דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

ואם ירצה ליהנות מעצי המערכה [חידושי הר"ן לעיל], חוזר ושורפו לפני הבירה - חוץ לעזרה, ושם היה בית הדשן לכך - מעצי המערכה, [לשון רש"י לעיל כד א, ד"ה פסולי, וראה לעיל בהערה 177].

הרי למדנו: כי כל הרוצה לשרוף פסולי קודש מעצי המערכה - רשאי, ודלא כמבואר במשנתנו?! (*179)

אמר רב חמא בר עוקבא, לא קשיא:

כי כאן - במשנה דלעיל - אין מדובר במי שהוא תושב ירושלים שיצא מן העיר, אלא במי שהיה אכסנאי בלבד בירושלים, [ואפילו אם עדיין לא היה יוצא לדרך התירו לו].

כי הואיל ואין ביתו בירושלים, ואין לו שם עצים כדי לשורפו, עשאוהו חכמים כצייקנין שמותרין לשורפו מעצי המערכה.

כאן - במשנתנו שלא התירו לו לשרוף מיעוט שנטמא או נותר מעצי המערכה - מיירי בבעל הבית תושב העיר ירושלים; שהואיל ויש לו עצים כדי לשורפו, למה יתירו לו חכמים ליקח מעצי המערכה.

רב פפא לא ניחא ליה בדברי רב חמא בר עוקבא שפירש טעם המשנה דלעיל משום דהוא אכסנאי.

שהרי אמרו במשנה: "מי שיצא" מירושלים, הרי משמע שכל הדינים שהוזכרו במשנה, הן דין החזרה, והן היתר השריפה מעצי המערכה, לא נאמרו אלא במי שיצא לדרך; ולכן:

רב פפא אמר לשנויי:

הא והא שתי המשניות באכסנאי עסקינן, כלומר: אפשר לאוקמי למשנתנו אפילו באכסנאי, כי באכסנאי לחוד אין די כדי להתיר, והחילוק שבין שתי המשניות הוא:

כאן - במשנה דלעיל, שהתירו לו לשורפו מעצי המערכה - באכסנאי [ויש אומרים: אפילו בעל הבית] שכבר החזיק בדרך, כי הואיל וכבר החזיק בדרך, לא הטריחוהו לחזר אחר עצים.

כאן - במשנתנו שלא התירו לו - מיירי אפילו באכסנאי, אלא שלא החזיק בדרך, ועדיין הוא בירושלים.

רב זביד אמר לפרש דעתו של רב חמא בר עוקבא [רש"י, וראה בתוספות שחלקו]:

לעולם כדאמר - רב חמא בר עוקבא - מעיקרא לשנויי: כאן באכסנאי כאן בבעל הבית, ובאכסנאי התירו לשורפו מעצי המערכה אף על גב דלא החזיק בדרך.

כי: אכסנאי, כיון דלית ליה עצים, עשאוהו חכמים כציקנין, דתנן: הציקנין שורפין אותו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה.

והא דקשיא ליה לרב פפא על זה, ממה ששנינו במשנה דלעיל "מי שיצא" מירושלים, דמשמע שכבר החזיק בדרך, ובו בלבד הקילו לשורפו מעצי המערכה?!

הא לא קשיא: שלא אמרו "מי שיצא" אלא לענין דין החזרה לירושלים בלבד שבאותה משנה; אבל לענין הדין השני שהוא שריפה מעצי המערכה, לא חילקו בין יצא ללא יצא, הואיל ואכסנאי הוא [רש"י].

תנו רבנן:

באו הצייקנין [מהרש"א, וראה לקמן בהערה 181] לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה, אין שומעין להן, וכדמפרש טעמא ואזיל.

באו [180] לשורפו לפני הבירה ומעצי עצמן, אין שומעין להן, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן: בשלמא הא דאמרינן: באו לשורפו מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן, בזה יש ליתן טעם: דילמא פיישן מינייהו [שמא ישאר בידם מעצי המערכה], ואתו בהו לידי תקלה ליהנות מן ההקדש הנאה אחרת שלא התירו להם. [181] אלא מה דאמרינן: באו לשורפו לפני הבירה מעצי עצמן אין שומעין להן, מאי טעמא לא ישרפוהו שם?!

רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו עצים משלו. [182] רבא אמר: לפיכך אסור לשרוף שם מעצי עצמן: מפני החשד, שהרי לאחר שריפתן, מחזירין מותר העצים לתוך ביתן, והרואה חושדן שאף הם שרפו שם מעצי המערכה, ונוטלין את עצי ההקדש שנשארו לביתם. [183] מאי בינייהו בין טעמו של רב יוסף לטעמו של רבא?

איכא בינייהו: דאייתי קני וחריותא [הביא משלו קנים וחריות של דקל כדי לשרוף] דאלו הרי לא חזי למערכה שעל המזבח כיון שהן נשרפין מהר, ואין אש המערכה מתקיימת אלא נכבית מהר.

כי לפי טעמו של רבא - מפני החשד - מותר לשורפו לפני הבירה בעצים אלו שהביא משלו, שהרי אין שייך לחושדם שלוקחים לביתם מעצי המערכה.

ואילו לפי טעמו של רב יוסף - מפני הבושה - אסור לשרוף שם אף בעצים אלו, כי הרי בין כך ובין כך מתביישים.

ואגב דנזכר כאן בגמרא מחלוקת האמוראים בטעם ד"מפני החשד", מביאה הגמרא ענין אחר שאף בו נחלקו בטעם זה [רש"י].

תנן התם:

ראש המעמד [הממונה על ההעמדה המתפרשת כאן], היה מעמיד בכל בוקר את הטמאין מאותו בית אב שהיתה משמרתו לעבוד באותו יום, על שער המזרח של הר הבית, שהוא מקום כניסת כל אדם להר הבית.

ומפרשינן: מאי טעמא? אמר רב יוסף: כדי לביישן על שלא נזהרו ונטמאו, ואינם יכולים לעבוד במשמרתם.

רבא אמר: לטובת הטמאים היו מעמידים אותם שם, ומפני החשד, שלא יאמרו - כשרואים אותם שאינם עובדים - מפני שהולכים הם למלאכתם נמנעים הם לעבוד; ולכן מעמידים אותם במקום מיוחד לטמאים, כדי שידעו הכל כי טמאים הם, ומשום טומאתם נמנעים הם מלעבוד.

מאי בינייהו בין טעמו של רב יוסף לטעמו של רבא?

איכא בינייהו: כהנים מפנקי [מפונקים שאינם עושים מלאכה] שנטמאו, אם מעמידין אותם שם.

כי לטעמו של רבא: מפני החשד, אין להעמידם שם כי ידוע פינוקם לכל שאין הולכים למלאכתם, ויבינו הכל, כי מפני הטומאה אינם עובדים במקדש.

ולטעמו של רב יוסף: מפני הבושה, הרי אף את אלו מעמידים שם כדי לביישם.

אי נמי איכא בינייהו:

כהן טמא שכל עיסוקו הוא: דקא גדיל שישורא [מפשיל חבלים] שהיא אומנות קלה ושכרה מעט, ואין בני אדם חשודים שיחדלו מלבוא לעבודת המקדש, מפני ביטול מלאכה זו.

נמצא, שלרבא, אין להעמיד את אלו בשער המזרחי, ולרב יוסף שהטעם מפני הבושה, אף את אלו מעמידים שם. [184]

מתניתין:

הפסח שיצא חוץ לירושלים שהוא מקום אכילת הפסח, ונפסל ב"יוצא" וטעון שריפה, כדמפרש בגמרא.

או שנטמא הבשר וטעון שריפה, וכדמפרש בגמרא.

הואיל ופסולים אלו הם פסולים "בגופו" של הקרבן, הרי אלו אינם טעונים "עיבור צורה" [שיעבור מן הבשר מראית בשר על ידי לינת לילה אחת], אלא ישרף אפילו מיד בארבעה עשר. [185]

אבל אם נטמאו הבעלים או שמתו [והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו, מאירי] שאין לו לפסח מי שיאכלנו, [ובגמרא יתבאר: אם מתו קודם זריקת הדם או לאחריה].

הואיל ו"אין פסולו בגופו" של הקרבן, אלא "מחמת דבר אחר" שאין לו אוכלין.

לפיכך תעובר צורתו קודם שיישרף. [186] והואיל ואינו יכול לשורפו ביום טוב לכשתעובר צורתו, הרי זה ישרף בששה עשר בבוקר [רש"י].

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה - שנטמאו הבעלים או שמתו - ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין, ויתבארו דבריו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד:

בשלמא טמא טעון שריפה, כיון דכתיב: וזאת תורת זבח השלמים וגו'. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, באש ישרף!

אלא "יוצא" מנלן שהוא טעון שריפה?

ומפרשינן: דכתיב בפרשת יום השמיני למילואים, אחרי מות נדב ואביהוא באותו יום:

"ואת שעיר החטאת [שעיר מוסף של ראש חודש] דרוש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קודש קדשים היא.

הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה, אכול תאכלו אותה בקודש [היה לכם לאוכלה] כאשר צויתי".

ויכול היה הכתוב לומר: הן לא הובא את דמה אל הקודש, ולשון "פנימה" קרא יתירא הוא.

ולפיכך דרשינן: "הן לא הובא את דמה אל הקודש" לחוד, ו"פנימה" לחוד, וכך היה הדו שיח ביניהם:

אמר לו משה לאהרן: מדוע לא אכלתם את החטאת?!

שמא נכנס דמה - של החטאת, כדי לכפר - לפני ולפנים, כלומר: להיכל? שאם כן היה, יפה עשיתם ששרפתם, דכתיב: וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף.

אמר לו אהרן למשה: לאו.

אמר לו משה לאהרן: שמא חוץ למחיצתה [חוץ לעזרה שהיא מחיצת קדשי הקדשים] יצתה, ולפיכך שרפתם אותה?

אמר לו אהרן למשה: לאו, אלא: "פנימה" [ב"ח] בקודש היתה.

אמר לו משה לאהרן: אי בקודש היתה ולא נפסלה ב"יוצא", וגם הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה; אם כן מדוע לא אכלתם אותה?!

הרי למדת: מכלל דאי נפקא [יצתה] החטאת חוץ למחיצתה אי; נמי [או] עייל דמה [נכנס הדם] לפנים - בת שריפה היא. [187]

ואמנם עדיין לא למדנו אלא לחטאת שהיא קדשי קדשים, והרי בפסח אנו עוסקים שהוא קדשים קלים, ולפיכך אמרינן:

בשלמא שריפת נטמא הכתוב בפרשת שלמים שהיא קדשים קלים, אינך צריך מקרא אחר ללמוד על שריפת קדשי קדשים שנטמאו.

כי: גלי רחמנא בקדשים קלים, וכל שכן בקדשי קדשים.

אלא שריפת "יוצא", הרי אין די במקרא שהבאנו כדי לפרש משנתנו שהפסח שיצא טעון שריפה; דהא לא אשכחן אלא בקדשי הקדשים, אבל קדשים קלים מנלן?

ותו צריך עדיין לברורי: הא דתניא:

לן דמה של בהמת הקרבן, שלא זרקו את הדם ביום השחיטה, ונפסל בשקיעת החמה בלינה. [188]

הערות

[180] בפשוטו קאי על מי שנטמא פיסחו רובו או כולו; וראה מה שנתבאר בזה בהערה 183.

[181] כתב המהרש"א: אין לומר שהנידון הוא בשריפת הפסח שנטמא רובו, שהרי פשיטא שאין יכולין לשורפו בחצרותיהן, כיון שחייבין לשורפו לפני הבירה כדי לביישן, ועל כרחך על הצייקנין קאי: וכן כתב הצל"ח, דהכוונה לומר: דאפילו צייקנין אין שורפין בחצרותיהן מעצי המערכה; ומשום: דלפי מה שכתבו התוספות בטעם שריפת הפסח שנטמא כולו או רובו מעצי המערכה, שהוא מפני שהטריחוהו, אם כן, בנטמא כולו ודאי אין יכולין לשורפו מעצי המערכה בחצרותיהן. והוסיף מהרש"א, דאין לפרש דמיירי בנטמא מיעוטו, כי הרי אלו אין יכולין להשתמש כלל בעצי המערכה - לפי סברת התוספות - כיון שלא הטריחום. אמנם הרמב"ם בפרק ד מהלכות קרבן פסח, הביא דין זה בנטמא מיעוטו ["נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן אבל לא מעצי המערכה, שלא ישארו מהן אצלם וימעלו בהן"] וראה בזה בהערה (*178) ; והמאירי הביא דין זה בנטמא כולו או רובו, וצריך תלמוד.

[182] אפשר שהכוונה בזה, כי לפני הבירה היו באים עניים לשרוף והתירו להם כשם שהתירו לאכסנאי, וכדי שלא לביישם, אמרו שישרפו כולם מעצי המערכה. שאם לא כן, מהיכי תיתי יהיו שם לפני הבירה עניים שאין להם עצים משלהם, והרי אין באים שם אלא מי שטימא קדשיו, או הצייקנין שודאי יש להם, או האכסנאים שמסתמא אין מתביישים.

[183] א. בפשוטו משמע, דמה שאמרו בברייתא, שאין יכולין לשורפו מעצי עצמן לפני הבירה, לא קאי על הצייקנין [דומיא דרישא, לפירוש המהרש"א והצל"ח] ; שהרי מה ענין יש לצייקנין לשורפו לפני הבירה מעצי עצמן?! ואם כן ברייתא זו באה לפרש "כל" דברי המשנה ואכולהו קאי; והרישא לחדש דין בצייקנין, והסיפא לחדש דין בנטמא רובו או כולו, וקצת משמע כן בלשון הצל"ח. אלא שברייתא כעין זו שנויה בתוספתא פרק ג דפסחים לענין מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, ואף שם צריך ביאור מה ענין יש לו לשורפו לפני הבירה אם מביא מעצי עצמו?! [ומעיקר דברי התוספתא סייעתא לדברי המהרש"א והצל"ח דלעיל בהערה (181), שהרי מי שיש בידו בשר קודש משום שעשאוהו כצייקנין הוא שהתירו לו לשורפו מעצי המערכה]. והרמב"ם בפרק ד מקרבן פסח והמאירי, הביאו דין זה לענין "נטמא רובו". [ראה דבריהם באות ב]. ב. לשון הרמב"ם בפרק ד מקרבן פסח הוא: נטמא שלם או רובו, שורפים אותו לפני הבירה בפני הכל וכו', ושורפין אותו מעצי המערכה כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו מעצי המערכה גנבו. משמע שהרמב"ם סובר שטעמים אלו נאמרו בגמרא, על עיקר דין השריפה מעצי המערכה, ולא סבירא ליה טעם התוספות. ולשון המאירי: "ואמר עליהם [על נטמא שלם או רובו], ששריפתם היתה מעצי המערכה ואם בא לשרוף בשלו אין שומעין לו ונחלקו בגמרא בטעם זה אביי ורבא". אבל במהרש"א כתב: כי בטעמו של רב יוסף, שלא לבייש את מי שאין לו, יש בו טעם אף לעיקר השריפה מעצי המערכה; אבל בטעמו של רבא לא די כדי ליתן טעם לעיקר השריפה, ראה דבריו.

[184] המשנה דתמיד, נתפרשה על פי רש"י, וכן פירשו הראב"ד והרא"ש במסכת תמיד. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות ובהלכות וכן כתב המפרש בתמיד, מפרשים משנה זו בענין אחר: והוא, שהיה ראש המעמד מעמיד בבוקר בשער המזרח של העזרה את המצורעים שצריכים להביא כפרתם באותו יום [ומקום הזאתם הוא באותו שער שהוא שער ניקנור, שלא נתקדש בקדושת עזרה בשביל המצורעין, כדלקמן פה ב], כדי שיהיו מזומנים שם להזות עליהם מדם האשם, [והובאה שיטה זו ברע"ב בתמיד]. וכתב המהרש"א כאן: "והוא סותר שמעתין"; וראה מה שכתב התוספות יום טוב סוף פרק ה' מתמיד.

[185] בביאור ענין "עיבור צורה", כתב רש"י לעיל לד א ד"ה ותעובר צורתה: "היינו פסול לינה; עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא, וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה". [ולשון רש"י לעיל עג ב ד"ה תעובר צורתו: "ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר וכו', ועיבור צורה הוא פסול לינה דהוה ליה פסולו בגופו"]. ולשיטת רש"י: אותן הקרבנות שאין נעשין נותר בלינת לילה אחד, אין לשורפן קודם שנעשו נותר ונפסלו פסול הגוף, [וראה בתוספות לעיל טו א שנסתפקו בזה]. וראה בשו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קנה, וב"מקדש דוד" סימן יז, שהשוו דברי רש"י אלו עם דבריו בשבועות יא, שאין פסול נותר בלא עיבור צורה, [והתוספות חלקו עליו]. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כאן, כתב: "תעובר צורתו, הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד"; וראה גם בפירוש הר"ח לעיל לד ב.

[186] א. כתב המאירי: "שמאחר שאין אכילת פסחים מעכבת, שם קרבן כשר עליו, ואין לשרוף קדשים כשרים עד שתעובר צורתן, וכו' ויתבאר בגמרא שאין חילוק בזה בין נטמאו או שמתו קודם זריקת הדם או לאחר זריקת הדם". וברש"י לעיל עג, ב: "בדם ובבעלים, כגון נשפך הדם וכגון פסח שמתו בעלים או נטמאו אחר זריקה, דעכשיו פסח כשר הוא, אלא שאין לו אוכלין; תעובר צורתו, ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר, דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון וכו"', [ובתוספות שם תמהו על מה שכתב רש"י "לאחר זריקה" מסוגיית הגמרא כאן]. ב. יש אחרונים שלמדו מלשון רש"י הנזכר, שדין עיבור צורה הוא דין דרבנן; ודלא כדמוכח מדברי התוספות בעמוד א בד"ה בשלמא, שהוא מדאורייתא. ג. כתב ב"מקדש דוד" סימן יז אות ח, שחילוק יש בין דין עיבור צורה בפסול דם [כגון נשפך הדם], לבין עיבור צורה בפסול בעלים. בפסול דם: "אף על גב דטעון עיבור צורה, מכל מקום דין שריפה חל עליהן תיכף וכמו שכתבו בתוספות [עמוד א ד"ה בשלמא] וכו', דתיכף חל עליהם דין שריפה ואסור לקוברן וצריך להמתין עד שתעובר צורתו וישרפו, ואם כן העיבור צורה שלהן הוא רק תנאי בשריפתם אבל דין שריפה חל תיכף". בפסול בעלים: "אין העיבור צורה רק תנאי בשריפה, אלא כל חלות דין שריפה נעשה רק אחר עיבור צורתו שנעשה נותר"; ראה שם טעמו ומקורו. ובחזון איש סימן קכד לדף זה, כתב לא כן, אלא בין בזה ובין בזה "שריפתו מחמת פסול עצמו ולא מדין נותר".

[187] מפסוק זה ילפינן נמי לעיקר פסול "יוצא" כמו שכתב רש"י בזבחים כו, וראה מה שהאריך בזה בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות פסולי המוקדשין. וראה ברש"י בעמוד ב ד"ה וכן יצא, שמכאן נלמד גם פסול "יוצא" בדם שיצא חוץ לעזרה, כי "פנימה" קאי הן על הבשר והן על הדם.

[188] וכדאמרינן בזבחים נו א: מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה: שנאמר: ביום הקריבו את זבחו, ללמדך: ביום שאתה זובח [שוחט] אתה מקריב [זורק] את הדם, רש"י. *188. מ"פנימה" דלעיל נלמד פסול זה, כי "פנימה" קאי הן על הבשר והן על הדם, רש"י. וצריך עיון: כיון ד"פנימה" קאי אף על הדם שיצא, אם כן ממילא משמע דהוא בשריפה, וכדילפינן לעיל ממקרא זה על הבשר שיצא ועל הדם שנכנס לפנים שהוא בשריפה; ואם כן מאי קא בעי הגמרא: מנלן?!, רש"ש.

חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה משמע מהלשון "ונזכר שיש בידו בשר קודש" שלא רק אם נטמא רוב הפסח אלא אפילו עבור מיעוט קרבן שצריך היה להיזכר בכלל שהוא נמצא בידו, משתמש לשריפתו מעצי המערכה!

אמר רב חמא בר עוקבא: לא קשיא [קשה], כאן שאמרו ששורפו לפני הבירה בעצי המערכה — מדובר באכסנאי שאינו קבוע בירושלים ואין ברשותו עצים ולכן שורפו מעצי המערכה. כאן שאמרו ששורפו בביתו מעצי עצמו — מדובר בבעל הבית הגר בקביעות בירושלים.

רב פפא אמר: הא והא [זה וזה] מדובר באכסנאי, אלא כאן כשרשאי לשורפו מעצי המערכה מדובר שהחזיק בדרך כלומר שכבר הלך לדרכו, וקשה לו להתחיל לאסוף עצים, כאן שאינו שורפו אלא בעצי עצמו — מדובר שלא החזיק בדרך ויכול למצוא עצים לעצמו.

רב זביד אמר: לעולם אפשר לפרש כמו שאמר הסביר רב חמא מעיקרא [מתחילה] כאן באכסנאי כאן בבעל הבית, ואף על גב [ואף על פי] שלא החזיק בדרך, והטעם אכסנאי כיון דלית ליה [שאין לו] עצים עשאוהו ותיקנו לו בית דין שייחשב כציקנין. דתנן [שהרי שנינו במשנתנו]: הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה משמע שתיקנו בית דין שמי שאינו חש לכבודו (כציקנין) מותר לו להשתמש בעצי המערכה ואין חשש מעילה בדבר, וכמו כן התירו לאכסנאי.

א תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: באו ורצו לשורפו את הפסח שנטמא בחצרותיהן ולקחת לשם כך מעצי המערכה — אין שומעין להן. וכן אם היו רוצים לשורפו לפני הבירה ומעצי עצמן — אין שומעין להן.

ושואלים: בשלמא [נניח] שהרוצים לשרוף מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן יש טעם בדבר — דילמא פיישן מינייהו [שמא ישארו מהם] שלא ישתמשו בכל העצים לצורך שריפת הפסח, ואתו בהו [ויבואו בהם] לידי תקלה להשתמש בהם לצורך אחר. אלא לפני הבירה מעצי עצמן, מאי טעמא [מה טעם] לא ישמעו להם? הלוא לכאורה הם חוסכים הוצאה למקדש!

רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו, שאם ירשו לשורפים להביא עצים משל עצמם יבינו שרק העניים צריכים להשתמש בעצי המערכה ונמצאו מתביישים. רבא אמר: מפני החשד, שמא יחזירו לביתם את העצים שנותרו ויחשדום בני אדם שהם גונבים מעצי המערכה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] דאייתי קני וחריותא [שמביאים קנים או חריות של דקל] דלא חזי [שאינם ראויים] למערכה, שלצורך עצי המערכה לא היו משתמשים באלה, ולכן אין בכך מקום לחשד, אבל עדיין תופס הנימוק שלא לבייש את מי שאין לו.

מחלוקת דומה לזו בנושא אחר נאמרה במשנה אחרת, תנן התם [שנינו שם] במסכת תמיד: ראש המעמד הממונה על כל הכהנים השייכים למעמד, ומשמר זה היה מעמיד את הכהנים הטמאין על פתח שער המזרח. ושאלו: מאי טעמא [מה טעם] מדוע לא ישלחום לבתיהם בלא העמדה זו? אמר רב יוסף: כדי לביישן על שלא נזהרו בעצמם כראוי, ונטמאו. רבא אמר: היו מעמידים אותם שם מפני החשד שלא יחשדום שהם משתמטים מעבודות המקדש כדי שלא להיבטל מעבודתם הקבועה וידעו שזה מחמת הטומאה,

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] מפנקי [מפונקים] אנשים שאינם עובדים והכל יודעים שאינם משתמטים מחמת מלאכתם, אי נמי דקא גדיל שישורא [או גם כן שהוא גודל שוזר, חבלים] שבשל עבודה פחותה ובלתי מכניסה כזו ודאי לא יבטלו מעבודת המקדש ואין כאן מקום לחשד.

ב משנה הפסח שיצא ממחיצה הראויה לו או שנטמא — ישרף מיד עוד בערב הפסח. ואם נטמאו הבעלים או שמתו — תעובר צורתו כלומר תתקלקל צורתו, על ידי שישאירו אותו זמן מסויים ולא ישרפוהו מיד, וישרף בששה עשר בניסן מיד לאחר החג. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין ואף הוא פסול חמור שאין טעון עיבור צורה.

ג גמרא שואלים: בשלמא [נניח] לענין טמא שטעון שריפה כתיב [נאמר] במקרא: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט), ואם כן צריך לקיים מצוה זו. אלא יוצא ממחיצתו מנלן [מנין לנו] שדינו בשריפה?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר] כאשר בא משה בטענה לאהרן ולבניו על שלא אכלו את החטאת ביום השמיני למלואים אמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צויתי" (ויקרא י, יח) וכך יש להבין, אמר לו משה לאהרן: מדוע לא אכלתם את החטאת? שמא נכנס דמה לפני ולפנים אל הקודש וחטאת כזו דינה בשריפה. אמר לו אהרן: לאו [לא].

אמר לו משה: שמא חוץ למחיצתה יצתה ובשל כך לא אכלתם אותה? אמר לו: לאו [לא], בקודש היתה. אמר לו משה: אי [אם] בקודש היתה ולא יצאה "והן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" מדוע לא אכלתם אותה? מכלל הדברים אתה למד: דאי נפקא [שאם יוצאת] ממחיצתה, אי נמי עייל [או גם כן אם נכנס] דמה לפנים — בת שריפה היא, ומכאן למדים לכל הקרבנות.

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין נטמא גלי רחמנא [גילתה התורה] את הדין בקדשים קלים שהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" נאמר בשלמים, כל שכן שהוא הדין בקדשי קדשים. אלא יוצא, אשכחן [מצאנו] שכן הדין בקדשי הקדשים, אבל בקדשים קלים כגון פסח מנלן [מנין לנו] שגם בהם יוצא דינו בשריפה? ותו [ועוד] יש מקום לשאול הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לן דמה של בהמת קרבן ולא נזרק ביום שחיטתה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he must return and burn it before the Temple with wood from the arrangement. The mishna’s formulation uses the word remembered, implying that not only a large piece of meat that became ritually impure or somehow disqualified, but even a piece that is so small that it could become forgotten, must be burnt with wood from the arrangement.

Rav Ḥama bar Ukva said: It is not difficult. Here, where it is stated that one burns it in the Temple with wood from the arrangement, it is referring to a visitor who does not live in Jerusalem or have wood there, and he may therefore use wood from the arrangement. While there, where it is stated that one burns it at home with one’s own wood, it is referring to a resident of Jerusalem.

Rav Pappa said: This case and that case both refer to a visitor. Here, where it is stated that one may use wood from the arrangement, it is referring to one who already set out on the road, and it is difficult for him to collect wood. There, where it is stated that one must use his own wood, it is referring to a case in which the visitor has not yet set out on the road, and he can gather his own wood.

Rav Zevid disagreed with Rav Pappa and clarified Rav Ḥama bar Ukva’s opinion. He said: Actually, it can be explained as Rav Ḥama initially said: Here, it is referring to a visitor; there, it is referring to a resident. And even though he did not yet set out on the road, a visitor may use wood from the arrangement for the following reason: Since he does not have his own wood, the Sages treated him like the misers, as we learned in a mishna: The misers burn it before the Temple in order to benefit from the wood of the arrangement. This indicates that anyone who is unconcerned about his reputation, like a miser, may use wood from the arrangement, and this is not considered to be a misuse of consecrated property. Similarly, the Sages also permitted a visitor to use wood from the arrangement.

The Sages taught in the Tosefta: If individuals came and wanted to burn the Paschal lamb that had become ritually impure in their courtyards and wanted to take wood from the arrangement to use for this purpose, one does not listen to them. Similarly, if they wanted to burn it before the Temple with their own wood, one does not listen to them.

The Gemara asks: Granted, if people want to burn it with wood from the arrangement in their own courtyards one does not listen to them. This is because the Sages were concerned lest they leave over some of the wood they took to burn the Paschal lamb and come to experience a mishap with it by using the wood for another purpose. But in the case in which they wanted to burn the offering before the Temple with their own wood, what is the reason one does not listen to them?

Rav Yosef said: It is in order not to embarrass one who does not have the means to bring his own wood. If it were permitted to bring one’s own wood to burn in the Temple, people would realize that only the poor people take wood from the Temple. This would be embarrassing to the poor. Rava said: It is due to suspicion. People would take back their own unused wood that they had brought, and others might suspect that they were stealing consecrated wood from the Temple.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two answers? The Gemara answers: The practical difference between them is the case of one who brings reeds or palm branches that are not fit for the arrangement. Since these types of branches are not used for the arrangement of wood on the altar, there is no concern that people would be wrongly suspected of stealing them from the Temple; therefore, Rava would permit it. However, the concern that the poor will be embarrassed is still relevant, and so Rav Yosef would prohibit it.

Another mishna teaches a similar dispute between Rav Yosef and Rava on a different subject: We learned in a mishna there, in tractate Tamid: The head of the watch would stand the ritually impure priests at the entrance to the eastern gate each morning. The Gemara asks: What is the reason that they did not simply send them home without making them stand at the entrance to the eastern gate? Rav Yosef said: It was in order to embarrass them for not having been careful to avoid becoming impure. Rava said: They would stand them there to avoid suspicion, so that people would realize that they were not performing the Temple service because they were impure, rather than in order to work in their regular professions.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: The practical difference between them is the case of pampered people who never work, whom others would not suspect of avoiding Temple service in order to work in their regular professions. Alternatively, it is the case of one who twists ropes for a living. No one would suspect someone of missing the Temple service in order to work in such a lowly and non-profitable occupation. These two categories of people would not have to stand at the gate according to Rava’s opinion, but would have to according to Rav Yosef’s opinion.

MISHNA: A Paschal lamb that was taken out of its permissible area or that became ritually impure should be burned immediately on the eve of Passover. If the owners became ritually impure or died, its form must be allowed to decay by leaving it for a period of time instead of burning it immediately, and it should be burned on the sixteenth of Nisan, immediately after the first day of the Festival. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: This, too, should be burned immediately, because it has no one to eat it, which is also so severe a disqualification that decay of form is not required.

GEMARA: The Gemara asks: Granted, the fact that ritually impure sacrificial meat must be burned is written in the Torah, as it says: “The flesh that touches any impure item shall not be eaten, it shall be burned in fire” (Leviticus 7:19). But sacrificial meat that is taken out of its permissible area, from where do we derive that it must be burned?

The Gemara responds: It is derived from the verses describing Moses admonishing Aaron and his sons about the fact that they did not eat the sin-offering on the eighth day of inauguration, as it is written: “Behold, its blood was not brought into the Sanctuary within; you should have eaten it in the Sanctuary, as I commanded” (Leviticus 10:18). This should be understood as follows: Moses said to Aaron: Why didn’t you eat the sin-offering? Perhaps its blood entered the innermost chamber, the Sanctuary, in which case it must be burned? Aaron said to him: No.

Moses said to him: Perhaps it was taken outside of its boundary, and that is the reason you did not eat it? He said to him: No, it was in the sacred area, i.e., the courtyard. Moses said to him: If it was in the sacred area the entire time, behold, its blood was not brought into the Sanctuary within, why didn’t you eat it? This proves by inference that if it leaves its boundary, or alternatively, if its blood enters within the Sanctuary of the Temple, it must be burned. This can serve as a model for all offerings.

The Gemara asks: Granted, with regard to sacrificial meat that became ritually impure, the Merciful One reveals that halakha in the Torah with regard to offerings of lesser sanctity, as the verse: “The flesh that touches any impure item shall not be eaten,” is referring to a peace-offering, and it applies all the more so with regard to offerings of the most sacred order. However, with regard to sacrificial meat that is taken out of its boundary, we have found a source that this applies to offerings of only the most sacred order. With regard to offerings of lesser sanctity, such as the Paschal lamb, from where do we derive that they too must be burned? And furthermore, with regard to that which is taught in a baraita: If the blood of an offering was left overnight instead of being sprinkled on the altar on the day it was slaughtered,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כדי לביישן מפני שפשעו בו ונטמא נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן כו' איני ששורפין אותו בחצרותיהן והתנן בסוף פרק ואלו עוברין בפסח על בשר הקדש שיצא ונפסל חוזר ושורפו לפני הבירה ושנינן לא קשיא הא באכסנאי שאין לו חצר משנתנו בבעל הבית ואכסנאי זה אע"פ שלא החזיק בדרך עשאוהו כציקנין ששורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה:
ת"ר באו לשרפו בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם חיישי' דלמא פיישי מינייהו ומדליק תחת תבשילו ואתי ביה לידי תקלה מעצי עצמן לפני הבירה אין שומעין להם שלא לבייש מי שאין לו אי נמי שמא ישארו לו ויקחם ויחשדוהו הרואים כי עצי הקדש לקח ואם הם קני וחריותא כגון קוצים וחריות שאין ראוין למערכה כדתנן בתמיד באלו היו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן מונעין אותו שלא לבייש את מי שאין לו:
תנן התם בתמיד בסוף פ"ה ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי מזרח רב יוסף אמר כדי לביישן רבא אמר מפני החשד שלא יחשדום כי לעבוד עבודה נכנסו והם טמאים:
מתני' הפסח שנטמא או שיצא ישרף מיד כו'. יוצא מנא לן דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש מכלל שאם נכנס דמה לקדש בת שרפה היא כדכתיב (ויקרא ו׳:כ״ג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף פנימה כלומר פנימה היתה ולא יצאת חוץ למחיצת הקדש אכול תאכלו אותו מכלל שאלו יצאת טוב עשיתם ששרפתם אותה ש"מ בשר היוצא חוץ למחיצתו בן שרפה הוא בשלמא נטמא גלי רחמנא בשלמים שהם קדשים קלים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל בשר ישרף והוא הדין לקדשי קדשים אלא יוצא אשכחן בחטאת שהיא קדשי קדשים כי היא בשרפה קדשים קלים מנא לן ותוב לן או נשפך או יצא דמה חוץ לקלעים דקיימא לן בשרפה מנא לן ואתינן לאפוקה מדר' שמעון דתני בקדש באש תשרף דכתיב בחטאת לרבות כל פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שהן בשרפה פסולי קדשים קלים עצמן מנין ולא אשכחן ראיה מן התורה ואסיקנא אלא כל פסול קדש בשרפה הלכתא גמירי לה וחטאת דאהרן מעשה שהיה אתא לאשמעינן:

כבר ביארנו במסכת תענית שמתוך שאינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו היו ממנים זקנים שבישראל לשם כל ישראל שיהו עומדין על התמידין ושאר קרבנות צבור לשם כל ישראל והיו קורין אותם אנשי מעמד וקבעו מהם עשרים וארבעה מעמדות כנגד עשרים וארבעה משמרות ועל כל מעמד ומעמד היו ממנין אחד שיהא ראש ומנהיג לכולם והתבאר בסדר עבודת התמידין שאחר שהקטיר המקטיר את הקטורת והיטיב המיטיב את הנרות יצאו להם ועמדו על מעלות האולם וכשיגיעו בין האולם ולמזבח נוטל את המגריפה וזורקה בין האולם למזבח והיא משמעת קול גדול והתבאר במסכת תמיד ל"ג א' שאותו הקול היה סימן להם לשלשה דברים הראשון שכל כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא השני שכל בן לוי ששומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לשיר והוא רץ ובא השלישי שראש המעמד בא באותה שעה ומעמיד כהנים שבבית אב הטמאים שנסתלקו מן העבודה לשער המזרח שהוא מקום פרהסיא לכל שהרי הכל נכנסין דרך שם והיו עומדין עד שתשלם העבודה ולמה היו עושים כן נחלקו בה בסוגיא זו מהם מי שאמר כדי לביישן על שלא נזהרו מליטמא ומהם מי שאמר מפני החשד שהרואים מקומם נפקד ונעדר יאמרו שמחמת מלאכתם הם בטלים ונפקא מינה שאם היו אותם הטמאים מענגים ואינם בעלי מלאכה או שמלאכתם מלאכה קלה כל כך שאין בו מקום לחשד כגון הפשלת חבלים וכיוצא בה אין צריכין לעשות כך וכן הלכה:

קדשים שנטמאו כלם בשריפה וכן כל שנפסלו ביוצא ר"ל ביציאה ממקום אכילתם וכן אם לן דמה ר"ל שלא נזרק ביום הזבח או שנשפך והרי אי אפשר עוד לזרקו או שיצא חוץ לקלעים וכן אימורי קדשים שיצאו מן העזרה וכן הזבחים שנשחטו בלילה כלן בשריפה וכל הנשרפין שריפתן במקום כשרותם קדשי קדשים ואימורין אף של קלים בעזרה ובשר קדשים קלים בכל העיר שהרי חומת העיר היא מחיצה שלו וכל חטאת חיצונה שהוזה דמה לפנים פסולה ותשרף והוא הדין לפנימית בחוץ ושאר הזבחים ששנה בדם כך הזבח פסול אלא שהבעלים נתכפרו וכל שפיסולו בגופו כגון פגול ונותר נשרף מיד ואם הוא מחמת דבר אחר אינו נשרף עד שתעובר צורתו כמו שביארנו וכל שנשרף משום אנינות מחמת דבר אחר הוא ואם כן חטאת ראש חדש האמור עליו בפרשת שמיני דרוש דרש משה והנה שורף לדעת האומר בתלמוד זבחים ק"א א' שמפני אנינות נשרפה כשנשרף ביומו מיהא הוראת שעה היתה ומ"מ עיקר הדברים כדעת האומר שם שמפני טומאה נשרפה שאלו מפני אנינות היה להם לאכלה מבערב שאין אנינות (תופס לשון) לילה מן התורה כמו שיתבאר במקומו:

גמרא באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה כו'. יש לדקדק בנטמא רובא ודאי דליכא לאוקמא דהא לפני הבירה בעי כדי לביישו ואפילו בנטמא מיעוטו נמי ליכא לאוקמא דלמה יהיה לב ב"ד מתנה עליו דלא שייך בחצרותיהן האי טעמא שכתבו התוספות בנטמא רובו וי"ל דאיכא לאוקמא בציקנין דלב ב"ד מתנה עליהן דלא ליתי לידי עבירה כמ"ש התוס' וקאמר דדוקא לפני הבירה כדמפרש טעמא וק"ל:

תוס' בד"ה היה מעמיד כו' אפילו בטומאת קריין כו' שער המזרח היינו שער עזרת נשים כו' עכ"ל נראה דר"ל דודאי טמא מת וטמא שרץ מותר בכל מחנה לויה אלא אפילו בעל קרי שאסור במחנה לויה שרי לשער עזרת נשים דלאו בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים כו' וה"ה דמצי לאוקמא בטבול יום דזב ומצורע אלא דטעמא דכדי לביישן שייך טפי בבעל קרי שהיה לו ליזהר מדברים המביאים לידי קרי אבל הרמב"ם בפירוש המשנה פי' שהיה מעמיד המצורעים בשער המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהן כו' עכ"ל והוא סותר שמעתין וק"ל:

בד"ה בשלמא כו' מיהו יש לדחות דההוא ישרף מוקמיה לשריפתה בקודש כו' עכ"ל ק"ק דהא הכא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר הכי עד דמסיק גמרא גמירי לה כו' כדלקמן וק"ל:

בא"ד וא"ת ואמאי צריך קרא בפסול הדם דכיון דצריך עיבור כו' עכ"ל למסקנא מוקי לה ההוא קרא לשריפה בקודש אלא למאי דקאמר מעיקרא יוצא בדמה מנלן בשריפה קשיא להו הכי כיון דבעי עיבור כו' ודו"ק:

בא"ד לימא דלא גמירי הלכתא ומה צריך ג"ש אלא ודאי כו' עכ"ל הך ג"ש צריכא למלתא אחריתא כדאמרי' בזבחים דיליף בפגול כרת עון עון מנותר כמ"ש התוס' לקמן אלא להך מלתא דקאמר פיגול טעון עיבור צורה מנלן כו' לא איצטריך גזרה שוה כיון דמסברא בעי עיבור צורה וק"ל:

רש"י בד"ה רב זביד כו' דרב חמא דכיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כו' דקתני לאשמעינן כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה בשלמא כו' וה"ה בקדשי קדשים כו'. נ"ב וכ"כ בספרים שלנו אבל לפי משא ומתן של תוס' מוכח דגרסינן וה"ה ודו"ק:

גמרא ראש המעמד. נל"פ משום דהיו כ"ד מעמדות מישראל לעמוד על הקרבן כמבואר בפ"ד דתענית והיה לכל מעמד אחד מהם לראש על כולו וכמו דמצינו שהיה לכל משמר של כהנים ראש בסוף הוריות וכן בפ"ג דבכורים מ"ב מתכנסות לעיר של מעמד ופי' הרע"ב לעירו של ראש המעמד וכ"נ שהבין התוי"ט בספ"ה דתמיד ורש"י נראה שלא פי' כן:

רש"י ד"ה קני. לפי שקלין הן ונשרפין מהר. נ"ל דהוא ז"ל היה גורס (בתמיד כט ב) משום דקטמי וכגי' הרמב"ם שם ופירושו שממהרים להעשות אפר ע"ש וכפי גי' שלפנינו שם בברייתא דר"א מוסיף על באלו היו רגילין כו' ועי' במל"מ סוף הל' אס"מ באורך:

רש"י ד"ה ראש המעמד. בשעה"מ כניסת כ"א להה"ב. והתוס' פי' דהיינו שער ע"נ. ועיין מה שתמהתי ע"ד בהגהותי למ"ר נשא פ"ט אות י"ט (בדפוס הא') מהמדרש וספרי דמבואר שם דהוא שער נקנור והא דטו"י אסור במחנה לויה כבר כתבו התוס' בזבחים רפ"ג בשם ר"ת דהקילו על מי שנטמא בפנים וכעין זה כתבו לקמן בפ' האשה:

גמ' שמא נכנס דמה לפני ולפנים. וכן לקמן (ר"ד פג) א"ל חטאת שנכנס דמה לפני ולפנים מנין. וצ"ע דהא אפי' נכנס להיכל פסול ורש"י (בזבחים פב ב) ד"ה בשדה העתיק להך דהכא לפנים בלבד וכן בהא דלקמן מצוין ברש"י לפנים לבד ועיין בזבחים שם ת"ר פנימה אין לי אלא פנימה כו':

מתני' הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד כו' גמ' בשלמא נטמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. לכאורה יש לתמוה דמאי ניחותא הוא זה דעדיין קשה פסח ממ"ל דמשלמים ליכא למילף דאיכא למיפרך טובא דמה לשלמים שכן טעונין סמיכה ומתנות ארבע וע"כ צ"ל דכיון דמצינן שום פעם דבשר שנטמא ישרף איכא למילף כולהו קדשים מיניה בגז"ש אדקרא דזאת התורה לעולה ולשלמים ולמלואים כו' כדאית' במסכת זבחים הוקשה כל התורה למילואים גם בש"ס חולין דף כ"א משמע דילפינן כולהו מהדדי וא"כ כיון דמצינן בשלמים דבשר שנטמא לא יאכל ילפינן מיניה כל קדשים בגז"ש ועדיין לא תקנו דא"כ מאי פריך תו בתר הכי אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנ"ל דהא אי נימא דילפינן מהקישא א"כ ילפינן נמי קדשים קלים מקדשי קדשים בגז"ש ואף בלא זה יש לדקדק דמאי פריך קדשים קלים מנ"ל דהא איכא למילף מבינייהו מטמא ויוצא ואי תימא מאי לנטמא שכן פסול בתרומה ובמעשר איכא למימר יוצא יוכיח ואי תימא מה ליוצא שכן קדשי קדשים נטמא יוכיח ואפשר ליישב דהגמרא ידע השתא ברייתא דלקמן דזה הכלל בדם ובבעלים תעובר צורתו וא"כ ע"כ דליכא למילף מהקישא מבינייהו דאיכא שני פירכות דאל"כ אף בדם ובבעלים תשרף מיד כמו יוצא ונכנס בדם אלא ע"כ דלא ילפינן מהני ומשום הכי בדם ובעלים תעובר צורתו היינו בקדשים קלים כיון דלא אשכחן שום קרא דישרף מיד ומשום הכי פריך שפיר בשר קדשים מנ"ל כיון דלא ילפינן מגז"ש וק"ל:

שם תוס' ד"ה בשלמא כו' אין לפרש דאמיד כו' אלא מנ"ל דבשריפה כו' וא"ת א"כ היכי יליף מחטאת דאהרן הא לאו שפיר עבוד דשרפוהו בלא עיבור צורה ואלא ע"כ כו' ר"ל קושיא הוא דודאי קרא כתיב וישמע משה וייטב בעיניו והיכי שייך למימר דמשה לא הודה לו על השריפה אלא ע"כ צ"ל דבאמת משה הודה לו על השריפה אע"ג דלדורות בעי עיבור צורה והתם בחטאת דאהרן נשרפה מיד י"ל דלדורות ודאי בעי עיבור צורה דילפינן עון עון מנותר בגז"ש ועדיין לא היה לאהרן נודעת דלא אמרה משה עד אחר שריפה והכי פי' הגמרא לדורות עיבור צורה בעי והיינו מג"ש דעון עון וחטאת דאהרן משום מעשה שהיה פי' דאכתי לא ידע מקרא דואתה נתן לכם לשאת עון העדה למילף בג"ש מנותר דבעי עיבור צורה והכי פי' דקרא הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה ואותה נתן לכם לשאת עון העדה פי' בשלמא אי הוי פסול הדם דיוצא או דנכנס שפיר עבדת דשרפת מיד כיון דבעי שריפה מדינא אלא דלדורות בעי עיבור צורה ועדיין לא היה לך לעשות זאת כיון דעדיין לא ידעת מקרא דעון למדרש בג"ש כו' ואהרן השיב דנשרפה משום פגול או נותר או טומאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וע"ז כתיב וישמע משה וייטב בעיניו משמע מזה דבעי עכ"פ שריפה וא"כ שפיר משני דילפינן יוצא דבשריפה מקרא דהן לא הובא כו' ואי לאו דבעי שריפה עכ"פ לא הוי משה טעה בזה לתלות הפסול בדם ובאמת אהרן לאו שפיר עביד דאיכא פסולים הרבה דבעו שריפה ויותר הויא ליה לתלות בה אע"כ דבאמת בעי שריפה אלא דלדורות בעי עיבור צורה ואהרן כיון דלא ידע עדיין מג"ש שפיר עבד דשרפוה מיד ובאמת שפיר עבד דשרפוה מיד וק"ל:

(פב סע"א) ותו הא דתניא לן דמה וכו'.—צ"ל: ותו לן דמה וכו'. וכ"ה בפי' ר"ח*[התיבות "הא דתניא" לי' אף בכל כתבי היד.].

חוזר ושורפו כו'. אלמא מיעוטו שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן: כאן באכסנאי. שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל הבית: שהחזיק בדרך. לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן מי שיצא אלמא בהחזיק בדרך עסקינן: רב זביד. כרב חמא מוקים לה ואדרב פפא פליג ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא דכיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כציקנין והחזיק בדרך דקתני מתני' לאשמועינן חזרה נקט לה ולא משום עצים דהוא הדין ללא החזיק: באו לשורפו כו'. כדמפרש טעמא: לידי תקלה. ליהנות מהן הנאה אחרת והנאה זו אין בו מעילה דתנאי ב''ד הוא ועל מנת כן מקדישין אותו: משום חשד. שלאחר שריפתן מחזירין מותר העצים לתוך ביתן והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה ונהנין מהן: קני וחריות'. קנים וחריות של דקל הכל יודעים שאינם מעצי המערכה לפי שקלים הם ונשרפין מהר ואין אש המערכה מתקיימ' בהן ומשום חשד ליכא אבל משום בושת איכא: תנן התם. במסכת תמיד: ראש המעמד. הממונה על כך מעמיד את הטמאים של בית אב בכל בקר בשער המזרחי כניסת כל אדם להר הבית: כדי לביישן. שלא נזהרו מלטמא והרי העבודה של מחר היתה מוטלת עליהן והיה להן ליזהר: משום חשד. שלא יחשדום שמפני מלאכתן הן נחדלין מלבוא לעבוד עבודה ומעמידן שם כדי שיראו אותם בני אדם ויודעין שמחמת טומאה הם חדילין ואיידי דאיירי לעיל בהך פלוגתא דמפני החשד נקט לה להא: מפנקי. הכל יודעין שבטילים הן מן המלאכה ואין מניחין עבודה מפני מלאכתן דהני משום חשד ליכא ואין צריך להעמידם שם ולמאן דאמר כדי לביישן צריך: אי נמי דקגדיל שישורא. מפשילי חבלים שהיא אומנות קלה ושכרה מעט ואין בני אדם חשודין שיחדלו מלבוא לעבודה מפני ביטול מלאכה זו: מתני' הפסח שנטמא או שיצא ישרף מיד. בארבעה עשר ואין צריך להשהותו עד הבוקר של ששה עשר שתעובר צורתו דהיינו לילה אחד ומיהו בי''ט לא מצי שריף ליה כדיליף לקמן (דף פג:) דאין שורפין קדשים בי''ט: נטמאו הבעלים או שמתו. דאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שאין לו אוכלין: גמ' בשלמא נטמא. טעון שריפה: דכתיב והבשר וגו'. וגבי קדשים קלים כתיב: שמא נכנס דמה. אל הקודש לכפר בהיכל ונפסלה כדכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' א''כ הוא יפה עשיתם ששרפתם: שמא חוץ למחיצתה. חוץ לעזרה יצאת ומקרא יתירא דרשי לה דלא איצטריך פנימה אלא הכי בעא מינייהו ברישא שמא יצאתה ולא היתה פנימה ואם כן הוא יפה עשיתם ששרפתם פנימה היתה ולא יצאת הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה: נטמא. והבשר אשר יגע וגו' גבי שלמים כתיב וכ''ש קדשי קדשים דחמירי: אלא יוצא. בחטאת אשכחן וקדשים קלים מנלן דמצריך ליה תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח: לן דמה. של בהמת קרבן דאמרינן בזבחים (דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנא' ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב כו':
רב זביד אמר לעולם כדאמר מעיקרא. פי' בקונטרס דרב זביד לא פליג אדרב חמא בר עוקבא ואינו אלא מפרש טעמו וקשה לריב''א דלא מצינו בשום מקום שיאמר לעולם כו' כדי לפרש ונראה לו דרב חמא בר עוקבא ורב פפא לא פליגי דרב חמא בר עוקבא מוקי כאן באכסנאי כאן בבע''ה ואידי ואידי בהחזיק בדרך אבל בלא החזיק אפי' אכסנאי הוי כבע''ה אלא דלא איירי בה ורב פפא מוקי אידי ואידי . באכסנאי ולא פליג אדרב חמא בר עוקבא ורב זביד פליג אתרווייהו וקסבר אכסנאי שלא החזיק עשאוהו כציקנין אי נמי רב פפא ורב זביד פליגי אליבא דרב חמא בר עוקבא רב פפא סבר דרב חמא בר עוקבא איירי בהחזיק אבל בלא החזיק הוי אכסנאי כבעל הבית ורב זביד סבר דאכסנאי אפי' לא החזיק עשאוהו כציקנין ודוקא נקט רב חמא בר עוקבא בעל הבית: היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח. אפילו בטומאת קריין מיירי ונראה לר''י דהאי שער המזרח היינו שער עזרת נשים ואע''ג דאמר בפ''ק דיבמות (דף ז:) ובכמה דוכתי דטבול יום אינו נכנס במחנה לויה לא בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים ולפנים דהכי מוכח במסכת כלים (פ''א מ''ח) דקתני התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין טבולי יום נכנסין לשם: בשלמא נטמא דכתיב והבשר. אין לפרש דאמיד דקתני במתניתין קאי דכיון דכתיב בקרא ישרף אית לן למימר דהיינו מיד בלא עיבור צורה דאי בעיבור לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דישרף דהוה ליה נותר מדאמר לקמן ורבה מוסיף אף ר''י הגלילי דתניא כו' אבל לרבנן דילפי מכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' בעי עיבור צורה אע''ג דכתיב ישרף אלמא מישרף לא משמע מיד מיהו יש לדחות דההוא ישרף מוקמינן לשריפת' בקודש ואינו מיותר אך יש להביא ראיה מדקאמר בסמוך לן דמה נשפך דמה או שיצא חוץ לקלעים מנלן והתם לא בעי בע''כ מנלן שהם מיד בשריפה דהתנן בדם ובבעלים תעובר צורתו אלא מנלן בשריפה קאמר ושריפה דמיד מסברא נפקא לן ולא מקרא וא''ת ואמאי צריך קרא בפסול הדם דכיון דצריך עיבור צורה פשיטא דישרף משום נותר ואור''י דאיצטריך דלא ליעבד ליה קבורה קודם שיהיה נותר אי נמי הוה אמינא אפי' כשיהיה נותר לא ישרף דנותר שהיה ראוי לאכילה קודם שניתותר דוקא ישרף כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו אבל קשה דהיכי יליף יוצא בשריפה מחטאת דאהרן דהא ע''כ לא הודה להן משה על השריפה דחטאת שנכנס דמה לפנים דפסולו בדם בעי עיבור צורה והם שרפוה מיד אלא ה''ק להו הא אם הובא יפה עשו שלא אכלוהו דהכי כתיב רישיה דקרא מדוע לא אכלתם ומיהו נראה לרשב''א דמצינו למימר דאמיד בעי מנא לן וכולה שמעתין מסקא אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה לקמן דפסול הדם הוי פסולו בגופו דחשיב דם ובשר חדא מילתא ובפסול בעלים דוקא קתני מתניתין דבעי עיבור צורה ושפיר מייתי השתא מחטאת דאהרן דמשה הודה להן אם נכנס דמה לפנים שפיר עבוד דשרפוה ולן דמה נמי קבעי מנלן דמיד אך קשה על זה כיון דמסברא לא הוה אמרינן דישרף מיד אלא בעיבור צורה אי לאו דמסיק דהלכתא גמירי לה מאי קאמר ולרבה בר אבוה דאפי' פיגול בעי עיבור צורה מנלן לימא דלא גמירי הלכתא ומה צריך גזירה שוה אלא ודאי דפסולו בגופו ישרף מיד סברא הוא ובדם ובבעלים דבעי עיבור צורה נמי סברא: בקדש היתה. רש''י פירש דדריש מפנימה וכן ר''ח ולר''י נראה דדריש מאכל תאכלו אותה בקודש ובתורת כהנים דריש מבמקום הקדש: בשלמא נטמא גלי רחמנא בקדשים קלים והוא הדין בקדשי קדשים. וא''ת והא בהדיא בהאי קרא כתיבי קדשי קדשים ומאי קאמר והוא הדין כדדרשינן בכל שעה (לעיל כד:) והבשר לרבות עצים ולבונה ויש לומר דאי לאו הוא הדין הוה אמינא דאתא לרבות קדשים קלים דלא בעו הכשר ולא קדשי קדשים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד