פסחים פה ע"ב

דף פה - ב

והשתא מפרשינן לדין מוציא פסח מחבורה לחבורה:

ומוציא בשר פסח  מחבורה לחבורה ^[251] בבית אחד, מנין למדנו שהוא אסור?

ומפרשינן: דתניא: כתיב: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה.

אין לי ללמוד מן הפסוק אלא למוציא בשר פסח מבית שבה אוכלת החבורה לבית אחר, אבל מחבורה לחבורה באותו בית מנין?

תלמוד לומר: "חוצה", ללמדך: לא תוציא מן הבשר חוץ לחבורת אכילתו [רש"י]. ^[252]

אמר רבי אמי: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, הרי זה אינו חייב מלקות עד שיניח את הבשר לאחר שהוציאו.

והטעם: "הוצאה" כתיב ביה [לא "תוציא"] כשבת שנאמר בה לענין מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים: אל "יצא" איש ממקומו ביום השביעי, דהיינו "אל יוציא" [תוספות].

וכיון שכן ילפינן: מה שבת עד דעבד עקירה והנחה, אף הכא נמי, עד דעבד עקירה והנחה. ^[253]

מתיב רבי אבא בר ממל על דברי רבי אמי מן המשנה ששנינו בזבחים:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים [כגון: פר ושעיר של יום הכפורים, פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, הנשרפים חוץ לשלש מחנות] - היו סובלים [נושאים] אותן במוטות אל מחוץ לשלש מחנות כדי לשורפן.

אם הראשונים שבראש המוט יצאו חוץ לחומת העזרה [שהיא המחנה הראשון], והאחרונים עדיין לא יצאו, דינם הוא:

הראשונים מטמאין בגדים שעליהם, וטעונים טבילה, שהרי אמרה תורה: והשורף אותם יכבס בגדיו, וילפינן ביומא ממאמר הכתוב "יוציא אל מחוץ למחנה [לשון יחיד], ושרפו", כי מיד שיצאו מחוץ לחומת העזרה, שהיא המחנה הראשון, כבר מטמאים בגדים.

ואילו האחרונים, שעדיין לא יצאו מחומת העזרה, אין מטמאין בגדים שעליהם.

והשתא תיקשי לרבי אמי: הואיל ואתה אומר כי במקום שאמרה תורה לשון "הוצאה", הרי דין ההוצאה כדין הוצאת שבת, דבעינן עקירה והנחה, אם כן, אף כאן הואיל ואמר הכתוב: "יוציא" אל מחוץ למחנה, הרי שלפי דברי רבי אמי אין להטעינו כיבוס בגדים אלא משעשה עקירה והנחה.

והא במקרה הנידון במשנה - לא נח הפר בשעת הוצאתם של הראשונים אל מחוץ לחומת העזרה. שהרי עדיין נושאין הן את הפר אל מחוץ לשלש מחנות, ואמאי טעונים הם כיבוס בגדים?!

הוא רבי אבא בר ממל מותיב לה לרבי אמי ממשנה זו, והוא נמי מפרק לה לקושייתו: הכא מיירי בנגררין הפרים על גבי קרקע והרי זו הנחה, ולפיכך מטמאין הם בגדים. ^[254]

מתניתין:

אבר של הפסח שיצא מקצתו חוץ לחומת ירושלים, ^[255] ונפסל ב"יוצא".

הרי זה חותך, עושה חתך בבשר במקום יציאתו, עד שמגיע לעצם.

וקולף את הבשר עד שמגיע לפרק [מקום חיבור העצמות זה לזה].

וחותך שם את הגידין המחברין את העצם.

אבל במקום גבול היציאה אינו שובר, משום איסור שבירת עצם בפסח [וכבר נזכרה משנה זו לעיל בעמוד א, ונתבארה שם].

ואילו אבר בשאר מוקדשין שיצא מקצתו חוץ למחיצתו [קדשי קדשים חוץ לעזרה, וקדשים קלים חוץ לחומת ירושלים] הרי זה קוצץ את מקצת האבר היוצא בקופיץ, בקו המפריד בין מקום יציאת העצם לחלקו שנשאר בפנים. לפי שאין בו משום שבירת העצם.

ומפרשת משנתנו דין חומת העיר ירושלים לענין אכילת פסח וקדשים קלים: ^[256]

חומת העיר ירושלים היתה עבה, ובשעריה היו דלתות, שהיו עומדות בפנים עובי החומה.

עובי השער היה מתחלק לשלושה מקומות.

א. המקום שבו נמצאת הדלת [כשהיא סגורה], עד המקום שבו נוקשת הדלת על המסגרת שסביב הדלת.

מקום זה נקרא "אגף".

ב. המקום שמתחילת שפת עוביו של פתח החומה לצד העיר ירושלים, ועד למקום שבו נמצאת הדלת נקרא "מן האגף ולפנים".

ג. המקום מן נקישת הדלת, ועד סוף עוביו של פתח החומה לצד חוץ העיר ירושלים, נקרא "מן האגף ולחוץ". ^[257]

דין פתח החומה הוא:

מן האגף של פתח חומת העיר ירושלים, ולפנים כלפי העיר - הרי הוא כלפנים העיר, ואוכלים שם פסח וקדשים קלים.

ואילו עובי הפתח שמן האגף ולחוץ - הרי הוא כלחוץ העיר, ואין אוכלין שם [ואין חילוק בין שהיתה הדלת פתוחה או נעולה].

ודין האגף עצמו יתבאר בגמרא.

מקום החלונות שבעובי חומת ירושלים, ועובי החומה [על גב החומה], הרי הוא כלפנים העיר, ואוכלים שם קדשים קלים. ^[258]

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: כשם שחילקו במשנה דין הפתח לענין אכילת קדשים, שמן האגף ולפנים הרי הוא כלפנים, ומן האגף ולחוץ הרי הוא כלחוץ [מאירי, וראה רש"י].

כן הוא גם לענין צירוף מנין לתפלה.

אם עמדו תשעה בתוך הבית, והיה עומד העשירי מן האגף ולפנים, הרי זה כלפנים ומצטרף הוא להשלים מנין, שהרי אף הוא בתוך הבית; ואם היה עומד מחוץ לאגף [אף כשהיתה הדלת פתוחה], הרי זה אינו מצטרף.

ופליגא הך דרב, הסובר: כי מן האגף ולחוץ כלחוץ אדרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים! כלומר: אין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו.

ולפיכך: אפילו היתה מחיצה של ברזל מפסקת בין העשרה המצטרפין לתפלה, אין זה חשוב הפסק, ומצטרפין.

ולשיטת רבי יהושע בן לוי: אפילו העומדים מן האגף ולחוץ מצטרפין [מאירי]. ^[259]

והשתא מפרשינן מה ששנינו במשנה: מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ:

ומקשינן: הא גופא קשיא [המשנה נראית כסותרת עצמה מיניה וביה]:

ברישא אמרת: מן האגף ולפנים כלפנים, ויש לך לדקדק: הא תוך האגף עצמו כלחוץ.

והרי אימא סיפא: מן האגף ולחוץ כלחוץ, ויש לך לדקדק בהיפוך: הא תוך האגף עצמו כלפנים?!

ומשנינן: לא קשיא, כאן בשערי עזרה. כאן בשערי ירושלים.

בשערי העזרה נתקדש תוך האגף, והרי הוא כלפנים [מלבד שער ניקנור שלא נתקדש תוך האגף, כמבואר בגמרא בסמוך, רש"י], וכפי שדקדקנו מן הסיפא של המשנה.

בשערי ירושלים לא נתקדש אפילו האגף עצמו, והרי הוא כלחוץ, וכפי שדקדקנו מן הרישא של המשנה.

[ראה ביאור אחר בהבנת דברי רש"י שבתירוץ הגמרא, בהערה ^[260]].

וכדאמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים [והרי החלונות ועובי החומה הרי הן כלפנים, על פי רש"י במשנה]?

מפני שמצורעין - המשולחים חוץ לשלש מחנות, ^[261] ואסורים להכנס לירושלים - יושבים שם ומגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; ואילו היו מתקדשים בקדושת ירושלים, היה אסור להם לישב במקום עובי השערים. ^[262]

ועוד אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדש שער נקנור [השער המזרחי של העזרה]?

מפני שמצורעין ביום השמיני שלהם - שעדיין מחוסרי כפורים הם ואסורים להכנס לעזרה - עומדין שם, ומכניסין בהונות ידם לתוך העזרה כדי שיתנו עליהם מדם אשם המצורע. ^[263]

אמר רב: גגין ועליות - של ירושלים לענין קדושת ירושלים לקדשים קלים, ושל עזרה לענין קדושת עזרה לקדשי קדשים - לא נתקדשו. ^[264]

ןפרכינן: איני, והאמר רב גופיה משום רבי חייא:

חבורות גדולות היו נמנין על פסח אחד, עד שלא היה מגיע לכל אחד אלא כזיתא פסחא [כזית מן הפסח];

והלילא פקע איגרא [ההלל היה מבקע את הגג] כלומר: לקול המולת ההמון - שהיה עומד על הגגין ואומר את ההלל על הפסח שטעון הלל באכילתו - דומה היה כאילו הגגין מתבקעים.

ביוצא כזית הואיל והאוכלו בלא תעשה לא אפשר בפחות מכזית אמאי טהור ומותר ואסיקנא אלא יוצא דפסח דברי הכל לא גזרו בו טומאה דבני חבורה זריזין הן כי קא מבעיא לן יוצא דקדשים ועלתה בתיקו:

תניא לא תוציא מן הבית אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין ת"ל מן הבשר חוצה לאכילתו ואינו חייב עד שיעשה עקירה והנחה ומותבינן עלה מהא דתנן בשחיטת קדשים פי"א פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין היו טוענין אותן במוטות ראשונים יצאו לחומת עזרה אחרונים לא יצאו ראשונים מטמאין בגדים אחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו והא לא נח ואוקימנא בנגררים על הארץ ואינן (נעמסין) מגביהן מן הקרקע אלא נמשכין (מן) [על] הארץ דהיינו הנחתם:

פי' אבר שיצא מקצתו כו' מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה העומד בכנסת מן האגף ולפנים הרי הוא בכלל ברכה מן האגף ולחוץ כלחוץ ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ואקשי' הא גופה קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים האגף עצמו חוץ אימא סיפא מן האגף ולחוץ כו' ואוקימנא בשערי ירושלים אגף עצמו כלחוץ כי לא נתקדשו מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה כו' וכן שערי נקנור לא נתקדשו מפני שמצורעין עומדין שם ומכניסין ידיהם לבהנות כדי שיזו עליהם אבל שערי עזרה אגף עצמו כלפנים:

החלונות ועובי החומה כלפנים.

אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה. פרש"י ז"ל העומ' מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אינו מצטרף, ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, פי' לא פליג ר' יהושע בן לוי אלא על העומד שם כנגד הפתח בחצר קטנה שלפני הבית שהיה דינם להצטרף כדאמרי' בשתי חבורות שהיו אוכלות בבית א' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין דקסבר רב יהודה דלת הפתח המפסיק בנתים ככותל שמפסיק בין שני בתים ואין מצטרפין ורבי יהושע בן לוי כיון דדיורי בית בחצר כבית אחד הוא וכיון שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין ואעפ"י שהפתח עומד לסגור אין מחיצה של ברזל מפסקת בבית אחד וכן נראה בשני בתים נמי העומדין תוך חלל הכותל מצטרפין ואין האגף מפסיק בשביל הדלת שאין מחיצה של ברזל מפסקת, אבל העומד חוץ לכותל המפסיק בין שני הבתים אין מצטרפין דדיורין חלוקין אין מצטרפין לעולם.
וגרסי' בהאי ענינא במס' עירובין בפרק כל גגות אמתני' דתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת קטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה יתיב רבא ור' זירא ורבה בר רב חנן ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי ש"מ ממתני' דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה כיצד צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין צואה בגדולה אסור לקרות ק"ש בקטנה צואה בקטנ' מותר לקרות ק"ש בגדול'. למדנו ודאי לשתי בתים ושתי חצרות שאעפ"י שפתוחות זו לזו מחיצתה מפסקת הילכך לא מיתוקמא דר' יהושע ב"ל אלא בחלל פתח או בקטנ' שלפני הגדולה לומר שהיחיד שבקטנה מצטרף לתשעה שבגדולה אעפ"י שהפתח מפסיק כשהוא נעול שם אין זה מחיצה והפתח כאלו נפרץ שמחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים אבל בשתי בתים ודאי אין מצטרפין לדברי הכל.
ואי קשיא לך הא דתנן בפרק שלשה שאכלו שתי חבורות שהיו אוכלו' בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון ואם לאו לא אלא אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן ואתמר בירוש' ר' יונה ר' אבא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכא א"ר יונה והן שנכנסו בשעה ראשונה ע"מ כן דאלמא אפי' בשני בתים איכא צירוף. איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחלה להיות רואין אלו את אלו ולהיות בחבורה אחת כגון שאמרו ניזיל ניכול נהמא אדוכתא פלן הוקבעו בכך לאכילה אבל לענין תפלה בית אחד בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה.
ולי נראה שאין אותו הירושלמי הולך על דרך גמרתנו שאם אין צירוף בשני בתים לעולם בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה, והירושלמי עצמו לא נתברר לי ששם אמרו אלין בני נשיא מה את עביד לון בבית אחד בשני בתים נאמר אם הי' דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין ומדקא מבעיא ליה אם הוא בבית אחד או בשני בתים משמע שיש חלוק ביניה' וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף בשני בתים לא, ומיהו מסתברא דבית וחצר בין גדולה ובין קטנה דיורי בית בחצר לעולם ותשעה בבית ואחד בחצר מצטרפין ואפילו בית קטן וחצר גדולה, וכדין צבור ושליח צבור כך דין שליח צבור וצבור (בגדולה) וצבור אחר או יחיד (בקטנה) שאינו מצטרף ואינו רשאי לענות אחריו אמן וכל דבר שבקדושה דכיון שאין מצטרף בעשרה הוה ליה יחיד ולענין אמן נמי הויא לה יתומה ואסור אעפ"י שנהגו כמו בב' חבורות שהיו אוכלו' דבעי' בית או רואין א"נ הזמנה לדברי הירושלמי ואפי' יש בכל אחת כדי אותה ברכה ועוד הדעת נותנת שדינן שוה ואין צריך ראיה.
והא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו גבי זימון ביצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו והוא דקרו ליה ועני ואפ"ה לענין עשרה לא משום דכתיב במקהלות ברכו אלהים התם היינו טעמא משום דנצטרפו לזימון מעיקרא דאכלו כאחת וזה שלא כדין פירש מהן הילכך כמקצת צירוף יוצא עמהן דמחבירה שלהן הוא אבל בשאר ברכות שלא נצטרף עמהם אין יוצא בברכתן כלל וכ"ש לתפלה ולכל דבר שבעשרה דלא דכיון דקדושה הוא בעינן במקהלות.
ויש דרך אחרת לפרש ולומר שאין דברי ר' יהושע ב"ל בשמועה זו ודברי אביי בעירובין אלא לענין תפלה והוא הדין לברכת המזון בשם דבעינן במקהלות ברכו אלהים כדאיתא בפ' שלשה שאכלו אבל לזימון שלשה מצטרפין אפי' בשני בתים כדרך הירושלמי, ולזו הסברא אפשר בצבור ושליח צבור בגדולה ויחיד בקטנה שעונה עמהם דהא איכא מקהלה ואיהו חזי לאיצטרופוי וכן בשתי חבורות שבזו כדי זימון בשם ובזו כן מצטרפות הן ומזמך אחד לכולן כמו שאמרו שם בירוש' ר' ברכיה מוקי לאמורא על אתרא מציעאה בבי מדרשת והוא מזמן על אילן ועל אילן וכבר כתבתי שאין הירושלמי הזה מתחוור.
ולענין האי מימרא דשמעתין מסתברא דהלכה כר' יהושע בן לוי וכן פסק רבינו ז"ל בכ"מ ותמהני עליו למה לא כתבן להלכות אלו במסכת ברכות:

כל שביארנו ביוצא שהוא נפסל פירושו בכל אחד למחיצתו הראויה לו ושלש מינים הם קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים חוץ לחומת העיר ובשר הפסח אפי' בחוץ לבית שנאכל בו ולא סוף דבר בחוץ לבית אלא אפי' מחבורה לחבורה בבית אחד וכל שהוציא מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיעקור מזו ויניח בזו הוצאה כתובה בו כשבת ולפיכך צריך עקירה והנחה כשבת אבל פרים הנשרפים אע"פ שהוצאה כתובה בהם אין צריכין הנחה לטומאתם והוא שפרים הנשרפים היו נשרפים חוץ לשלש מחנות וסובלים היו אותם במוטות וכל שיצאו חוץ לחמת העזרה שהוא המחנה הראשון נטמאו הנושאים טומאת בגדים ואם יצאו הראשונים ההולכים לפי המוטות ולא יצאו עדיין האחרונים הראשונים שיצאו מטמאין בגדים והאחרונים שלא יצאו אין מטמאין עד שיצאו הא כל שיצאו טמאים אע"פ שלא הונח ואין צריך להעמידה בהוציאום דרך גרירה שיש שם הנחה אלא אף בלא הנחה ויש פוסקים דוקא בגרירה ולא יראה כן:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר אבר שיצא מקצתו חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף עד שמגיעו לפרק וחותך ובמוקדשין קוצץ בקפיץ שאין בו שבירת עצם מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והחלונות ועובי החומה כלפנים אמר הר"ם קדשי הקדשים אינן נאכלין אלא בעזרה בלבד וקדשי קלים בכל העיר והפסח בחבורתו בלבד כי השם צוה בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית ואלו הגדרים שנתן מקצתן כלפני' ומקצתן כלחוץ כוללים השלשה ר"ל העזרה והמחנה וחבורת הפסח והשם אמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וקבלנו כי ענין זה הכתו' שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיא בשדה והיא טריפה כאלו אמר ובשר שיצא לשדה טריפה היא ולפיכך כשיוציא אדם מבשר קדשי הקדשי' חוץ לעזרה או כלום מבשר קדשי קלים חוץ לירושלים או כלום מבשר הפסח חוץ לבית נאסר אותו הבשר שיצא והוא אסור באכילה וכשיצא מקצת האבר מן הפסח אי אפשר לחתוך העצם ממקום היוצא מפני שמנענו הכתוב ועצם לא תשברו בו ומפני זה חותכין הבשר היוצא מזה העצם וקולף הנשאר מן הבשר הפנימי ואוכלו ומגלה הפרק ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ אבל בקדשים כשיצא מקצת האבר חותכין אותן כל מה שיצא מן הבשר והעצם וקופיץ הוא סכין גדול ואגף מקום הדלתות כשסוגרין אותן הדלתות נבדל החיצון מן הפנימי:

אמר המאירי אבר שיצא מקצתו וכו' כבר ידעת שכל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו נאסר וטעון שריפה שכך מצינו בשעיר ראש חדש שבשמיני למלואים שאמר להם משה הן לא הובא את דמה כלומר ששאל להם אם הוזה מדמה בפנים שאלו כן היה ראוי לישרף שכל חטאת חיצונה שהזה מדמה טעון שריפה וכן שאל להם אם יצא לחוץ שאלו כן היה ראוי גם כן לישרף והם השיבוהו בשתיהן שלא הוזה מדמה בפנים ולא יצא לחוץ והוא שאמר הן לא הובא את דמה כו' כלומר אחר שלא הוזה מבפנים וכן שבמקום הקדש היתה ולא יצאה לחוץ למה נשרפה ומדוע לא אכלתם וכו' עד שהשיבוהו אם מפני טומאה אם מפני אנינות על הדרך שכתבנו למעלה וכבר ביארנו בסמוך ששלשה מקומות הם מוגבלים בקדשים שיציאתם משם מביאתם לידי כך והם חומת העזרה לקדשי קדשים וחומת העיר לקדשים קלים וחומת הבית לבשר הפסח שנ' לא תוציא מן הבית ולא בית דוקא אלא ממקום החבורה:

מעתה פסח שיצא מקצת אבר אחד ממנו חוץ למחיצתו ר"ל ממחיצת החבורה והוא צריך לחתוך היוצא לשריפה ולהתיר הנשאר ולחתכו אי אפשר שהרי אסור בשבירת עצם כיצד הוא עושה חותך את הבשר היוצא לחוץ בצמצום עד שמגיע לעצם ומניחו וקולף הבשר הנשאר בפנים על האבר מסביבות האבר עד שמגיע לפרק והוא מקום שמתחברים בו שני העצמות וחותך שם הגידים שמחברין אותם שאין בהם משום שבירת עצם ומשליך כל האבר ואוכל הבשר שקלף מעליו ושורף אותו שכבר חתך מעל מקצת היוצא לחוץ ואין צריך להעמידה בשאין כזית בשר על אותו עצם לומר שאלו כן טמא הוא ומטמא כל מה שבפנים שהרי יוצא בפסח אינו טמא כמו שביארנו בסמוך הואיל ובני חבורה זריזים הם לא גזרו בכך ובמוקדשין ר"ל בקדשי קדשים שיצא מקצת האבר חוץ לעזרה ובקלים חוץ לחומת העיר הואיל ואין בהם משום שבירת עצם קוצץ (בכפיס) [בקופיץ] במקום המצומצם ליציאת חוץ עצם ובשר כאחד:

ושמא תאמר בזו מיהא מה הועלנו והרי נטמא בו מספק שהרי היוצא בשאר קדשים נסתפקנו בו למעלה אם גזרו בו טומאת ידים אם לאו וכל שמטמא את הידים מטמא בקדש אפשר שמאחר שהופקעה ממנו טומאת ידים שהרי כל ספק טומאת ידים טהור הופקעה ממנו כל טומאה או שמא באבר שאין עליו כביצה בשר או מוח שאין טומאה לפחות מכביצה באוכלין כמו שביארנו:

מן האגוף לפנים וכו' פי' דרך העולם שעושים באמצע האסקופה העליונה שבפתח בחציה שכנגד חוץ בנין או עץ בולט על פני כל רוחב הפתח שהדלת דופק עליו והוא הנקרא אגוף וכשהדלת נסגר בשאר האגוף עם חצי עובי הכותל מבחוץ ומקצת עובי הכותל לפנים והדלת מבדלת בין חיצון לפנימי ואמר שאם יצא מן האגוף ולחוץ כלחוץ ונאסר וממנו ולפנים כלפנים ומותר ומקום האגוף עצמו אם הוא כלפנים או כלחוץ לא נתברר כאן ולפי מה שיתבאר בגמ' כל שבשערי חומת העזרה בקדשי קדשים כלפנים שכל שערי העזרה נתקדש עביין בקדושת עזרה חוץ משערי נקנור שלא נתקדשו ופירשו הטעם מפני המצורעים שעומדים שם תחת האגוף ביום שמיני לספירתם אלא שחייבים להביא כפרתם כדי להכניס שם בהונותיהם לחלל העזרה שמן הדלת ולפנים להזות עליהם כסדר הכתוב בהן בפרשת זאת תהיה שהתירה להם תורה לענין זה ביאה במקצת אע"פ שהם עדיין מחוסרי כפרה ושביאה במקצת שמה ביאה לחייב עליה בשאר מקומות שהרי אם היו עומדין חוץ לאגוף כלו לא היתה ידם משגת לפנים ואין קרוי לפני ה' אלא בחלל העזרה שמן הדלת ולפנים ולהוציא הדם אי אפשר שהרי נפסל הוא ביוצא אבל שערי ירושלים לקדשים קלים או של נקנור לקדשי קדשים תחת האגוף עצמו כלחוץ ששערי ירושלם גם כן לא נתקדש עביין לקדושת ירושלם מפני המצורעים שלפעמים מצטערים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ועומדין להם עד הדלתות ונמצאו עומדים תחת האגוף:

החלונות ר"ל שבחומת ירושלים ועובי החומה כלו כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים וזו של חלונות פרשוה בגמ' בשאינן גבוהות יותר מקרקע ההיכל שאלו כן הרי הן כגגין וגגות שבירושלים לא נתקדשו לאכילת קדשים אא"כ הם נמוכים כשיעור קרקע ההיכל ואף בחומה פירושה בבר שורה כלומר חומה קטנה שסמוכה לחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע העזרה אבל החיצונה שהיא גבוהה על קרקע העזרה לא נתקדש עביה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

אע"פ שבמשנתנו אמרו שמאגוף ולחוץ כלחוץ לענין תפלה נחלקו במן האגוף ולחוץ אם כלחוץ אם כלפנים שלדעת רב כלחוץ ולדעת ר' יהושע כלפנים ואף הפוסקים נחלקו בפסק זה ופרשוה גדולי הרבנים לענין צרוף עשרה ונמצא לפירוש זה שלדעת הפוסקים כרב כל שהוא מן האגוף ולפנים מצטרף לעשרה ומן האגוף ולחוץ אינו מצטרף ויש פוסקים כר' יהושע שאמר שאף מחיצת ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים שאין פרגוד ננעל בפני הקב"ה והכל גלוי לפניו ואף מן האגוף ולחוץ מצטרף ויש שואלין בה והרי אמרו בערובין פרק גגות צ"ב ב' צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן כלומר שהרי צבור שהוא עיקר הוא בגדולה שהיא עיקר גם כן ושליח צבור שהוא בקטנה נחשב כאלו היא עמהם אבל אם צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהצבור עיקר ושליח צבור שהוא בגדולה אינו נחשב כאלו הוא עמהם אלמא שהמחיצה מפסקת:

ומתוך כך י"מ שזו שבעירובין הוא שנאמרה לענין צירוף כגון שאין במקום ששליח צבור לשם וכל שיש מחיצה בנתים אין מצטרפין אבל זו שבכאן נאמרה לענין שהיחיד עומד בחוץ יכול לענות לקדיש וקדושה והרי שיש במקום ששליח צבור לשם עשרה ויוצא בה ידי חובת תפלה צבור וקדיש וקדושה וברכו ושאר דברים שאין נאמרין ביחיד ולדעת האומר כלחוץ אינו יכול לענות אע"פ ששליח צבור יש עמו עשרה ואינו יוצא ידי חובת תפלת צבור והלכה כר' יהושע וכן כתבוה ופרשוה גדולי המפרשים והוא שאמרו בברכת כהנים במסכת סוטה ל"ח ב' שאף אותם שיש מחיצה בנתים בכלל הברכה ואפי' לא נפרצה לה ושאין שם פתח ואפי' רחוק ממנה כל שקולו של שליח צבור נשמע לשם ולענין צירוף מיהא דוקא בצבור בגדולה ושתהא האחרת נפרצת לה במלואה או שהפרצה ביתר מעשר ואלמלא כן אע"פ שיש שם פתח אין בה צירוף וכל שכן מבית לעליה ויש לפרש שאף זו לענין צירוף לומר לדעת ר' יהושע שכל שהוא תחת הפתח ואע"פ שהוא מן האגוף ולחוץ מצטרף הא לענין יציאת ידי חובת תפלת צבור כלם מודים שכל שקולו נשמע יוצא בו ידי חובתו ואע"פ שלענין פסק אפשר שכך הוא לענין פירוש מיהא אינו נראה שאם כן היה לו לומר אף מן האגוף ולחוץ לענין תפלה כלפנים ולא היה לו להחליט ולומר אפי' מחיצה של ברזל ושמא כנגד מחיצת הדלת אמרה ודרך גוזמא אמר שאפי' היתה של ברזל הואיל והוא תחת פתחו של אותו בית ואע"פ שעומדת לינעל מצטרף:

ולחכמי הדורות ראיתי שפרשו גם כן זו של ר' יהושע לענין צירוף אלא שדעתם שלא נחלק ר' יהושע אלא על העומד כנגד הפתח בחצר שלפני הבית כדין שתי חבורות האוכלות בבית אחד ומקצתם רואים אלו את אלו שמצטרפין שלדעת רב הפתח מפסיק ואינו כשתי חבורות שבבית אחד ולר' יהושע כיון שדיורי הבית בחצר כבית אחד הוא וכל שמקצתן רואין זה את זה מצטרפין ואע"פ שהפתח עומד לינעל על זו הוא אומר אפי' מחיצה וכו' וכמו שפרשנו אבל כל שהם בתים חלוקים שכותל מפסיק אע"פ שפתח פתוח ביניהם הואיל ודיורין חלוקים הם אין מצטרפין לעולם וכי ההיא דעירובין תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין אחד בגדולה ותשעה בקטנה אין מצטרפין ואף זו דוקא בחצר קטנה שלפני הבית או שהוא בתוך הבית אבל שני בתים לא אע"פ שפתח פתוח ביניהם ואע"פ שלענין זימון בשתי חבורות שהזכרנו שמצטרפין אמרו בתלמוד המערב לשני בתים נצרכה כבר פרשוה שם כשנכנסו מתחלה לכך ר"ל שאמרו ניזיל ניכול נהמא בדוך פלן וכל שהוא כן ורואין מקצתן אלו את אלו מצטרפין הא תפלה דוקא בבית אחד כדרך שהזכרנו ואף לענין זמון הם מפקפקין בה ממה שאמרו שם אלין דבי נשיאה מה נתעבד לון כבית אחד או כשני בתים אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין אלמא כל שני בתים אין מצטרפין וכן ראיתי עוד שם ר' ברכיה מקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין ומ"מ מבית לחצר מצטרפין אף אם החצר גדולה שדיורי בית בחצר לעולם ונראה שאף לתפלה כן וזו שבערובין בששתיהן חצרות ולדעת זה לקדיש ולקדושה וליציאת ידי חובת תפלת צבור ודאי עונה ויוצא אלא שאף הם ראיתי [שהשוו] את זו לזו לומר שאינו יכול לענות שום דבר שבקדושה ואין הדברים נראין:

גגין ועליות שבירושלים לא נתקדשו בקדושת העיר לאכול בהן קדשים קלים וכן גגין ועליות שבעזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה לאכול בהם קדשי קדשים אא"כ היו הגגות שוות לקרקע העזרה ושמא תאמר אם כן מהו שאמרו כזיתא בפסחא והללא פקע איגרא כלומר שמרוב ההמיה שהיתה שם באכילת כזית מן הפסח ובקריאת ההלל דומה כאלו הגגים מתבקעים שהדבר מוכיח שאוכלין היו את הפסח בגגים אינו כן אלא בקרקע היו אוכלין וקורין את ההלל בגגות ואע"פ שאמרו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופרשו בו אפיקו מאני כלומר שלא יעקרו מחבורה לחבורה לומר הוציאו כליכם מכאן ונלך לאכול עוד בחבורה פלונית ענינה לאכילה אבל שלא לאכילה כגון לקריאת ההלל רשאי ומ"מ עליות שבהיכל נתקדשו שנאמר ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליותיו וחדריו ובית הכפרת וכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כלומר שהכל היה במראה הנבואה ולא עוד אלא שעליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס בו פעם אחת בשנה ביום הכפורים לקטורת ולהזאת בין הבדים ועליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין אלא פעם אחת בשמיטה לראות מה היא צריכה לחזק את בדקה ועל זו אמרו דרך תימה על מי שהקשה מן ההיכל לשאר המקומות שבבית אטו מהיכל ניקים ונותיב כלומר וכי עומד אדם להקשות מן ההיכל לשאר המקומות שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה וכו' על הדרך שביארנו:

פרש"י בד"ה שערי עזרה כו' בעודו מחוסר כפורים כו' מצורע משתלח חוץ לג' מחנות כו' עכ"ל אין ענין ג' מחנות לכאן דבמחוסר כפורים קמיירי דלא משתלח אלא ממחנה שכינה בין בזב בין במצורע [ב] וי"ל דאכתי למה לא נתקדש שער נקנור דהא בנתקדש נמי יכול היה לעמוד המצורע מחוץ לשער ולהכניס בהונותיו תוך השער לתת שם עליו דם אשם וי"ל דתוך השער לא מקרי לפני ה' אלא בעזרה גופה ולכך הוצרך לעמוד בשער להכניס לעזרה ודו"ק:

תוס' בד"ה וכן לתפלה כו' ולענין שופר ומגילה נמי לא מצינן לפרש כו' עכ"ל ק"ק דהיאך ס"ד לפרושי הכי דהא רב וכן לתפלה קאמר ואימא לתפלה ממש קאמר לענין צירוף ומאי קאמר ופליגא דריב"ל דאיירי בשופר ומגילה וק"ל:

רש"י בד"ה מן האגף ולפנים כלפנים אגף כו' הד"א:

רש"י בד"ה חוצה. חוץ לחבורת אכילתו. כצ"ל:

רש"י ד"ה היו סובלין. יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שערי עזרה. מצורע משתלח חוץ כו'. עי' רש"א ולנ"פ שכוונתו לפרש בזה מה שאמר בגמרא מפני שמצורעין מגינין תחתיהן כו' וכזה דרכו בכ"ד ומה שהקשה למה ל"נ שע"נ כו'. ותירץ דתוך השער ל"מ לפני ה' כו' נעלם מכ"ת שקושייתו ותירוצו כבר נאמרו בתוספות (יבמות ז ב) ד"ה זה ור"ת כתב שם ישוב אחר ע"ש:

תוספות ד"ה לא. לולי דבריהם הנ"ל מתוך הסוגיא ופירוש רש"י דכל שערי עזרה נתקדשו אף מן האגף ולחוץ רק שערי ירושלים ושע"נ ל"נ מהאגף ולחוץ מטעמים שאמר רשברי"צ ובאגף עצמו יש חילוק ביניהם דשערי ירושלים ל"נ ושע"נ נתקדש. ולפ"ז שייך שפיר מימרא הב' דרשברי"צ מ"מ ל"נ שע"נ כו' לפירושא דמתניתין וגם מצאתי בגמרות ישנות הגי' כאן בשער עזרה בל"י וע"כ אשע"נ לחוד קאי ואף לגי' שערי ל"ר א"ש דשני פשפשין ה"ל לשע"נ וגם המה נקראים שערים בפ"ו דשקלים מ"ג ובספ"ב דמדות:

תוס' ד"ה החלונות. מפני שהיתה בין ב"ד ובין החומה. עמש"כ (בשבועות טו ב) ברש"י ד"ה הך בס"ד:

גמרא גגין ועליות. עי' מכות יב ע"א תד"ה אילן. ובמהרש"א שם ובמשנה למלך פי"ד ה"א מהל' שגגות:

מחבורה לחבורה מנא לן. חבורה של שני פסחים בבית אחד: חוצה. קרא יתירא הוא למילף חוץ לחבורת אכילתו: תן חוצה. לא גרסינן תן: עד שיניח. במקום חבורה האחרת: דעבד ליה עקירה והנחה. כשבת דבעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה (שבת דף צב:) והאי נמי אע''ג דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן: היו סובלין אותם במוטות. פרים הנשרפי' כגון פר ושעיר יוה''כ ופר העלם דבר ופר כהן משיח הנשרפין חוץ לג' מחנות וילפינן בסדר יומא בפ' שני שעירי (דף סח.) להלן בשאר פרים הנשרפין אתה נותן להם ג' מחנות וכאן ביום הכפורים אתה נותן להם מחנה אחת בתמיה דכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרף וגו' אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת מטמא בגדים דהא כתיב והשורף אותה יכבס בגדיו אלמא כשיוצאין מן העזרה מטמא בגדים שעליהם מיד ואע''ג דלא נח והכא הוצאה כתיבא דכתיב והוציא את הפר וגו': בנגררין. על גבי קרקע דאיכא הנחה: מתני' חותך עד שמגיע לעצם. כדפרישית לעיל: ובמוקדשים. בשאר קדשים שיצא מהן מקצת אבר: קוצץ. את היוצא בקופיץ: מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה שקורין רב''ץ : מן האגף ולפנים. דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים: מן האגף ולחוץ כלחוץ. דהיינו מקום הנקישה ואגף עצמו לא ידעי' השתא אי כלפנים אי כלחוץ ובגמרא מפרש ליה: החלונות. שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואע''ג דבעובי השערים לא אמרן הכי התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים: גמ' וכן לתפלה. העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אין מצטרף: אינה מפסקת. שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו: אגף עצמו. עובי השער מן הנקישה ולפנים: שערי ירושלים. אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עוביין: שערי עזרה. נתקדש עוביין בקדושת עזרה חוץ משער ניקנור מפני המצורע שעומד שם בעודו מחוסר כפורים ומכניס משם בהונותיו לעזרה מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות כדאמרינן באלו דברים (לעיל סז.): מפני מה לא נתקדשה שער ניקנור. בקדושת עזרה והוא שער המזרחית של עזרה: עומדין שם. ביום שמונה לימי ספרו לאחר שנתרפא וגלח וטבל והעריב שמשו בשביעי ועודנו מחוסר כפורים ותניא בהקומץ (מנחות כז.) מחוסר כפורים שנכנס לעזרה עונשו כרת ונפקא לן מעוד טומאתו בו ומכניס ידיו משם לעזרה לתת עליהן מדם האשם שאילו מוציאו לחוץ היה נפסל ביוצא וביאה במקצת לאו שמה ביאה לעונשו על כך אי נמי שמה ביאה וגזירת הכתוב היא והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה' וגו' (ויקרא יד): גגין ועליות לא נתקדשו. בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים: כזיתא פסחא. חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח: והלילא פקע איגרא. לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים שהיו אומרים ההלל על הפסח כדתנן לקמן (דף צה.) הראשון טעון הלל על אכילתו:

הוצאה כתיב ביה כשבת. פי' אל יצא איש ממקומו והיינו אל יוציא דהא תחומים דרבנן ואפילו למ''ד תחומין דאורייתא היינו מדשני ולא כתב אל יוציא אבל לדידיה נמי קרא בהוצאה מיירי כדמשמע סוף פ''ק דעירובין (דף יז:) דתני רבי חייא לוקין על תחומין דבר תורה פי' מאל יצא ופריך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא משמע דלהוצאה נמי אתא וא''ת דבריש הזורק (שבת צו:) דריש הוצאה מויכלא העם מהביא ואומר ר''י דאיצטריך חד להוצאה דעני וחד להוצאה דבעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרוע היא איצטריך למיכתב בתרוייהו ולהכי חשיב להו נמי בריש מסכת שבת (דף ב.) בתרתי לפי שכתובות בשני מקראות ומסיק אבות מאי ניהו יציאות יציאות תרתי הווין: בנגררין. אומר ר''י דלאו דוקא נגררין אלא שיהיו תוך ג' לקרקע דאפי' לרבנן דר''ע דלית להו קלוטה כמו שהונחה דמיא בזורק במעביר תוך ג' מודו דהכי אמרינן בהמוציא יין (שם דף פ.) אמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי אחרת דרך עליה חייב ופריך והא אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ומשני לא קשיא כאן בזורק כאן במעביר ולאו דוקא נקט התם דרך עליה דהוא הדין שלא דרך עליה תוך ג' אלא נקט דרך עליה דהשתא לא צריך שיהא תוך ג' רק שיהא תוך ג' דגרוגרת מיחייב ואם תאמר אכתי היאך ראשונים מטמא הא בשבת לא הויא הוצאה כענין זה הואיל ואגד הפר ביד האחרונים שבפנים כדמוכח בהמצניע (שם דף צא:) וי''ל דהכא מיירי שכל הפר חוץ לחומת העזרה ואפילו למאן דאמר התם אגד כלי שמיה אגד הנ''מ כלי שיש לו תוך דאינו חייב אם הוציא מקצתו שע''י מה שבפנים יכול להביאו מבפנים אבל ע''י משיכת המוט לא היו יכולים האחרונים להביאו אצלו: וכן לתפלה. פי' בקונטרס לענין צירוף ואין נראה דבאלו נאמרין (סוטה דף לח:) משמע סוגיא דגמרא דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת ובפרק כל גגות (עירובין צב:) משמע סתמא דגמרא דמחיצה מפסקת לצירוף דקאמר ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין ולענין שופר ומגילה נמי לא מצית לפרש דתנן בהדיא בפ' ראוהו ב''ד (ר''ה דף כז: ושם) היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה אם כוון לבו יצא ונראה לר''י דהכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך דאין מחיצה מפסקת לריב''ל ולרב יהודה מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה אבל שופר לא בעי עשרה: לא נתקדשה שער ניקנור. וא''ת אם כן בשערי עזרה גופה ליפלוג כאן בשער ניקנור כאן בשאר שערים וי''ל דמתניתין בפסח קאי שאינו נפסל אלא חוץ לחומת ירושלים: החלונות ועובי החומה כלפנים. בפ''ב דשבועות (דף טו:) פליגי כיצד מהלכים שתי תודות שהיו מקדשין בהם חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו משמע התם דמבפנים היו מהלכין דפריך בשלמא למאן דאמר זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת שכבר קדשה ראשונה אלא למאן דאמר כו' ואי מבחוץ היו מהלכין היכי קאמר דקדשה ראשונה חוץ לחומה והא דקאמר התם למאן דאמר זו כנגד זו פנימית הך דמקרבה לחומה אע''ג דמבפנים היו מהלכים קרי לה פנימית שהיא לצד חוץ ירושלים מפני שהיתה בין ב''ד ובין החומה אי נמי דמקרבה לחומת עזרות קאמר והא דקתני הכא שנתקדשה עובי החומה הקידוש היה תלוי בדעת ב''ד וקדשה שפיר עובי החומה וחלונות אי נמי למאן דמסקינן בגמרא עובי החומה בבר שורא אתי שפיר דלשם ודאי יכולים לילך ולקדש: