דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

לא כאשר אמרת לפרש הברייתא; אלא לעולם כל שאין עליו כזית בשר במקום שבירה אין בו משום שבירת עצם; והכי קאמר הברייתא:

אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ ויש עליו כזית בשר מבפנים [מוח] במקום השבירה, יש בו משום שבירת עצם; ולהשמיענו באה הברייתא שאף המוח שבתוך העצם אכילה היא [רש"י]:

והתניא [בניחותא] כאשר אמרנו שאסור לשבור עצם שיש בו מוח, ואין אומרים יבוא עשה של אכילת המוח, וידחה את לא תעשה דשבירת עצם: [240]

דתניא: כתיב: ועצם לא תשברו בו. ללמדך:

אחד עצם שיש בו מוח אסור לשוברו, ואפילו כדי להוציא את מוחו ולאוכלו.

ואחד עצם שאין בו מוח [ויש עליו בשר מלמעלה, לקוטי הלכות], אסור לשוברו.

ומה אני מקיים: "ואכלו את הבשר בלילה הזה", רק בבשר שעל גבי העצם, אבל מוח שבתוך העצם אין צריך לאוכלו.

ואפילו לנקוב העצם על ידי גחלת [שאין בכך משום שבירת עצם] נמי אינו חייב, כיון דלא מצריך קרא לעשות מילתא דאתי ביה לידי תקלה, כי אפשר יפקע העצם שלא במקום גחלת, ועבר על "ועצם לא תשברו בו" [רש"י].

או אינו כמו שאמרנו, אלא "ואכלו את הבשר בלילה הזה" אף בבשר שבתוך העצם; ומה אני מקיים "ועצם לא תשברו בו" רק בעצם שאין בו מוח. אבל בעצם שיש בו מוח הרי זה שובר את העצם ואוכל את מוחו.

ואל תתמה בזה: שהרי יבוא עשה וידחה את לא תעשה. [241]

אין לומר כן:

כי כשהוא, הכתוב, אומר "ועצם לא ישברו בו" בפסח שני.

שאין תלמוד לומר [מיותר הוא].

שהרי כבר נאמר בפסח שני "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", ושבירת העצם בכלל.

על כרחך הוי אומר: ללמדנו בא הכתוב: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח - הרי הוא בכלל "ועצם לא תשברו בו". [242]

מיתיבי לריש לקיש, הסובר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו במקום אחר אין בו משום שבירת עצם, מהא דתנן:

אבר שיצא מקצתו חוץ לחומת ירושלים [על פי רש"י לעיל פד ב], ונאסר אותו מקצת משום "יוצא", וצריך לשורפו [מאירי].

הרי זה חותך, עושה חיתוך סביב הבשר, בקו המפריד בין הבשר שיצא לבשר שלא יצא, עד מקום שמגיע לעצם.

ואינו שוברו שם מפני איסור שבירת עצם, אלא קולף את הבשר שלא יצא עד שמגיע לפרק [מקום חיבור שני עצמות], וחותך במקום הפרק [שאין זו שבירה אלא ניתוק גידין המותר בפסח], ומשליך את העצם שיצא מקצתו, ויאכל את הבשר הנקלף [רש"י, וראה הערה [243]].

ואי אמרת: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש [עליו כזית בשר, ב"ח] במקום אחר, אין בו משום שבירת העצם, וכדעת ריש לקיש:

אם כן, למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחותך?!

נקלוף ביה פורתא יקלוף מעט בשר מעל העצם, ונתבריה סמוך למקום היציאה, שהרי לאחר שקולפו שוב אין בשר על גבי מקום השבירה?! [244]

אביי אמר מתרץ: משום פקע, חיישינן שמא כאשר יכה על המקום הקלוף כדי לשוברו, יפקע וישבר אף העצם שתחת הבשר. [245]

רבינא אמר מתרץ: המשנה מדברת בעצם הקולית שיש בה מוח, והרי היא כעצם שיש בה בשר מחמת המוח, ולפיכך אסור לשוברה כלל.

תנן התם בפרק ערבי פסחים:

הפיגול והנותר מטמאין את הידים, חכמים גזרו עליהם טומאה כדמפרש טעמא ואזיל.

רב הונא ורב חסדא פירשו משנה זו, וגם נחלקו בה:

חד אמר לפרש טעם הטומאה בפיגול [כדמפרש הגמרא ואזיל]:

שהיא מפני חשדי כהונה, כהנים שהיו חשודים לפגל קרבנות שונאיהם, וכדי שיימנעו מכך, אמרו, שהידים שנגעו בפיגול טמאות וצריכות טבילה לקודש, ומתוך כך יימנעו מלפגל כדי שלא לטרוח בטבילה לאחר מכן, ואף שרשעים הם שאינם חשים מלפגל את הקרבנות, מכל מקום טומאה חמורה עליהם [תוספות]. [246]

וחד אמר לפרש טעם הטומאה בנותר [כדמפרש הגמרא ואזיל]:

שהיא מפני עצלי כהונה, המתעצלים באכילת הקדשים בזמנן, והואיל ויהיו נאלצים להטביל את ידיהם משיגעו לאחר מכן במה שהותירו וטירחה היא להם, הרי שלא יותירו.

ומפרשת הגמרא שלא נחלקו רב הונא ורב חסדא בפירוש המשנה, אלא מר אחד מהם מתני אמר את טעמו אפיגול, ומר מתני אנותר.

מאן דמתני אפיגול, ביאר הטעם משום חשדי כהונה.

ומאן דמתני אנותר, משום עצלי כהונה.

ועוד נחלקו רב הונא ורב חסדא במשנה זו:

מר מתני: שיעור הפיגול והנותר כדי לטמא הוא בכזית.

ומר מתני: שיעור הפיגול והנותר הוא ב כביצה.

ומפרשינן טעמייהו:

מאן דמתני כי שיעור הטומאה הוא בכזית, מפני שהוא סובר שיעור טומאתו כאיסורו, כשם שאיסור אכילתם הוא בכזית, כך שיעורם בכדי לטמא הוא בכזית.

ומאן דמתני כי שיעור הטומאה הוא בכביצה, מפני שהוא סובר: שיעור טומאה מחודשת זו של חכמים כטומאתו, כלומר: כאותו שיעור של אוכלין אלו לענין לטמא אחרים טומאה דאורייתא [247] אילו היו טמאים, שהוא בכביצה [שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים].

איבעיא להו: האם על "יוצא" נמי גזרו רבנן טומאה משום עצלי כהונה שיבואו להוציא, וכשם שגזרו על הנותר בגללם, או לא?

מי אמרינן: רק נותר הוא דגזרו חכמים טומאה, כיון דאתי כהנים לאיעצולי ביה ומתוך עצלות ייעשה נותר מאליו, אבל יוצא אין לחוש שמא יוציאוהו חוץ למקומו ומחיצתו, כי אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים, ואם כן לא גזרו ביה רבנן טומאה.

או דילמא לא שנא כי יש לחוש לזה כמו לזה?

תא שמע מן המשנה שהובאה לעיל: אבר שיצא מקצתו, חותך עד מקום שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך.

ואי אמרת גזרו ביה - ביוצא - רבנן טומאה, כי חתיך ליה מאי הוי?!

והרי כיון שבשר אחד היו, הא (קמטמא) [קא מיטמי, רש"י] ליה, נטמא החלק שלא יצא לחוץ מן החלק שיצא [שכל המטמא את הידים מטמא בקודש, מאירי], והואיל ונטמא אף החלק שלא יצא, הרי אסור הוא באכילה ולשם מה קולפו?! ומשנינן: כיון שאתה בא לטמאות את החלק שלא יצא על ידי חיבורו לבשר שיצא, ואותו מקום שנתחברו החלקים כיון שאינו נראה "בית הסתרים" הוא, הרי טומאת סתרים היא, וטומאת סתרים לא מטמיא.

ואכתי תמהינן: ולרבינא דאמר: חיבורי אוכלין [אוכל מחובר] לאו חיבור הוא וכמאן דמפרתי דמי, אינו נקרא מחובר וכאילו מופרדים הם זה מזה ואינו נחשב "בית הסתרים".

אם כן, מאי איכא למימר ליישב קושייתנו: הא קנגע בהדדי וקא מטמא?!

אלא כך איכא לשנויי: המשנה מדברת כשאין בחלק היוצא שיעור כדי לטמא.

למאן דמתני כי שיעור טומאתם בכדי לטמא הוא בכזית, מיירי הכא דלית ביה כזית באותו חלק שיצא, ולפיכך אינו מטמא את מה שלא יצא.

ו [ל] מאן דמתני כי שיעור טומאתם הוא בכביצה, מיירי מתניתין דלית ביה באותו חלק שיצא כביצה.

תא שמע לפשוט ספיקינו אם גזרו טומאה ביוצא:

שתי חבורות של שני פסחים שהיו אוכלים בבית אחד, אסור להוציא בשר הפסח ממקום אכילת חבורה זו למקום אכילת החבורה האחרת, והרי הוא בכלל מה שאמרה תורה: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה [וכנדרש בעמוד ב]. [248]

המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אע"פ שהוא בלא תעשה ד"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", הרי הוא טהור.

והרי מאי לאו, האם לא, "טהור" שאמרו בברייתא, היינו רק לומר, שהוא טהור ואין בו טומאה ומיהו; אסור הוא הבשר שיצא.

דהרי יוצא מחבורה לחבורה, כ"יוצא" חוץ למחיצתו [כגון: קדשי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן שהיא העזרה, או קדשים קלים שיצאו חוץ למחיצתן שהיא חומת ירושלים] דמי, ומפסיל ב"יוצא".

והואיל ונפסל הרי הוא אסור, שכן למדנו לעיל דף כד א: "לא יאכל כי קודש הוא, כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו".

וכיון שאסור הוא משום "יוצא", ואפילו הכי קתני "טהור", אלמא לא גזרו רבנן בשום "יוצא" דין טומאה.

ומשנינן: לא כאשר אמרת, ש"טהור" שאמרו בברייתא, לא באו אלא לטהרו מטומאה, ומכל מקום הרי הוא נפסל ב"יוצא" ואסור באכילה.

אלא טהור ומותר, כיון דיוצא מחבורה לחבורה, לאו כיוצא חוץ למחיצתו דמי.

ודחינן לתירוץ זה: וכי אמנם כן לא מפסיל בשר שיצא מחבורה לחבורה - ב"יוצא"?!

הא קא תני סיפא: האוכלו הרי זה בלא תעשה ד"לא יאכל כי קודש הוא" הרי ש"יוצא" הוא ופסול. [249]

והואיל וכן ש"יוצא" הוא, הדרא קושיא לדוכתיה אמאי טהור הוא, אלא על כרחך שכל "יוצא" אינו טמא.

ובשלמא למאן דאמר: אין טומאה אלא בכביצה, יש לומר דמיירי: דאית ביה כזית [שיעור איסור כדי לעבור עליו בלא תעשה], ומיהו לית ביה כביצה.

אלא למאן דאמר: שיעור טומאתו בכזית, והרי על כרחך מיירי בדאית ביה כזית, שהרי שנינו שעובר ב"לא תעשה", ואם כן מאי איכא למימר?!

אלא כך יש ליישב: ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו רבנן טומאה!

ומאי טעמא שונה הפסח משאר הקדשים? כי בני חבורה זריזין הן ומזהר זהירי ביה, רבים הם בני החבורה ומזרזים זה את זה שלא להוציא, ואין צריך להחמיר עליהם ולגזור בו טומאה כדי שלא יבואו להוציא.

אלא כי קמיבעיא לן: ביוצא בקדשים מאי, האם גזרו בו טומאה?

ומסקינן: תיקו. [250]

הערות

[240] כן פירש רש"י. א. ולכאורה היה לו לפרש כפשוטו, דמייתי סייעתא לעיקר החידוש, והיינו שאסור לשבור אף עצם שאין בו אלא מוח כיון ד"אכילה" היא וכמו שפירש רש"י; ומוכיחה הגמרא כן, מהא שדנו בברייתא שיבוא עשה של אכילת פסח וידחה לאו של שבירת עצם כדי לאכול את המוח, הרי דאכילת המוח "אכילה" היא. ויש מן האחרונים שכתבו לפרש: כי מן הברייתא שהביאה הגמרא אין להוכיח שיהיה בעצם שאין בו אלא מוח - משום שבירת עצם. שהרי יש לומר: אף כי בפשוטו "אכילה" היא ויש בה כדי לדחות את הלאו של שבירת עצם, מכל מקום אחר שלמדנו שאינו דוחה את הלאו, שוב ממילא לאו "אכילה" היא כיון שאינו עומד לאכילה, ואין על העצם שיש בו מוח איסור שבירת עצם. ב. אין להקשות, למה לא פירש רש"י, דמייתי ראיה שבעצם שיש בו מוח יש בו משום שבירת עצם כמבואר בברייתא דמייתינן, דיש לומר דמיירי הברייתא בעצם שיש עליו מוח מבפנים וכזית בשר מבחוץ.

[241] תמהו התוספות: והרי בעידנא דמיעקר לאו ד"ועצם לא ישברו בו", עדיין לא מתקיים העשה של "ואכלו את הבשר", וכל כי האי גוונא אין עשה דוחה לא תעשה?! ובפסקי התוספות בזבחים סימן סט, כתבו [וכפי שפירשם ב"אור חדש"]: דבמקום שאי אפשר בשום פעם לקיים העשה אלא על ידי עקירת הלאו, הרי העשה דוחה את הלאו אפילו שלא בעידנא. ובשפת אמת הביא להקשות על קושיית התוספות: דמשכחת לה שבירת עצם בעידנא דאכילת בשר, באוכל עצמות רכים שהם נשברים באכילתו, [וגם זה מיקרי "שבירה", כמבואר ברמב"ם פרק י מקרבן פסח] ; וראה שם מה שכתב בזה. עוד הקשו התוספות: והרי קיימא לן דבכל מקום שאפשר לקיים שניהם הן את העשה והן את הלא תעשה, אין העשה דוחה את הלאו; והרי כאן אפשר לקיים שניהם על ידי הוצאת המוח בנקיבת גחלת?! ותירצו בתוספות: כי לדעת רבא לעיל דבנקיבת גומרתא יש בו משום הפסד קדשים אתי שפיר [ובתוספות זבחים צז ב האריכו יותר; וראה מהרש"א ורעק"א]. וביאר דבריהם בדבר אברהם חלק ב סימן ד אות י: "ואע"ג דהאי איסורא בפני עצמה אינו בכדי דחיית לא תעשה, מכל מקום מהני לאשוויי אי אפשר לקיים שניהם"; והביא בשם הרשב"א בביצה, שכתב, שאם אפשר לקיים שניהם על ידי שימתין מלקיים העשה עכשיו, ויש חשש דילמא מיטריד ולא יעשה העשה, מיקרי אי אפשר לקיים שניהם.

[242] ומכאן אנו לומדים לכל התורה כולה שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, גמרא זבחים צז ב הובאה בתוספות כאן.

[243] לשון רש"י שכתב: "חותך את הבשר סביב עד שמגיע לעצם וקולף הבשר שלא יצא וחותך את הפרק, ומשליך את העצם שיצא מקצתו", צריך ביאור; שהרי טעון העצם שריפה, כיון שלא נקלף ממנו אלא הבשר שלא יצא?! וראה היטב לשון המאירי בזה.

[244] כתב באור שמח [שהובא לעיל בהערה (238)]: אע"ג דעצם שהיה עליו כזית בשר בשעת זריקה ועכשיו אין בו אסור לשוברו וכפי שנתבאר לעיל; הרי כבר נתבאר, כי היינו דוקא לדעת הסובר: פסח שהיתה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת העצם, ואילו כאן קיימינן לדעת רבי [שהרי רבי יוחנן וריש לקיש בדעת רבי הוא שנחלקו וכפי שנתבאר בשם התוספות], והרי רבי סובר: היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם; וכיון שכן, הואיל והסיר מעליו את הבשר הרי שמותר לשוברו.

[245] ראה מה שנתבאר לעיל פד ב בהערה (233), בענין "אין מתכוין".

[246] א. ואם תאמר: והלוא למדנו לעיל דף יט א, "זכינו שאין טומאת ידים במקדש", ואם כן אף אם יפגל במקדש הרי לא ייטמאו ידיו?! ומיהו לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק ח מהלכות אבות הטומאות, דאם נטמאו ידיו במקדש ונגע בקודש חוץ למקדש הרי הקודש טמא, יש לומר דהכא נמי מטמא את הידים לענין חוץ למקדש, ומזה ראיה לדעת הרמב"ם. ומיהו בערוך ערך חשוד פירש: ד"חשדי כהונה" היינו שלא יחשדוהו שבא לאוכלו, ויש לומר דאיירי חוץ למקדש; חזון איש ידים סימן ז ס"ק יד. ב. ברש"י לקמן קכא א כתב עוד לפרש "חשדי כהונה": "ועוד דשלמים הן, ואין לכהן בהן אלא חזה ושוק, וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאוכלן כולן". ותמה עליו הרשב"ם שם: דאין פיגול אלא בשוחט על מנת לאכול ממנו חוץ לזמנו, והשוחט שלמים לשם חטאת אין כאן פיגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה".

[247] רשב"ם לקמן קכא א. וראה מלוא הרועים.

[248] נתבאר על פי שיטת רש"י בעמוד ב ד"ה מחבורה לחבורה: "חבורה של שני פסחים בבית אחד", ומשמע הא של פסח אחד אין איסור להוציאו. אמנם שיטת התוספות והרמב"ם כי אסור להוציא מחבורה לחבורה אפילו כשהן שתי חבורות של פסח אחד, מנחת חינוך מצוה טו, וזבח תודה. ובמנחת חינוך שם נסתפק לדעת תוספות: אם האיסור הוא דוקא מחבורה לחבורה, או אפילו לא היתה אלא חבורה אחת בבית והוציא ממקום אכילתה אם חייב, ראה שם, ובהערה (252).

[249] כן פירש רש"י כאן; אבל בדף צה סוף ע"א פירש רש"י, שהוא בלא תעשה ד"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" שדרשוהו חז"ל על בשר היוצא חוץ למחיצתו. והר"ח כתב כאן: דתניא בתורת כהנים: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", "בכל" לרבות את היוצא; "והבשר כל טהור יאכל בשר" לרבות הפנימי שהוא מותר, מכאן אמרו "אבר שיצא מקצתו וכו". וראה עוד ברש"י שם דף צ"ה, דאית תנא דלא סבירא ליה דמיפסיל ביוצא כשהוציאו מן הבית או מחבורה לחבורה.

[250] הצל"ח ורבינו עקיבא איגר למדו מדברי הרמב"ם בפרק ח' משאר אבות הטומאות, כי לא אמרו כאן לחלק בין פסח לשאר הקדשים, אלא לענין פסח שיצא חוץ לבית או חוץ לחבורה שהוא "יוצא" השייך בפסח בלבד, אבל פסח שיצא חוץ לחומת ירושלים שאף בשאר הקדשים "יוצא" הוא, אין חילוק בין פסח לשאר הקדשים, "כיון דגזרו בשאר קדשים גם פסח בכלל".

לא כך הכוונה, אלא הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ אבל יש עליו כזית בשר (מוח העצם) מבפנים במקום שבירה במקום שבו שוברים שנאסרה שבירתה.

ומעירים: והתניא [וכן אכן שנינו] על הנאמר בכתוב: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) — אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואם כן ומה אני מקיים במצות עשה של "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) — דווקא בבשר שעל גבי העצם.

ודנים באותו מדרש הלכה: או אינו אלא שחלה מצות אכילת הפסח גם בבשר שבתוך העצם (מוח העצם), ומה אני מקיים "ועצם לא תשברו בו" — דווקא בעצם שאין בו מוח, אבל בעצם שיש בו מוח — שובר מלכתחילה ואוכל. ואל תתמה שמותר לעבור כך על איסור שבתורה, שהרי אפשר לומר: יבא עשה של אכילת הבשר וידחה לא תעשה של שבירת העצם, לפי הכלל שמצות עשה דוחה את לא תעשה,

אבל כשהוא אומר "לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט, יב) האמור בפסח שני, שאין תלמוד לומר בחזרה על איסור זה לגופו שהרי כבר נאמר "ככל חקת הפסח יעשו אתו" ונכלל בכך גם איסור שבירת העצם, הוי אומר שבאה חזרה זו להדגיש את האיסור ולומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אסורים בשבירה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: אבר שיצא מקצתו מחוץ לתחום המותר ונפסל על ידי כך, חותך את הבשר שיצא עד מקום שמגיע לעצם שבאבר זה וקולף את שאר הבשר עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך ומשליך את העצם ואוכל את הבשר,

ואי אמרת [ואם אומר אתה] אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו במקום אחר אין בו משום איסור שבירת העצם, אם כן למה לי שיהא קולף עד שמגיע לפרק וחותך? נקלוף ביה פורתא ונתבריה [נקלוף ממנו מעליו את הבשר הנוגע בו ונשברנו] שהרי אין בשר במקום השבירה!

אביי אמר: אין עושים זאת משום פקע, שמא תיפקע כתוצאה מכך כל העצם אף במקום בשר. רבינא אמר: מדובר כאן בקולית (עצם הירך) שיש מוח מרובה בתוכה ולא די בקילופה.

א תנן התם [שנינו שם במשנה]: הפיגול והנותר... מטמאין את הידים מדברי סופרים אף שבתורה לא נאמרה בהם טומאה. ובטעם הדבר נחלקו רב הונא ורב חסדא. חד [אחד] מהם אמר: הטעם הוא מפני חשדי כהונה הכהנים החשודים לקלקל במזיד, שמתוך שנאה לבעל הקרבן יבואו לפגל את קרבנו ולכן גזרו על הפיגול, שיטמא מיד את ידי הכהן העושה קרבן זה, ויהא זה לו לקנס. וחד [ואחד] מהם אמר: הטעם הוא מפני עצלי כהונה שלא יבואו להתרשל ולהשאיר בשר קרבן מבלי שיאכלוהו.

ומסבירים בעצם לא נחלקו, אלא מר מתני אפיגול, ומר מתני אנותר [חכם זה שונה את טעמו על טומאת פיגול וחכם זה שונה על טומאת נותר]. מאן דמתני אפיגול [מי ששונה על פיגול] טעמו משום חשדי כהונה שלא יבואו לפגל במזיד, שאין פיגול נעשה אלא על ידי כוונה תחילה. ומאן דמתני אנותר [ומי ששונה על נותר] טעמו משום עצלי כהונה, שלא יאכלו את הזבח,

מר מתני [חכם אחד היה שונה] שטומאה זו חלה על בשר ששיעורו כזית, ומר מתני [וחכם זה שונה] ששיעורו כביצה. ומסבירים: מאן דמתני [מי ששונה] כזית — טעמו ששיעור טומאתו כשיעור איסורו, שאיסור אכילה בפיגול הוא בכזית וכן הדין אף בנותר. ומאן דמתני [ומי ששונה] כביצה טעמו שטומאת בשר פיגול ונותר כדין טומאתו של בשר בכלל ושיעור טומאת אוכלין מן התורה — כביצה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בהמשך לדברים אלו: בשר קודש היוצא מן התחום הראוי לו האם גזרו רבנן טומאה עליו או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: נותר שגזרו בו טומאה יש טעם בדבר דאתי לאיעצולי ביה [שיבואו להתעצל בו] ולא לאכלו, אבל יוצא אין לחשוש לכך, כי אפוקי [להוציא] בפועל בידים לא מפקי לה [מוציאים אותו] בידים לעשות בו מעשה לפסלו, וכיון שאין לחשוש לכך לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה, או דילמא [שמא] נאמר לא שנא [אינו שונה] שבכל קודש שנפסל גזרו חכמים טומאה להוסיף זהירות למתעסקים בו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו. ששנינו: אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך, ואי אמרת [ואם אומר אתה] גזרו ביה רבנן טומאה [גזרו בו חכמים טומאה] ביוצא, כי חתיך ליה מאי הוי [כאשר חותך אותו מה יהיה] ומה יוסיף התיקון בדבר זה הא קמטמא ליה [הריהו מטמא אותו] שהחלק שיצא ונטמא על ידי כך מטמא במגעו את האבר שלא יצא.

ומשיבים: טומאת סתרים היא שהרי החלק שיצא מטמא את החלק האחר על ידי חיבורו בפנים, בתוך העצם שהוא מקום שאינו גלוי לעין, וכלל הוא שטומאת סתרים לא מטמיא [אינה מטמאה].

ושואלים: ולשיטת רבינא שאמר: חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא שכיון שעשויים להפרד אינם נחשבים כמחוברים וכמאן דמפרתי דמי [וכמי שהיו מופרדים זה מזה נחשבים] מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הא קנגע בהדדי וקא מטמא [הרי נוגעים זה בזה ומטמא]! אלא לשיטתו יש לפרש כך: למאן דמתני כזית [למי ששונה שטומאה זו היא בכזית] סבור שמדובר באבר דלית ביה כזית [שאין בו כזית] שיוכל לטמא. ומאן דמתני כביצה [ומי ששונה כביצה] סבור שמדובר באבר דלית ביה [שאין בו] שיעור כביצה.

ועוד מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת. שנינו: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אף על פי שהוא בלא תעשה שהרי אסרה התורה לאוכלו מחוץ למקום שהוא נאכל בו, בכל זאת טהור. ונברר: מאי לאו [האם לא] הכוונה הוא טהור משום טומאה אבל אסור משום שפסח היוצא מחבורה לחבורה כדין קודש היוצא חוץ למחיצתו דמי [נחשב] ומפסיל [ונפסל], ואפילו הכי קתני [כך שנינו] טהור, אלמא [מכאן] שלא גזרו רבנן [חכמים] טומאה ביוצא!

ודוחים: לא כך יש להבין שם אלא טהור ומותר, כי יוצא מחבורה לחבורה לאו [לא] כיוצא חוץ למחיצתו דמי [נחשב] ולא מפסיל [נפסל]

ומקשים: והא קא תני סיפא [והרי שנינו בסוף] הברייתא: האוכלו את הפסח שיצא מחבורתו הרי זה בלא תעשה! בשלמא למאן דאמר כביצה [נניח לשיטת מי שאמר שטומאתו כביצה] הרי מדובר כאן בבשר דאית ביה [שיש בו] כזית ולית ביה [ואין בו] כביצה ולכן האוכלו חייב, שהאיסור חל משעה שאוכל כזית אבל טומאה אין בו, לפי שאין בו שיעור המטמא, אלא למאן [למי] שאמר שטומאה שגזרו חכמים היא כזית, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא נחזור מדחיות קודמות ונאמר: ביוצא בפסח לא מיבעיא לן [נסתפק לנו] שלא גזרו רבנן [חכמים] טומאה עליו, מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — בני חבורה זריזין הן ומזהר זהירי ביה [ונזהרים בו] הרבה בשמירתו שלא ייצא חוץ למקומו, ואין מקום לקנסם. אלא, כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה] היה זה ביוצא בשאר קדשים, מאי [מה דינו], לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

לגוף הנושא שואלים: ומוציא בשר פסח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

No, that is not what it means to say. Rather, this is what it is saying: It is prohibited to break both a bone upon which there is an olive-bulk of meat on the outside and a bone upon which there is not an olive-bulk of meat on the outside, but there is an olive-bulk of meat, i.e., bone marrow, on the inside at the place of the break.

And as a proof, the Gemara cites that which was taught in a baraita with regard to the verse: “And you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46). This prohibition includes both a bone in which there is marrow and a bone in which there is no marrow. How do I establish the positive mitzva expressed in the verse: “And they shall eat the meat on that night” (Exodus 12:8)? It is to be fulfilled exclusively with meat that is on the bone.

Or perhaps it means only that the positive mitzva also applies to the marrow meat that is inside the bone. And if so, how do I establish the prohibition: And you shall not break a bone in it? It is referring specifically to a bone that does not have marrow. However, in the case of a bone that does have marrow, one may break and eat the marrow. And do not be surprised that one may violate the prohibition of breaking a bone in order to eat the marrow, as it is possible to say that the positive mitzva to eat the meat comes and overrides the prohibition prohibiting one to break a bone, in accordance with the general principle that positive mitzvot override negative mitzvot.

When it says: “They shall leave none of it until the morning, nor break a bone in it” (Numbers 9:12), with regard to the Paschal lamb of the second Pesaḥ, for which there is no need for the verse to state this prohibition, as it is already stated “according to all the statute of the Paschal lamb they shall keep it,” which includes the prohibition to break a bone, you must say that it is repeated in order to emphasize the prohibition and indicate that it applies to both a bone in which there is marrow and a bone in which there is no marrow.

The Gemara raises an objection to the view of Rabbi Shimon ben Lakish: If a portion of a limb has gone out of its permissible boundary, one must cut through the meat until one reaches the bone, and then peel the meat that did not go out of the boundary away from the bone until one reaches the joint, and cut off the limb. One then eats the meat that has been detached from the bone and discards the bone and the portion of the limb that went out of the appropriate location.

And if you say that a limb upon which there is not an olive-bulk of meat in this place but there is an olive-bulk of meat in a different place is not subject to the prohibition of breaking a bone, why do I need the halakha requiring one to peel the meat until he reaches the joint and then cut off the bone? Let him peel a little bit from the section of bone that adjoins the portion that went out of the boundary and break the bone once there is no meat at the location of the break.

Abaye said: One may not do this, due to a concern that the entire bone will crack, including a part of the bone that has meat on it. Ravina said: This ruling was stated with regard to a thigh bone, which has a large amount of marrow in it. It cannot be broken even if one peels away the meat from the location of the break.

We learned in a mishna there, at the end of the tractate: Piggul and leftover sacrificial meat render hands impure due to rabbinic edict, although they are not ritually impure by Torah law. Rav Huna and Rav Ḥisda disagreed with regard to the reason for this. One said: The reason is due to priests, who were suspected of purposely disqualifying the offerings of people they disliked via improper intentions. The Sages decreed that the disqualified offerings immediately render the hands of the priest impure as a penalty. And one said: The reason is due to lazy priests. The decree is meant to stop them from allowing offerings to go uneaten.

The Gemara explains that they do not really argue: One Sage teaches his reason with regard to piggul, and the other Sage teaches his reason with regard to leftover sacrificial meat. The one who teaches the reason with regard to piggul says: The decree is due to priests suspected of purposely disqualifying offerings via improper intentions, as an offering only becomes piggul through intent. And the one who teaches the reason with regard to leftover sacrificial meat says: It is due to lazy priests who would not eat the meat.

One Sage teaches that this ritual impurity applies to meat in the amount of an olive-bulk, and the other Sage teaches that the minimum amount of meat necessary for the decree to apply is an egg-bulk. The Gemara explains: The reason for the one who teaches that the minimum amount of meat necessary for the decree to apply is an olive-bulk is that the decree is like its prohibition; one violates the prohibition to eat piggul or leftover sacrificial meat only when one eats an olive-bulk. And the one who teaches that the decree applies only when there is an egg-bulk of meat reasons that it is like its ritual impurity; by Torah law, only an egg-bulk of food can impart ritual impurity.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to sacrificial meat that has gone out of its permitted boundaries, did the Sages decree that it attains ritual impurity or not? Do we say that a decree had to be made with regard to leftover sacrificial meat, as the priests would come to be lazy about it and not eat it; but with regard to sacrificial meat that has gone out there is no reason for concern, because priests would not actively take it out of its boundaries and thereby disqualify it, and therefore the Sages did not decree that it be considered ritually impure? Or perhaps it is no different, as the Sages decreed that all disqualified sacrificial meat be considered ritually impure, so that the people handling it would do so with greater care.

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma based on the following mishna: If a portion of a limb has gone out of its permissible boundary, one must cut through the meat until one reaches the bone, and then peel the meat away from the bone until one reaches the joint, and cut off the limb. And if you say the Sages decreed ritual impurity on sacrificial meat that has gone out of its boundary, when one cuts it, what has been accomplished? The portion that has gone out renders impure the rest of the sacrificial meat through contact.

The Gemara answers: It is a case of ritual impurity in a concealed place, as the part that has gone out would impart ritual impurity to the portion that has not gone out due to the contact they make underneath the skin, which is concealed from view; and the principle is that ritual impurity in a concealed place does not render other objects impure.

The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said that connections between two pieces of food are not considered true connections and are comparable to foods that are separate, and therefore it cannot be considered ritual impurity in a concealed place, what is there to say? They touch each other, and one imparts ritual impurity to the other. The Gemara answers: Rather, according to his opinion, this must be explained differently: According to the one who teaches that the decree applies only when there is an olive-bulk of meat, the mishna may be addressing a case in which it does not have an olive-bulk of meat. And according to the one who teaches that the decree applies only when there is an egg-bulk of meat, the mishna may be addressing a case in which it does not have an egg-bulk of meat.

Come and hear a different proof from a baraita: If one removes the meat of a Paschal lamb from the location of one group to the location of another group, although he violates a prohibition, as the Torah prohibits removing the Paschal lamb from the location of the group that registered for it, the Paschal lamb remains pure. The Gemara seeks to clarify: What, is it not that the meat remains pure, and yet it is prohibited to eat it, because a Paschal lamb that goes out from the location of one group to that of another group is comparable to any offering that goes out of its boundary, and it is disqualified? And even so, it is teaching that the meat remains pure. Apparently, based on this it seems that the Sages did not decree ritual impurity on meat that goes out of the location of its group.

The Gemara rejects this proof: No, the baraita should be understood as teaching that the meat is pure and permitted to be eaten because meat that goes from the location of one group to the location of another group is not comparable to sacrificial meat that goes out of its boundary, and it is not disqualified.

The Gemara asks: But didn’t the latter clause of the baraita teach that one who eats the meat of a Paschal lamb that was removed from the location of its group is in violation of a prohibition? Granted, according to the one who said that the Sages decreed ritual impurity on offerings only when there is at least an egg-bulk, the case in this baraita may be one in which there is an olive-bulk, which is the minimal measure one must eat to violate the prohibition, and there is not an egg-bulk, which is the minimal measure necessary for the rabbinic decree of ritual impurity to take effect. But according to the one who says that the Sages decreed ritual impurity even on an olive-bulk, what is there to say?

Rather, the previous answers may be withdrawn in favor of the following: With regard to meat that goes out of its location that is from the Paschal lamb, it is not necessary for us to say that the Sages did not decree ritual impurity on it, because it is obvious. What is the reason the Sages did not decree it to be ritually impure? It is because the members of the group are zealous and are very careful to ensure that the meat remains in its proper location, making it unnecessary to penalize those who allow the meat to leave the location of its group. Rather, when this question was asked, it was with regard to other sacrificial meat that has gone out of its boundary. What is the halakha? The Gemara does not have an answer to this question and concludes: Let it stand unresolved.

The Gemara questions the source of a halakha mentioned above: And with regard to one who carries out meat from the Paschal lamb

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והתניא הכי ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח במקום שבירה ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר וגו' ואסיקנא הוי אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח חייב ומותבינן תוב לריש לקיש אבר שיצא מקצתו פי' חוץ לירושלים ונפסל חותך בבשר עד שמגיע לעצם ומפריש בין הבשר שיצא ובין הבשר שנשאר באבר שלא יצא וקולף כלומר מפריש הבשר הכשר שלא יצא מפשיטו מן העצם עד שמגיע לפרק וחותך נמצא הבשר המופשט תלוי בפסח הבשר שיצא מחובר על העצם ושורף הבשר שיצא והעצם עמו ושאר הבשר שהפשיט מן העצם כשר לאכילה ולדברי ריש לקיש למה אמרה המשנה שצריך קליפה עד הפרק הלא הוא שבירת העצם שלא במקום בשר אינו חייב יקלוף מן הבשר מעט ולא ישאיר באותו מקום בשר וישבר העצם ומשני אביי חיישינן משום פקע כלומר כששובר העצם אינו מתפרק עמו נסירה אלא נסדק חיישי' שמא יעלה הסדק במקום לפיכך חותך בפרק רבינא אמר בקולית:

אבר שיצא מקצתו כו' תנן התם בסוף מס' זו הפגול והנותר והטמא מטמאין את הידים אפגול אמרינן מ"ט גזרו בו רבנן טומאה משום חשדי כהונה שלא יחשדו הנוגע בו כי לאכלו נגע בו הלכך גזרו בו טומאה שלא יבוא ליגע בו כלל וחד מתני אנותר מפני שנתעצלו בו והניחוהו להיות נותר חד מתני כזית מטמא הידים באיסור אכילתו מה איסור אכילתו בכזית אף איסור נגיעתו בכזית וחד אמר כביצה כטומאת אוכלין:

איבעיא להו בשר היוצא חוץ למחיצתו ונפסל גזרו בו טומאה או לא ואתינן למפשט לה ממתני' דתנן אבר שיצא מקצתו חותך כו' ואי אמרת גזרו בו אע"פ שחתכו מפרישו מן הבשר הנשאר באבר מבפנים מאי הוי גם הבשר שבפנים נטמא מן הבשר שיצא ושנינן נגיעת הבשר בבשר במקום החתיכה היא ומקום החתיכה קודם חתיכתה מקום סתירה הוא וקי"ל זו היא טומאת סתרים ולא מטמאה וכבר פירשנוהו בפ' בהמה המקשה לילד ולשם רבינא מפריק אפילו תימא רבנן חיבורי אוכלין כמאן דמפרקי דמי וקא נגעו אהדדי כלומר כיון דלחתיכה קאי כחתוך דמי ואינה טומאת בית הסתרים אלא טומאה גלויה היא וכאלו חתיכה אחת נוגעת בחברתה ושני' הא דתנן אבר שיצא חותך בבשר ומפרשי ומה שבפנים כשר בזמן שאין בשר היוצא כזית דלא נחתא ליה טומאה כלל:

ת"ש בשר פסח היוצא מחבורה לחבורה אע"פ שהוא בלא תעשה טהור מאי לאו יוצא מחבורה לחבורה טהור ומותר הוא ולאו כתיב ביה לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה כלאו דשבירת עצם מה שבירת העצם לא פסול ליה אף יציאתו לא פסול ליה ואקשי' אי הכי טהור ומותר הוא אימא סיפא והאוכלו הרי זה בלא תעשה דתניא בתורת כהנים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל בכל לרבות היוצא והבשר כל טהור יאכל בשר לרבות בשר הפנימי שהוא מותר מכאן אמרו אבר שיצא מקצתו כו' בשלמא למאן [דאמר] ביוצא כביצה מוקי לה בדלית ליה כביצה אלא כזית הלכך עובר משום אוכל חוץ למחיצתו ואין עובר משום יוצא דהא לית ביה כביצה אלא למאן דבעי.

כבר ביארנו בפגול ונותר שאע"פ שאין להם טומאה מצד עצמן חכמים גזרו עליהם שיהו מטמאין את הידים ושיעור טומאה זו בכביצה ואע"פ שאיסור אכילתם בכזית שיעור טומאתם מיהא אינו אלא בכביצה כשאר אוכלין וטעם טומאה זו בפגול משום חשדי כהונה שחשודים לפגל את הקרבן משום איבת בעלים ולפיכך תקנו שיהא מטמא את הידים להטריחו בהטבלתן כדי שיחוס על טרחו ולא יפגל ובנותר משום עצלי כהונה המתרשלים באכילת קדשים ואין בזה חילוק בין קרבן פסח לשאר קדשים אבל היוצא והוא הבשר שיצא חוץ למחיצתו בקרבן הפסח אינו מטמא את הידים כלל שאין לגזור עליהם כדי שיזהרו בכך שבני חבורה זריזין הם ומזרזין זה את זה שלא להוציא ממנו חוץ לחבורה ובשאר קדשים הדבר ספק וספק טומאת ידים טהור:

טומאת בית הסתרים אינה מטמאה ואי זו היא טומאת בית הסתרים כגון שתחב אדם טומאה בכוש לתוך גרונו של טהור ולא נגעה בלשונו או בחכו או שהכניסה במעי האשה ולא נגע בבשרה אלא בפנים אין האיש או האשה שהוכנסה הטומאה לתוכם טמאים שמגע בית הסתרים אינו כלום וכבר כתבנו מדין זה במסכת חולין פרק מקשה ובמסכת נדה פרק דופן וכן כל מגע שבחבור כגון שתאמר דרך משל אם היה האבר היוצא מטמא מגעו עם האבר הסמוך לו שלא יצא מגע בית הסתרים הוא ואין אומרין בזה חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ר"ל שאינו חבור ואינו נקרא מגע בית הסתרים וכן אוכל הנפרד שנתקבץ אינו חבור ליטמא כלו במגע קצתו ומ"מ מצטרף הוא לכביצה לטמא אוכלין אחרים אם נטמא הוא כלו כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה אחד עצם שיש כו' הכא מזכיר שאינו פשוט כו' והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא כו' עכ"ל ק"ק דהא לאוקמתא דר"ל דלעיל קתני א' עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ ואחד שאין כו' דהיינו הפשוט קודם אע"ג דלא קאי אפלוגתא ולא אקראי ודו"ק:

בד"ה כשהוא אומר כו' דלרבא שפירש לעיל בגומרתא כו' א"ש עכ"ל נקטו בדבריהם רבא משום דאיהו קאמר התם הכי וכ"ה בתוספות שם דרבא לטעמיה ע"ש וה"ה דא"ש לאביי דמשום פקע א"א לקיים שניהם מיהו י"ל דדוקא לרבא קאמרי הכא התוספות א"ש דלאביי כיון דאינו בודאי שיפקע אפשר לקיים שניהם מקרי לגבי שבירה גופה ודו"ק:

בד"ה דבני חבורה כו' משמע איפכא דקאמר כהנים זריזין כו' ותירץ כו' כגון יוצא זריזין בני חבורה יותר מכהנים עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא ביוצא בקדשים קלים קמבעי ליה דומיא דפסח דיוצא דידיה שערי ירושלים ובני חבורה דפסח קאמר דזריזין יותר מישראלים אוכלי קדשים קלים אבל בקדשי קדשים דאכלי כהני' ודאי דזריזין הן יותר אפי' מבני חבורה דפסח וכדאמרי' בהמוצא תפילין ודו"ק:

תוס' בד"ה ולרבינא כו' דמסקינן בפרק בהמה המקשה כו' כצ"ל:

גמרא מיתיבי אבר שיצא מקצתו כו' וא"א כו'. הוא מתניתין בעבר הב' והנה גם כאן צ"ל כמ"ש התוספות לעיל אע"ג דמצי לאוקמי כרבנן כו'. הואיל כו' מוקמי למתניתין כוותיה. אבל ק"ל דהא משמע לעיל דאליבא דרבי לכ"ע אבר שיצא מקצתו אין בו משום שב"ע וא"ל דהיינו דוקא במקום שיצא אבל במקום חתך אסור. הא עכ"פ יוכל לקלוף לצד החוץ קצת וישברנו שם:

רש"י ד"ה דלית בי' כזית. באותו קצת שיצא הס"ד ואח"כ מה"ד מחבורה כו':

רש"י ד"ה ה"ז בל"ת. כדאמר בפ' כ"ש ל"י כי קדש הוא כו'. כצ"ל:

תוספות ד"ה דבני חבורה. הרש"א מקשה דלמא לא מב"ל אלא ביוצא דקק"ל כו'. ולנ"פ דהא בנותר אפילו קק"ד מטמא אה"י כדאמר משום עצלי כהונה (עי' צל"ח) וע"ז קאמר איוצא א"ד ל"ש ואע"ג דנותר דפסח גם כן מטמא אה"י בשלהי מכילתין ואפ"ה קאמר הכא ביוצא בפסח לא מ"ל כו' י"ל דוקא בחבורה אמרינן זריזין הן וכדפירש רש"י שיש רבים כו'. אמנם בשבת ובעירובין לא משמע כן. ולתירוץ ר"י י"ל דהא דקאמר ביוצא בפסח למ"ל כו' היינו ביוצא המיוחד בפסח בלבד דהוא מחבורה לחבורה דב"ח (במידי דשייך לפסח) זריזין הן כי קמ"ל ביוצא בקדשים ר"ל יוצא ממש הנוהג גם כן בשאר קדשים ואותו יוצא מב"ל בין בפסח ובין בקק"ד ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה הרי זה בל"ת כדאמר פכ"ש. עיין לקמן דף צה ע"א ברש"י ד"ה לא תוציא:

תוס' ד"ה משום חשדי כהונה י"ל דאף לרשעים. עיין סנהדרין מח ע"א תד"ה משמשין:

לא הכי קאמר כו'. לעולם אכילה במקום שבירה בעינן ואחד עצם שאין עליו כזית בשר דקאמר הכי קאמר אין עליו בשר מבחוץ ויש בתוכו מוח מבפנים ובמקום שבירה ואשמעינן דאכילת מוח אכילה היא: והתניא. בניחותא דאסר לשבר עצם שבתוכו מוח ולא אמרינן ליתו עשה דואכלו את הבשר וידחה את לא תעשה דשבירה: ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שעל העצם. אבל מוח לא דליכא לאוקמה במוח נמי ועל ידי גחלת דלא מצריך ליה קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע: שאין תלמוד לומר. שלא הוצרך ללמד איסור שבירה: אבר שיצא מקצתו. וצריך לחתוך את היוצא: חותך. את הבשר סביב אינקרני''ר: עד שמגיע לעצם וקולף. הבשר שלא יצא: עד שמגיע לפרק. שמתחברין שם שני עצמות: וחותך. את הפרק ומשליך את העצם שיצא מקצתו ויאכל בשר הנקלף: נקלף בה פורתא. במקום שבירה סביב: משום פקע. שמא יפקע וישבר תחת הבשר כשיכה על מקום הקלוף: בקולית. רדונדי''ל של היד דיש בו מוח מתוכו לא מהניא ליה קליפה: מטמאין את הידים. מדרבנן: חד אמר משום חשדי כהונה. שחשודין לפגל קרבן משום איבה גזרו על הפיגול שיטמא את הידים כדי שיהא זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחוהו: וחד אמר משום עצלי כהונה. המתעצלים באכילת קדשים גזרו טומאה על הנותר כדי להטריחו עליהם: מר מתני. טעמא דידי' חשדי אפיגול ומר מתני טעמא דידיה עצלי אנותר: מר מתני. בין פיגול בין נותר בכזית גזור רבנן דליטמאו: כאיסורו. כשיעור איסור אכילתו שהוא חייב עליו בכזית: כטומאתו. כשיעור טומאת אוכלים דאורייתא בכביצה: הא קא מיטמי. פנימי מחמת מגעו של יוצא המחובר לו: ומשני טומאת בית הסתרים היא. כל מגע חיבור בית הסתרים שאין מקום מגעו נראה וטומאה בית הסתרים נפקא לן במסכת נדה דלא מיטמיא מוידיו לא שטף במים בפ' יוצא דופן (דף מג.) דבעינן נגיעה בידים שהן בגלוי: ולרבינא דאמר. בפרק בהמה המקשה (דף עג.) לגבי מגע חיבור דאוכלים כמאן דמפרתי דמו ולא הוי חיבור ולא מגע בית הסתרים מיקרי: דלית ביה כזית. באותו קצת: שיצא מחבורה לחבורה. לקמיה מפרש לא תעשה דיליה: מאי לאו טהור. מלטמא: ואסור. לאכול כשאר יוצא חוץ למחיצה דמחיצת פסח מקום אכילתו היא ואפילו הכי קתני טהור: לא טהור ומותר. דלא פסול יוצא אית ביה אבל יוצא חוץ למחיצה לעולם אימא לך דמטמא: הרי זה בלא תעשה. כדאמר בפרק כל שעה (לעיל כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו אלמא יוצא חשיב ליה ואפי' הכי קתני טהור: בשלמא למאן. דמתני אפיגול ונותר כביצה מצי לתרוצי דגזור טומאה נמי איוצא והאי דקתני טהור בדליכא כביצה: מאי איכא למימר. מדקתני האוכלו בלא תעשה מכלל דאיכא כזית: זריזין הן. שיש רבים ומזרזים זה את זה מלהוציא ולא איצטריך לאחמורי עלייהו שלא יבואו לידי יציאה:

אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. הכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בפ' החולץ (יבמות מא.) כל הנשים לא ינשאו עד ג' חדשים אחד בתולות ואחד אלמנות כו' תנא נמי ברישא בתולות שאינו פשוט והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא דרך להזכיר פשוט קודם כההיא דראש השנה (דף כט:) דתנן אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה אמרו לו א' יבנה כו' כלומר כמו שפשוט לך שתוקעים ביבנה כך כל מקום שיש ב''ד וכן בבבא קמא (דף נ:) אחד בור אחד שיח ומערה דקאי אקרא דכתיב בור וכן בסוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' וכן בפ''ק דסוכה (דף כ.) גבי א' גדולה וא' קטנה כו': כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני כו'. בפ' דם חטאת בזבחים (דף צז:) יליף מהכא דאין עשה דוחה ל''ת בקדשים מדכתב רחמנא גבי פסח ועצם לא תשברו בו וקשה היכי יליף מינה ואמאי נמי צריך קרא הכא הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ועוד קשה לרשב''א דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי גומרתא דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם וקיימא לן דהיכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי ל''ת ותירץ רבינו חיים לרשב''א דלרבא שפירש לעיל בגומרתא דאסור משום הפסד קדשי' אתי שפיר: משום חשדי כהונה . וא''ת כמו כן לא יחושו לעשות בטומא' י''ל דאף לרשעים חמירא להו טומאה כדאמרינן ביומא (דף כג.) ללמדך שחמורה עליהן טהרת כלים יותר משפיכות דמים: טומאת בית הסתרים היא. וא''ת התינח לר' יוסי אלא לר' מאיר דפליג עליה ומייתי לה בפ' בהמה המקשה (חולין עב:) דאית ליה דמטמא מאי איכא למימר וי''ל דקיימא לן כר' יוסי לגבי ר' מאיר: ולרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי כו'. וא''ת בלא רבינא כיון דס''ד דאיכא שיעור לטמויי במה שיצא לחוץ הוה מצי לאקשויי דמסקינן בפרק בהמה המקשה (שם) דמודה ר' יוסי בשלש על שלש הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו וה''נ הכא וי''ל דאיכא לאוקומה בניתזות בכל כחן וכן משני בפ' אמרו לו (כריתות ט:) גבי אבר המדולדל באדם טהור מיהו הכא כיון שאינו חותך העצם אלא חותך סביבו' העצם אינו יכול להתיז. בכל כחו ובירושלמי מוקי בחותך ומשליך במעט מעט: דבני חבורה זריזין הן כי קמיבעיא לן יוצא דקדשים. וא''ת דבפ' המוצא תפילין (עירובין קג.) משמע איפכא דקאמר כהנים זריזין הן אמרינן בני חבורה זריזין הן לא אמרינן ותירץ ר''י דלא דמי דגבי בני חבור' שייך למיגזר טפי שמא יחתה מלגבי כהנים דהא מילתא לא שייכא לפסח כלל אבל במידי דשייך לפסח כגון יוצא זריזין בני החבורה יותר מכהנים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד