דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

רבה מוסיף - על אלו שני התנאים הסוברים: פסול מחמת דבר אחר אינו טעון עיבור צורה - אף את רבי יוסי הגלילי, שמצאנו לו שהוא סובר: כי פסול בדם שהוא "פסול מחמת דבר אחר", אינו טעון עיבור צורה.

דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר:

כל הענין כולו - היינו מה שאמרה תורה: וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף - אינו מדבר בחטאת חיצונה שמקום זריקת דמה בעזרה, ונכנס דמה לפנים שלא כמצותה [וכפי שפירשו המקרא, החכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי במסכת זבחים], אלא הכתוב מדבר:

בפרים הנשרפים [כגון: פר העלם דבר של ציבור] ושעירים הנשרפים [שעיר של יום הכפורים], שהן חטאות פנימיות שמקום זריקת דמן בפנים, ונזרק דמן בפנים כמצותן.

ומה שאמר הכתוב: לא תאכל באש תשרף, אינו בא ללמדנו שיישרפו חטאות הפנימיות, כי הרי כבר אמר זה הכתוב במקומו, שיישרפו חוץ לשלש מחנות.

אלא ללמד על חטאות הפנימיות שנפסלו ביוצא או שנטמאו:

א. לא ישרפנו כדינם חוץ לשלש מחנות, אלא: לשרוף פסוליהן אבית הבירה [שהוא פעמים בעזרה פעמים בהר הבית, כמבואר בזבחים קד], כמאמר הכתוב: בקודש וגו' באש תשרף, [וכדלעיל פב ב].

ב. וליתן לא תעשה על אכילתן, כמאמר הכתוב: לא תאכל.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי הגלילי - לדבריך שאין אתה מפרש הכתוב, על חטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים שלא כדין - חטאת חיצונה שנכנס דמה לפני ולפנים [להיכל] מנין לך שהיא פסולה?

אמר להן רבי יוסי הגלילי לחכמים: הרי אני לומדו ממאמר הכתוב בחטאת דאהרן, שנשרפה: "הן לא הובא את דמה [של החטאת שהיתה חיצונה] אל הקודש" "פנימה"; מכלל:

א. דאי נפיק איהי [אם היתה יוצאת החטאת עצמה חוץ לעזרה שהיא מחיצתה], ולא היתה "פנימה" [וכפי שנתבאר לעיל פב א].

ב. אי נמי [או] עייל דמה [היה נכנס דם החטאת לפנים].

בין כך ובין כך בשריפה; הרי למדת: חטאת שנכנס דמה לפנים, פסולה היא, ובשריפה.

וכיון שכן מוכח, כי רבי יוסי הגלילי סובר, אף פסול בדם שפסולו מחמת דבר אחר הוא, הרי הוא בשריפה ואינו טעון עיבור צורה, כאותה חטאת שנשרפה בלי עיבור צורה:

ואף שמעיקר הכתוב - שכולי עלמא מודים בפירושו - אין ללמוד על פסול בדם שלא יהא טעון עיבור צורה, כי הרי יש לומר: הוראת שעה היתה [וכדלעיל פב ב, תוספות בהבנת רש"י].

אבל מדברי רבי יוסי הגלילי, שלמד עיקר הפסול מפסוק זה, ולא אמר: הוראת שעה היתה; אף לענין עיבור צורה יאמר כן, שאינה הוראת שעה אלא כך היא ההלכה לדורות [רש"י]. [200]

והשתא מפרשת הגמרא, למה לא מנה רבי יוחנן את רבי יוסי הגלילי בין הסוברים: "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה.

ורבי יוחנן שלא מנה את רבי יוסי הגלילי, כי סבר רבי יוחנן: פסול בדם ופסול בבשר חדא מילתא היא, והן נחשבין "פסולו בגופו".

ורק פסול בעלים - מלתא אחריתי היא; שהפסול בבשר ודם "פסולו בגופו' הוא; ואילו הפסול בבעלים "פסולו מחמת דבר אחר הוא".

וכיון שכן, אין לך ללמוד מדברי רבי יוסי הגלילי הסובר: פסול דם אינו טעון עיבור צורה; שאף פסול בבעלים אינו טעון עיבור צורה כרבי יוחנן בן ברוקה, ולפיכך לא מנאו עם רבי נחמיה, שבפסול בבעלים [אנינות] אמר: אינו טעון עיבור צורה.

מתניתין:

העצמות והגידין, שמתחילתם עומדים הם להיות "נותר", בבוקרו של יום ראשון של פסח.

כי העצמות יש בהם מוח הראוי לאכילה, ודין "נותר" יש לו; והואיל ואי אפשר לאוכלו מפני שאסור לשבור עצם בפסח, הרי מתחילתו עומד הוא להיות נותר.

והגידין: יבואר בגמרא באיזה גידין מדובר במשנתנו, ומאיזה טעם עומדים הם להיות נותר.

וכן הנותר, הבשר שהיה אפשר לאוכלו אלא שנתעצלו באכילתו, ונותר.

אין רשאין לשורפן - כדין "נותר" שאמרה תורה: והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו - ביום טוב, כיון שהוא אסור במלאכה. אלא הם ישרפו רק בששה עשר, לאחר יום טוב.

ואם חל ששה עשר להיות בשבת הרי אלו ישרפו בשבעה עשר. [201]

והטעם בכל האמור: לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב.

גמרא:

אמר רב מרי בר אבוה, אמר רבי יצחק:

עצמות הקדשים - שאין בהם מוח, או שהוצא מהן המוח קודם שנעשו נותר שניתותרו, הרי אלו אין טעונין שריפה.

ומשום, שלא אמרה תורה לשרוף אלא את הנותר הראוי לאכילה, דכתיב: "ולא תותירו ממנו עד בוקר [אלא תאכלוהו], והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", הרי שלא ציותה תורה לשרוף, אלא את מה שאסרה תורה להותיר, דהיינו הראוי לאכילה.

אבל עצמות קדשים ששימשו "נותר", כלומר: שנותר בהן מוח לאחר שנעשה "נותר", ונמצא, ששימשו העצמות את המוח שהוא "נותר", [ואף שעכשיו אין בהם מוח וכבר אינן משמשין נותר]. [202] הרי אלו מטמאין את הידים כדין "נותר" עצמו שגזרו חכמים שיטמא את הידים.

והטעם: הואיל ונעשו [חכמת מנוח] בסיס (*202) לדבר האסור. שהרי המוח שהוא "נותר" שמור הוא בתוך העצמות.

נימא מסייע ליה ממשנתנו:

"העצמות" והגידים והנותר ישרפו בששה עשר.

והרי הני עצמות היכי דמי? (**202)

אילימא דלית בהו מוח, אם כן למה בשריפה הם, נשדינהו [יזרקם].

אלא פשיטא דאית בהו מוח הראוי לאכילה, רק שלא היה יכול לאוכלו כיון שאין יכול לשבור עצם בפסח. [203]

וכיון שכן, אי אמרת בשלמא "שימוש נותר" מילתא היא, אמטו להכי [משום כך] בעי שריפה אף העצמות עצמם, שהרי כ"נותר" עצמו הן הואיל ושימשוהו.

אלא אי אמרת "שימוש נותר" לאו מילתא היא, ונמצא שהעצם עצמה אינה צריכה שריפה, אלא המוח שבה הוא שחייב בשריפה.

אם כן: למה לו לטרוח באסיפת עצים ולהפסידם על שריפת כל העצם?!

הרי יש לו אפשרות אחרת: ניתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו [ישבור את העצמות ויחלץ מתוכם את המוח וישרוף המוח לבדו, ואת העצמות יזרוק]!

ומשום דסבירא ליה להגמרא השתא, שאין בזה משום "ועצם לא תשברו בו", שהרי אמרה תורה "בו" ולא בפסול, ללמדך: לא נאמר איסור זה אלא בפסח כשר, אבל זה שניתותר ונפסל אין בו איסור שבירה. [204]

אלא שמע מינה: "שימוש נותר" מילתא היא. [205]

אמרי בני הישיבה לדחות: לא! לעולם אימא לך: "שימוש נותר" לאו מילתא היא!

ומה שאין שובר את העצמות שניתותרו כדי להוציא מהם את המוח, היינו משום דקסבר התנא של משנתנו: ועצם לא תשברו "בו" היינו: בפסח כשר ואפילו בפסח פסול; שלא אמרה תורה "בו" למעט פסול, אלא כך הוא דרך לשון המקרא. [206]

ותמהינן עלה: וכי אפילו בפסח פסול סלקא דעתך שיהא אסור בו שבירת עצם?!

והא תנן:

אבל המותיר בפסח טהור וכל שכן בפסח טמא.

והשובר עצם בפסח טמא שנפסל אינו סופג את הארבעים?! [207]

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - במשנתנו, שביארנו שאי אפשר לשוברו אף שניתותר ונפסל - כשהיתה לו שעת הכושר [כשר היה] לאחר זריקה, שלא ניתותר אלא בבוקר.

ואילו כאן - במשנה שהבאנו, שמבואר, כי מותר לשבור עצם בפסח פסול - כשלא היתה לו שעת הכושר, וכגון שנטמא לפני זריקה.

ומפרשינן: ומאן הוא התנא של משנתנו, דשני ליה [המחלק] בין שהיתה לו שעת הכושר ללא היתה לו שעת הכושר?

רבי יעקב היא.

כדתניא: כתיב: ועצם לא תשברו "בו", ללמדך: "בו" בכשר, ולא בפסול.

ונחלקו תנאים בביאור דברי תנא קמא [תוספות]:

רבי יעקב אומר: אם היתה לו שעת הכושר, ואחר כך נפסל, יש בו משום שבירת העצם; ורק אם לא היתה לו שעת הכושר, אין בו משום שבירת העצם.

רבי שמעון אומר: אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת העצם.

מיתיבי לרבי יצחק דאמר, "שימוש נותר" מילתא היא:

כל עצמות הקדשים שניתותרו אין טעונין העצמות עצמן שריפה, חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה כלומר: מפני איסור "ועצם לא תשברו בו", ומפרש לה ואזיל.

והרי הני עצמות היכי דמי? אילימא דלית בהו מוח, למה להו שריפה?!

אלא פשיטא, דאית בהו מוח, ולפיכך: עצמות כל הקדשים שוברן ומחלץ המוח שבהם ושורפו לבדו; אבל עצמות הפסח שאין יכול לשוברם, הרי זה שורף המוח עם העצמות עצמם.

ואי סלקא דעתך: "שימוש נותר" מילתא היא וכדרבי יצחק.

אם כן, אפילו עצמות שאר הקדשים אמאי אין טעונין שריפה, והרי נעשו בסיס לנותר ששימשוהו?!

אמר משני רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן: כגון שבשעה שבא לשורפן מצאן לעצמות כשהן שבורים וחלוצין [ריקים; שהוצא מהם המוח ואינו לפנינו].

והכי קאמרינן:

עצמות שאר הקדשים, כיון דאין בהם איסור משום שבירת העצם, הרי אנו תולין: מסתמא, קמי דנהוו נותר חלצינהו לעצמות [לפני שנעשו נותר - רוקנם] ואכל את מוחן, שהרי אסור להותיר את המוח, ואם כן מעולם לא הוו "שימוש נותר", ולפיכך לא בעו שריפה.

אבל עצמות הפסח "מפני התקלה", דהיינו דיש בהן משום שבירת העצם ואסור לשוברן קודם שניתותרו [תוספות], הרי אנו חוששין:

[אימור] [208] לבתר דנהוו נותר הוא דחלצינהו [לאחר שנעשו נותר הוא שרוקנם], כי אחר שנעשו נותר מותר לשוברן, [דקסבר האי תנא: מותר לשוברן אחר שניתותרו, כרבי שמעון, רש"י].

ואם כן הוו להו העצמות עד שרוקנם "שימוש נותר", ולפיכך בעו העצמות עצמן שריפה.

רב זביד פליג על רב נחמן בר יצחק הסובר: עצמות פסח שיש עליהן ספק שמא "שימוש נותר" הן, הרי אלו טעונין שריפה; כי לדעתו, אין דין "שימוש נותר" שהוא מדרבנן [מהרש"א] חמור כל כך, כדי להטעינו שריפה בספק. [209]

ולפיכך אמר שינויא אחרינא:

הערות

[200] א. ורבנן שלא למדו מחטאת אהרן על פסול דם שנכנס לפנים, משום שהם סוברים דורות משעה לא ילפינן דהוראת שעה היתה, רש"י. ב. צריך ביאור: לפי מה שהביאו התוספות לעיל פב ב, ד"ה אמר בשם רש"י, ד"הוראת שעה" היינו שעדיין לא פירש להם משה עיקר דין עיבור צורה; אם כן, כל זה אינו שייך אלא לענין עיבור צורה, ולא לעיקר הפסול, והכא אמרינן הך סברא אף לענין עיקר הפסול. וראה היטב בחזון איש סימן קכד לדף זה אות ו ד"ה ויל"ע.

[201] המשנה באה להשמיענו, כי אע"ג שעל ידי זה תידחה מצות השריפה עד יום שבעה עשר, אפילו הכי אינו דוחה, רש"ש, וראה תוספות יום טוב.

[202] כן כתבו התוספות בחולין קכה א, שזה הוא עיקר חידושו של רב מרי; דאילו עיקר "שימוש נותר" יש ללומדו מן המשנה שם. *202. "את הכיור ואת כנו" דהיינו מקום מושב הכיור, מתרגמינן "בסיסיה", רש"י. **202. כתב רש"י: "הני עצמות היכי דמי: דקאמר עיקרן ותחילתן לשריפה", והדברים משוללי הבנה; ובודאי טעות סופר הן, ונשתרבבו לכאן דברי רש"י בעמוד ב ד"ה הני גידין, כי שם מקומם.

[203] ביארו התוספות בחולין קכה א, דהכי קאמר: ודאי מיירי שהיה בהן מוח ועכשיו חלצוהו, דאי יש בו מוח עכשיו, פשיטא דטעונין שריפה משום מוח, והיינו דמסייע ליה לרב מרי שעיקר חידושו הוא אפילו כשאין משמשין עכשיו את הנותר, וכמו שנתבאר לעיל בהערה (202).

[204] ואם תאמר: הרי העצם אין בו פסול שאין שם נותר עליו, ולמה מותר לשוברו?! יש לומר: כיון דאין חייבין אלא על עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח, והמוח הרי נפסל, ממילא הוה בכלל ההיתר.

[205] תמה הצל"ח: והרי "שימוש נותר" אינו אלא מדרבנן, ואם כן מה ראיה משריפה שגזרו חכמים אף על "שימוש נותר" כיון שנותר עצמו בשריפה הוא מדאורייתא, אבל לענין טומאת ידים, שאף בנותר אינו אלא מדרבנן, מנין לנו שגזרו אף על "שימוש נותר", ראה שם שהאריך בזה.

[206] הקשו התוספות: עדיין תיקשי, יניח על העצמות גחלת וינקב העצם ויוציא את המוח, כי זו שריפה היא ולא שבירה?! ותירצו: כי איכא למיחש שמא יפקע העצם במקום אחר וחשיב שבירה כיון שאינו במקום הגחלת, וכמבואר כעין זה לקמן פד ב; אי נמי: על ידי גחלת טורח יש בדבר, ועדיף לו לשרוף את כל העצם.

[207] מה שכתב רש"י: "אין סופג את הארבעים, לקמן מפרש טעמא", היינו על המותיר בטהור, אבל על "שובר בטמא" כבר פירש רש"י טעמו, משום דכתיב "בו".

[208] כן היא גירסת התוספות והב"ח; וראה רש"י ומהרש"א בעמוד ב בדברי רב זביד.

[209] הקשה המהרש"א: אמאי אין שורפין מספק, דטפי אית לן למימר דבתר איסורייהו חלצינהו בהיתר אליבא דרבי שמעון, מדנימא דחלצינהו באיסור קודם שנעשה נותר, ואם כן תיבעי שריפה?! ויש לומר, דבעי לאוקמא הך ברייתא בכי האי גוונא אליבא דרבי יעקב דסבירא ליה, דבתר דהוה נותר איכא נמי איסור שבירה, דהשתא במצאן חלוצין הוה ספק גמור, ולא חמיר שימוש נותר שהוא רק מדרבנן ליבעי שריפה מספק; וראה עוד שם; וראה אריכות בזה במשנה למלך פרק י"ט מפסולי המוקדשין הלכה ט.

רבה מוסיף לא הם בלבד החזיקו בשיטה זו, אלא אף ר' יוסי הגלילי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוסי הגלילי אומר: כל הענין כולו שאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג) לא בחטאת רגילה שהכניסוה שלא כדין הוא מדבר, אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים ובשעירין הנשרפין שהם קרבנות חטאת מיוחדים שאמרה התורה שיש להכניס את דמם פנימה לקודש, ועל חטאות מיוחדות אלה נאמר שיש לשרוף את פסוליהן אבית [בבית] הבירה בקודש, וליתן איסור "לא תעשה" על אכילתן.

אמרו לו חכמים לר' יוסי הגלילי: אם כך דורש אתה כתוב זה, חטאת רגילה שנכנס דמה שלא כדין לפני ולפנים בקודש מנין שטעונה שריפה? אמר להן: דבר זה נלמד מדברי הכתוב "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח) מכלל הדברים נלמד: דאי נפיק איהי [שאם יצאה היא, החטאת] ממקומה לחוץ? אי נמי עייל [או גם כן אם נכנס] דמה לקודש, דינה בשריפה מיד בלא עיבור צורה.

ור' יוחנן שלא הוסיף את שיטת ר' יוסי הגלילי לשיטות אלה סבר שיש הבדל בין השיטות כי טומאת דם ובשר חדא מילתא [דבר אחד] היא, ואפשר לחשוב טומאת דם כפסול הגוף. אבל פסלות בעלים מלתא אחריתי [דבר אחר] היא, שיש חכמים המתירים לשרוף את הקודש מיד בשל פסול בעלים.

א משנה העצמות של קרבן הפסח שנשאר בהן מוח הראוי לאכילה אחר שאי אפשר לשבור את עצמות הפסח כדי לאוכלו והגידין והנותר מן הפסח — ישרפו כולם בששה עשר בניסן, מיד לאחר החג. ואם חל ששה עשר בניסן להיות בשבת — ישרפו בשבעה עשר בו. לפי שאינן (אין מצות שריפתם) דוחין לא את השבת ולא את יום טוב, ונשרפים ביום החול הקרוב ביותר.

ב גמרא אמר רב מרי בר אבוה אמר ר' יצחק: עצמות קדשים ששמשו נותר כלומר אלה שיש עליהן או בהן משהו שנותר מקרבן לאחר זמן אכילתו — מטמאין את הידים כנותר עצמו, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, הריהן נדונות כמותו. ומציעים: נימא מסייע ליה [שמא נאמר נוכל לסייע לו] ממה ששנינו במשנתנו: העצמות והגידים והנותר ישרפו לששה עשר בניסן.

ונברר: הני [אותן] עצמות היכי דמי [כיצד בדיוק היו]? אילימא [אם תאמר] שהן עצמות דלית בהו [שאין בהן] מוח, למה יהא דינן בשריפה? נשדינהו [נזרוק אותן], שהרי לא חייבה התורה שריפה בנותר אלא בדבר הראוי לאכילה! אלא פשיטא [פשוט] מובן, שמדובר כאן בעצמות דאית בהו [שיש בהן] מוח, ומוח זה הוא חלק מבשר הקרבן, ובקרבנות אחרים היו שוברים את העצם ומוציאים את המוח ממנה.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] ששימוש נותר דבר המשמש כבסיס וכלי לנותר מילתא היא [דבר הוא] ויש בו כדי לפסול כנותר עצמו, אמטו להכי [משום כך] בעי [צריכים] שריפה כנותר עצמו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שימוש נותר לאו מילתא היא [אין הוא דבר] ואינו נחשב, למה להו [להן] לעצמות שריפה? נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו [נשברן ונחלוץ, נוציא, את המוח שלהן ונשרוף אותו ונזרוק אותן עצמן] ולא יטרח בשריפת העצמות. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי שימוש נותר מילתא היא [דבר הוא] והעצמות נאסרות משום תכולת הקדשים שבתוכן וכן גם נטמאות מחמתם.

אמרי [אומרים] ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי שימוש נותר לאו מילתא [אין הוא דבר], וקסבר [וסבור הוא] התנא של משנתנו כי האיסור שנאמר בפסח "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) הכוונה היא "בו" בפסח כשר, ואפילו בפסח פסול שגם העצמות שנותרו מן הפסח ואינן כשרות עוד לאכילה אף לגביהן נשאר האיסור שלא לשבור עצם.

ותוהים: אפילו בפסול סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אבל המותיר בפסח טהור או השובר עצם בפסח טמא — אינו סופג את הארבעים משמע שאיסור שבירת עצם הוא רק בפסח כשר! ודוחים: לא קשיא [קשה], כאן כשאמרנו שאף בפסול אסור לשבור עצם — מדובר שהיתה לו שעת הכושר כגון נותר, שכיון שהיה שעה מסויימת שהיה כשר בו טרם היותו נותר, חל עליו האיסור. כאן שאומרים שאין בו איסור — הרי זה כשלא היתה לו שעת הכושר.

ומוסיפים: ומאן [ומי הוא] התנא דשני ליה [ששונה לו, בעיניו] בין פסח שהיתה לו שעת הכושר ללא היתה לו שעת הכושר, ר' יעקב היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הכתוב "ועצם לא תשברו בו" מפרשים את ההדגשה "בו" — דווקא בכשר ולא בפסול. ר' יעקב אומר: קרבן שהיתה לו שעת הכושר ונפסל — יש בו משום שבירת העצם, לא היתה לו כלל שעת הכושר — אין בו משום שבירת העצם. ואילו ר' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, בין שהיתה לו ובין שלא היתה לו שעת הכושר, כיון שנפסל — אין בו משום שבירת העצם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה. ומעתה נברר: הני עצמות היכי דמי [עצמות אלו, כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] באלה דלית בהו [שאין בהן] מוח, אם כן למה להו [להם] שריפה? שיזרקום! אלא פשיטא דאית בהו [פשוט שמדובר באלה שיש בהן] מוח, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ששימוש נותר מילתא היא [דבר הוא] — עצמות שאר קדשים אמאי [מדוע] אין טעונין שריפה? הלוא בעצמות אלה יש מוח והוא נותר!

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], במקרה מיוחד: כגון שמצאן חלוצין שמצא עצמות שכבר הוציאו מהן את המח. ויש מקום לחלק: עצמות קדשים שאין בהן איסור משום שבירת עצם — מן הסתם קמי דנהוו [לפני שנעשו] נותר חלצינהו [חלץ מהן] את המוח ואכלו, ואם כן עצמות אלו לא הוו [היו] שימוש נותר, ולא בעו [צריכות] שריפה, ויכול להשליכן, ואילו

עצמות הפסח שיש בהן איסור משום שבירת העצם, בודאי לא בזמן איסור שבירה אלא לבתר דנהוו [לאחר שנעשו] נותר הוא דחלצינהו [שחלץ מהן] את המוח, בשעה שאין עוד איסור בשבירת עצם. והוו להו [ונעשו להן] העצמות לפי שעה שימוש נותר, ולכן בעו [צריכות] שריפה.

רב זביד אמר: אפשר לתרץ בדרך אחרת הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba adds that these tanna’im were not the only ones who maintain this opinion; even Rabbi Yosei HaGelili agreed with them, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: The entire matter that is stated in the verse: “Any sin-offering from which some blood has been brought to the Tent of Meeting, to make atonement in the sacred place, shall not be eaten; it shall be burned in fire” (Leviticus 6:23) is not stated with regard to a regular sin-offering improperly brought inside the Sanctuary; rather, it speaks only about bulls that are burned and goats that are burned. These are unique sin-offerings, and the Torah states that their blood should be brought inside the Sanctuary. The verse is stated with regard to these sin-offerings both in order to command the Jewish people to burn the disqualified ones in the place of the bira on the Temple Mount and in order to establish a prohibition with regard to their consumption.

The Rabbis said to Rabbi Yosei HaGelili: If you expound the verse in this fashion, then with regard to a regular sin-offering whose blood entered inside the Sanctuary, from where is it derived that it must be burned? He said to them: It is derived from the verse: “Behold, its blood was not brought into the Sanctuary within” (Leviticus 10:18). This proves by inference that if the sin-offering is taken out of its permitted area, or alternatively, if its blood enters the Sanctuary, it must be burned immediately without waiting for decay of form.

The Gemara explains: And Rabbi Yoḥanan did not include Rabbi Yosei HaGelili because Rabbi Yoḥanan holds that there is a difference between the opinion of Rabbi Yosei HaGelili and those of Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Neḥemya. The reason for this difference is that impurity of blood and meat, about which Rabbi Yosei HaGelili was speaking, is one matter, and impurity of the blood can therefore be considered a disqualification in the animal itself, but disqualification of the owners is a different matter. Therefore, Rabbi Yosei HaGelili does not necessarily agree with the tanna’im who allow the offering to be burned immediately in the case of disqualification of the owners.

MISHNA: The bones of the Paschal lamb that contain edible marrow but cannot be eaten because it is prohibited to break the bones of the Paschal lamb; and the sinews; and the leftover meat should all be burned on the sixteenth of Nisan, immediately after the first day of the Festival. If the sixteenth occurs on Shabbat, they should be burned on the seventeenth, because the mitzva to burn them does not override Shabbat or the Festival. Therefore, they are burned on the first weekday.

GEMARA: Rav Mari bar Avuh said that Rabbi Yitzḥak said: Bones of offerings that served as a base for leftover, meaning that they have leftover meat on them or inside them after the time of eating, render hands impure, just as the leftover sacrificial parts themselves render hands impure. Since the bones have become a base for an intrinsically prohibited object, they are treated in the same manner as the prohibited object itself. The Gemara suggests: Let us say that the following expression in the mishna supports him: The bones, and the sinews, and the leftover should be burned on the sixteenth of Nisan.

The Gemara asks: What are the circumstances in which these bones must be burned? If we say that there is no marrow in them, why must they be burned? We should discard them, as the Torah requires that leftover parts of offerings be burned only when they are edible. Rather, it is obvious that we are dealing with bones that have marrow in them. The marrow is part of the meat of the offering, and in other offerings one would have broken the bones in order to eat the marrow.

Granted, if you say that an item that serves as a base or container for leftover is something significant and becomes disqualified in the same manner as the leftover themselves, because of this it needs burning like the leftover itself. But if you say that serving as a base for leftover is nothing significant, why do these bones need to be burned? Let us break them, and remove their marrow, and burn the marrow, and discard the bones. Rather, must one not conclude from it that serving as a base for leftover is something significant, and the bones themselves become prohibited and impart ritual impurity due to their consecrated contents?

Say in refutation of this proof: No. Actually, I could say to you that serving as a base for leftover is nothing significant, and the tanna of the mishna holds that the prohibition stated in the Torah: “And you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46), applies even to a disqualified Paschal lamb. The prohibition to break the bones of the Paschal lamb applies even when the Paschal lamb itself may no longer be eaten. Thus, the bones must be burned because there is no way to extract the marrow. They are not burned because they themselves have served as a base for the leftover marrow.

The Gemara expresses surprise at the previous answer: Can it enter your mind to say that the prohibition applies even to a disqualified Paschal lamb? Didn’t we learn in a mishna: But one who leaves over part of a pure Paschal lamb or one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb does not receive forty lashes, which indicates that the Torah prohibition to break a bone applies only to a Paschal lamb that is still valid? The Gemara responds: This is not difficult. Here, when the mishna indicates that it is prohibited to break even the bone of a disqualified Paschal lamb, it is referring to a case where it had a time when it was valid, such as leftover sacrificial meat, which was valid before it was left over, and the prohibition therefore became relevant when it was valid. There, when the other mishna stated that the prohibition does not apply, it is referring to sacrificial meat that did not have a time when it was valid.

The Gemara adds: And who is the tanna who differentiates between a Paschal lamb that had a time when it was valid and one that did not have a time when it was valid? It is Rabbi Ya’akov, as it was taught in a baraita: The verse states: “And you shall not break a bone in it,” and the emphasis of the expression “in it” teaches that the prohibition applies only to a valid Paschal lamb and not to a disqualified one. Rabbi Ya’akov says: If an offering had a time when it was valid and then became disqualified, it is subject to the prohibition of breaking a bone; if it did not have any time when it was valid, it is not subject to the prohibition of breaking a bone. Rabbi Shimon says: With regard to both this and that, whether the offering was valid at some point or not, once it becomes disqualified it is not subject to the prohibition of breaking a bone.

The Gemara raises an objection based on what was taught in the following baraita: No bones of offerings require burning except for the bones of the Paschal lamb, due to the possibility that leaving the bones around will lead to a mishap because one may eventually transgress the prohibition of breaking the bones. The Gemara asks: What are the circumstances in which these bones must be burned? If we say we are dealing with a case where there is no marrow in the bones, why must they be burned? They should simply be discarded. Rather, it is obvious that there is marrow in them. And if it should enter your mind that serving as a base for leftover meat of an offering is something significant, why do bones of other offerings not require burning? They are serving as a base for the leftover marrow in them.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With what are we dealing here? We are dealing with a special case where one finds bones from which the marrow had already been removed. Therefore, there is room to differentiate between the different cases: With regard to bones of other offerings, to which the prohibition of breaking a bone does not apply, one may presume that before they became leftover one removed the marrow from them and ate it. Therefore, these bones were not serving as a base for leftover sacrificial meat, and they do not require burning and may be discarded.

On the other hand, bones of the Paschal lamb, to which the prohibition of breaking a bone does apply, were certainly not broken while the prohibition applied; rather, it was after they became leftover that one removed the marrow from them, when the prohibition of breaking a bone no longer applied, according to the opinion of Rabbi Shimon above. In that case, the bones temporarily served as a base for leftover sacrificial meat, and therefore they require burning.

Rav Zevid said that one can answer in a different way: With what are we dealing here? We are dealing with a case such as

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן ר' נחמיה ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד דאפי' פסול הזבחים בבעלים ישרף מיד ר' יוחנן בן ברוקה הא דמתני' ר' נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר מפני אנינות נשרפה לכך נאמר כאלה ואנינות לאחר זריקה הואי ושרפה מיד הואי ורבה מוסיף אף רבי יוסי הגלילי סבר פסולו בבעלים ישרף מיד דתניא ר' יוסי הגלילי אומר כל זה הענין דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו' אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים כו' אמרו לו אם זה הענין כולו בפרים ושעירים הנשרפין הוא חטאת הנעשת בחוץ שנכנס דמה לפנים מנין שהיא פסולה ותשרף אמר להם הן לא הובא את דמה לפנים ולא היא יוצאה חוץ לקלעים אלא פנימה היתה אכול תאכלו אותה ש"מ מכלל שאם נכנס דמה לפנים או יוצאה היא חוץ לקלעים פסולה ונשרפה מיד כמעשה חטאת אהרן ור' יוחנן אמר לך פסילות דם כפסילות בשר הוא ופסולו בגופו קרינא ביה ופסילות שניא:

העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר שאין דוחין לא שבת ולא יום טוב ולא תימא חל ממש דאם כן חל פסח להיות בבד"ו אלא אלו חל דין הוא שישרפו למחר וכך הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל במסכת מגילה אמר מרי בר אבוה עצמות קדשים ששמשו נותר כלומר היה עליהם בשר ונעשה נותר ונפסל מטמאין הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור וסייעניה ממתני' דקתני העצמות ישרפו מכלל דאית בהו מוח למה להו שריפה אלא לעולם דאית בהו מוח ואי שמוש נותר לאו מילתא היא נתברינה ונחלצה למוח ונשרפה ונשדינהו לעצמות אלא ש"מ שמוש נותר מלתא היא ודחי' לעולם אימא לך אי ממתני' שמוש נותר לאו מלתא היא ותנא דמתני' סבר אלו הפסול אין בו שבירת עצם לפיכך תני ישרפו מפני המוח שבהן:

איני והתנן המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים ודחינן הא דתנן אינו לוקה מכלל דלית בה שבירת עצם בפסול מעיקרא דלא הוה ליה שעת הכושר ומתני' דקתני ישרפו ואוקימנא משום שבירת העצם כשהיתה לו שעת הכושר ונפסל ור' יעקב היא ומותבי' למארי כל עצמות קדשים אין טעונין שרפה חוץ מעצמות הפסח מפני תקלה הני עצמות ודאי בדאית להו מוח דאי לית בהו מוח אפי' עצמות פסח לא בעי שרפה אלא ודאי אית בהו מוח ואי שמוש נותר מלתא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שרפה ומשני' כגון שנמצאו חלוצים כלומר נחלץ מוחם עצמות קדשים דלית בהו משום שבירת עצם איסור קמי איסורייהו חלצינהו ולא שמשו נותר לפיכך לא בעי שריפה עצמות פסח דאית ביה משום שבירת עצם חיישינן דלמא בתר איסורייהו חלצינהו הלכך בעי שריפה:

פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין דמן ניתן לפנים והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד ר"ל שדמה ראוי לבא לשם לא יאכל ואם נטמאו או נפסלו ביציאת חוץ קודם שהגיע זמנן לצאת מן העזרה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה שריפתם בעזרה ואם נטמאו אחר שיצאו מן העזרה נשרפין בהר הבית ומקום שריפתם בשלא אירע בהם פסול הוא חוץ לירושלים בבית הדשן ולמדת לפי דרכך שמקרא זה ר"ל וכל חטאת אשר יובא מדמה פירושו על חטאות הנשרפות ליתן לאו על אכילתן ואע"פ שבקצת מקומות העמידוהו בחטאת חיצונה שאם הוזה דמה לפנים יהא פסול כמו שכתבנו למעלה אפשר שהוא משמש לשתיהן לזו ללאו ולזו לפסול או שמא זו השניה יוצאה לנו ממה שנאמר בשעיר ראש חדש ששרפו כמו שהוזכר בפרשת שמיני הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמשמעו שאם הובא פסול כמו שהתבאר:

הנותר והפגול אע"פ שאין בהם טומאה מחמת עצמן חכמים גזרו עליהם שיטמאו את הידים והעצמות אע"פ שאין ראוים לאכילה וכל שאין ראוי לאכילה אין בו משום נותר מ"מ כל שיש בהן מוח ונשאר המוח בתוכן ונעשה נותר אף העצמות מטמאין הואיל ונעשו מקום מושב ובסיס לדבר האסור אע"פ שהעצם סתום מכל צדדיו וכן בפגול:

המותיר בפסח אפי' בטהור אע"פ שעבר בלאו אינו לוקה שהרי ניתק הוא לעשה וכן השובר עצם בפסח שנטמא או נפסל אינו לוקה שלא נאמר ועצם לא תשברו בו אלא בכשר במה דברים אמורים כשלא היתה לו שעת הכושר כגון שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או נטמא קודם זריקה וכיוצא בזה אבל אם היתה לו שעה הכושר אע"פ שנפסל כגון שנותר או נטמא לאחר זריקה או נפסל ביוצא יש בו משום שבירת עצם:

זה שביארנו בעצמות הפסח שטעונין שריפה פירושו בעצמות שיש בהן מוח שהמוח שבהן בא לידי נותר אבל עצמות שאין בהם מוח אין טעונין שריפה אלא משליכן ודיו ולא סוף דבר בעצמות שיש בהן מוח עכשיו אלא אע"פ שמצאם חלוצים ר"ל שנחלץ המוח מהם שמן הסתם הואיל ונאסרו בשבירה לא נחלצו מן המוח אלא לאחר זמנן וכבר נעשה המוח שבהם נותר והם שמשו לנותר ועצמות שאר קדשים אם מצאן חלוצים אין טעונין שריפה שמן הסתם בתוך זמן אכילתם נחלצו ולא בא המוח לידי נותר והעצמות לא שמשו לנותר הא אם נמצאו סתומין אף בשאר קדשים טעונים שריפה מחמת ששמשו לנותר ומ"מ אם מצא מהם ציבורין ומצא העליונים חלוצים בשאר קדשים אינו מחזיק את כלם בחלוצים מן הסתם אלא צריך לבדוק אם נחלצו התחתונים ובפסח מיהא אין כאן בדיקה שאף החלוץ טעון שריפה כמו שביארנו:

זהו פסק הנראה לנו בדין זה וגדולי המחברים סתמו בה את דבריהם עד שלא נתברר לנו אם כונו לדרך זו אם לאו:

בד"ה ורבה מוסיף כו' פסולה דחטאת כו' היינו לפני זריקה כו' ואליבא דר"י מסיק מדקא מוסיף כו' עכ"ל הא ודאי דר"י בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה קאמר כמ"ש התוס' אלא דאימא ר"י הגלילי הכא לית ליה אלא לפני זריקה דאיירי ביה ואהא תירצו דרבה לא מפליג כו' וק"ל:

בד"ה א"ל הן כו' וקשה דלעיל יליף מחטאת כו' והיינו כרבנן דר"י ואינהו לא בעי כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוספות לעיל דסוגיא דלעיל אזלא אליבא דר"י דס"ל דפסול הדם הוי פסול בגופו לק"מ אלא שהתוס' דחו לעיל פי' זה ע"ש וק"ל:

בד"ה בו בכשר כו' שמא יפקע כדאמרינן לקמן א"נ ע"י גומרתא טריחא כו' עכ"ל האי טעמא דאמר רבא לקמן משום הפסד קדשים כו' לא שייך הכא כיון דנעשה נותר ופסול לית ביה הפסד קדשים מיהו האי טעמא שכתבו התוס' הכא דטירחא היא ה"מ למימר התם דלכך אין נימנין על מוח שבקוליות דטריחא מלתא להוציאו על ידי גומרתא ודו"ק:

גמ' ואי ס"ד שימוש נותר מלתא היא עצמות קדשים אמאי כו' יש לדקדק ואלא מאי שימוש נותר לאו מלתא היא עצמות הפסח אמאי ישרפו לשברן לר"ש וי"ל דאי שימוש נותר לאו מלתא מתוקמא מיהת שפיר כר"י דא"א לשברן כיון דהיה להן שעת הכושר ואין להקשות ואימא דשימוש נותר מלתא היא ומתוקמא כולה בפשיטות כר"ש ומיירי בשעדיין לא נעשה נותר וקאמר דבקדשים אינו טעון לשרפן דיוכל לשברן עכשיו קודם שנעשין שימוש נותר ולשרפן משא"כ בעצמות פסח דע"כ טעונין שריפה כיון דלא יוכל לשברן עכשיו עד אחר שנעשין נותר וה"ל שימוש נותר וטעונין שריפה די"ל דבקדשים בכה"ג שעדיין לא נעשו נותר לא איצטריך למתני דודאי אין טעונין שריפה אז כיון דיוכל לשברן וק"ל:

תוס' בד"ה אמר להן כו' שרפוהו בלא עיבור צורה. נ"ב פירוש לא היה מקפיד מרע"ה על זה כל כך וק"ל:

במשנה חל ט"ז להיות בשבת כו'. עתוי"ט ולנ"פ דקמ"ל אף על גב שידחה עד י"ז אפ"ה ל"ד יום טוב וכה"ג איתא (בחגיגה יז ב) ע"ש:

תוספות ד"ה בו. א"נ כו' טריחא כו'. מש"כ הרש"א דה"ט המ"ל התם כו'. נ"ל דל"ד דהתם בכדי שלא יבוא לידי נותר מחוייב הוא לטרוח ערש"י שם ד"ה ורבא ולקמן (פה) איתא דאיכא נמי עשה דואכלו אה"ב וע"ש ברש"י ד"ה ומה אני וז"פ:

תוס' ד"ה אמר להן הן.
קשה לי, דלמא גם ריה"ג ס"ל דשפיר עביד דלא אכלוה, וכיון דידעינן מזה דהובא דמה פסול ממילא הוא בשרפה מכח ההלכה דכל שבקודש פסול בשרפה:

(פג סע"א) חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה וכו'.—הנה הני תרי שינויי דרב נחמן בר יצחק ורב זביד דחוקים מאד בלשון הברייתא, וגם הרמב"ם השמיטם אף שפסק (אבות הטומאה פ"ח ה"ד) כר' יצחק, דשימוש נותר מילתא היא, וכבר השיג עליו הראב"ד בהל' פסולי המוקדשין פי"ט ה"ט (וע"ש בכ"מ ומל"מ). אבל בירושלמי פרק זה ה"ט [לה ע"א] מצינו שיטה אחרת, והוא דברייתא זו אתייא כרבנן דפליגי עליה דרבי (לקמן פד ב, ועי' שם בתוס' ד"ה איתמר) וסברי, דאפי' עצם שאין עליו בשר כלל יש בו משום שבירת עצם, וגם אתייא כר' יעקב דאמר "פסח שהיה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת עצם, ולפיכך אסור להשליך עצמות פסח אף שאין בהן מוח מפני התקלה, שמא ימצא אותן אדם וישברן ויעבור בל"ת. ולפי שיטה זו מה ששנינו "עצמות הפסח ישרפו בט"ז" הוא בכל העצמות אפי' אותן שאין בהן מוח, ומשום תקלה.

ודע שמדברי הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"י ה"א) מבואר, שלדעתו אינו חייב בל"ת אלא על עצם שיש בו מוח או בשר כזית, ואף בפסח שנפסל מאחר שהיה לו שעת הכושר, ומ"מ אסור לכתחילה לשבור אפי' עצם שאין בו מוח או בשר כלל, ולכך אסור להשליכן אלא לשורפן, ואין חוששין משום פקע כרבא (לקמן פד ב). ואפשר דאף אביי מודה בזה משום תקלה. וזה כעין שיטת הירושלמי. וכבר כתב מהרי"ק בתשובותיו סימן ק' היכא דתלמוד דילן מעמיד בשינויא דחיקא והירושלמי כפשטה תופס רמב"ם שיטת ירושלמי.

כל הענין כולו. כל פרשה זו וכל חטאת אשר יובא מדמה (ויקרא ו) דמוקי לה רבנן במסכת זבחים (דף פב.) בחטאת החיצונה שהכניס דמה לפנים וזהו פסול שלה וקאמר רחמנא שישרף פליג ריה''ג ומוקי בחטאת הפנימית כגון פר העלם דבר של ציבור אשר יובא מדמה כמצותה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף (ובבשרה) לא איצטריך קרא דהא כתיב בגופיה (ויקרא ד) ושרף אותו על עצים וגו' אלא שאם נפסלה ביוצא ובטומאה בא הכתוב ללמדך שתשרפנה בבית הבירה ולא חוץ לג' מחנות כמצות' וליתן לא תעשה על אכילתה: אמרו לו חטאת החיצונה שהכניס דמה לפנים מנין לך. שהיא פסולה: אמר להן. מדאמר ליה משה לאהרן הן לא הובא הא הובא בת שריפה היא ושפיר עביד דשרפוה לאלתר ומדיליף ריה''ג קדשי דורות מחטאת דאהרן אלמא ס''ל נמי דאם הובא דמה לדורות בעיא שריפה לאלתר כי חטאת דאהרן ואף על גב דפסול הדם הוא דהוי כפסולו מחמת דבר אחר וקס''ד דה''ה נמי ס''ל בפסול בעלים דלא בעי עיבור צורה אבל רבנן דלא גמירי מיניה סברי דורות משעה לא ילפינן ובההיא הוא דקאמר להו משה דאם הביאו דמה לפנים בעיא שריפה אבל לדורות בעי קרא אחרינא וגבי עיבור צורה נמי לא ילפינן מינה: ור' יוחנן. דלא חשיב ליה לריה''ג בהדייהו אמר לך נהי דשמעת ליה בפסול דם דלא בעו עיבור צורה בפסול בעלים מי שמעת ליה דקאי כרבי יוחנן בן ברוקה: דם ובשר חדא מילתא היא. והוה ליה פסולו בגופו כאילו נטמא בשר עצמו: מתני' העצמות. שלא יכול לשוברן מפני שנאסרה בו שבירת העצם ונותר בהן מוח והרי הוא נותר וטעון שריפה: וכן גידין. ובגמרא פריך ניכלינהו: והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו וניתותר: בששה עשר. שהוא חולו של מועד ואע''פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו בי''ט כדמפרש בגמר': גמ' ששימשו נותר. שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושימשוהו העצמות הללו: מטמאין את הידים. כנותר עצמו שגזרו חכמים שיטמא את הידים בפ' בתרא (דף קכ:) ולקמן בפירקין (דף פה.) מייתי לה בגמ': בסיס. כנו כדמתרגמי' בסיסיה (שמות ל) מקום מושבו: הני עצמות היכי דמי. דקאמר עיקרן ותחלתן בשריפה: נשדינהו. ישליכם דלא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה וניתותר כדכתיב (שם יב) לא תותירו ממנו עד בקר ואם תותירו תשרפו: דאית בהו מוח. ומתחלתן לשריפה עומדים שאסור לשוברן וע''כ נעשין נותר הילכך חשיב להו באנפי נפשייהו ולא הוו בכלל והנותר דמתני': אמטו להכי בעו שריפה. אף העצמות כמוח עצמו: אלא אי לאו מילתא היא. הרי מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דאמרינן לקמן ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול: ניתברינהו. ונישקליה למוח ונישרפיה ולא יפסיד עצים וטורח לשרוף העצמות: קסבר. האי תנא בו דכתיב גבי שבירה לאו למעוטי פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא וכשר ואף פסול במשמע: המותיר בטהור. וכל שכן בטמא: אין סופג. לקמן בפירקין מפרש טעמא: היתה לו שעת הכושר. כגון נותר יש בו שבירת העצם: לא היתה לו שעת הכושר. כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת עצם: ומאן ניהו תנא. דמתני' דשאני ליה בהכי לגבי שבירת העצם: כל עצמות. נותר מן הקדשים אין טעונין שריפה אלא שוברם ומוציא את המוח ושורפו ומשליך את העצמות: חוץ מעצמות הפסח. שאין יכול לשוברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים על ידי מוח שבהן: למה להו שריפה. לעצמות הפסח: שמצאן חלוצין. כולה מתני' מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהן: עצמות קדשים. דמותר לשוברן אמרי' סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמיה איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר: לבתר הכי. דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר''ש ויש כאן שימוש נותר:

ורבה מוסיף אף ריה''ג. וא''ת היכי נימא דריה''ג ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד והא פסולה דחטאת שנכנס דמה לפנים היינו לפני זריקה ור' יוחנן בן ברוקה אחר זריקה איירי ואליבא דר' יוחנן מסיק מדקא מוסיף עלי' וי''ל דרבה לא מפליג בין קודם זריקה בין לאחר זריקה כי היכי דלא מפליג ר' יוחנן דקאמר אף אחר זריקה מחלוקת: אמר להן הן לא הובא את דמה. פירש בקונטריס דרבנן לא בעו למילף מחטאת דאהרן דלא גמרי' דורות משעה ומה שפירש כן לא משום דחטאת דאהרן היה לשעה דהא שעיר של ר''ח היה כדפירש בקונ' וכן איתא בזבחים בפרק טבול יום (דף קא:) אלא דקסברי רבנן הוראת שעה היתה כדאמר לעיל וקשה לרשב''א דלעיל שייך הוראת שעה כדפי' דקסבר מפני טומאה נשרפה דהוי פסולו בגופו ומסברא ישרף מיד אבל הכא בחטאת שנכנס דמה לפנים דהוי פסולו בדם ומסבר' בעי עיבור צורה לא שייך הוראת שעה היתה ונראה לר''י דרבנן לא בעו למילף מחטאת אהרן משום דמצינו למימר דמשה לא הודה להן על השריפה דשפיר עבוד אלא במה שלא אכלוה אבל על השריפה לא הודה להן דאפי' היה כן שלא כדין שרפוה בלא עיבור צורה וקשה דלעיל יליף מחטאת אהרן שריפה ביוצא וקאי אמתני' דסבר' דשאינו פסולו בגופו בעי עיבור צורה והיינו כרבנן דר' יוסי ואינהו לא בעו למילף הכא מחטאת אהרן: בו בכשר ואפי' בפסול. ולא תיקשי ויוציא המוח ע''י גומרתא דליכא שבירת עצם דאיכא למיחש שמא יפקע כדאמרי' לקמן אי נמי ע''י גומרתא טריחא מילתא למיעבד: רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת העצם. וא''ת ר''ש היינו ת''ק ונראה לר''י דר' יעקב ור''ש פליגי אליבא דת''ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים דפרק כהן גדול (סנהדרין כא.) וההיא דחזקתן שלש שנים דחזקת הבתים (ב''ב כח:): אימור לבתר איסורא חלצינהו. ומפני התקלה דקתני בברייתא היינו דמשום שבירת עצם לא חלצינהו קודם איסורא ולהכי ישרפו דשימשו נותר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד