דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

הרי שבפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם, כיון דהאי פסול הוא כיון שנעשה בפסול דטומאה והטומאה אינה אלא "דחויה" בציבור, [רעק"א ומנחת חינוך בהבנת רש"י]. [229]

ואילו למאן דאמר - רבי - דיליף דבעינן פסח "ראוי לאכילה", אף בזה יש בו משום שבירת עצם, כיון דהאי נמי ראוי לאכילה הוא, שהרי הפסח הבא בטומאה אף נאכל בטומאה, וכמו ששנינו לעיל במשנה [עו ב]: הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה.

רב יוסף פליג על רבי ירמיה שהיה סובר בדעת רבי, שלא הותרה שבירת עצם אלא בפסח שאינו ראוי לאכילה; אלא סבירא ליה: רבי נמי מודה לתנא קמא, שכל שהפסח "פסול" אין בו משום שבירת עצם, ולא בא אלא להוסיף, כי אף בפסח כשר אלא שאינו ראוי לאכילה, אף בו אין משום שבירת עצם, ולפיכך אמר:

כי האי גוונא - דפסח הבא בטומאה - דכולי עלמא אפילו לרבי אין בו משום שבירת העצם [דרבי לאקולי קא אתי, הב"ח מחקו], ומשום דהאי פסח הבא בטומאה הא פסול הוא, ולכולי עלמא אין בפסול משום שבירת עצם. [230]

אלא כשהיתה לו לפסח שעת הכושר בשעת זריקה ואחר כך נפסל, הוא דאיכא בינייהו:

כי למאן דאמר - תנא קמא - בעינן "כשר", יש בו משום שבירת עצם כיון דהא "כשר" הוא, שהרי כל עבודותיו נעשו בהכשר [רש"י].

ואילו למאן דאמר בעינן "ראוי לאכילה", אין בו משום שבירת עצם, כיון דהא השתא לאו ראוי לאכילה הוא. [231] אביי אמר פליג: כל כי האי גוונא אף שהיה כשר בשעת זריקה, כיון שעכשיו נפסל דכולי עלמא [ב"ח] - ואפילו לתנא קמא - אין בו משום שבירת העצם;

מאי טעמא? השתא מיהת הא פסול הוא. [232]

אלא שבירת העצם מבעוד יום כשעדיין אינו ראוי לאכילה שהרי אין זמן אכילת הפסח אלא בלילה, הוא דאיכא בינייהו:

כי למאן דאמר "כשר", הא הרי כשר הוא.

ואילו למאן דאמר "ראוי לאכילה", הרי השתא עדיין לאו בר אכילה הוא, ואין חייבין עדיין על שבירת עצמותיו.

מיתיבי לאביי שאמר בדעת רבי, כי מבעוד יום אין בו משום שבירת עצם:

רבי אומר:

נמנין על מוח שבראש.

כלומר: אפילו לא נמנה אלא על המוח, יצא, מפני שיכול הוא להוציאו דרך האף ולאוכלו מבלי לשבור עצם.

ואין נמנין על מוח שבעצם הקולית, שהרי אין יכול לאוכלו מבלי לשבור עצם.

והרי על מוח שבראש מאי טעמא נמנין עליו, על כרחך: הואיל ויכול לגוררו למוח דרך האף ולהוציאו ולאוכלו.

וכיון שכן, אי סלקא דעתך: שבירת העצם מבעוד יום - לדעת רבי עצמו - שפיר דמי, אם כן, קולית נמי נתבריה מבעוד יום ונפקוה למוח דידיה ונמנו עליה?!

כלומר: מאי טעמא אין נמנין מחיים אף על הקולית כיון שיכול להוציא את מוחו מבעוד יום על ידי שבירה?!

אמר לך אביי: ולטעמיך, משחשיכה - שבודאי יש בו איסור שבירת עצם - נמי נייתי גומרתא וניחות עליה ונקלה [יביא גחלת וישימנה על העצם וישרפנה] ונפקי למוח דידיה ונימני עליה?! כלומר: והרי אף לדבריך תיקשי: למה אין נמנין על מוח הקולית, והרי יכול להוציאו למוח על ידי שיניח גחלת על העצם וינקבנו?!

כי הרי אין זו שבירה, אלא שריפה המותרת בפסח.

דהא הכי תניא: אבל השורף בעצמות והמחתך בגידין [אפילו גידין קשים, זבח תודה] אין בו משום שבירת העצם.

אלא מאי אית לך למימר כדי לפרש, אי כדאביי אי כרבא:

דאביי אמר - אין נמנין על מוח הקולית ואף שיכול לנוקבו על ידי גחלת - משום פקע.

כלומר: אסור לעשות כן כדי להוציא את מוחו שמא יפקע העצם מכח השריפה אף שלא במקום הגחלת, ובאותו מקום שבירה מיקרי ולא שריפה. [233]

ורבא אמר: משום הפסד קדשים דקא מפסיד ליה בידים, דילמא אכיל נורא ממוח דידיה [שמא תאכל האש אף מקצת מן המוח], ומוטב שיפסל מאליו בנותר ולא יפסידהו הוא בידים [רש"י ומאירי].

והשתא דאתית להכי: אף לדידי שמותר לשוברו מבעוד יום, נמי לא תיקשי אמאי אין נמנין עליו, כיון דמבעוד יום נמי אסור לשוברו מדרבנן, משום גזירה מבעוד יום אטו משחשיכה.

רב פפא פליג על אביי שהיה אומר כי מבעוד יום לדעת רבי אין בו משום שבירת העצם [והיינו דאיכא בינייהו], ואמר:

כל כי האי גוונא שבא לשבור עצמות הפסח מבעוד יום לכולי עלמא - ואפילו לרבי

- יש בו משום שבירת העצם.

מאי טעמא? כי לאורתא [לערב] מיחזי לאכילה.

אלא באבר שיצא מקצתו חוץ לחומת ירושלים שהוא מקום אכילתו, ונפסל מקצתו ב"יוצא", ובא לשבור את העצם במקום יציאתו כדי להפריד היוצא מן הכשר, הוא דקמיפלגי תנא קמא ורבי.

האם אמרינן: הואיל ועל אותו מקצת שיצא אין איסור שבירה כיון שנפסל [ואע"ג שהיתה לו שעת הכושר, רש"י], מותר ממילא לשוברו להעצם בקו המפריד בין מקום היציאה למקום שנשאר בפנים, או לא.

כי למאן דאמר "כשר" בעינן, האי נמי [ב"ח] כשר הוא, שהרי החלק הפנימי כשר והרי הוא שוברו [234] ועובר משום "ועצם לא תשברו בו", [אלא חותך את הבשר עד מקום שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך, כדלקמן במשנה פה ב; רש"י].

ואילו למאן דאמר "ראוי לאכילה" בעינן, אין בו משום שבירת עצם, כי האי עצם במקום שבירה לאו בר אכילה הוא. [235]

כדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו, אין בו משום שבירת העצם.

רב ששת בריה דרב אידי פליג על רב פפא הסובר שבעצם שיצא מקצתו לדעת תנא קמא יש בו משום שבירת עצם, ואמר:

כל כי האי גוונא שיצא מקצתו דכולי עלמא - ואפילו לתנא קמא - אין בו משום שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא.

אלא שבירת העצם ב"נא", כלומר: פסח שעדיין לא נצלה כדינו [236], הוא דאיכא בינייהו: כי למאן דאמר "כשר" בעינן, הא הרי כשר הוא, ואסורה בו שבירת עצם.

ואילו למאן דאמר "ראוי לאכילה" בעינן, אין בו משום שבירת עצם, כיון דהשתא אינו ראוי לאכילה.

רב נחמן בר יצחק פליג על רב ששת הסובר בדעת רבי, שהפסח הראוי לאכילה לאחר שיצלנו אין בו משום שבירת עצם, ואמר:

כל כי האי גוונא שאינו חסר אלא צלייה יש בו משום שבירת העצם ואפילו לרבי, דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה [ראוי הוא לאכילה על ידי צלייה].

אלא שבירת עצם האליה בפסח שהביאו מן הכבשים, הוא דאיכא בינייהו:

כי למאן דאמר "כשר" בעינן, הא הרי כשר הוא.

ואילו למאן דאמר "ראוי לאכילה" בעינן, האי אליה אינו ראוי לאכילה היא, דאליה בכבש לגבוה סלקא [לגבוה היא עולה על המזבח], כדכתיב: "ואם כשב הוא מקריב את קרבנו. והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה תמימה".

רב אשי פליג על רב נחמן בר יצחק הסובר: כי לדעת תנא קמא אסורה שבירת העצם אף באליה שעולה לגבוה, ואמר:

כל כי האי גוונא דאליה שעולה לגבוה, ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא ודאי אינו ראוי לאכילה כלל, [ראה הערה [237]].

אלא אבר שאין עליו כזית בשר, איכא בינייהו:

כי למאן דאמר "כשר" בעינן, הא כשר הוא, ויש בו משום שבירת העצם.

ואילו למאן דאמר "ראוי לאכילה" בעינן, אין בו משום שבירת העצם, כי בעינן שיהא באבר שיעור אכילה שהוא כזית, וליכא.

רבינא פליג על רב אשי הסובר: כי לדעת תנא קמא אין צריך שיהא באבר שיעור אכילה, ואמר:

כל כי האי גוונא שאין באבר שיעור אכילה כלל, לית ביה משום שבירת העצם, דבעינן שיעור אכילה. [238]

אלא אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה [במקום השבירה], ויש עליו כזית בשר במקום אחר, הוא דאיכא בינייהו:

כי למאן דאמר "כשר" בעינן, הא כשר הוא.

ואילו למאן דאמר "ראוי לאכילה" בעינן, אין בו משום שבירת העצם, כי בעינן שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא.

תניא כארבעה מינייהו כדעת ארבעה מהאמוראים דלעיל והם: רב יוסף, רב אשי או רבינא, רב נחמן בר יצחק ואביי:

דתניא: רבי אומר: כתיב: בבית אחד "יאכל" לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה "ועצם לא תשברו בו", ללמדך: על הכשר הוא חייב אם שבר בו עצם, ואינו חייב על הפסול.

ואיזה פסול מיעטה התורה שאין בו משום שבירת העצם:

א. אפילו היתה לו שעת הכושר בשעת זריקה, ולא נפסל אלא בשעת אכילה הרי זה "פסול" שאין בו משום שבירת עצם; והיינו כרב יוסף דאמר לעיל, שרבי בא למעט אפילו אם היתה לו שעת הכושר. ב. יש בו שיעור אכילה, יש בו משום שבירת עצם, אבל אין בו שיעור אכילה, אין בו משום שבירת עצם; והיינו או כרב אשי שבא רבי למעט כל שאין באבר שיעור אכילה כלל, או כרבינא דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה [רש"י]. ג. הראוי למזבח כגון עצם האליה אין בו משום שבירת העצם; והיינו כרב נחמן בר יצחק, שבא רבי למעט עצם האליה. ד. בשעת אכילה בליל ארבעה עשר יש בו משום שבירת עצם, אבל שלא בשעת אכילה דהיינו מבעוד יום אין בו משום שבירת עצם; והיינו כאביי, שבא רבי למעט שבירה מבעוד יום. איתמר: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה דהיינו במקום השבירה, ויש עליו כזית בשר במקום אחר לדעת רבי [תוספות [239]], פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: רבי יוחנן אמר: יש בו משום שבירת העצם.

רבי שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום שבירת העצם, דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש, מהא דתניא:

זה שאמרה תורה: "ועצם לא תשברו בו", אחד עצם שיש עליו כזית בשר, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר.

והרי: מאי "אין עליו כזית בשר" שאמרו בברייתא: יש בו משום שבירת עצם?

אילימא דאין עליו כזית בשר כלל, אם כן אמאי יש בו משום שבירת העצם?!

אלא לאו הכי קאמר: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, בין בזה ובין בזה יש בו משום שבירת עצם.

[קשיא לרבי שמעון בן לקיש] הרי למדנו דלא כרבי שמעון בן לקיש הסובר: אין בו משום שבירת עצם, כשאין עליו כזית בשר במקום שבירה.

אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן:


הערות

[229] כתב השפת אמת: מסתברא, דבפסח הבא בטומאה אסור מדרבנן לשבור עצם, דגזרינן אטו פסח דעלמא, כיון שמותר הוא באכילה, מה שאין כן בשאר פסולין; [ונראה שם דרצה ליישב בזה לשון המשנה דמשמע - כמבואר בהערה (226) - דאיסורא מיהא איכא רק שאינו לוקה].

[230] באור שמח כתב רמז לזה מן המקראות שבפרשת בהעלותך לענין פסח ראשון ופסח שני לדורות. שבפסח ראשון לא הזכיר איסור שבירת העצם במפורש, אלא אמר: ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו; ואילו בפסח שני הזכיר איסור שבירת העצם לחוד, ואמר: ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו. והיינו משום שפסח ראשון שהוא בא בטומאה, הרי שאין בו בכל אופן איסור שבירת עצם; אבל פסח שני שאינו בא בטומאה ולעולם יש בו איסור שבירת עצם, לכן הזכירו הכתוב בהדיא.

[231] במהרש"א ריש עמוד זה תמה: אמאי הוה "כשר" טפי מ"ראוי לאכילה", דבשעה שאינו ראוי לאכילה לאו כשר הוא. וכתב בקרני ראם: שאין כאן קושיא שכבר פירשו רש"י משום דכל עבודותיו נעשו בהכשר. והרש"ש כתב: ולי נראה פשוט דאתי שפיר, כיון שיוצא בו ידי חובת פסחו, וזהו כוונת רש"י. לכאורה משמע מרש"י, דלא מיקרי "לא היתה לו שעת הכושר" אלא אם כן לא נעשו עבודותיו בהכשר, והיינו שיש פסול בעבודותיו; ואמנם ברש"י לעיל פג א, בד"ה לא היתה לו שעת הכושר פירש: כגון נטמא לפני זריקה, ומשמע דעל הבשר קאי, ואף דמסתמא קאי אף כמאן דאמר אם אין בשר יש דם. וראה במנחת חינוך מצוה ט"ז שדקדק, שבדברי הרמב"ם מצוייר "לא היתה לו שעת הכושר" כגון שנתפגל או שהיתה בו מחשבת שינוי השם, ואילו ברש"י הנ"ל מבואר דאפילו נטמא קודם שנזרק מיקרי "לא היתה לו שעת הכושר"; ומיהו כתב שם, שאף הרמב"ם יודה לרש"י, ועיין בדבריו היטב.

[232] צריך ביאור: והרי תנאים הוא שנחלקו בפסח שהיתה לו שעת הכושר אם יש בו משום שבירת עצם [כמבואר לעיל פג א] ; ואם כן, אמאי פשיטא ליה לאביי, דלכולי עלמא אפילו אם היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת העצם.

[233] הקשה בזבח תודה: והרי דבר שאין מתכוין הוא, וקיימא לן: דבר שאין מתכוין מותר בכל התורה?! ונשאר בצ"ע, וראה שם. וכבר הקשה כן רבינו עקיבא איגר לקמן פה, ב, וכתב: דצריך לומר דמדרבנן גומרתא אסור דשמא יניח גומרתא הרבה בענין דיהיה פסיק רישיה. וביאור דבריו הוא על פי השיטה הסוברת כי אף אם אין ידוע לעושה כי הפעולה שהוא עושה היא "פסיק רישיה", אף זה פסיק רישיה מיקרי. וב"פתח הבית" העיר: דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שנחלקו בו הראשונים אם בכלל פסיק רישיה הוא.

[234] כי שם "שבירה" מתייחס לשני חלקי העצם השבור, שכל אחד "נשבר" מחבירו, ולפיכך אף אם יצמצם השבירה במקום היציאה, הרי זה "שובר" עצם כשר.

[235] רש"י; וכבר תמהו בתוספות: אמאי חשיב ליה "כשר" טפי מ"בר אכילה", הא מה שאינו ראוי לאכילה לאו כשר הוא. ובאור שמח פרק י מקרבן פסח הלכה ו, כתב לפרש הגמרא באופן אחר על פי הגירסא שהביא שם בברייתא, והוא: כי אין הנידון באבר שיצא מקצתו אלא באבר שיצא כולו, והכי קאמר: לתנא קמא בעינן שכל הפסח יהיה "פסול", ואילו לרבי שהוא תלוי בהיתר אכילה, אפילו אבר אחד שיצא כיון שאסור הוא באכילה אין בו משום שבירת עצם.

[236] אין כוונת הגמרא ל"נא" בדוקא שהוא חצי צלוי, אלא לכל פסח שעדיין לא נצלה כל צרכו, ובכלל דברי הגמרא אף הפסח החי שלא נצלה כלל.

[237] תמה בשפת אמת: וכי מה בכך שאינו ראוי הוא לאכילה והרי לדעת תנא קמא לא בעינן ראוי לאכילה; [ובאור שמח הזכיר בתוך דבריו, כי לענין זה ודאי דרשינן היקישא דרבי] ; עוד דקדק: דלא אמר "לכולי עלמא" אין בו משום שבירת העצם כדאמר לעיל כמה פעמים; וראה שם, שכתב מכח זה פירוש חדש בגמרא.

[238] א. באור שמח פרק י הלכה ב מקרבן פסח יצא לידון בדבר החדש, והוא: כי אבר שהיה עליו כזית בשר ובשעת שבירה אין עליו, הרי הוא כפסח שהיתה לו שעת הכושר ונפסל [והיינו דה"אור שמח" מפרש "היתה לו שעת הכושר", דהיינו, שהיתה לו שעה שהיה בו איסור שבירה], ולדעת הסובר היתה לו שעת הכושר ונפסל יש בו איסור שבירה, הרי שאף בעצם שאין עליו עכשיו כזית בשר יש בו איסור שבירה; והרבה אחרונים נקטו שלא כדבריו. ב. הקשה המנחת חינוך במצוה טז: כיון דבעינן שיעור אכילה, והרי כל שדינו בשריפה קיימא לן בעלמא ד"כתותי מיכתת שיעוריה", אם כן למה יהא נוהג שבירת עצם בנפסל ביוצא או בטמא - למאן דסבירא ליה, אם היתה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם - כיון שטעונין הן שריפה, וחשוב כאין בו שיעור?! וכתב: "אך קושיא זו יש להעיר בכמה מקומות בש"ס ואין לדמות הדברים אלא במקום שאמרו חז"ל, עיין תוספות סוטה כה ב, ד"ה לא ו". ויש מן האחרונים שכתבו כי על פי דברי ה"אור שמח" שבאות א, אין מקום לקושיא זו, כיון שאין צריך כלל שיהיה עליו בשר בשעת שבירה אם היה עליו מתחלה כזית בשר, והרי אף כאן היה עליו כזית בשר קודם שנפסל. וב"דבר שמואל" כתב כי לפי דברי ה"תורת גיטין", שאין מועיל סברת "כתותי מיכתת שיעוריה" לבטל השיעור, במקום שאפילו אם היה כתות ועשוי חתיכות חתיכות היה אסור, הוא הדין כאן שאין שייך לומר "כתותי מיכתת שיעוריה".

[239] ביארו התוספות שלא נחלקו אלא לדעת רבי; ויסוד פלוגתת רבי יוחנן וריש לקיש, היא מחלוקת רבינא ורב אשי דלעיל. רבי יוחנן סבירא ליה כרב אשי, דתנא קמא ורבי נחלקו באבר שאין עליו כזית בשר כלל, דלתנא קמא חייב, ולרבי פטור; אבל אם יש עליו כזית בשר במקום אחר חייב אף לדעת רבי. וריש לקיש סבירא ליה כרבינא, שבאין עליו כזית בשר כלל אף לתנא קמא אינו חייב, ותנא קמא ורבי נחלקו ביש עליו כזית בשר במקום אחר. וראה בדבריהם מה שביארו לפי דרכם המשך הסוגיא.

האי [זה] פסול הוא ושבירה מותרת בו. ואילו לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מלשון הכתוב שהכל תלוי אם פסח ראוי לאכילה — האי נמי [זה גם כן] הפסח הבא בטומאה ראוי לאכילה הוא ואסור אף בשבירה.

רב יוסף אמר: כי האי גוונא [כגון זה] פסח הבא בטומאה — דכולי עלמא [לדעת הכל] אין בו משום איסור שבירת העצם, כי רבי לאקולי קא אתי [להקל בא] והאי הא פסול הוא [ופסח זה שבא בטומאה הרי פסול הוא] אף שגזירת הכתוב שעולה לרצון.

אלא לענין פסח שהיתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) ונפסל לאחר מכן, איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ודייק מהפסוק שדווקא פסח אסור בשבירה כשר — הא [הרי] כשר הוא פסח זה. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה הרי השתא [עכשיו] לאו [אינו] ראוי לאכילה.

אביי אמר: כולי עלמא [לדעת הכל] כל כי האי גוונא [כגון זה] אין בו משום איסור שבירת העצם, מאי טעמא השתא מיהת הא פסול הוא [עכשיו מכל מקום פסול הוא] אלא בדין שבירת העצם מבעוד יום לפני זמן אכילתו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה הא [הרי] כשר הוא, ואילו לדעת מאן [מי] שאמר ראוי לאכילה על כל פנים השתא [עכשיו] לפני שהגיע הלילה — לאו בר אכילה הוא [אינו ראוי לאכילה],

מיתיבי [מקשים], רבי אומר: נמנין באכילת הפסח על מוח שבראש ואין נמנין לאכילה על מוח שבקולית (עצם הירך). ונברר: על מוח שבראש מאי טעמא [מה טעם] נמנים — הואיל ויכול לגוררו ממקומו ולהוציאו בלא לשבור עצם מן הקרבן מה שאין כן במוח שבקולית. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששבירת העצם מבעוד יום שפיר דמי [יפה וראוי הוא] לשיטת רבי קולית נמי נתבריה [גם כן נשברנה] מבעוד יום ונפקוה למוח דידיה ונמנו עליה [ויוציאו את המוח שלה ממנה וימנו עליה]

אמר לך [יכול היה לומר לך] אביי: ולטעמיך [ולשיטתך] ולדעתך, כפי שאתה מבין זאת, משחשיכה נמי [גם כן] יש דרך לאכול את המוח שבקולית: נייתי גומרתא וניחות עליה ונקלה ונפקה למוח דידיה ונימני עליה [נביא גחלת ונניח עליה את העצם ונשרוף אותה ונוציא את המוח שלה ממנה ונמנה עליו] דהא תניא [שהרי שנויה ברייתא] במפורש: אבל השורף בעצמות הפסח או המחתך בגידין — אין בו איסור משום איסור שבירת העצם. ובודאי לא אלה היו הטעמים.

אלא מאי אית לך למימר [אלא מה יש לך לומר] ולהסביר מפני מה אין מוציאים את המוח מן הקולית על ידי שריפה — אביי אמר: משום פקע שמא מחמת החום תתפוצץ העצם במקום שאינו מונח על הגחלת ונמצא עובר על שבירתה, רבא אמר: משום הפסד קדשים, דקא מפסיד ליה בידים [שהוא מפסיד מקלקל, אותה בידים בעשייה בפועל], ומדוע — דילמא אכיל נורא ממוח דידיה [שמא תאכל האש מן המוח שבו] והוא הדין שאסורה שבירת עצם מבעוד יום נמי [גם כן], גזירה מדברי סופרים מבעוד יום אטו [משום] משחשיכה.

רב פפא אמר: כל כי האי גוונא [כל כגון זה] כולי עלמא [לדעת הכל] יש בו משום שבירת העצם. מאי טעמא [מה טעמו] של דבר שהרי לאורתא מיחזי לאכילה [לערב ראוי לאכילה] אלא באבר שיצא מקצתו מחוץ למקום שמותר לאכלו, ונפסל על ידי כך ורצונו בשל כך לחותכו קמיפלגי [נחלקו]. מאן דאמר [מי שאמר] ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה הא [הרי] כשר הוא ואסור לשבור בו עצם, ולדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא ראוי לאכילה — האי לאו בר אכילה הוא [הרי זה אינו בן אכילה] ומותרת בו שבירת עצם.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו — אין בו משום איסור שבירת העצם כדעה זו שאמרנו שכיון שאינו ראוי לאכילה — אין בו איסור שבירה.

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: כל כי האי גוונא דכולי עלמא [כל כגון זה לדעת הכל] אין בו משום איסור שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא [שאבר זה הרי פסול הוא] ולא רק בלתי ראוי לאכילה. אלא שבירת העצם בפסח שאינו צלוי לגמרי ועודנו נא איכא בינייהו [יש ביניהם]. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה — הא [הרי] כשר הוא ואסורה בו שבירת עצם, ולדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה — השתא [עכשיו] אינו ראוי לאכילה עד שתגמר צלייתו ולכך לא נאסרה בו שבירת עצם.

רב נחמן בר יצחק אמר: כל כי האי גוונא [כל כעין זה] יש בו משום שבירת העצם, מאי טעמא [מה טעם] דהא חזי לאכילה [שהרי הוא ראוי לאכילה] דמטוי ליה ואכיל ליה [שהוא מוסיף וצולה אותו ואוכל אותו] אלא שבירת העצם באליה איכא בינייהו [יש ביניהם] למאן דאמר שצריך שיהא כשר — הא [הרי] כשר הוא בודאי ואסורה בו השבירה, למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] ראוי לאכילה, האי [זה] אינו ראוי לאכילה מכיון דאליה לגבוה סלקא [שהאליה לגבוה לקרבן, היא עולה] ולא נאסרה בה שבירת עצם.

רב אשי אמר: כל כי האי גוונא [כל כעין זה] ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא [שהרי] ודאי שום חלק מן האליה אינו ראוי לאכילה כלל. אלא נחלקו בדין אבר שאין עליו כזית בשר. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה — הא [הרי] כשר הוא ואסור לשבור בו עצם, לדעת מאן [מי] שאמר ראוי לאכילה — בעינן [צריכים אנו] שיהא שיעור אכילה שהוא כזית לפחות וליכא [ואין כאן], ולכן אין בו איסור שבירה.

רבינא אמר: כל כי האי גוונא [כל כגון זה] ודאי לית ביה [אין בו] משום שבירת העצם, דבעינן [שצריכים אנו] לכל הדעות שיהא שיעור אכילה. אלא נחלקו בדין אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שבו הוא שוברו ויש עליו כזית בשר במקום אחר. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות כשר, הא [הרי] כשר הוא זה ואסור לשבור בו עצם כלל. לדעת מאן [מי] שאמר ראוי לאכילה, בעינן [צריכים אנו] שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא [והרי אין כאן] ולכך מותרת בו שבירת העצם.

ומעירים: תניא כארבעה מינייהו [שנויה ברייתא כארבעה מהם] כארבע משיטות ההסבר שנמנו. דתניא [ששנויה ברייתא]: רבי אומר: נאמר "בבית אחד יאכל... ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ללמדנו: על הפסח הכשר הוא חייב ואינו חייב על הפסול.

היתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) ונפסל בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם (כהסבר רב יוסף).

יש בו שיעור אכילה — יש בו משום שבירת העצם, אין בו שיעור אכילה — אין בו משום שבירת עצם (כרב אשי או רבינא).

הראוי למזבח (למעט אליה שאינה ראויה למזבח) אין בו משום שבירת עצם (כשיטת ר' נחמן בר יצחק).

בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם (שיטת אביי). הרי שנינו במפורש ככמה דעות באותה ברייתא.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שבו הוא שוברו ויש עליו כזית בשר במקום אחר, מה דינו לענין שבירת עצם? ר' יוחנן אמר: יש בו משום איסור שבירת העצם, ר' שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום איסור שבירת עצם.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: נאמר "ועצם לא תשברו בו" — אחד עצם שיש עליו כזית בשר ואחד עצם שאין עליו כזית בשר, מאי [מה פירוש] אין עליו כזית בשר? אילימא [אם תאמר] שאין עליו כזית בשר כלל — אם כן אמאי [מדוע] יש בו משום איסור שבירת העצם? הרי אינו ראוי לאכילה כלל! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר] וכך יש לתקן: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה ואחד שאין עליו כזית בשר שנאסרה שבירתה, במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, ואם כן קשיא [קשה] מסקנה זו לר' שמעון בן לקיש!

אמר ליה [לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this one is disqualified, and the prohibition does not apply. However, according to the one who says that it depends on whether the offering is fit for eating, this offering that is brought in a state of ritual impurity is also fit for eating, and the prohibition of breaking a bone therefore applies.

Rav Yosef said: In a case like this, in which the Paschal lamb was brought in a state of ritual impurity, everyone agrees that it is not subject to the prohibition of breaking a bone. This is because Rabbi Yehuda HaNasi only came to be lenient, and this offering is disqualified due to the fact that it is ritually impure, despite the fact that such an offering is accepted and therefore obligatory.

Rather, the practical difference between them is with regard to a Paschal lamb that had a time when it was valid and then became disqualified. According to the one who says that the verse should be understood as indicating that the prohibition of breaking a bone applies only to a valid Paschal lamb, this one is valid and the prohibition applies. According to the one who says that the prohibition applies only to an offering that is fit for eating, it is not fit for eating now, and therefore the prohibition does not apply.

Abaye said: In any case like this, everyone agrees that it is not subject to the prohibition of breaking a bone. What is the reason? Now, at least, it is disqualified. Rather, the halakha with regard to breaking a bone while it is still day on Passover eve is the practical difference between them. According to the one who says the verse should be understood as applying the prohibition to any Paschal lamb that is valid, this one is valid and the prohibition applies. According to the one who says the prohibition applies to a Paschal lamb that is fit for eating, now it is not fit for eating and therefore the prohibition does not yet apply.

The Gemara raises an objection: Rabbi Yehuda HaNasi says: One may register for a Paschal lamb to eat the marrow of the head, and one may not register for the purpose of eating the marrow of the thigh bone. The Gemara clarifies: What is the reason one may register for the marrow of the head? It is since one can extract it from inside the head and remove it without breaking any of the bones, which is not the case with regard to marrow from the thigh bone. And if it should enter your mind to say that breaking a bone while it is still day seems well, Rabbi Yehuda HaNasi should hold that we may break the thigh bone as well and remove its marrow, and it should be permitted to register for it.

The Gemara responds: Abaye could have said to you: And according to your reasoning, after nightfall there is also a permissible way to consume the marrow of the thigh bone: We should bring a coal, and place it on the bone, and burn it, and remove its marrow, and therefore it should be permissible to register for it, for it was taught explicitly in a baraita: But one who burns bones of the Paschal lamb and one who cuts sinews do not transgress the prohibition of breaking a bone.

Rather, what have you to say in order to explain why one may not remove the marrow from the thigh bone by burning the bone? It must be due to a rabbinic prohibition. Why did the Sages enact this prohibition? Abaye said: It is because the heat might cause the bone to burst at a location other than where the coal is placed, which would be considered breaking rather than burning. Rava said: It is due to ruining sacrificial food, as one who burns a hole in the bone ruins it actively because it is possible that the fire will consume some of its marrow. Similarly, breaking a bone while it is still day is also prohibited due to rabbinic decree. The Sages prohibited the breaking a bone while it still day due to the concern lest one do so after dark.

Rav Pappa said: With regard to any case like this, everyone agrees it is subject to the prohibition of breaking a bone. What is the reason? It is because at night it will be fit for eating. Rather, it is with regard to a portion of a limb that has gone out of its permissible boundary and thereby become disqualified that they disagree. In such an instance, one removes the disqualified part in order to be able to eat the rest, and the Sages disagree about whether one may cut the bone. According to the one who said that the verse limits the prohibition of breaking a bone to a Paschal lamb that is valid, this one is valid, and it is therefore prohibited to break a bone. And according to the one who said the prohibition applies to any Paschal lamb that is fit for eating, this one is not fit for eating, and it should therefore be permitted to break its bones.

As it was taught in a baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: If a portion of a limb has gone out of its permissible boundary and one broke it, one has not transgressed. It is not subject to the prohibition of breaking a bone. This is in accordance with the view that the prohibition of breaking bones applies only to a Paschal lamb that is fit for eating.

Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: With regard to any case like this, everyone agrees that it is not subject to the prohibition of breaking a bone, as this limb is disqualified and not merely unfit for eating. Rather, breaking a bone of a Paschal lamb when it is not yet fully roasted and still raw is the practical difference between them. According to the one who said the prohibition applies only to a Paschal lamb that is valid, this one is valid, and it is therefore prohibited to break a bone. And according to the one who said the prohibition applies to any Paschal lamb that is fit for eating, the prohibition does not apply to this offering because now it is not fit for eating.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Any case like this is subject to the prohibition of breaking a bone. What is the reason? It is because it is still considered fit for eating, since one can roast it and eat it. Rather, breaking a bone in the tail is the practical difference between them. According to the one who says the prohibition applies to any Paschal lamb that is valid, this one is valid and the prohibition applies. According to the one who says the prohibition applies to any Paschal lamb that is fit for eating, this is not fit for eating, as the tail is consecrated to God, meaning that it is burned on the altar.

Rav Ashi said: A case like this is certainly not subject to the prohibition of breaking a bone, as the tail is certainly not fit for eating at all. Rather, the case of a limb upon which there is not an olive-bulk of meat is the practical difference between them. According to the one who says the prohibition applies to any Paschal lamb that is valid, this is valid, and the prohibition applies. According to the one who says the prohibition applies to any Paschal lamb that is fit for eating, we require the minimal measure of meat that would constitute an act of eating, and there is not enough meat on this bone; therefore, the prohibition does not apply.

Ravina said: Any case like this is not subject to the prohibition of breaking a bone, as we require the minimal measure of meat that would constitute an act of eating. Rather, the case of a limb upon which there is not an olive-bulk of meat in this place and there is an olive-bulk of meat in another place is the practical difference between them. According to the one who says the prohibition applies to any Paschal lamb that is valid, this one is valid, and it is prohibited to break a bone. According to the one who says the prohibition applies to any Paschal lamb that is fit for eating, we require the minimal measure of meat that would constitute an act of eating in the place of the break, and there is not enough meat there. Therefore, the prohibition of breaking a bone does not apply.

The Gemara points out that it was taught in a baraita in accordance with four of the interpretations cited above. As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse “In one house shall it be eaten…and you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46) teaches that one is liable for breaking the bone of a valid Paschal lamb, and one is not liable for breaking the bone of a disqualified Paschal lamb.

If it had a time in which it was valid and it became disqualified at the time of eating, it is not subject to the prohibition of breaking a bone. This supports the opinion of Rav Yosef.

If it has the minimal measure of meat that would constitute an act of eating, it is subject to the prohibition of breaking a bone; if it does not have the minimal measure of meat necessary to constitute an act of eating, it is not subject to the prohibition of breaking a bone. This supports the opinion of both Rav Ashi and Ravina.

That which is fit for the altar, such as the tail, is not subject to the prohibition of breaking a bone. This supports the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak.

At the time of eating, it is subject to the prohibition of breaking a bone; when it is not the time for eating, it is not subject to the prohibition of breaking a bone. This supports the opinion of Abaye.

It was stated that the amora’im argued about the following matter: In the case of a limb upon which there is not an olive-bulk of meat in this place in which one breaks the bone, and there is an olive-bulk of meat in a different place, has one violated the prohibition of breaking a bone? Rabbi Yoḥanan said: It is subject to the prohibition of breaking a bone. Rabbi Shimon ben Lakish said: It is not subject to the prohibition of breaking a bone.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a baraita: The verse states: “And you shall not break a bone in it,” which indicates that the prohibition applies to both a bone upon which there is an olive-bulk of meat and a bone upon which there is not an olive-bulk of meat. What is the meaning of the phrase: Upon which there is not an olive-bulk of meat? If we say that it does not have an olive-bulk of meat on it at all, it is not fit for eating at all. Why, then, is it subject to the prohibition against breaking a bone? Rather, is it not true that this is what it is saying: The prohibition applies both to a bone upon which there is an olive-bulk of meat in this place, and to a bone upon which there is not an olive-bulk of meat in this place and there is an olive-bulk of meat in a different place? This poses a difficulty to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish.

He said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשלמא מותיר בטהור אינו לוקה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו' ובא הכתוב כו' לרבי יהודה כדאית ליה ולר' יעקב כדאית ליה אלא שובר העצם בטמא מנא לן דלא לקי ופשטינן לה מהא דת"ר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו הטהור ראוי לאכילה יש בו שבירת עצם ואמרינן מכדי תרוייהו אמרי דלא לקי מאי בינייהו וחלקו בזה ר' ירמיה אמר פסח הבא בטומאה איכא בינייהו ורב יוסף אמר היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו ורבנן כולן פשוטין הן ואסיקנא תנא כי ארבעה מינייהו ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו על הכשר חייב ולא על הפסול היתה לו שעת הכושר ונפסלה יש בו משום שבירת העצם:

תניא השורף בעצמות והמחתך בגידים אין בו משום שבירת העצם:

איתמר עצם שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר ר' יוחנן אמר יש בו משום שבירת העצם ריש לקיש אמר אין בו משום שבירת העצם איתיביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה [ואחד שאין עליו כזית בשר במקום זה] ויש עליו כזית בשר במקום אחר חייב ומשני ריש לקיש הכי קתני אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה מבחוץ ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ ויש בו כזית מוח מבפנים יש בו משום שבירת עצם.

השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ואעפ"כ אין מניחין גחלת על ראש העצם כדי שינקב ראשו ויצא מוח שבתוך העצם דרך הנקב אם שמא מחמת הגחלת יפקע העצם במקום אחר ונמצא גורם לו שבירה אם מפני הפסד קדשים שאי אפשר שלא יפסד קצת המוח בשריפתו ומוטב שיפסל מאליו בנותר ולא יפסידהו הוא בידים ומתוך כך אין נמנין על מוח שבקולית שהוא סתום משני ראשיו שהרי אין יכול להוציאו בלא שבירת עצם או שריפתו שהיא אסורה מטעם שכתבנו ומ"מ נמנין על מוח שבראש הואיל ויכול להוציאו דרך האף בלא שבירת עצם:

כבר ביארנו שהפסח נפסל ביוצא יצא אבר ממנו חוץ למחיצתו אותו אבר אסור והשאר מותר ומאחר שהיתה לו שעת הכושר אף הוא יש בו משום שבירת עצם יצא מקצתו ונפסל אותו מקצת היוצא כיצד הוא עושה בבשר חותך את הבשר היוצא לחוץ ומשליכו עד שמגיע לעצם ואח"כ קולף הבשר שעל מקצת האבר שבפנים מסביב העצם עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני העצמות וחותך העצם בפרק והבשר אוכל ממנו מה שבפנים ושורף מה שהשליך ממנה בחוץ:

פסח שעשאו נא או מבושל הרי הוא כנפסל בטומאה ויציאה חוץ למחיצתו ולוקה עליו משום שבירת עצם שהרי היתה לו שעת הכושר אבל אם שבר את עצם האליה שהיא קרבה עם האימורין הואיל ולא נראית לאכילה לעולם אין בו משום שבירת עצם ואין חייבין על שבירת עצם אא"כ יש עליו כזית בשר או שיש בתוכו כזית מוח וכל שיש עליו כזית בשר באיזה מקום שבו אע"פ ששברו שלא במקום הבשר ובמקום ששברו אין בו כלום חייב הואיל ואותו עצם יש בו כזית בשר באיזה מקום שבו:

בד"ה אבר שיצא כו' תימה אמאי חשיב ליה כשר טפי מבר אכילה כו' עכ"ל. [א] לא ידענא אמאי לא תמהו בכה"ג לעיל מיניה בהיתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו אמאי הוי כשר טפי מבר אכילה דבשעה שאינו ראויה לאכילה לאי כשר הוא גם לקמן הביאו התוספות ראיה מההיא דאבר שיצא כו' אהך דהיתה לו שעת הכושר כו' טפי נפיק מאכילה מדנפיק מתורת כשרות משום דשוין ודומין הן מלתייהו דאינו מוכרע כ"כ להיות כשר מראוי לאכילה אבל בשבירת עצם מבע"י ודאי דניחא טפי הוה כשר מבע"י מראוי לאכילה וכן בנא ובאליה ניחא דהוה טפי כשר מראוי לאכילה וכן לעיל בפסח הבא בטומאה ניחא דהוי ראוי לאכילה טפי מכשר ודו"ק:

בד"ה ה"ג היתה לו כו' ואית דגרס לעיל כו' למ"ד כשר לאו כשר הוא ולמ"ד יאכל בר אכילה כו' עכ"ל צ"ע דהא רב יוסף דחי הך אוקמתא דפסח הבא בטומאה א"ב משום דרבי לאקולי קאתי והיינו דתנא בתרא לאטפויי התירא דשבירה קאתי ולפי גירסא זו תקשי ליה לנפשיה דהא ר' מחמיר ויש ליישב דאיכא לפרושי דקאמר רב יוסף דר' לאקולי קאתי לא משום דתנא בתרא לטפויי התירא קאתי אלא דה"פ דבפסול טומאה דהוי מעיקרא ואין שעת הכושר רבי ודאי נמי לקולא קאמר בשבירת עצם ולא פליג אלא בהיה לו שעת הכושר דלאו פסול מקרי ובר אכילה הוא ודוחק ויותר נראה דלפי אותה גירסא שכתבו התוס' ל"ג נמי הא דר' לאקולי קאתי אלא דהא פסול הוא והיינו פסול מעיקרא וק"ל:

בד"ה אתמר אבר כו' ובפלוגתא דרבינא ורב אשי קמיפלגי כו' והא דמסיק אילימא דאין עליו כזית בשר כלל כו' עכ"ל ר"ל דר' יוחנן כרב אשי דמסתמא דברייתא איירי דאין עליו כזית בשר כלל ובהא פליגי ר' ורבנן אבל באין עליו כזית במקום שבירה כו' אפי' ר' מודה דיש בו שבירת עצם ור"ל כרבינא דבאין עליו כזית כלל אפילו רבנן מודו דאין בו שבירת עצם ולא פליגי אלא באין עליו כזית במקום שבירה כו' וסתמא דברייתא איירי אפילו בכה"ג לרבי אבל אי הוה פליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן א"כ במאי פליגי רבנן עליה דר' לר"ל אך מ"ש והא דמסיק אילימא דאין עליו כזית כו' אע"ג דמצי לאוקמא כרבנן כו' הא ליתא לכאורה דלדברי ר"ל פריך ואליביה פריך ר"י שפיר דליכא לאוקמא אפי' כרבנן דהא מודו רבנן באין עליו כזית בשר כלל כדאמר רבינא ויש ליישב כוונת התוספות אסוף קושיית רבי יוחנן דפריך אלא לאו ה"ק אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום כו' דמצי לאוקמא בכה"ג כרבנן אפילו לר"ל ולרבינא ודו"ק:

גמ' מ"ד כשר הא כשר הוא ומ"ד ראוי לאכילה האי לאו כו' כצ"ל וכן אחר כך:

תוס' ד"ה אבר. תימה כו'. במהרש"א ל"י אמאי לא תמהו כו' בהיתה לו שעת הכושר כו'. ולנ"פ דהתם א"ש דנקרא כשר כיון דיוצא בו יד"ח פסחו וזהו כוונת רש"י בד"ה הא כשר (וא"ל א"כ אפילו לא ה"ל שעה"כ כגון דנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא (עיין לעיל פ ב ובתד"ה נזרק) נמי ז"א דהא לא עדיף מפסח הבא בטומאה) וא"ר לאכילה ודאי מיקרי ומה שהביא ראיה מתוס' דלקמן א"כ דהתם ודאי אי הוה גרסינן איפכא ליכא שום סברא לחלק ביניהם ר"ל בין הא דהיתה לו שעה"כ להא דיצא מקצתו:

מבעוד יום נמי גזרה אטו משחשכה. עמ"ש בככר לאדן דף ק"פ בס"ד:

(פד רע"ב רש"י) ד"ה ואין נימנין וכו' שיכול להוציא וכו' דרך האף.—בירושלמי פרק זה ה"ט [לה ע"א] איתא: "שהוא יכול להוציאו דרך האוזן".

האי פסול הוא. שנעשה בפסול דטומאה דחויה היא בציבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו: האי בר אכילה הוא. כדתנן (לעיל דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה: הא כשר. שנעשו עבודותיו בהכשר: מבעוד יום. שאינו שעת אכילה: נמנין על מוח שבראש. אפילו לא נמנה אלא על המוח יצא: ואין נמנין על מוח הקולית. מפני שאסור לשוברה ולהוציאו אבל מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף: ניתי גומרתא. גחלת וננחי עליה עד שינקב ויוציא מוחו: אלא מאי אית לך למימר. אמאי אין נמנין ויוציאו בגחלת: אביי אמר משום פקע. שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זו שריפה אלא שבירה: ורבא אמר משום הפסד קדשים. שמפסיד המוח ושורפו בידים ומוטב שיפסל מאליו הכא נמי לענין שבירה מבעוד יום אע''ג דמדאורייתא שרי רבנן גזרו אטו משחשיכה: אבר שיצא מקצתו. חוץ לחומת ירושלים וצריך לחתוך את היוצא איכא בינייהו: האי נמי כשר. שהרי הפנימי כשר והרי הוא שוברו ועובר משום לא תשברו בו אלא חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך כדתנן במתניתין (לקמן דף פה:): האי לאו בר אכילה הוא. במקום שבירה אינו ראוי לאכילה אבל אבר שיצא כולו דהיינו היתה לו שעת הכושר ונפסל דכ''ע אין בו משום שבירה דהשתא מיהא פסול הוא: אליית השה קריבה עם האימורין מה שאין כן בשור ועז כדכתיב (ויקרא ג) חלבו האליה תמימה: רבינא אמר. אי ליכא כזית בשר דכולי עלמא אין בו משום שבירה אלא באין בו כזית במקום שבירה ויש בו כזית במקום אחר איכא בינייהו: ואינו חייב על הפסול. והשתא מפרש ואזיל הי פסול קא ממעט היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם גרסינן ורבי אומר גרסינן ברישא והיינו כרב יוסף למזבח למעוטי אליה כדרב נחמן בר יצחק שלא בשעת אכילה מבעוד יום כדאביי דאמר מבעוד יום אתא רבי למעוטי שיעור אכילה במקום שבירה כרבינא אי נמי למעוטי אין עליה כזית כרב אשי: אין בו משום שבירת העצם. דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה: אמאי יש בו משום שבירת עצם. בין לר' יוחנן בין לריש לקיש כזית בעינן: במקום זה. במקום שבירה:
היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו מאן דאמר כשר הא כשר הוא. לא משום דדריש בו בכשר ולא בפסול משמע ליה הכי דהא ר' שמעון מפרש לעיל מילתיה דת''ק דקתני נמי בו בכשר ולא בפסול וקאמר אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת עצם אלא דרב יוסף לא מצי למישכח מידי דאיכא בינייהו אלא היתה לו שעת הכושר. ונפסל: אבר שיצא מקצתו איכא בינייהו מאן דאמר כשר כשר. תימה אמאי חשיב ליה כשר טפי מבר אכילה הא מה שאינו ראוי לאכילה לאו כשר הוא: ה''ג היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם. ול''ג יש בו דאי גר' תיקשי לרב יוסף ולא משכחינן כארבעה מינייהו ואית דגרס לעיל במילתיה דרב יוסף למ''ד כשר לאו כשר הוא למ''ד יאכל בר אכילה הוא ולפי זה מיתוקמא גירסת הספרים דגר' יש בו ואין נראה דבכולה שמעתין טפי נפיק מאכילה מדנפיק מתורת כשרות כי ההיא דאבר שיצא מקצתו דכשר קרי ליה ולא בר אכילה הוא: איתמר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה כו'. נראה לר''י ולריב''א דאליבא דרבי קמיפלגי דקתני בברייתא סתמא יש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת העצם ובפלוגתא דרבינא ורב אשי קמיפלגי אבל לרבנן לכ''ע יש בו משום שבירת עצם והא דמסיק אילימא דאין עליו כזית בשר כלל אמאי יש בו משום שבירת עצם אע''ג דמצי לאוקומ' כרבנן הואיל ואליבא דרבי קמיפלגי וסבירא להו כרבי מוקמי למתני' כוותיה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד