששניהם מעבים זע"ז עד שיתרצו שניהם אלא היתום אוכל ממי שהוא רוצה עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן פי' עד שיתרצו שניהן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו פי' עד שיתרצה העבד לאכול עם רבו מפני צד חירות שבו:

בד"ה כאן ברדופה כו' ומכאן ואילך דקתני היינו ברגל שני ועדיין לא הגידה כו' עכ"ל ר"ל רגל ראשון להליכתה שברגל ראשון לא הלכה דאז הוא ספק וה"ה דהוי מצי למתני ברגל ראשון לחופתה ומיירי שכבר קודם הרגל הגידה שבחה בבית אביה וכמ"ש התוספות לעיל:

בפירש"י בד"ה מצאתי כאן הגה"ה כו' ובעמוס לא כתיב אלא עוזיהו ומיהו מיכה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וגבי עמוס צ"ל דהתחיל לנבא בימי עוזיהו כו' וה"ה שנתנבא בכל הארבעה מלכים דומיא דהושע כו' עכ"ל. לא ידענא מי דחקו לכך דהא דקאמר דבפרק אחד שנתנבאו הד' נביאים היינו דבימי עוזיהו נתנבאו כלם וכ"ה לשון התוספות בימי עוזיהו נתנבאו ד' נביאים כו' ודקאמר לקמן שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח ד' מלכים כו' עכ"ל דלאו דוקא קאמר שאין לך כל נביא ונביא כו' דכמה נביאים מצינו שלא קיפחו ד' מלכים וה"נ לא קאי אעמוס ותו לא מידי ודו"ק:

זו עילם שזכתה ללמוד כו'. כגון דניאל ומרדכי כפרש"י בפ"ב דקדושין:

אני חומה זו תורה כו' מפורש פ"ק דב"ב:

אלו בחורי ישראל כו'. עיין פירש"י ולפי דרש זה יהיה פי' מגודלים בנעוריהם שיהיו מגודלים כנטיעים הללו דהיינו בנעוריהם שיעמדו בנערותם דהיינו כמו שיאמר על נקיבה שלא נבעלה נערה כן יאמר על הזכר שלא טעם טעם ביאה נער.
ואמר בנותינו כזויות כו' שאוגדות פתחיהן כו'. וזויות נאמר על נקב ודבר חלול.
ומייתי ליה וכן הוא אומר ומלאו כמזרק כזויות גו'. וכדאמרי' פ' איזהו מקומן אבנים של קרנות חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק כזויות גו'
וה"נ מייתי מזוינו מלאים גו'. דמשמע נמי דמזוינו הוא דבר חלול דאית ביה מילוי.
ואמר מחוטבות תבנית גו' כאלו נבנה היכל כו'. לפי זה יהיה פי' מחוטבות מלשון חוטב עצים ותבנית מלשון דמיון כמ"ש כאלו נבנה כו' ודו"ק:

בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול וכו'. ונראה שהקדים זה המאמר להך דלקמן קח לך אשת זנונים כו' לומר דמה שלא אמר כן לשאר ג' נביאים שהיו ג"כ באותו הדור מזה אתה למד שא"ל להושע ישראל חטאו כו' ומה שיש לדקדק בזה על סדרן של ד' נביאים אלו מפורש בפ"ק דב"ב:

והלא ממשה כו'. דאין לפרש כפירש"י בחומש בספר בראשית תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע ויאמר ה' אל הושע לך קח גו' דהא ע"כ אין זה תחלת דבורו דאל"כ למה לא אמר כן לשאר נביאים כדלעיל אלא תחלת דבורו עמו היה שא"ל ישראל חטאו כו' וק"ל:

העבירם באומה אחרת כו'. דבזה לא קבל דבריו הקדוש ברוך הוא כדלקמן שא"ל ואתה אמרת העבירם באומה אחרת והיינו להחליפם באומה אחרת אבל להסתיר פניו מהם הרי הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו כמ"ש לא אוסיף עוד ארחם גו' וכי אתם לא עמי גו' ודקאמר אם יוכל לשלח אף אני אשלח כו' היינו לגמרי לישא אחרת ודו"ק:

בגמ' להגיד שבחה בבית אביה והיה ביום ההוא וכו' כצ"ל ועיין בכתובות דף ע"א בסופו בפירש"י ותוס':

ברש"י ד"ה מתניתין בשאינה וכו' לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה ודאי הלכך כל שאר וכו' כצ"ל:

גמ' דכתיב אז הייתי בעיניו כו' בבית אביה והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי כו' כצ"ל. ונ"ב אישות ל' נישואין ובעלי הוא ל' אירוסין כן פירש רש"י בהמדיר:

שם אמר רבי יוחנן תחלה לארבעה נביאים כו'. נ"ב אבל לפי פשוטו תחלת דבור הוא כמו תחלת דבר כמו שפירש רש"י גבי בראשית ברא ע"ש:

רש"י בד"ה בימי עוזיהו כו' משום דאיירי בכנסת ישראל בלשון כו' תקראי אישי דריש נמי למילתא דהושע כצ"ל והס"ד:

בד"ה לא דיו כו' ומיהו מיכה בימיו נתנבא כו'. נ"ב וגבי עמוס צ"ל דהתחיל לכתוב בימי עוזיהו שהיה תחלה לאותן ד' מלכים וה"ה שנתנבא בכל הד' מלכים דומיא דהושע אבל הרד"ק פי' נגד התלמוד שהוא קבלה וכתב וז"ל כבר כתבנו כי ירבעם ועוזיהו מלכו בזמן אחד והושע האריך ימים יותר שניבא גם בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ע"כ (עיין במהרש"א):

בד"ה וילדי זנונים כו' ספק שלך ספק של אחרים. נ"ב ואע"פ שרוב בעילות הולכות אחר הבעל הכא שהיה זקן שאני ומשום הכי מיושב מה שאמר מה אעשה לזקן זה כו' ודו"ק:

גמרא וגדול שבכולן הושע. עמש"כ בהגהותי למ"ר בויקרא פרשה י' אות ג' ובדברים פ"ב אות ב' בס"ד:

גמ' בני חנוניך. נראה דצ"ל בחוניך כדלקמן בני בחוני וכ"מ הגי' בע"י:

ד"ה ל"י משל רבו. דמסתמא כו'. לכאורה אפילו המנהו בפירוש אינו כלום בלא דעת העבד:

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ" (שיר השירים ח, ח) זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד. קשה למה מכנה את דניאל בשם עירו יאמר 'זֶה דָּנִיאֵל'? ונראה לי דכנהו בשם עירו שנקראת עֵילָם לשון התעלמות לרמוז כי חסרון זה שנתעלמה חכמתו בקרבו ולא גילה אותה חוצה ללמדה לאחרים.
גם הכתוב דימהו לאשה שקראו 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' כי האשה נשפעת מבעלה אכילה ושתיה ואחר כך היא משפעת לבנה מדדיה חלב הנעשה מן אכילה ושתיה ולזה ידמה התלמיד חכם שנשפע תורה מרבו ואחר כך הוא משפיע לתלמידיו, אבל הלומד ואינו מלמד דומה לאשה קטנה שאין לה דדים להניק בהם ונמצא נשפעת ואינה משפעת.

"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי ה"ו וידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ה) התורה נקנית במ"ח מעלות הרי אותיות חוֹמָה. לזה אמר אֲנִי חוֹמָה זוֹ תּוֹרָה גם היא חומה ששומרת האדם מן החטא ומן היצר הרע כמו החומה שעושין אותה לשמור.
'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כמו המגדל הוא מסויים וניכר ונראה לכל כן התלמידי חכמים. גם אמר 'כַּמִּגְדָּלוֹת' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מך גדלות' שהוא עניו ומך, ומחמת כן יזכה לגדלות ד'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר, אִיהוּ רַב'.
ועוד אמר 'אֲנִי חוֹמָה' זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דכתיב (ירמיהו לא, כא) 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' ולכן כנסת ישראל שהוא סוד נוקבא נקראת חוֹמָה על שם הכתוב 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר', 'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שמשפיעים כמו הַשָּׁדַיִם.

אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. נראה לי בס"ד יש רואה קרי מחמת הרהור זה 'טַעַם חֵטְא' אבל קרי שלא מחמת הרהור אלא מחמת טורח או רבוי אכילה או מצד חולי אין בו טַעַם חֵטְא וזה לא יבצר גם מבחורי ישראל. ויליף מן 'מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם' (תהלים קמד, יב) רוצה לומר אף על פי שעתה הם מְגֻדָּלִים שנעשו גדולים בשנים עם כל זה כאילו הם עודם בִּנְעוּרֵיהֶם רוצה לומר קטנים שאין להם הרהורים רעים.

"בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת" (תהלים קמד, יב), אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. פירוש אין נזקקין בשעת ווסתן ואם ראתה כתם אינה תולה לומר שמא ישבתי במקום דם ונתלכלכתי אלא אוסרת עצמה ופורשת מבעלה ודריש 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה והפרשה על דרך מה שאמר במאמר (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת' שהוא מלשון 'חוטב עצים' שישראל נחטבים ונבדלים משאר אומות וכן 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה שנבדלים מבעליהם.
או 'מְחֻטָּבוֹת' לשון חשיבות שיש לאשה חשיבות בענין זה של פריסת נדה שהיא נאמנת יותר משאר דברים דכתיב (ויקרא טו, כח) וְסָפְרָה לָּהּ.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (זכריה ט, טו) "וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ". פירוש כמו המזרק שאין מקבלים בו אלא רק המתקבל לשם בעליו ולא לשם אדם אחר וכן זויות מזבח אין זורקין שם אלא דם המתקבל לשם בעליו ולא דם פיגול כן הם אין מקבלים בפתחיהן אלא זרע של בעליהן ולא זרע אדם אחר שהוא זרע פיגול.
והא דאמר וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים' ניחא ליה בהאי קרא טפי מפני שהוא כתוב אצל אותו הפסוק עצמו של 'בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת' אך לישנא קמא הוה ניחא ליה בפסוק 'כַּמִּזְרָק' דמשמע מיניה האי עניינא טפי מאותו פסוק.

כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל בִּימֵיהֶן. נראה לי בס"ד הטעם כי שם אדנ"י נקרא הֵיכָל כי הוא היכל לשם הוי"ה בסוד (חבקוק ב, כ) וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ 'הַס' מספר שם 'אדני' [65]. וידוע כי בחטא אדם וחוה נפגם אות דל"ת דשם אדנ"י ונשאר אנ"י וזה הפגם נתקן לאט בכל דור ודור ולכן בזכות שהם שומרים הדלת שלהם לבלתי יכניסו שם אבר איש זר וכן הבחורים שומרים דלת שלהם לבלתי יוציא ממנו זרע לבטלה באשה נכריה הנה הם מתקנים מדה כנגד מדה באות דל"ת דשם אדנ"י הנקרא הֵיכַל שהוא נתקן לאט לאט בכל דור ודור, ולכך מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל שהוא שם אדנ"י בִּימֵיהֶן רוצה לומר נבנה בתיקון אות דל"ת.
או יובן אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כנזכר בגמרא דקידושין (קידושין סט:) ומכח השראת שכינה בהם כתיב בהו (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכאשר הבחורים והבתולות שומרים עצמן מן הזנות יהיה יחוס ואז יזכו להשראת שכינה עליהם ונמצא כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל העיקרי בימיהם דהא הכתוב קראם 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה'.

תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק. נראה לי לכך בהושע שהיה ראשון לארבעה כתיב (הושע א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע וכן במיכה שהיה סוף הארבעה כתיב (מיכה א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע המורה על ארבע מה שאין כן ביואל [יואל א, א 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה'] ועמוס [עמוס א, א 'אֲשֶׁר הָיָ֥ה'] וכן ביחזקאל [יחזקאל א, א 'הָיֹ֣ה הָיָ֣ה'] וירמיה [ירמיה א, א 'אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה'] לא כתיב אֲשֶׁר הָיָה בטעם רביע. ובצפניה כתיב (צפניה א, א) אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה בטעם רביע על שהיה ראש לארבע אחרים שהם צפניה חגי זכריה מלאכי.

בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. נראה לי בס"ד הכוונה בָּנֶיךָ הֵם ואב שמחל כבודו מחול דהלכה כרבי מאיר דסבר גם אם אין עושין רצונו של מקום קרויין 'בָּנִים' (קידושין דף לו.). ועוד בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ שבחנת אותם במדת האמונה שהאמינו אבותיהם, כך כשנכנסו למדבר שמם אלפים ורבבות ולא אמרו: מה נאכל ומה נשתה? וכבר הבטחתם שלא תשכח להם חסד זה דכתיב (ירמיה ב, ב) 'כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה', וגם עוד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם שהבטחתם לתת לזרעם את הארץ לנחלה, ועוד הבטחתם שיהיו בניהם צדיקים ככוכבים, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ רמז בזה על שם אכדט"ם שהוא חילוף שם אלקים שהוא רחמים ואותיות המתחלפים הם כד"ט [13] שמספרם ל"ג לכן יתגלה שם זה ביום ל"ג לעומר כנודע. וידוע כל שם הוא כפול בחצוניות ופנימיות, לכן אמר גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם רוצה לומר ג"ל וג"ל רמז לאותיות שם הנזכר יהיה עליהם וזהו מִדַּת רַחֲמֶיךָ.
או יובן בס"ד הא דנקט לשון גַּלְגֵּל כי מן ג' ראשונות כח"ב [כתר, חכמה, בינה] נמשך רחמים גדולים כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה נד, ז) 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ' ומן כח"ב יתגלגל שפע הרחמים לחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומן חג"ת יתגלגל לנה"י [נצח, הוד, יסוד] ומשם למלכות שבה מושרשים ישראל. ואם היה אומר דברים אלו אז בטענת בני אברהם יצחק ויעקב היה מבטל גזרת הגלות מאחר שנשבע לתת את הארץ לבניהם ראוי דלא נפקי ממנה שזו הגזרה רמוזה ב'יִזְרְעֶאל' ובטענת 'בָּנֶיךָ' היה מבטל גזרה הרמוזה במאמר 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו). ולכן אמר לו הקב"ה אחר כך מאחר שלא אמרת ג' טענות ההם לכך 'גָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת'.
והא דאמר הושע הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת אין כונתו לומר שיאבדם אלא רוצה לומר תגלה אותם מארץ ישראל לארץ אחרת.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה. הא דקראו עתה בשם 'זָקֵן' ללמד עליו צד זכות לומר הואיל שהוא זקן טבעו של זקן להיות רוחו קצרה ואין לו אריכות אפים להתמתן ולהעמיק בדבר למצוא להם זכות וסנגורייא, אלא כששמע שאמר לו 'יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ' אז תיכף ומיד השיב 'הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת'.
ועדיין יש לדקדק באומרו 'זָקֵן זֶה' מה בא לשלול בתיבת זֶה? ונראה לי בס"ד לומר אף על גב דנמצא כשיטה זו אצל האבות דלעתיד יאמר להם הקב"ה 'יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ' וישיבו אברהם ויעקב 'ימחו על קדושת שמיך', הנה בזה אין הדבר קשה כל כך מפני שימצא יצחק שילמד זכות ואף על גב דהמחייבים שנים והמזכה אחד סגי בהכי כי הקב"ה מדתו מטה כלפי חסד אפילו אם יהיה אחד מליץ טוב כנגד אלף מחייבין! ברם דא עקא מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה שהוא לבדו מחייב, ואין אחר כנגדו מזכה כדי שאני לא אחוש לדבריו ואטה כלפי דברי המזכה ולכן מוכרח שאעשה לו המצאה שעל ידה יהיה הוא עצמו מוכרח לסתור דבריו הראשונים ויבטל הדין שגזר עליהם ויזכה אותם.

'גֹּמֶר' שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ. פירש רש"י גומרים ביאתם ותאותם. וקשה מנא ליה דקאי גומר על ביאתם ותאותם?
ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמרו רבני אשכנז ז"ל במאמר (בבא בתרא קמא.) 'בַּת בַּתְּחִלָּה סִימָן יָפֶה לַבָּנִים' שפירשו תיבת בַּת לשון שינה כלומר שיתקרר אבר התשמיש של הזכר בתחלה שיתאחר הקשוי שלו כדי שתתאחר הזרעתו ותקדים האשה להזריע שזהו סִימָן יָפֶה לַבָּנִים שאז יוליד זכרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא:) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' כי הבא באחרונה גובר להוליד כמוהו, וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל, וכן כאן דריש תיבת 'בַּת' לשון שינה וקירור שגומרים ביאתם בה, ואין פורשים באבר קשה אלא באבר בת דאחר שגמר תאותו כולה נעשה בת.
ומה שאמר 'דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה' רוצה לומר אמה היתה מפורסמת בזנות שלא היתה מזנה בהצנע וזו גם כן נתלמדה לנאף בגלוי כאמה בתה ולכן זו מוחזקת ביותר שבניה הם בְּנֵי זְנוּנִים מאחר דאדוקה כל כך בזנות.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. הנה לגרסא זו דלא גרסי בָּנֶיךָ חָטְאוּ, אלא אָמַר לוֹ חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, שקראם בשם יִשְׂרָאֵל, כדי ללמדו טענה לזכותם, דאף על פי שחטאו ישראל הם, דאין להם ביטול לעולם, ששם יִשְׂרָאֵל מורה כן שהוא אותיות 'לִי רֹאשׁ' וכל דבר שנאמר בו 'לִי' אין לו בטלה לעולם!
ועוד שם יִשְׂרָאֵל יש לו התחברות עם שם אֱלֹקִים, על דרך התחברות שיש באותיות יִרְאֶה באותיות אַהֲבָה כמו שנאמר בזוהר הקדוש, וכתבתי הקדמה זו בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיה ב, ה) 'מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי' עיין שם.

הָיָה לוֹ לוֹמַר: בָּנֶיךָ הֵם וְכוּ'. נקיט ד' חלוקות של זכות שהם ארבעה מליצות, הא' בָּנֶיךָ הֵם, הב' בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ הֵם, הג' בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, הד' גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ, ואלו הם ד' דברים של טוב וזכות כנגד ארבעה משמעות של טובה שיש בשמו הטוב.
הא' הוא שמו הוֹשֵׁעַ לשון ישועה, שהיה לו לעשות להם ישועה מדין בנים, דהוה ליה למימר בָּנֶיךָ הֵם.
והב' 'הוֹשֵׁעַ' אותיות 'עושה' שהוא לשון תיקון כמו (בראשית יח, ח) 'וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה' דכתיב (דברים לב ו) 'הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ' שיש לך דין בן והוא יתברך אב, וקיימא לן (קדושין לב.) 'אב שמחל על כבודו כבודו מחול' ו'הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ' רוצה לומר עשך בנסיון ומבחן שעשה לך בקבלת התורה, ועוד שבזה נתברר כי לבך נכון עמו, ואם תחטא בעבודה זרה וכיוצא אינו אלא לפנים, ולכך וַיְכֹנְנֶךָ בזה שלא יהיה לך כליה, וכן כאן רמוז בשמו הטוב אותיות 'עושה' דהיה לו נטעון ולומר בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ הֵם שכבר תקנת אותם על ידי הבחנה ונסיון, ובזה כוננת אותם שנתברר לבם נכון עמך, ואם חטאו לא חטאו אלא לפנים, ואין נוהג בהם דין כליה ח"ו.
והג' 'הושע' אותיות 'עשו ה', כי ידוע שהאבות תקנו אות ה' אשר בה הפתח של התשובה ונרמזה אות ה' זו בשמו של אברהם אבינו ע"ה שתחלה שמו 'אברם' ואחר כך נקרא 'אברהם' וגם יצחק ויעקב תיקנו אות ה', והא דנרמזה בשם אברהם בלבד מפני כי הוא היה הראשון שתיקן זה, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים. ואות ה' שתיקנו האבות בה פתוח פתח התשובה, וכתבתי במקום אחר דזה הטעם שלא תועיל התשובה אלא לישראל דוקא, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב, ויש להם זכות באות ה' שבה פתח התשובה, מה שאין כן שאר אומות, ורמוז זה בשם הושע שהוא אותיות עשו ה', כלומר היה לומר בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם אשר עשו ותקנו אות ה' שבה פתח של התשובה, ולכן אף על פי שחטאו יש להם תקנה בתשובה ולא יהיה להם כליה ח"ו.
והד' 'הושע' אותיות 'שועה' שהוא לשון תפלה, דהיה לו להתפלל עליהם ולומר גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ על ידי תפלה, ונמצא שכל ארבעה חלוקות של זכות הרמוזים בשמו הטוב לא נקיט להו אלא סתם הפתח מארבע רוחות ואמר העבירם באומה אחרת שדן אותם בכליה ח"ו.

בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם. קשא כיון דאמר בָּנֶיךָ הֵם שעשאם בנים למקום תו למאי יצטרך לומר שהם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הא קים להו בדרבא?
ונראה לי בס"ד על דרך שנים שהביא הסרסור אצל סוחר גדול לקנות סחורה, ואחד מהם לא היה לו קרן בידו לקנות בו והסוחר מכר לו בהקפה לזמן ששה חדשים סחורה בסך שלשה אלפים דנרים, והשני לא רצה לקנות סחורה אלא בסך מאה דנרים שהוא קרן שיש לו בידו, אמר לו הסרסור תקנה בהקפה כהראשון כי הסוחר מוכר לך בהקפה כמוהו, כדי שתרויח הרבה, אך ריוח של סחורה בערך מאה דנרים במה נחשב הוא, אמר לו הסחורה אפשר שתרויח עשרים למאה ואפשר תפסיד עשרים למאה, ואם אקנה בשלשה אלפים הן אמת אם הרויחה יהיה ריוח רב, אך אם הפסידה עשרים למאה יעלה ההפסד שש מאות דנרים, והוא אין לו קרן אלא מאה, ומנין יביא החמש מאות? ומוכרח שיניחו אותו בבית האסורין! אבל הראשון אף על פי שאין לו קרן משלו לשלם אם הפסיד, הנה אביו עשיר גדול ואם הפסיד ונתנוהו בבית האסורין ישלם אביו עליו ויצא.
וכן הענין כאן דהיה לו לטעון טענה אחרת דאף על פי שחטאו בעבודה זרה והפסידו כל התורה כולה, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם שהם עשירים גדולים במצות ויש להם זכות גדול עד אין חקר, והם בזכותם יצילום מן הכליה ומכל דבר רע.

גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. נראה לי בס"ד דשם הוי"ה ב"ה יש לו י"ב צירופים, שאותיותיו מתגלגלים להתהפך העליון לתחתון ותחתון לעליון והאמצע לעליון והאמצע לתחתון, וכן על זה הדרך, ובכל חודש שולט צירוף אחד וישראל הם י"ב שבטים, וכל שבט אחוז בצירוף אחד, וכן הענין בשם אהי"ה דגם כן יש בו י"ב צירופים ושולטים עדבר זה ולזה אמר גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ, הוא שם הוי"ה שהוא מדת רחמים, וכן הוא בשם אהי"ה גלגל דייקא שיתעוררו י"ב הצירופים להשפיע ולהאיר בהם ולהצילם מן הכליה.
ומה שאמר הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת, אפשר כונתו על אומת עשו הוא אדום, שהשר שלו נקרא אל אחר, ונחלקים כוחותיו לארבע מאות בסוד (בראשית לג, א) 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ', וזהו אַחֶרֶת 'אחר ת' רוצה לומר אומה של אחר שנחלקים כוחות מספר ת'.

שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ. פירוש אפילו זקן וחולה שתאותם מועטת, ואפילו אדם שאין לו גבורת אנשים כל כך עם כל זה מרוב יופיה יבא להם חמום תאוה וגומרים בה ביאה גמורה כדרך כל הארץ.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש יש אדם יתאוה יותר ללובן ואדמימות ואינו משגיח בתכונת הפנים והצורה, ויש יתאוה ויחמוד תכונת הפנים והצורה, ואף על פי שהיא שחורה לאו איכפת לו, ויש יתאוה לאורך הקומה, ויש לשומן ועובי הגוף, וזאת כל המתאוים החלוקים בדעתם יגמרו בה תאותם כי הכל איתנהו בה, עד כאן דבריו נר"ו.

אחות לנו קטנה ושדים אין לה. אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד וכו' אפשר לרמוז דבלימוד מיהא ניצול מהסט"א ורמוז אחות לנו קטנה ר"ת גימטריא ס"מ דבלימוד ניצול ממנו ודוחה ת' דסט"א כנגד ת' איש דעשו. בלימוד שמיחד ו"ה דהיינו קב"ה ושכינתיה וזה רמוז בס"ת ת' לדחות גונדא דחימה ת' ו"ה ליחד קב"ה ושכינתיה. ורבינו האר"י ז"ל פירש בפסוק דיצר תנוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת וז"ש אחות שנמשלו לאשה לנו קטנה כמו תנוק ושדי"ם ר"ת שמאל דוחה ימין מקרבת אין לה עכ"ד:

העבירם באומה אחרת וכו'. שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שהיה מפרשה בפלוגתא דרב ורבי יוחנן בזבחים דף נ"ט דמר סבר בעלי חיים נדחין ומר סבר אינן נדחים והושע הוה סבר בעלי חיים נדחין ולכן כי קאמר ליה ה' בניך חטאו סבר לדינא דבעלי חיים נדחין ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה וכן ישראל נראו ונדחו ודינא הוא דאינן חוזרים ונראים ומשו"ה אמר העבירם באומה אחרת דהכי קסבר לדינא ולא לפניו חנף יבא אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה הכונה כמ"ש רבני צרפת ז"ל דאלו ואלו דברי אלהים חיים ושתי הסברות אמת אך הקב"ה אמר למשה ההכרעה מסורה לחכמי הדור, והשתא הושע גדול הדור והוא סבר כך א"כ צריך לקבוע הלכה כך ומה יעשה ישראל וז"ש מה אעשה לזקן זה על דרך כבר הורה זקן ומה אעשה אם הוא סבר כך והלכה מסורה בידו והוא גדול ליהודים. ולכך ברב רחמיו יתברך על ישראל כרכר כמה כרכורים עד שהוא בעצמו ירגיש ויחזור מסברתו וא"ל לבסוף שיפרוש מאשתו דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה ובעלי חיים נדחין וזאת האשה כשנולדה היתה נראית ונדחית כשהיתה זונה. והשיבו הושע יש לי בנים ממנה כלומר זו חזרה ונראית על פיך שציותני לקחתה. וביני ביני הושע הרגיש דחוזר ונראה ואין בעלי חיים נדחין וידע שחטא ובקש רחמים על ישראל זהו תורף דברי אבא מארי עטרת ראשי זלה"ה:

ש"מ יש ברירה כתוב בלקוטי רב בצלאל משם גיליון. אגב גררא מאי דקשה לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן אלמא קסבר אין ברירה והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן בדמאי הלוקח יין מבין הכותים וסתמא כר"מ דיש ברירה. וא"נ סתמא אחרינא אשכח וכו' מ"מ קשה מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ואפי' איכא סתמי דאין ברירה מ"ל חד סתמא מ"ל תרי כמ"ש פרק האיש מקדש ונ"ל דמסתמא דר' יוסי דנמוקו עמו סבר אין ברירה גבי דהלוקח יין:

תקראי אישי וכו' ככלה בבית חמיה וכו' עיין מ"ש בעניותין בס' הקטן דברים אחדים דף קנ"ה בס"ד ע"ש באורך:

א"ל הקב"ה להושע בניך חטאו היל"ל בניך בני בחוניך וכו' העבירם באומה אחרת וכו'. ק"ק מאי דעתיה דהושע דא"ל העבירם וכו' ואפשר לומר בהקדים מ"ש בס' סמיכת חכמים דאיכא פלוגתא אי יש תשובה בע"ז וג"ע וש"ד ופליגי בקרא שובה ישראל עד ה' אלהיך אי עד ועד בכלל או לא עש"ב וידוע פלוגתא דר"מ ור"י אי ישראל נקראו בנים כשהן רשעים. ואפשר דהושע סבר דאין תשובה מועלת לע"ז ג"ע וש"ד דעד ולא עד בכלל והטעם דכשחטאו בג"ע וש"ד וכ"ש בע"ז לא מקרו בנים ולזה אין התשובה מועלת דטעם התשובה הוא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ומשו"ה בחטאו בג' עבירות חמורות דיצאו מכלל בנים אין להם תשובה. וכשהקב"ה א"ל בניך חטאו הבין הושע דגם הקב"ה סבר דלא מקרו בנים ולכך א"ל בניך חטאו כלומר ולא בני והוא כסברתו ואם אינם בנים אין להם תשובה ולכך אמר העבירם באומה אחרת דאין להם תקון ולכך אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה כלומר לא בשמים היא ויש לחוש דיקבע הלכה כדבריו ע"ד כבר הורה זקן. ולכך אמר לו שישא גומר בת דבלים שהיא זונה ולדעתו אין לגלוי עריות תשובה וכשא"ל שיפרוש ממנה הבין הושע דטעה בדעתו והאמת דיש תשובה בכל וא"ל יש לי בנים וכו' ומבקש פתח לחזור מדעתו ולבקש רחמים על ישראל. וא"ל הקב"ה בפירוש ומה אתה וכו' בני בני בחוני וכו' גילה דבכל גונא הם בנים ויש תשובה. וז"ש בראשית מאמר היל"ל בניך בני בחוניך וכדא"ל יצחק להקב"ה בני ולא בניך כלומר בכל גוונא נקראים בניך. ולכן אמר אח"ך יאמר להם בני אל חי תמיד הם בנים. ועמ"ש אני בעניי במאמר זה בס' הקטן ראש דוד דף ל"ב ובס' הקטן דברים אחדים דף קנ"ח בס"ד:

(פז א) אלו בחורי ישראל וכו' אלו בתולות ישראל וכו'.—כעין זה בעירובין כא רע"ב.

מתני' האשה. תאכל משל בעלה. דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה: רגל הראשון. כך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן רגל הראשון שאחר הנשואין: תאכל ממקום שהיא רוצה. ובגמרא מוקי לה כשאינה רדופה לילך עד הנה לבית אביה תמיד הלכך מספקא לן בהי ניחא לה אלא אם כן פירשה: אפוטרופסין. שהיו לו שנים והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו: לא יאכל משל שניהן. לא מפסחו של זה ולא משל זה ואפילו המנהו האחד על פסחו מי נתן רשות לחלק האחר לימנות על זה ואין לו תקנה אלא א''כ רצו שניהן שימנה עם האחד: לא יאכל משל רבו. דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו: גמ' שמעת מינה יש ברירה. קס''ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא: בשעת שחיטה. ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה: אוכלת משל אביה. מן הסתם: מתניתין בשאינה רדופה. לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק וברייתא ברדופה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק: כמוצאת שלום. נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו: להגיד שבחה. היאך מקובלת היא בבית חמיה: ושדים. להניק אחרים: אין לה. שאין הנאה ממנה: זו עילם. שהיה בה דניאל שנאמר (דניאל ח) ואני (דניאל הייתי) בשושן אשר בעילם המדינה וזכה ללמוד ולא רבץ תורה בישראל אבל בבל גידלה עזרא הסופר דכתיב (עזרא ז) (הוא) הכין לבבו לדרוש (בתורת) [את תורת] ה' [ולעשות] וללמד בישראל חק ומשפט: ושדי אלו ת''ח. המניקין אחרים כשדיים הללו: כמגדלות שמגינין על הדור: כנטיעים. נטיעות יונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא אירע בהן שבר: שאוגדות פתחיהן לבעליהן. סותמות פתחיהן עד שמזדקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים לשון אחר שמגידות פתחיהן של נדה לבעליהן לפרוש מהן ואע''פ שתאוותן רבה: וכן הוא אומר ומלאו כמזרק כזויות מזבח. מה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו הכא נמי בנותינו כזויות על ידי שמתמלאות תאוה ואין נזקקות אלא עד שיבואו בעליהן: כאילו נבנה היכל בימיהן. דהכי משמע מחוטבות בבנין היכל תבנית לשון בנין: בימי עוזיהו כו'. משום דאיירי בכנסת ישראל בלשון אשה הנשאת לבעל כדאמרן כמוצאת שלום נקט נמי להא דהושע דכתיב ביה תקראי אישי כדדריש לקמיה: ארבעה נביאים. לקמיה מפרש להו ובכולהו כתב בהו בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיה שכולן החלו להינבא בימי עוזיהו וקיפחו חיי ארבעה מלכים: לא דיו שלא אמר כן. אתה למד ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא קח לך אשת זנונים ולא אמר כן לנביא אחר (מצאתי כאן הגה''ה מלשון רבינו ארבעה נביאים כולהו כתיב בהו בימי עוזיהו בר ממיכה דכתיב ביה יותם אחז יחזקיהו ובעמוס לא כתיב אלא עוזיהו ומיהו מיכה בימיו נתנבא אלא שכבר נתנגע ויותם בנו שופט על הארץ לפיכך לא נקרא על שמו אבל שלשה היו קודם שנצטרע בעמוס נאמר שנתים לפני הרעש וישעיה ביום הרעש דכתיב (ישעיהו ו) וינועו אמות הספים שרעשו עליונים לשורפו ותחתונים לבולעו כמשפט קרח ועדתו שערערו על הכהונה ואותו היום נתנגע והושע קודם לכולן): הכי גרסינן. אומר לו קח לך אשת זנונים ואחר כך אומר לו שלחה: וילדי זנונים. שתלד לך בנים זנונים ספק שלך ספק של אחרים: גומרין בה. ביאתם ותאוות לבם:

מתני' האשה. מאי רוצה בשעת שחיטה. ודווקא ביררה בשעת שחיטה אבל לא ביררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אבל ברישא אפילו סתמא אוכלת משל בעלה: כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. אור''ת דכל נשים רדופות הן להגיד בבית אביהן כשנמצאו שלימות בבית חמיהן והשתא מוקי מתני' בשאינה רדופה כגון שברגל הראשון שאחר חופה לא הלכה לבית אביה ומיירי מתני' ברגל שני לחופתה והוא ראשון להליכה שברגל שלפניו לא הלכה הלכך כיון שאינה רדופה ספק הוא דשמא גם בזה לא תלך וצריכה לברר אי נמי מתניתין מיירי ברגל ראשון לחופתה ואינה רדופה לפי שמיירי שכבר קודם הרגל הגידה שבחה בבית אביה ולכך הוי ספק אף ברגל ראשון ורישא דקתני תאכל משל בעלה ברגל שני להליכתה שכבר היתה בבית אביה ברגל שלפניו וברייתא ברדופה ברגל הראשון לחופתה ולהליכתה דודאי דעתה בשל אביה דהיא רדופה להגיד שבחה שנמצאת שלימה ומכאן ואילך דקתני היינו ברגל שני ועדיין לא הגידה שבחה דאז הוא ספק והלכה דקתני במתניתין לאו דוקא דאי דוקא כבר גילתה דעתה שרוצה בשל אביה א''נ אפילו הלכה כל זמן שלא ביררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרס ואי גרס צ''ל דלעשות לאו דווקא והשתא אתי שפיר הא דגרס דכתיב אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום וגו' וגרס נמי וא''ר יוחנן דמייתי ראיה דסתם כלה רדופה להגיד שבחה: כזויות מזבח. מה להלן דם אף כאן דם נדות: בימי עוזיהו. נתנבאו ד' נביאים אע''ג דבמיכה לא כתיב ביה עוזיהו אלא בימי יותם אחז יחזקיהו מ''מ כיון דכתיב קרא סתם י''ל שבתחלת מלכות יותם נתנבא ואז היה עדיין עוזיהו חי אלא שנתנגע ומלך יותם בנו תחתיו בימיו: אמר לו הקב''ה להושע. ממה שאמר לו לקחת אשת זנונים דריש שמסתמא כך אמר לו וכך השיבו: