דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

מאי לאו, דאכלי את הפסח באיגרא [בגג], ואמרי את ההלל באיגרא. [265]

ואם כן משמע שגגי ירושלים נתקדשו לאכילת פסח וקדשים קלים, ותיקשי לרב דאמר: גגין לא נתקדשו בקדושת ירושלים?

ומשנינן: לא, דאכלי את הפסח בארעא. כלומר: בתוך הבתים השוים לקרקע, ורק את ההלל אמרי באיגרא. [266] ותמהינן: איני כדאמרת: מותרין הן לעקור בשעת אכילה ממקומן כדי לומר את ההלל במקום אחר.

והתנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ואמר רב לפרש המשנה: שלא יעקרו מחבורה שאכלו בה את הפסח לאכול עוד דברים אחרים בחבורה אחרת [גזירה דילמא אתי לאכול את הפסח בשני מקומות, וכדעת רבי יהודה בדף זה שאסור לאכול את הפסח בשני מקומות, רשב"ם לקמן קיט ב].

וכך הוא פירוש המשנה: "אין מפטירין אחר הפסח": כשהגיע זמנו ליפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח, [267] אין נפטרין על ידי "אפיקומן", שהוא נוטריקון "אפיקו מנייכו" [הוציאו כליכם] ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת.

וכיון שכן תיקשי: האיך מותר לעזוב מקום אכילתו ולומר הלל בגג, [ראה הערה [268]]?! ומשנינן: לא קשיא:

כאן במשנה, שאמרו: אסור לעזוב מקום אכילתו, מיירי בשעת אכילה.

כאן בהלל שהיו אומרים, לאחר אכילה הוא שהיו אומרים אותו [רש"י], ולפיכך שרי, [ראה הערה [269]].

תא שמע:

אבא שאול אומר: עליית בית קדשי הקדשים, הרי היא חמורה מבית קדשי הקדשים עצמו!

שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה ביום הכפורים.

ואילו עליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין לה אלא פעם אחת בשבוע [שבע שנים, וראה לשון רש"י]. ואמרי לה: פעמיים בשבוע. ואמרי לה: פעם אחת ביובל, כדי לידע מה היא צריכה שמא תיבקע החומה וצריכה תיקון. [270]

הרי למדנו שעליית בית קדשי קדשים נתקדשה, שאם לא כן יכנסו לה בכל עת שירצו, והרי אמרת: גגין ועליות לא נתקדשו?!

אמר משני רב יוסף: וכי אטו מהיכל [בית המקדש עצמו] ניקום וניתיב איניש [יקום אדם ויקשה] לשאר המקומות?!

כי שאני היכל, דכתיב: ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו "ועליותיו" וחדריו הפנימים ובית הכפורת.

וכתיב שם: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", אלמא אף עליותיו קדושים.

תא שמע:

הלשכות הבנויות בקודש בעזרה, ואין להם פתח לעזרה אלא פתוחות לחול להר הבית:

הרי שתוכן [פנים הלשכות] הואיל ופתוח הוא לחול בלבד, הרי הוא חול מקדושת עזרה ואינו קדוש אלא בקדושת הר הבית, דבתר פיתחא אזלינן [רש"י].

ואילו גגותיהן של אותן הלשכות, כיון שהן בנויות בקודש הרי הן קודש בקדושת עזרה.

הרי למדנו שאף גגות העזרה נתקדשו, ותיקשי לרב?!

תרגמא [פירשה] רב חסדא לאותה משנה:

בשגגותיהן של אותן לשכות שוין לקרקע עזרה, שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגותיהן הרי הן כקרקע העזרה.

ותמהינן: אי הכי כדמשנינן, אימא סיפא:

הלשכות הבנויות בחול בהר הבית, ופתוחות רק לקודש לעזרה, תוכן קודש בקדושת עזרה. [271]

ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה, אם כן אף בסיפא בכי האי גוונא מיירי.

ואם כן הויא לה [ו] - אותן לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש - מחילות, והרי אמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו?! [272]

ומשנינן: כי קאמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו, היינו במחילות הפתוחות להר הבית שהרי לענין זה הוא שאמרה רבי יוחנן לעיל דף סז, וכדי להתיר לבעל קרי המשתלח חוץ להר הבית להכנס במחילות הר הבית [רש"י].

כי תניא ההיא - דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שהן קודש, דאוקמינן במחילות - בפתוחות לעזרה. [273] ואכתי תמהינן: והתניא: רבי יהודה אומר: מחילות שמתחת ההיכל הרי הן חול, וקא סלקא דעתין אפילו בפתוחות לעזרה, הרי שאף מחילות הפתוחות לעזרה אינן קודש.

ומשנינן: כי תניא ההיא: במחילות שהיו נמשכות והולכות תחת אחת עשרה אמה שאחורי בית הכפורת ובסופם היו פתוחות לחול להר הבית. [274]

תא שמע קושיא לדברי רב שהיה אומר גגין ועליות לא נתקדשו מסיפא דההיא ברייתא דרבי יהודה שהבאנו: וגגו של היכל הרי הוא קודש, הרי שאף גגות נתקדשו, ודלא כרב?! [275]

ודחינן: ותסברא [וכי תעלה על דעתך לפרש] דהא דאמרינן "וגגו קודש" הוא כפשוטו, לומר שנתקדשו לגמרי?!

והא קתני: גגין הללו של העזרה ולשכותיה:

אין אוכלין שם קדשי קדשים שאין נאכלין אלא בעזרה.

ואין שוחטין שם קדשים קלים שמקום שחיטתן בעזרה בלבד, ומשום דקסבר הך ברייתא גגין ועליות לא נתקדשו [רש"י שבועות].

הרי שמבואר בברייתא, שגגי עזרה לא נתקדשו, והיכא סלקא דעתך לפרש שגג ההיכל יהא קודש?! [276]

ואלא קשיא הא דאמרו בברייתא: "גגו של היכל קודש", כיון שהוכחנו שאינו קדוש?! ומשנינן: אמר רב חמא בר גוריא: לא נצרכא קדושת גג ההיכל אלא ליתן שם כלי קודש השייכים לבנין. [277]

וכגון אותן שתי אמות [כדמפרש ואזיל מה הן אותן שתי אמות] שהיו נתונין בגג העזרה שנתקדש לענין נתינתן שם [תוספות], [278] אבל לא לכלים השייכים למזבח [רש"י].

וכפי שמצינו שהיו נותנין בגגין ועליות אותן שתי האמות:

דתנן במסכת כלים: שתי אמות [קני מידה באורך אמה] היו בבית שני בשושן הבירה [בית בנוי על גובה השער, ומצוייר עליו שושן הבירה], [279] אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית.

זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה בארכה על אמה של משה - שהיא ששה טפחים בחצי אצבע.

וזו שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה [על חברתה] בחצי אצבע, נמצאת יתירה - אמה זו שבקרן מזרחית דרומית - על של משה באצבע.

ולמה היו כלל אותן שתי האמות שהיו "אחת גדולה ואחת קטנה"?! והרי די לנו באמה של משה שהיא היא האמה המדויקת?!

ומפרש: כדי שיהיו האומנין שהיו מקבלין עליהן לעשות כך וכך אמות למקדש: נוטלין בקטנה [באמה של משה], כלומר: שהיה גזבר מתנה עם האומנין כך וכך אמות בנין תבנו לבדק הבית בכך וכך דמים לכל אמה באמה של משה [רש"י מנחות צח א].

ומחזירין בגדולה, כלומר: בגמר העבודה כאשר היו באים לחשבון התשלום, היו מחשבים להם את מחירה של אמה גדולה במחיר שקבעו לאמה קטנה, ונמצא שהיו מוותרין משלהן, שהרי נותנין להקדש עבודה גדולה, ונוטלין שכר רק על עבודה קטנה.

והטעם: כדי שלא יבואו לידי מעילה בשכר שקיבלו מן ההקדש, כי הואיל ואי אפשר לצמצם את המידה, שמא יטלו שכר יותר מן המגיע להם, ונמצאו באין לידי מעילה.

ומפרשת הגמרא דברי המשנה בכלים:

ותרתי גדולות למה לי, והרי די לנו באחת של משה ובאחת מן הגדולות?

אחת - זו שעל קרן מזרחית צפונית, שהיתה יתירה על של משה בחצי אצבע בלבד - לכספא ודהבא [לכסף וזהב], לפי שאומנות יקרה היא ואין טוב להפסידן כל כך [רש"י מנחות צח א]. [280]

ואחת - זו שעל קרן מזרחית דרומית, שהיתה יתירה על של משה באצבע - לבנינא [בנין].

תו מקשינן ממשנתנו:

תנן: החלונות ועובי החומה של העזרה [281] הרי הן כלפנים.

ותיקשי: והרי אלו דומין לגגין ועליות, ולמה קדושים הם בקדושת עזרה?!

ומפרשינן לקושיין:

בשלמא "החלונות" לא קשיא, כי: משכחת לה דשויא אדן החלון היה שוה לקרקע עזרה, ואינם כגגין.

אלא עובי החומה היכי משכחת לה, והרי חומה גבוהה היא מן הקרקע?! [282]

ומשנינן משכחת לה שהחומה שוה לקרקע העזרה בבר שורא [שורא = חומה], חומה קטנה לפנים מן החומה הגדולה.

כי הואיל וגובה הקרקע בפנים העזרה היה גבוה יותר מגובהה בסמוך לחומה, שהרי מעלות היו שם בעזרה, כדתנן בפרק שני דמדות; אם כן משכחת לה שאותה חומה קטנה תהיה שוה בגובהה לגובה קרקע העזרה אחר שהגבהה על ידי המעלות.

וכדכתיב: ויאבל "חיל" ו"חומה", ואמר רבי אחא ואיתימא רבי חנינא לפרש המקרא: חיל וחומה היינו שורא ובר שורא, חיל היא בר שורא, וחומה היא שורא.

מתניתין:

מנויי הפסח שהיו רבים מכדי לאכול בחבורה אחת, והיו רוצים ליחלק ולאכול בשתי חבורות, רשאין ליחלק; ובלבד שלא יאכל אדם אחד בשתי החבורות, וכפי שיתבאר טעם דין זה בגמרא.

ולפיכך:

שתי חבורות של מנויי פסח אחד שהיו אוכלין בבית אחד, וקבעה כל אחת את מקומה לעצמה ביחוד [מאירי].

הרי אלו אינם חייבים להיראות כחבורה אחת. אלא, אלו הופכין את פניהם הילך [לצד אחד] ואוכלין. ואלו הופכין את פניהם אילך ואוכלין.

ואף שאכילה בדרך זו כמוה כאכילת הפסח בשתי חבורות, אין בכך כלום, שהרי לדעת התנא דמשנתנו, אפילו אכילה בשתי חבורות מותרת היא, וכפי שנתבאר.

וכן מותרין ליתן את המיחם - ממנו מסתפקין שתי החבורות מים חמים למזיגת היין - באמצע בין שתי החבורות, ואין צריכין לשנות ממנהג כל השנה שהיו נוהגין כן כדי שיהיה נוח לשמש המשמש את שתי החבורות למזוג לשתיהן.

כי אף שמפסיק הוא בין שתי החבורות לא איכפת לן [283].

והואיל ואסור לאדם אחד לאכול את הפסח בשתי חבורות, וכפי שנתבאר.

לכן: כשהשמש עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול עמה כדי למזוג יין לחבורה האחרת והמאכל לתוך פיו [מאירי] [284].

הרי השמש קופץ את פיו שלא יראה כאוכל כלל. ותיכף לאחר שמזג [מאירי] מחזיר הוא את פניו כלפי חבורתו בקמיצת פיו שלא יחשדוהו בני חבורתו כי אוכל הוא, ועומד בקמיצתו עד שמגיע אצל חבורתו [מאירי].

והואיל ואין איסור באכילת הפסח כשהופכין אלו ואלו את פניהם ואוכלים, אף שכשתי חבורות הן.

לכן: הכלה - שהיא בושה לאכול לעיני בני החבורה, כי מסתכלים הם בה [רש"י בעמוד ב], וכדמפרש בגמרא - הופכת את פניה ואוכלת. [285]

גמרא:

מתניתין - שהתירה לאכול את הפסח בשתי חבורות - מני? רבי יהודה היא.

דתניא: כתיב: ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, על "הבתים" [משמע שני בתים] אשר "יאכלו" [משמע שני אנשים] "אותו" [משמע פסח אחד] בהם.

מלמד: שהפסח האחד נאכל להרבה אוכלין, שנחלקו אלו מאלו, בשני בתים או בשתי חבורות שהן כשני בתים.

יכול יהא האוכל - אוכל הוא עצמו בשני מקומות, כגון: שיאכל תחילה בחדר אחד וימשיך לאכול בחדר אחר; או שיאכל עם חבורה אחת, וימשיך לאכול עם חבורה שניה - באותו חדר - שהפכה את פניה מן החבורה האחרת, ונעשו כשני בתים.

תלמוד לומר: בבית אחד "יאכל", ודריש לה רבי יהודה כפי המסורת דמשמע "יאכל [בחולם ופתח] ". ללמדך: לא יאכל היחיד אלא בבית אחד, אבל הפסח ייאכל אפילו בשני מקומות על ידי אוכלים רבים שנחלקו אלו מאלו.

מכאן - שלמדנו: לא יאכל אדם בשתי מקומות - אמרו:

השמש שצלה את הפסח בתנור המתוקן בחדר בפני עצמו, ואכל כזית מן הפסח בצד התנור, ואסור הוא לאכול בחדר אחר שם יסבו שאר בני החבורה לאכול, אי פקח הוא השמש, ממלא כריסו ממנו ליד התנור. [286]

ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה שלא יאכל לבדו, הרי אלו באין ויושבין בצדו ואוכלין עמו, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: חילוף הדברים; מותר לאדם לאכול בשני מקומות, ואין שתי חבורות אוכלות בשני בתים.

וכך דורש הוא את המקראות:

על הבתים אשר "יאכלו" - שהוא לשון רבים האוכלים, היינו כל אחד ואחד מאוכלי הפסח - "אותו" - לשון פסח יחיד - בהם.

מלמד: שהאוכל - אוכל בשתי מקומות, שהרי התירה תורה לכל אחד מאוכלי פסח אחד, לאכול בשני בתים.

הערות

[265] דקא סלקא דעתין דהכי קאמר: שמרוב ההמיה שהיתה שם באכילת כזית מן הפסח ובקריאת ההלל דומה כאילו הגגין מתבקעין, מאירי.

[266] לפי תירוץ הגמרא, הקשר בין שני הדברים שהזכיר רבי חייא הוא: מתוך שהיו חבורות גדולות, היה צר להם המקום בבית ועל כן בשעת ההלל עלו על הגגות, עפ"י מהרש"א בחדושי אגדות. וכתב עוד שם: שרמזו במה שאמרו והלילא פקע איגרא, שאילו אכילת פסחיהם אפשר שהיו אוכלים לשם אכילה גסה, אבל בהלל כיוונו כולם לשם שמים "והיינו רמז דפקע איגרא לעלות חיל קריאתם למעלה לשמים".

[267] שהוא נאכל באחרונה על השובע, שכן חובת כל הקרבנות כדקיימא לן מהא דכתיב "למשחה" דהיינו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, רש"י.

[268] דברי הגמרא צריכים ביאור, כי מה ענין הלל אצל אכילה במקום אחר?! ואפשר הכוונה: הואיל ועיקר הטעם הוא משום גזירה שמא יאכל את הפסח בשני מקומות, וכפי שביאר הרשב"ם; אם כן הוא הדין שאסור לומר את ההלל - שהוא מדיני הפסח - במקום אחר, גזירה שמא יאכל את הפסח עצמו בשני מקומות, וראה הערה (269).

[269] תירוץ הגמרא אף הוא צריך ביאור, כי לפי לשון הגמרא משמע, שאין איסור אלא "בשעת" אכילה, והרי אינו כן וכמבואר ברש"י בפירוש הלשון "אין מפטירין?! ובמאירי כתב: "וקורין את ההלל בגגות, ואעפ"י שאמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ופירשו בו "אפיקו מאני", כלומר שלא יעקרו מחבורה לחבורה לומר הוציאו כליכם מכאן ונלך לאכול עוד בחבורה פלונית; ענינה לאכילה אבל שלא לאכילה כגון לקריאת ההלל, רשאי"; ומשמע מדבריו, שהחילוק האמור בדבריו בין אכילה להלל, הוא גופה תירוץ הגמרא, [ולשון הגמרא "בשעת" אכילה, צריך תלמוד לפירוש זה]. אמנם מדברי רש"י שכתב: "שלא בשעת אכילה, קריאת ההלל לאחר אכילה", משמע שלא כהמאירי; שהרי משמע מדברי רש"י, כי לקרוא את ההל באמצע אכילה אמנם כן שהוא אסור, ולדברי המאירי אף זה מותר.

[270] והטעם: על פי מה שאמרו בגמרא בסוכה, מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והשכינה שורה מעל הכפורת בגובה עשרה טפחים; ונמצאת העלייה של בית קדשי הקדשים שהיא למעלה מעל הכפורת, יותר מקודש שמשם באה השכינה למטה; והואיל ומקודש הוא, הרי שיעור גילוי בדבר המקודש הוא פעם אחת בשבוע, כמו שמצינו בקדושין דף עא ב: שם בן ארבע אותיות אין מוסרין אותו לתלמידים אלא פעם אחת בשבוע, מהרש"א בחדושי אגדות.

[271] מן התורה אין בהם קדושה אלא לענין אכילה, מדרשת הכתוב: בחצר אוהל מועד יאכלוה, התורה ריבתה חצירות הרבה; אבל לענין כניסת טמאים האסורים להכנס בעזרה ומותרים ליכנס להר הבית, או לענין שחיטה בעזרה אין בהם קדושה מן התורה, אבל מדרבנן ולחומרא, יש בהם קדושת עזרה לכל דבר, גמרא זבחים דף נו א; וראה גידרי הדברים בקרן אורה שם.

[272] צריך ביאור מאי קסברה הגמרא, וכי אטו מפני שמחילות הן אינם קדושים מחמת הפתח שפתוחים לעזרה?! ולמה ייגרעו מחילות שבחול מלשכות הבנויות בחול?! ואם כן, על כרחנו לא נאמרו דברי רבי יוחנן, אלא לענין אותן דברים שאין שייך לדון עליהם משום "פתוחות לקודש" וכגון לענין טומאה וכיוצא בזה, או במחילות הר הבית שאין בהם דין "פתוחות לקודש" כלל; דבזה כיון שצריך גוף הבנין שיהיה במקוש קדוש, לזה אמר רבי יוחנן ש"מחילות לא נתקדשו", וצ"ע.

[273] נתבאר על פי דברי רש"י כאן; אבל לעיל דף סז ב, פירש רש"י דברי רבי יוחנן לענין מחילות ההולכות תחת העזרה, ולענין קדושת עזרה. כתב המאירי: מעתה, הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות בחול שתוכן חול; אם היו גגותיהן שוות לעזרה, הרי הן קודש; ואם אינם שוות אף הגגות הרי הן חול; ואם היו בנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש וגגותיהן חול אחר שהן בתחום של חול אפילו היו שווין לקרקע העזרה; וכן תוכם קודש אעפ"י שגגותיהם שוות לקרקע העזרה ואעפ"י שכל כיוצא בזה מחילות הם ומחילות לא נתקדשו לא נאמר אלא במחילות הפתוחות להר הבית אבל הפתוחות לעזרה קודש הם; ואם היו פתוחות לחול [ממש, ולא להר הבית], אף אותם שבעזרה חול, ובעל קרי [שאינו נכנס אפילו להר הבית] נכנס בהם, הואיל ונמשכות תחת הקרקע עד שפתוחות למקום חול. וראה במנחת חינוך מצוה שסב, שהאריך הרבה בפרטי דיני מחילות עזרה הפתוחות לעזרה והפתוחות להר הבית, ומחילות הר הבית הפתוחות להר הבית והפתוחות לעזרה; באיזה אוסן נתקדשו לגמרי ולכל ענין, ובאיזה אופן לא נתקדשו אלא לענין אכילת קדשים, ובאיזה אופן אין בהם קדושה כלל, אפילו כשהן בנויות במקום שהוא קדוש ופתוחות למקום שהוא קודש.

[274] כתב במנחת חינוך מצוה שסב, כי מחילות הבנויות בעזרה ופתוחות להר הבית, פשוט שיש בהם קדושת הר הבית; ובמנחת חינוך שנדפס מחדש בהערה על המנחת חינוך אות ג בהערה ה, הביאו מדברי המפרש בתמיד שכתב לא כן.

[275] ואין לומר: וכי מהיכל ניקום וניתיב איניש?! ומשום: דהיכל לא שאני אלא מפני הפסוק שהביאה הגמרא שה"עליות" נתקדשו, אבל "גגות" לא נאמר בכתוב, רש"י.

[276] א. הקשה המנחת חינוך מצוה שסב: למה אמר: אין אוכלין שם קדשי קדשים, ומשמע הא קדשים קלים אוכלים שם, והרי אם גגין לא נתקדשו אם כן אפילו קדושת ירושלים אין להם [וכמבואר בגמרא לעיל], ואם כן אפילו קדשים קלים אין לאכול בהם?! וביאר: דברייתא זו סברה: רק קדושת עזרה אין לגגין, אבל גגי ירושלים וכן גגי העזרה קדושים הם בקדושת ירושלים; ורב הסובר: גגין ועליות לא נתקדשו אפילו בקדושת ירושלים, פליג על הך ברייתא, ורב תנא הוא ופליג; ובלאו הכי ממשנה במעשר שני פרק ג משנה ז מוכח דגגי ירושלים נתקדשו, כמו שהוכיח שם [וזה דלא כדברי התוספות בשבועות יז ב, על הך ברייתא, וכמו שכתב במנחת חינוך שם]. ב. ובדברי המנחת חינוך, מתיישבת הקושיא הנפלאה שנזכרה לעיל דף פ ב בהערה *178, על מה שאמרו במשנה שם, שהיו שורפין את פסולי הפסח על הגגות; והקשה ב"מלאכת שלמה": והרי אין שורפין את הפסולין אלא במקום הראוי לאכילתן של הכשרים, וכפי שנתבאר שם; והואיל והגגות לא נתקדשו, כיצד שורפין את הפסח על הגגות?! ולדברי המנחת חינוך, הסובר, כי לדעת המשנה נתקדשו גגי ירושלים בקדושת ירושלים ואוכלים עליהם קדשים קלים, הרי נתיישבה קושיא זו. ג. הקשה בקהלות יעקב על הברייתא: וכי אטו גרעו גגות העזרה הבנויות בקודש ופתוחות מכל צידיהן רק לאויר העזרה שהוא קודש, מלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שאוכלין בהם קדשי קדשים; ואם כן האיך אמרו שאין אוכלין בגגות העזרה קדשי קדשים?! [והניחא מה שאין שוחטין שם קדשים קלים, כיון שהלשכות לא נתקדשו אלא לענין אכילה, כפי שנתבאר; וראה שם שהביא סברא זו בשם הצל"ח; ומיהו הצל"ח דימה "עליות" ל"מחילות", ראה שם היטב]. ויישב: באכילת קדשים בעינן "מקום טהור" והיינו מקום שהמצורעין משתלחין ממנו [וכמבואר בזבחים דף נה], והואיל ואין המצורעין משתלחין מגגות העזרה, שהרי גגין לא נתקדשו [וכשיטת התוספות שבאות א, שלדעת ברייתא זו לא נתקדשו גגין אף בקדושת ירושלים שהמצורעים משתלחים ממנה], ואף מדין פתוחות לקודש אי אפשר לשלחם מן התורה, שהרי לענין טומאה לא נתרבו לשכות פתוחות לקודש, ממילא אי אפשר לאכול קדשי קדשים בגגות העזרה, [מה שאין כן לשכות עצמן, הואיל ובירושלים הן, משתלחין המצורעין מהן בלאו דין "פתוחות לקודש"] ; נתבאר על פי הקהלות יעקב סימן ס"א בנדמ"ח, וראה עוד שם. ולפי דעת המנחת חינוך שבאות א, כי ברייתא זו סוברת שנתקדשו הגגין בקדושת ירושלים, והוי "מקום טהור", [ואף לדעת התוספות, הרי יש לומר שבקדושת ערי חומה נתקדשו אף הגגין, ויש לומר דממילא מיקרי "מקום טהור" כיון שהמצורעין משתלחין מהן], והדרא קושיא לדוכתיה? ! יש לומר על פי מה שכתב הצל"ח לענין חלונות שבחומה, שהואיל ואינו עשוי לכניסה ויציאה לא מיקרי "פתוחות", והוא הדין גגין.

[277] א. ביארו התוספות: לאו משום שצריך ליתן כלי קודש במקום מקודש, אלא "הך קדושה אית להו להניחם שם". ב. הגאון רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל בהגהותיו, כתב פירוש מחודש בדברי הגמרא, [שלא כדברי רש"י ותוספות], והוא: מה שאמרו "גגו קודש, לאותן שתי אמות", היינו, שיהיו מודדין את הגג ואת ציפויו באותן שתי אמות קדושות.

[278] ברש"ש הביא כדברי התוספות מרש"י במנחות והרע"ב בכלים, וכן הוא גם בר"ש שם; אבל תמה על זה, כי שושן הבירה בה היו נתונין שתי האמות, על שער המזרחי של הר הבית היתה, כמו ששנינו במשנה במדות פרק א משנה ג; וכן הוא במאירי כאן.

[279] כדי שידעו מהיכן באו, כלומר: בעוונותיכם גליתם לבבל ועתה משם עליתם, וכל זמן שרואים אותה הצורה, זוכרין הגלות והדורות הבאים מספרים לבניהם, ר"ח.

[280] ולפיכך היתה נתונה בקרן מזרחית "צפונית", על שם הכתוב "מצפון זהב יאתה", תוספות מנחות שם.

[281] ראה רש"י במשנה שלא הזכיר שמשנתנו מיירי לענין עזרה, אך מלשון הגמרא כאן מוכח, דהמשנה מיירי גם לענין חלונות וחומת העזרה, טל תורה; וראה הערה במשנה.

[282] הקשה המנחת חינוך מצוה שס"ב על לשון הגמרא: דשויא לקרקע "עזרה", דמשמע דלא הוקשה לן אלא מעזרה, והרי המשנה כוללת את ירושלים וכמו שכתב רש"י במשנה, ואם כן הקושיא על רב היתה גם מקדושת ירושלים, ולמה לא הזכירה זה הגמרא?! וביאר על פי דרכו [הובא בהערה (276)]: דרב הסובר: אף קדושת ירושלים אין לגגין הוא דלא כמשנה במעשר שני; ואם כן אין להקשות על רב מן המשנה, כיון דבלאו הכי רב פליג על המשניות בזה; וכל קושיית הגמרא היתה מקדושת עזרה, כדי לברר אם גם בזה דברי רב הם שלא כהמשנה; ומתרצת הגמרא דברי המשנה על עזרה בלבד, אבל קדושת ירושלים סבירא ליה למשנה שיש גם בגגין ועליות.

[283] אבל לדעת התנא החולק, וסובר כי אסור לאכול את הפסח בשתי חבורות, וכפי שיתבאר בגמרא; הוא הדין שאסורין להפוך את פניהן אלו אילך ואלו אילך; ואסורין ליתן את המיחם באמצע.

[284] וכן משמע ברמב"ם; אלא שברש"י לא משמע כן, אלא שאין בפיו כלום, וקופץ את פיו יותר מהרגיל וניכר שאין בפיו כלום מבשר הפסח. ולדעת הרמב"ם צריך ביאור, למה לא יפסל הפסח שבפיו משום "יוצא" כיון שהוציאו לחבורה אחרת, חזון איש סימן קכ"ד בסוף דבריו לפרק זה, וראה שם מה שכתב בזה.

[285] כתבו התוספות: איצטריך לאשמועינן דלא חשבינן כשתי מקומות אע"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פניה. אי נמי: קמ"ל דחייבת להפוך פניה, [ומרש"י בגמרא לא משמע כהאי "אי נמי"].

[286] כתב רש"י: ממלא כריסו ממנו, דאם יעמוד משם שוב לא יאכל; ונראה שאינו בדוקא כפי משמעות הלשון שאם עמד מן המקום שוב אסור הוא לחזור ולאכול אפילו באותו מקום, אלא עיקר הכוונה כפי שנתבאר. מלמד: שהאוכל - אוכל בשתי מקומות, שהרי התירה תורה לכל אחד מאוכלי פסח אחד, לאכול בשני בתים. פ ו - ב יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות בשני בתים? תלמוד לומר: בבית אחד "יאכל" [בשני צירי וכפי שהוא נקרא] הפסח. ללמדך: עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות, אבל האוכל יכול לאכול אף בשני בתים [בתנאי שייאכל הקרבן בחבורה אחת], שהרי לא נאמר "יאכל" אלא על הפסח. ומפרשינן פלוגתייהו: רבי יהודה סבר: יש אם למסורת, הפסוק נדרש כפי הכתיב, דמשמע: יאכל האדם. ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא, לפי הניקוד, והרי הפסוק נקרא על הפסח ולא על האדם. הילכך: א. הרי שהיו יושבין חבורה אחת ואוכלין את הפסח, ונפרסה מחיצה ביניהם, ונעשו שני בתים, כך הוא דינם: לדברי האומר - רבי יהודה - פסח נאכל בשתי חבורות: הרי אלו אוכלין משני עברי המחיצה, ואף שהמחיצה עשאתן לשתי חבורות בשני בתים, כי הרי הפסח נאכל בשתי חבורות. ואין לחוש משום אכילת אדם אחד בשתי מקומות [שמתחילה היו אוכלים בבית הגדול ועכשיו בחדר קטן וכאילו פנים חדשות באו לכאן] כי הואיל ואין כל אוכל רואה אויר שלא ראה אותו תחילה, אין זה חשוב לגביו מקום חדש [רש"י]. ואילו לדברי האומר - רבי שמעון - אין הפסח נאכל בשתי חבורות: אין אוכלין, כיון שנעשו שתי חבורות. ב. היו יושבין שתי חבורות בשני בתים, ונסתלקה מחיצה ביניהן, כך הוא דינם: לדברי האומר - רבי שמעון - האוכל אוכל בשני מקומות: הרי אלו אוכלין. ואילו לדברי האומר - רבי יהודה - אין האוכל אוכל בשני מקומות: הרי אלו אין אוכלין ואפילו אינם זזים ממקומם; כי הואיל ורואה כל אחד אויר שלא ראהו תחילה [האויר שמעבר למחיצה], נעשו שתי המקומות כמקום חדש, והרי אסור לאכול במקום אחר. יתיב רב כהנא, קא פשיט ליה מיפשט; כלומר: היה אומר לדינים אלו שאמרנו בענין פריסת מחיצה וסילוקה, כאילו אין בכך מקום ספק, ופשוט הוא. אמר ליה רב אשי לרב כהנא: וכי למה פשוט הוא בעיניך ללא ספק בדינים האלו? ! והרי מן הראוי היה, שתיבעי לך איבעיא [תאמר כן בלשון ספק: האם אמנם כן הוא], וכך היה לך לומר: סילוק מחיצה ועשיית מחיצה - מי הוי כשתי מקומות וכשתי חבורות דמי?

מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא [האם לא מדובר כאן שהם אוכלים את הפסח על הגג ואומרים הלל על הגג] ומכאן שגגות ירושלים נתקדשו בקדושתה! ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, אפשר לומר: דאכלי בארעא ואמרי באיגרא [שאוכלים על הקרקע ואומרים על הגג]

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואמר רב: משמעות הדברים היא: שלאחר אכילת הפסח אין לומר "אפיקומן", שמשמעותו הוציאו כליכם ונלך לאכול במקום אחר, אלא לא יעקרו מחבורה לחבורה. משמע שבאותו מקום צריכים לסיים את כל סדר הפסח! ומשיבים: לא קשיא [קשה] כאן — מדובר בשעת אכילה שאסור לעקור ממקום למקום, וכאן שהתירו לומר הלל על הגג — שלא בשעת אכילה.

מנסים להביא ראיה נוספת לגוף הדבר תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, שנינו: אבא שאול אומר: עליית (החדר שמעל) לבית קדשי הקדשים חמורה באיסורים החלים עליה מבית קדשי הקדשים. כיצד? שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה ביום הכיפורים להקטיר שם קטורת ולהזיית בין הבדים ואילו עליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין לה אלא פעם אחת בשבוע (בשבע שנים) ואמרי לה [ויש אומרים]: פעמים בשבוע, ואמרי לה [ויש אומרים]: רק פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה, שמא נתקלקל בה דבר וצריך תיקון, ומשמע שיש בגג קדושה אפילו יתירה מזו שבהיכל עצמו.

אמר רב יוסף: וכי מהיכל ניקום וניתיב איניש [מן ההיכל יעמוד אדם ויקשה]? שאני [שונה] היכל, דכתיב [שהרי נאמר]: "ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליתיו וחדריו הפנימים ובית הכפורת" (דברי הימים א' כח, יא) וכתיב [ונאמר] על תכנית זו: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א' כח, יט) וממילא כל הכללים שאמרנו אינם חלים על ההיכל עצמו, שכל פרטיו ברוח הקודש ואינם תלויים בהלכות אחרות.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממקום אחר: שנינו כי הלשכות (חדרים) שבמקדש שהיו בנויות בתחום הקודש ופתוחות לחול להר הבית — תוכן חול, וגגותיהן קודש, הרי שנתקדשו גגות! ומשיבים: תרגמא [הסביר אותה] רב חסדא: שמדובר בלשכות כאלה הבנויות מתחת לעזרה וגגותיהן שוין לקרקע עזרה, ולכן גגותיהן קודש — שהן חלק מן העזרה.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה של אותה משנה] היו הלשכות בנויות בחול ופתוחות לקודש — תוכן קודש וגגותיהן חול. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה, אם כן הויא לה [הרי הן] הלשכות עצמן כמחילות שבמקדש וכבר אמר ר' יוחנן: מחילות לא נתקדשו! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן התכוון למחילות הפתוחות להר הבית שלא נתקדשו, כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] האומרת כי תוכן קודש, היא מדברת בלשכות שפתוחות לעזרה עצמה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: מחילות שמתחת ההיכל הריהם חול! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] — מדובר בה במחילות הפתוחות לחול שכבר אמרנו שדנים אותן לפי פתחן.

ועוד מציעים: תא שמע [בוא ושמע] מאותו מקור ראיה אחרת: נאמר שם כי גגו של היכל קודש וגג ההיכל הרי לא נזכר בתכנית המקדש בדברי הימים שיכול אתה לומר כפי שדחית כבר, שמתוך שנאמרו כל פרטיו ברוח הקודש אין אתה יכול ללמוד ממנו על הדומה לו, ומכאן שגגיו התקדשו!

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] והא קתני [והרי שנינו]: גגין הללו של העזרה ולשכותיה אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים שאין דינם כעזרה! ואלא קשיא [ואם כן קשה] מה שאמרנו גגו קדש! אמר רב חמא בר גוריא גג ההיכל נקרא קודש רק לצורך אכסנת אותן שתי אמות, (שני מקלות, או מוטות למידת אמה).

דתנן [ששנינו במשנה] שתי אמות היו בלשכה הקרויה שושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית בלשכה ואחת על קרן מזרחית דרומית. זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה מידתה יתירה על אמה של משה רבנו שהיתה בת שישה טפחים חצי אצבע, וזו שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע, נמצאת אמה זו יתירה על אמה של משה אצבע,

ולמה עשו אמות מוגדלות והיו אחת גדולה ואחת קטנה — שיהיו האומנין העושים מלאכה בבית המקדש נוטלין שכרם לפי מה שעשו כפי שנמדד באמה קטנה ומחזירין (עושים עבודה) לפי מידת האמה הגדולה, כדי שלא יבואו לידי מעילה. כי אם טעו בחשבונם ולקחו מעט יותר מן הראוי להם נמצא שהם מועלים בקודש, ולכן תיקנו שיפחיתו קצת משכרם באופן זה, להמנע מטעות אפשרית! ושואלים: ותרתי [ושתי] אמות מוגדלות למה לי? ומשיבים: אחת הקצרה שבין השנים — לכספא ודהבא [לכסף וזהב], שעבודות אלו מודדין באמה היתירה רק חצי אצבע, שלא יפסידו האומנים הרבה, ואחת — לבנינא [לבנין] שאין קפידה בכך.

תנן [שנינו במשנתנו]: חלל החלונות ועובי החומה דינם כלפנים. ומבררים: בשלמא [נניח] החלונות משכחת לה דשויה [יכול אתה למצוא שהם קדושים בקדושת העזרה שהם שוים] לקרקע העזרה ונתקדשו בקדושתה. אלא עובי החומה שהוא הרבה למעלה מן הקרקע היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] הזדמנות שיהא עובי החומה שוה לקרקע העזרה? והרי אם לא כן — אף גגות לא נתקדשו!

ומשיבים: משכחת לה בבר שורא [מוצא אתה אותה בחומה קטנה] המצויה בהר הבית שעשויה להיות שוה בגובהה לעזרה, וחומה כעין זו נזכרת דכתיב [שנאמר]: "ויאבל חל וחומה" (איכה ב, ח) ואמר ר' אחא ואיתימא [ויש אומרים] בשם ר' חנינא כך פירושו של מקרא זה: שורא ובר שורא [חומה וחומה קטנה], האחת לפנים מן השניה וגובה הקטנה כגובה פני העזרה.

א משנה שתי חבורות שהיו אוכלין פסח אחד בבית אחד, אינם צריכים לדאוג שייראו כחבורה אחת אלא אלו הופכין את פניהם הילך (לצד זה) ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך (לצד זה) ואוכלין. ויכול להיות שיהא המיחם ששותים ממנו מים חמים באמצע בין החבורות, כדי שיהיה נוח לשמש למזוג ממנו לשתי החבורות וכשהשמש המסייע לשתי החבורות עומד למזוג לחבורה שאינו נמנה עמה קופץ (סוגר) את פיו ומחזיר את פניו שלא יטעה ויאכל בחבורה שאינה שלו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל בה. והכלה שמתביישת מפני אנשים שאינה מכירה מותר שתהא הופכת את פניה מבני החבורה ואוכלת אף שהדבר נראה כאילו היא מנוייה בחבורה אחרת .

ב גמרא שואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ואומרים כשיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא] נאמר: "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם" (שמות יב, ז) מלמד פסוק זה שהפסח האחד נאכל בשתי חבורות ואפילו כשהן בשתי בתים. יכול יהא אחד ממנויו האוכל ממנו אוכל בשתי מקומות תלמוד לומר: "בבית אחד יאכל" (שמות יב, מו)

מכאן אמרו: השמש שנמנה על הפסח ואכל כזית מן הפסח בצד התנור שנצלה בו הפסח ובזה עשה את עצמו מעין חבורה לחוד, אי [אם] פקח הוא ממלא כריסו ממנו כמה שירצה משום שאחר כך כשיביאו את הפסח למקום אחר לא יוכל עוד לאכול ממנה שהוא כחבורה אחרת, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה כדי שיוכל להוסיף ולאכול באין ויושבין בצדו, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר היפך הדברים יש להבין מן המקראות "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם" — מלמד שהאוכל אוכל בשתי מקומות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What, is it not the case that they eat the Paschal lamb on the roof and say hallel on the roof, which would mean that roofs have the sanctity of Jerusalem? The Gemara responds: No, there is no proof from here, as it is possible that they eat on the ground and say hallel on the roof.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t we learn in a mishna: We do not conclude after eating the Paschal lamb with afikoman, and Rav said that this means that after eating the Paschal lamb one may not say: Afikoman, which refers to removing the utensils in order to go eat somewhere else, because they may not uproot themselves from one group to another group. This would indicate that one must complete the entire Passover seder in one place. The Gemara answers: It is not difficult. Here, where it says that one may not change places, it is during the time of eating. There, where it says they would say hallel on the roof, it is not during the time of eating.

The Gemara attempts to bring another proof with regard to this issue. Come and hear a resolution to this issue based upon the following baraita: Abba Shaul says: The upper story of the chamber of the Holy of Holies is more stringent with regard to the prohibition to enter it than the chamber of the Holy of Holies itself. How so? With regard to the chamber of the Holy of Holies, the High Priest would enter it once a year on Yom Kippur in order to offer the incense and sprinkle the blood between the staves of the ark, whereas the upper story of the chamber of the Holy of Holies is not entered except for once in seven years; and some say twice in seven years, and some say just one time in a Jubilee, i.e., once in fifty years, to see what it needs in case there are renovations that must be done. This indicates that the sanctity of the upper story was even greater than that of the Sanctuary itself.

Rav Yosef said: Can a person get up and ask based on the Sanctuary? The Sanctuary is different, as it is written: “Then David gave to Solomon his son the pattern of the Entrance Hall of the Temple, and of its houses, and of its treasuries, and of its upper rooms, and of its inner chambers, and of the place of the ark cover” (I Chronicles 28:11), and it is written with regard to the plans for the construction of the Temple: “All this is put in writing by the hand of the Lord, Who has instructed me” (I Chronicles 28:19). Therefore, the general rules of sanctity of roofs do not apply to the Sanctuary, as the details of its construction were determined through divine inspiration.

Come and hear another possible proof based on the following mishna: With regard to the chambers in the Temple that were built in the sanctified area and open to the unsanctified area of the Temple Mount, their interiors are unsanctified and their roofs are sanctified. This states explicitly that the roofs are sanctified. The Gemara answers: Rav Ḥisda interpreted it as referring to chambers that were built under the Temple courtyard, and their roofs were level with the ground of the courtyard. In this case, the reason their roofs were sanctified is because they were part of the courtyard itself.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna as follows: If the chambers were built in the unsanctified area and open to the sanctified area, their interiors are sanctified and their roofs are unsanctified. And if it should enter your mind to say that this is referring to chambers whose roofs were level with the ground of the courtyard, such chambers would be tunnels, and Rabbi Yoḥanan said that the tunnels were not sanctified. The Gemara answers: When Rabbi Yoḥanan said that, he was referring to tunnels that were open to the Temple Mount; when that baraita, which says that the interiors were sanctified was taught, it was referring to rooms that open to the Temple courtyard itself.

The Gemara asks: But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The tunnels under the Sanctuary are unsanctified? The Gemara answers: When that baraita was taught, it was pertaining to tunnels that open to the unsanctified area, which are considered unsanctified, as stated previously.

The Gemara attempts another proof: Come and hear another proof from the same source cited above: It says in the baraita that the roof of the Sanctuary was sanctified, and the roof of the Sanctuary is not mentioned in the plans for the Temple laid out in the book of Chronicles. Therefore, the answer mentioned earlier, that everything in those plans was based upon divine inspiration, is not relevant. In that case, one should be able to derive that all the roofs were sanctified.

The Gemara responds: And how can you understand it that way? Isn’t it teaching: In the case of these roofs of the courtyard and the chambers located there, one may not eat offerings of the most sacred order and one may not slaughter offerings of lesser sanctity there because they do not have the sanctity of the courtyard? However, that is difficult. It contradicts the previous statement that the roof is sanctified. Rav Ḥama bar Gurya said: The roof of the Sanctuary was considered sanctified only because those two measuring rods used to measure cubits were stored there.

As we learned in a mishna: There were two rods for measuring cubits in the chamber called Shushan the Capital, one in the northeast corner and one in the southeast corner. The one in the northeast corner was longer than the cubit mentioned in the Torah from the time of Moses, which was six handbreadths, by half a fingerbreadth, and the one in the southeast corner was longer than that by another half a fingerbreadth. Consequently, the second measuring rod was longer than Moses’ cubit by a full fingerbreadth.

And why did they construct two measures for cubits, one large and one small? It was so that the artisans who were working in the Temple would take payment according the amount of work they did, as measured by the small cubit, and return it to the Temple through their work, as measured by the large cubit, so they would not come to misuse consecrated property. If they would accept any payment that they did not deserve, they would be misusing consecrated property. Therefore, this system of measuring was instituted in order to slightly reduce their payment and prevent accidental misuse of Temple funds. The Gemara asks: And why do I need two large cubits? The Gemara answers: One, the shorter of the two, was for silver and gold, so that the artisans would not lose too much, and one was for construction.

We learned in the mishna: The space within the windows and the thickness of the wall were considered to be inside. The Gemara clarifies: Granted, with regard to the windows, you will find it to be sanctified with the sanctity of the Temple courtyard when it is level with the ground of the courtyard. But with regard to the thickness of the wall, which must have been significantly above the ground, under what circumstances can you find it to be level with the ground of the courtyard? Even the roofs of chambers in the courtyard were not sanctified; therefore, if the thickness of the wall was not level with the floor of the courtyard, it would certainly not have been sanctified.

The Gemara answers: You find it in the case of the low wall on the Temple Mount, which was the same height as the floor of the courtyard. This low wall is mentioned in the Bible, as it is written: “He has made the rampart and wall mourn” (Lamentations 2:8), and Rabbi Aḥa said, and some say it in the name of Rabbi Ḥanina, that this double language of both rampart and wall in the verse is referring to a wall and a low wall that were next to each other. This low wall was the same height as the floor of the courtyard.

MISHNA: Two groups that were eating one Paschal lamb in one house need not be concerned that they will appear to be one group. Rather, these turn their faces this way and eat, and these turn their faces that way and eat. And it is permissible for them to have the boiler from which they pour hot water in the middle, so that the waiter can easily serve both groups. When the attendant who is serving both groups gets up to pour for the group of which he is not a member, he must close his mouth and turn his face so that he does not accidentally eat with the other group, until he reaches his group again and eats with it. And the bride, who is embarrassed to eat in the presence of men she does not know, turns her face away from her group and eats, although this may make it seem as though she is part of a different group.

GEMARA: The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? The Gemara answers: It is Rabbi Yehuda. As it was taught in a baraita: The verse states: “Upon the houses wherein they shall eat it” (Exodus 12:7). This teaches that one Paschal lamb may be eaten in two separate groups, even if the groups eat it in separate houses. I might have thought that one person who eats from it may eat it in two separate places; therefore, the Torah states: “In one house shall it be eaten [ye’akhel]” (Exodus 12:46).

From here they stated that if an attendant who was registered for a Paschal lamb ate an olive-bulk of it next to the oven in which it is being roasted, and thereby made himself into an independent group at that location, if he is prudent he will fill his stomach with it because when the Paschal lamb is moved to a different location he will no longer be able to eat it. And if the members of the group wanted to do him a favor so that he may continue eating, they would come and sit at his side. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says that the verses should be understood in the opposite manner: “Upon the houses wherein they shall eat it” teaches that one person who eats the Paschal lamb may eat it in two places.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב גגין ועליות של ירושלים לא נתקדשו ואקשי' עליה והא איהו דאמר משום רבי חייא פסח כזיתא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלין הפסח בגג ושם קראו את ההלל דאלמא הגג נתקדש דאין לנו רשות לאכול את הפסח אלא במקום קדוש ושני' כגון שאכלו הפסח בארץ ועלו בגג לקרות את ההלל. והא דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פי' שלא יעברו מחבורה לחבורה התם בשעת אכילה אבל בקריאת הלל שרי:
ת"ש מהא דתנן בתחלת כלים אבא שאול אומר עליו' בית קדשי הקדשי' חמורה מבית קדשי הקדשים כו' הרי העליות נתקדשו ורחי רב יוסף וכי מהיכל ניתיב איניש כלומר שאני היכל דרחמנא גזר הכי שנא' ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' וכתי' הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל:
ת"ש מהא דתנן במעשר שני פ"ג הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש הנה הגגות נתקדשו ומשני רב חסדא הגגות הללו שוין לקרקע עזרה וכקרקע הן חשובין אי הכי אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות בקדש תוכן קדש וגגותיהן חול ואי ס"ד בשוין גגות הללו לקרקע עזרה הויא להו מחילות ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו אמאי תנן תוכן קדש כי אמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה והתניא ר' יהודה אומר מחילות שתחת ההיכל חול ושני' בפתוחות לחול:

ת"ש וגגו של היכל קדש ומתמהי' ותסברא גגין מי קדשי והא קתני סיפא גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשי' ואין שוחטין שם קדשי' קלים ואלא קשיא וגגו של היכל קדש ושני' באותן שתי אמות כלומר הא דתניא גגו של היכל קדש באותן ב' אמות כדתנן במסכת כלים פט"ז שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית. יש מי שאומר מדת ב' אמות של כסף או של זהב כגון שרביט היו עשויות ומונחות באותו מקום ובהן היו משערין ונותנין לאומנין ולוקחין. ויש אומרים מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הבירה ועשו בה בנין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקודש ותוספת חצי אצבע בקרן מזרחית דרומית בנין אמה ואחרת יתירה עליהן בקרן מזרחית דרומית ומפורש במנחות פרק שתי הלחם נילושות אחת אחת כיון שהביא משנה זו גררה ופרקה פירש ענין שושן הבירה הנזכר בה תנן התם במדות פ"א (מ"ג) שער המזרחי ועליו שושן הבירה צורה מאי טעמא רב יצחק בר אבדימי ורב חסדא חד אמר כדי שידעו מהיכן באו כלומר בעונותיכם גליתם לבבל ועתה משם עליתם וכל זמן שרואין אותה הצורה זוכרין הגלות והדורות הבאין מספרין לבניהם וחד אמר כדי שתהא אימת מלכות עליהן כלומר אע"פ שאנו כאן תחת מלכות פרס אנו רבי ינאי אמר לעולם תהא אימת מלכות עליך שנא' וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' ולא כתיב וירדת אתה ר' יוחנן אמר מהכא ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו. ועלהו לתרופה חזקיה אמר להתיר פה אלמים בר קפרא אמר להתיר פה עקרות לקבל הריון ואמרינן עלה ושתי אמות למה חד לדהבא וכספא וחדא לבנינא כלומר כשנותנין לאומנין כותל לבנות דבר קצוב כך וכך אמה בכך וכך דמים נותנין אמה באמה הקטנה והן בונין באמה הגדולה כדי שלא יהנו מן ההקדש יתר מכדי מלאכתן ויבואו לידי מעילה וכן בכלי זהב כגון השולחן והמנורה וכיוצא בהן והחצוצרות וכיוצא בהן. פי' חומה שוה בקרקע עזרה כגון בר שורא והוא החל שעושין החל נמוך והחומה שחוץ ממנה גבוהה וזה נקרא חל וזו נקראת חומה:

מתני' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין את פניהם ואוכלין וכו'.

מעתה הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות בחול שתוכן חול כמו שביארנו במסכת יומא אם היו גגותיהן שוות לעזרה גגותיהן קדש ואם אינם שוות אף הגגות חול ואם היו בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול אחר שהן בתחום של חול אפילו היו שווים לקרקע העזרה וכן תוכם קדש אע"פ שגגותיהן שוים לקרקע העזרה ואע"פ שכל כיוצא בזה מחלות הם ומחלות לא נתקדשו לא נאמר כן אלא במחילות הפתוחות להר הבית אבל הפתוחות לעזרה קדש הם ואם היו פתוחות לחול אף אותם שבעזרה חול ובעל קרי נכנס בהם הואיל ונמשכות תחת הקרקע עד שפתוחות למקום חול מעתה גגין של היכל אין אוכלין בהם קדשי קדשים ולא שוחטין בהן את הקלים שנשחטים בכל מקום שבעזרה ואע"פ שעליותיו נתקדשו בעליות הוא מפני שהוזכרו במקרא כדכתיב ואת גנזכיו ועליותיו אבל גגין שלא הוזכרו לא:

ולא נאמרו בגגין של היכל שהן קדש אלא לנתינת קצת כלי קדש הצריכים לבנין לשם והוא שאמרו לאותן שתי אמות שבשושן הבירה וענין זה הוא שכשעלו בימי עזרא צוה להם המלך שיעשו צורת שושן הבירה בבנינם שיהיו זוכרים שמשם יצאו ולא ימרדו במלכות וציירוה על שער מזרחי של הר הבית ונתנו שם שתי מקלות של מדה לבנין במדה אמות אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית שזו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתרה על של משה שהיא בת ששה טפחים חצי אצבע וזו של קרן מזרחית דרומית היתה יתרה על חברתה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ולמה הרי עושין כן כדי שיהיו האומנין מחשבין שכרם במנין אמות למנין הקטנה ר"ל של משה וישלימו מלאכתם בגדולה כדי שיותרו משלהם אותו המותר ליזהר שלא יבאו לידי מעילה לעשות מלאכתם בצמצום שמא יחסרו מן המותנה ויבאו לידי מעילה ושמא תאמר שתים למה והלא די היה להם בשל משה ובאחת מאלו שיהו מחשבים שכרם בשל משה ומשלימין באחת טעם הדבר שכל שהיו בונים בשל זהב וכסף בשולחנות וטבלאות וכיוצא בהם היו מחשבים בשל משה ומשלימין באותה שיתרה על של משה חצי אצבע וכשהיו בונים שאר בנינים של אבנים בכותלים ומחיצות שאין הבנין יקר כל כך מחשבין בשל משה ומשלימין באותה שהיתה יתרה על של משה אצבע שלם:

המשנה התשיעית והכוונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכי' את פניהם הלך ואוכלין ואלו הופכי' את פניהם הלך ואוכלי' והמיחם באמצע וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שהוא מגיע אצל חבורתו ואוכל והכלה הופכת את פניה ואוכלת אמר הר"ם הכלה מתביישת מן החבורה ולפיכך יש לה להחזיר פניה מן החבורה ותאכל מה שלא התירו לשמש לעשות כן:

אמר המאירי שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' צריך שתדע שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בענין אכילת הפסח והוא שלדעת ר' יהודה פסח אחד נאכל אף לשתי חבורות בשני מקומות אם שתקבע כל אחת מקומה בבית זה אם אפילו בשני בתים אבל אדם אחד או חבורה אחת אין אוכלין אותו בשני מקומות אלא במקום שהתחילו לו לאכול יגמרו והוא סובר בבית אחד יאכל בית ממש כלומר שלא יאכל ממנו אדם אחד או חבורה אחת בשני מקומות ור' שמעון סובר שנאכל הוא לחבורה אחת אף בשני מקומות אבל לא פסח אחת לשתי חבורות ובית אחד הוא סובר בפירושו בחבורה אחת כתרגומו של אונקלוס ועל זה נאמר בגמ' מר סבר יש אם למקרא ר"ל ר' יהודה ומר סבר יש אם למסורת ר"ל ר' שמעון כלומר לפי' שמסר בו המתרגם ואין זה כשאר מסורות הנאמרים בתלמוד לשנות את הקריאה שאלו כן כבר מצינו לר' שמעון שסובר יש אם למקרא כמו שהתבאר בראש סנהדרין ב' א' או שמא יש לפרש שכלם סוברים בבית שהיא חבורה ומר סבר יש אם למקרא על ר' שמעון כלומר יאכל שהוא לשון נפעל וסובב על הפסח שיהא נאכל בחבורה אחת אף בשני מקומות ולא בשתי חבורות ור' יהודה סובר יש אם למסורת והרי הוא אומר יאכל לשון פעל קל ומוסב על האוכל שלא יאכלנו אלא בחבורה אחת וזהו במקום אחד אבל הקרבן נאכל אף בשני מקומות כל חבורה במקומה ופירשו בגמ' שמשנתנו כדעת ר' יהודה היא שנויה:

ומעתה אתה צריך לפרש בה שתי חבורות שהיו אוכלות פסח אחד בבית אחד אלא שכל אחד קבעה מקומה לעצמה בייחוד ואמר שאין צריך שיהו מכונים פניהם זה לזה עד שיהו נראין כחבורה אחת אלא אף אם רצו אלו הופכין פניהם לכאן ואלו לכאן שהרי נאכל הוא אף בשתי חבורות ולא נאסר אלא שאדם אחד או חבורה אחת לא תאכל ממנו בשני מקומות:

ומה שאמר אח"כ והמיחם באמצע וכשהשמש עומד וכו' הוא שהיה דרכם למזוג את יינם במים חמים כמו שביארנו במסכת ע"ז והיו רגילים כשהיו הרבה חבורות בבית אחד להיות מצמצמים להספיק לכלם במדורה אחת ובשמש אחד שיהא מחמם מים חיים לכלם למזוג בה כל אחד את יינו והמים היו צריכין לעמוד כל אותו זמן במדורה כדי שלא יצטננו והשמש מ"מ נמנה באחת מן החבורות ואינו רשאי לאכול חוץ ממקום חבורתו והיו נותנין את המיחם באמצע להיותו שוה לכלם ואמר שכשהשמש עומד להזמין מים לאותם שבחבורה האחרת והמאכל לתוך פיו קופץ את פיו שלא יראה כאוכל כלל שאלו כן הרי נמצא אוכל בשני מקומות ותכף שמזג מחזיר את פניו כלפי חבורתו בקמיצת פיו שלא יחשדוהו בני חבורתו ועומד בקמיצתו עד שמגיע לחבורתו ויאכל:

והכלה הופכת את פניה אע"פ שבשעת ישיבה בשלחן ועשיית הסדר היו פניה מכוונות לחברותיה בשעת אכילה רשאה להפוך פניה ולאכול מפני שהיא בושה מלאכול בפני הכל ואין גוזרין מחשש שנוי מקום אע"פ שבאחרים יש לגזור כן שמתוך בשתה הקלו בה:

ומ"מ לענין פסק הלכה כדברי שניהם להחמיר ואין הפסח נחלק ליאכל בשתי חבורות אלא בחבורה אחת לבד וכן אותה חבורה משהסבו אין רשאין לשנות מקומם וכן אין שני פסחים נאכלין לחבורה אחת שאין נמנין על שני פסחים ומשנתנו אפשר לפרשה על דרך פסק בדרך זה שאנו מפרשים עכשיו והוא ששתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת את פסחה ובמקומה הקבוע לה צריך שיפרסמו שאינן מעורבות זו בזו שלא יהא נראה זו כאוכלה משל חברתה אלא אלו הופכין פניהם למזרח ואלו למערב או אלו לצפון ואלו לדרום או שיעשה להם מחיצה ביניהם וענין המיחם והשמש על הדרך שביארנו ובכלה התירו להפוך פניה ולא חששו ליראות כחבורה אחרת לגזור עליה בכך שמפני בשתה הקלו בה:

ובגמ' יתבאר שאם יושבין בחבורה אחת ונפרסה להם במקרה מחיצה וחלקה ביניהם שמחיצה זו עשאתם שתי חבורות בפסח אחד ולר' יהודה היו מותרין לאכול ולר' שמעון אסורין ולענין פסק אסורים לאכול עד שיסלקוה ואם היו שתי חבורות כל אחת בפסחה בבית אחד כגון שעשו מחיצה ביניהם ונסתלקה המחיצה במקרה סלוק המחיצה עשאתם חבורה אחת אחר שפניהם איש אל אחיו ולר' שמעון מותר לאכול שהרי אין כאן שתי חבורות הואיל וכל חבורה בפסחה ואע"פ שיש כאן שנוי מקום שהרי נתחדש להם אויר מחודש במקומם ונעשו כנעקרים מחבורה לחבורה הרי הוא סובר שאין המקום גורם פסול ולר' יהודה אסור מצד שנוי המקום ולענין פסק אף זו אסורין אא"כ חזרה ונפרסה ביניהם מחיצה שלא מדעת:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לפי מה שפסקנו למדת שאם התחיל אחד מבני החבורה לאכול כזית בשר פסח במקום אחד כלן צריכים לקבוע מקום לאכילתן במקום שאכל הוא אפילו השמש שאכל כזית בשר בצד התנור כלן באין ויושבין בצדו ואי אפשר להם לאכול במקום אחר אע"פ שלא יאכל הוא עמהם שהרי נאכל בשתי חבורות ולא שיאכל הוא עמהם שהרי נאכל בשני מקומות:

בפירש"י בד"ה כי אמרה ר"י כו' בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי כו' עכ"ל שם בפ' א"ד פרש"י דמילי מילי קתני והיינו לפי מאי דס"ד הכא דר"י בפתוחות לעזרה קאיירי דא"א לבעל קרי לבא לפתחה אבל למאי דמסיק הכא דר"י בפתוחות להר הבית קאמר בעל קרי הותר ליכנס בה בעומדת בסופה לצד ירושלים ודו"ק:

דאכלי בארעא ואמרי באיגרא כו'. ומשום דכזית פסחא והוי האוכלין מרובין ואפשר שהיה צר להן ישיבת הבית בשעת אכילה הלכו מהם הרבה לאיגרא בשעת הלל שלא בשעת אכילה כדמסיק ואמר דהללא זה פקע איגרא כוונו בזה דודאי אכילתן בבית אפשר שזה אכלו לשם פסח וזה אכלו לשם אכילה גסה כמפורש במס' הוריות (י:) אבל ההלל ודאי דכולם לש"ש היה והיינו רמז דפקע איגרא לעלות חיל קריאתם למעלה לשמים וק"ל:

עליית בית ק"ק חמורה מבית כו'. ומסיק שאני היכל כו' והיינו טעמא דהשכינה יורדת שם מלמעלה למטה עד מעל הכפורת למעלה מי' כמפורש פ"ק דסוכה ונמצא העלייה של בית ק"ק שהוא למעלה מעל הכפורת הוא יותר מקודש שמשם באה השכינה למטה ואמר דאין נכנסין לה אלא פ"א בשבוע וא"ל כו' שהוא שיעור גילוי בדבר המוקדש ביותר כדאמרי' פ' עשרה יוחסין (עא) שם בן ד' אותיות אין מוסרין אותו לתלמידים אלא פ"א בשבוע וא"ל פעמים כו' ודו"ק.

רש"י בד"ה ופתוחות כו' תוכן חול כקדושת הר הבית כו' כצ"ל:

בד"ה מלמד כו' בשני מקומות ויאכלו דכתיב כו' כצ"ל:

גמרא דכתיב כו' ואת בתיו וגנזכיו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה חדא. ובזו שיתרה עליה אצבע כו'. כצ"ל:

בתוספות [ד"ה לא] . דהא שעה"מ שעליו שה"ב צורה א' משערי עזרה כו'. וכ"כ רש"י (במנחות צח) והרע"ב בפי"ז דכלים מ"ט ובציורי הרמב"ם בסוף מדות בטבלא א' אות ה' מצוייר בשער עזרת נשים (ובטבלא ב' אות י"ז בתחתיתו מצוייר שער נקנור בשער ע"נ וזה ודאי טעות המחוקק כי שע"נ הוא שעה"מ מעזרת ישראל כמבואר בכ"מ) ותימה דהא מפורש בפ"א דמדות מ"ג דהוא א' משערי הר הבית ועמש"כ שם בס"ד:

גמרא שאני היכל. עיין שבועות יז ע"ב תוד"ה וטמא:

נתיב מר אפוריא וכו' כל מה שיאמר לך בע"ה וכו' עמ"ש התוס' ומהרש"א ומ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ק"ע בס"ד:

מאי לאו דאכלי ליה בגגין. אלמא גגי ירושלים נתקדשו: אין מפטירין. כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע שכן חובת כל הקרבנות כדקיימא לן (חולין דף קלב:) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אין נפטרין על ידי אפיקומן: ואמר רב. אפיקומן לשון הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת: שלא בשעת אכילה. קריאת ההלל לאחר אכילה: פעם אחת בשנה. ביוה''כ לקטורת ולהזיית בין הבדים: בשבוע. בשמיטה: מה היא צריכה. שמא תבקע החומה וצריכה תיקון אלמא עליות נתקדשו: שאני היכל. דכתיב ביה ועליותיו וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא קדוש: בקודש. בעזרה: ופתוחות לחול. שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית: תוכן חול. כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתיחה אזיל: בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה. שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הלכך גגים דידהו הוו להו כי ארעא: כי אמרה רבי יוחנן. להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה באלו דברים דקאמר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומותר ליכנס במחילות דהר הבית: כי תניא ההיא. דתוכן קודש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן: והתניא מחילות שתחת היכל חול. וקא סלקא דעתך בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול שמחילות מהלכות מתחת אחת עשרה אמה שאחורי בית הכפורת עד שנפתחות להר הבית מחוץ לעזרה: ת''ש וגגו קודש. גגו של היכל וסיפא דהא דרבי יהודה היא והכא לא מצי לשנויי כדלעיל מהיכל ניתיב איניש דהא גגו לא כתיב בקרא: גגין הללו. שבעזרה ולשכותיה: אין אוכלין שם קדשי קדשים. הנאכלין בעזרה ואין שוחטין שם קדשים קלים הנשחטין בכל מקום בעזרה: לאותן שתי אמות. להכי קדשי גגין לשימוש נתינת כלי קודש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער שהוא בגגין ובעליות: דתנן שתי אמות. קני מדה היו בשושן הבירה והוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות (ע''א מ''ג) שער המזרחי ועליו שושן הבירה צורה מצויירת ומפרשינן במנחות כדי שידעו מהיכן באו ולהכי הוא דקדשי גגין לכל דדמין לשתי אמות דלא הוי צורך המזבח אבל למילתא אחריתי לא קדשו: של משה. ששה טפחים: ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה. תיסגי להו בשל משה: שיהו אומנין. ששכרן לבנות כך וכך אמות נוטלין למדת הקטנה של משה ומחזירין הבנין לגזברין למדה האחת מאלו הגדולות כדי שיוותרו משלהן להקדש ולא בצמצום שמא יהנו מן ההקדש בחנם ויבואו לידי מעילה: ותרתי. גדולות למה לי תיסגי בשל משה ובחדא מהנך: חדא לדהבא וכספא. בזו שאין יתירה על של משה אלא חצי אצבע היו לאומנות זהב וכסף כמין טבלאות ושולחנות שהן אומנות כבידה ובזו שיתירה עליהן אצבע היו מחזירין בנין אבנים ומוסיפין על תנאן אצבע לכל אמה: עובי החומה. אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות: בר שורא. חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות: מתני' שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד בבית אחד: אלו הופכין פניהן אילך. אינן צריכין להסב אלו כנגד אלו להיות נראין כחבורה אחת אלא רשאין להפוך פניהם אלו אילך ואלו אילך ואפילו נראין כשתי חבורות לא איכפת לן כדיליף בגמרא שהפסח נאכל אף בשתי בתים לשתי חבורות: והמיחם. שמחממין בו חמין שמוזגין בו היין רשאין לתת באמצע כדי שיהא נוח לשמש המשמש לשתיהן למזוג משם לכאן ולכאן ואין צריכין לשנות משאר מנהג כל השנה ואף על פי שמפסיק בין החבורות לא איכפת לן וכשהשמש משמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול עמה מן הפסח למזוג לחבורה האחרת: קופץ את פיו ומחזיר את פניו. לצד חבורתו שלא יחשדוהו שאוכל עם חבורה האחרת דסבירא ליה לתנא דידן הפסח נאכל בשתי חבורות אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות ממנו ולהכי מוקי בבית אחד יאכל שאין אדם אחד אוכל בשני בתים ושתי חבורות ההופכות פניהן כשתי בתים דמו: והכלה. שהיא בושה רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול כדאמרן פסח נאכל בשתי חבורות: גמ' על הבתים אשר יאכלו אותו. משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשתי בתים דכתיב יאכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים: יכול יהא. אדם אחד אוכל בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשתי חבורות ההופכות פניהם ת''ל בבית אחד יאכל ור' יהודה סבר יש אם למסורת כדלקמן יאכל כתיב משמע אדם אחד אוכלו בבית א' ולא בשני בתים אבל גבי אוכלים הרבה כתיב בתים הרבה: השמש. שהיה צולהו ושכח והכניס כזית לתוך פיו והוא היה נמנה עליו: אם פיקח הוא ממלא כריסו ממנו. דאם יעמוד משם שוב לא יאכל: מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות. ויאכלו דכתיב בקרא אכל חד וחד מאוכלין קאי:

לא נצרכה אלא לאותן שתי אמות. לא בעי למימר דאותן שתי אמות היו מונחות בגגו של היכל דהא שער מזרחי שעליו שושן הבירה צורה אחת משערי העזרה היה אלא ה''ק כמו שאותו שער מזרחי היה מקודש להניח שם כלי קודש כמו כן גגו של היכל קודש דקאמר היינו להצניע שם כלי קודש ולא שיהיו כלי קודש צריכין מקום מקודש כדמוכח בכמה דוכתי אלא הך קדושה אית להו להניחם שם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד