פסחים פא ע"ב

דף פא - ב

אינו דין שהותרה לו טומאת התהום. ^[160] אמרי בני הישיבה לדחות: ומי [וכי] דיינינן קל וחומר מדבר שהוא הלכה למשה מסיני כהיתר טומאת התהום?! ^[161]

והתניא: אמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא, שהיה לומד, כי הנזיר שנטמא לרביעית דם מן המת הרי זה מגלח עליו [מגלח שער נזירותו, מביא קרבן טומאה ומתחיל למנות נזירות מתחילה], בקל וחומר מעצם כשעורה מן המת שהנזיר מגלח עליה:

עקיבא! והרי עצם כשעורה שהנזיר מגלח עליה, לא למדנוהו מן המקראות אלא הלכה למשה מסיני היא ורביעית; דם בא אתה ללומדו ממנו בקל וחומר; והרי אין למדין קל וחומר מהלכה. ^[162]

אלא אמר רבא: כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום, כי יליף "מועדו" האמור בתמיד, מ"מועדו" האמור בפסח בגזירה שוה, [ראה הערה ^[163]].

ומפרשינן עיקר דין האמור במשנתנו בהיתר טומאת התהום:

וטומאת התהום גופא היכא כתיבא?

אמר רבי אלעזר: אמר קרא: וכי ימות מת "עליו" בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו.

ודרשינן: "עליו" [גמרא נזיר] במחוורת עליו, שתהא הטומאה ברורה לו.

ואכתי: אשכחן נזיר, אבל עושה פסח, מנלן שהותרה בו טומאת התהום?

אמר רבי יוחנן: אמר קרא: איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה "לכם" או לדורותיכם ועשה פסח לד'. בחודש השני.

ודרשינן "לכם" אף על טומאה, ללמד: במחוורת הטומאה לכם.

רבי שמעון בן לקיש אמר, דריש ממקרא זה להיתר טומאת התהום בפסח באופן אחר:

כיון שסמך הכתוב: "טמא לנפש" ל"דרך", ילפינן [תוספות נזיר]: שתהא הטומאה כ"דרך". מה דרך בגלוי, אף טומאה נמי בג לוי.

מיתיבי על כל הלימודים האמורים:

דתניא: אי זהו טומאת התהום:

כל שלא הכיר בה [בטומאה] בשעה שנטמא הנזיר או עושה הפסח, אפילו אחד בסוף העולם, אלא שהיתה טומאה נעלמת מן הכל כאילו היתה בתהום; כגון שנפל כותל בלילה, ואירע שהיה אדם תחתיה ומת שם, ולא נודע לשום אדם בעולם [מאירי].

אבל הכיר בה אפילו אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום.

ותיקשי מברייתא זו לכולהו:

לרבי אלעזר דאמר: במחוורת הטומאה "עליו", הרי יש לך ללמוד, דחשיב טומאת התהום עד דידע הוא הנזיר ועושה הפסח; ומנין לך ללמוד, שאם הכיר בה אחד בסוף העולם שוב אינה טומאת התהום?!

לרבי יוחנן דאמר: במחוורת הטומאה "לכם" לשון רבים, הרי יש לך ללמוד, דחשיב טומאת התהום עד דידעי בה תרין [יודעין מן הטומאה שני בני אדם]; ומנין לך שדי בידיעת אחד לבטל ממנה שם טומאת התהום?!

לרבי שמעון בן לקיש דאמר: צריך שתהא הטומאה "כדרך", הרי יש ללמוד, דחשיב טומאת התהום עד דידעי כולי עלמא, ולא די בידיעת אחד?!

ומסקינן: אלא, טומאת התהום הלכתא גמירי לה ממשה בסיני; וקרא שהביא כל אחד מהאמוראים: אסמכתא בעלמא הם.

אמר מר בר רב אשי:

לא שנו, שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח [רש"י], אלא כשנודע לו - לנזיר ועושה הפסח - שנטמא באותה טומאה לאחר זריקה. ^[164]

ומשום: דכי איזדריק דם שפיר איזדריק [הזריקה כדין היתה].

אבל נודע לו לפני זריקה [ואפילו אחר שחיטה] שנטמא בה לא; מרצה הציץ על טומאה זו. [ראה הערה ^[165]]

מיתיבי: המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך שעבר בה ובודאי נטמא באותו מת, ולא היתה מציאותו של המת ידועה לשום אדם בעולם בשעה שעבר בה [ויתבאר ביתר ביאור בהמשך הגמרא].

אם היה העובר כהן, ולענין תרומה שאסור לאוכלה בטומאה, הרי זה טמא; שהרי לא נאמר היתר טומאת התהום לתרומה [רש"י].

אבל לנזיר ועושה פסח - שהותרה בהם טומאת התהום - טהור כל אחד מהם.

והרי, כל "טמא" ו"טהור" להבא הוא, ולא כדברי מר בר רב אשי שאין ההיתר אלא על זריקה שנעשתה בעבר.

אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר בר רב אשי:

לא תימא: נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לאחר שחיטה ולפני זריקה לא מרצה.

אלא: אפילו נודע לו לאחר שחיטה [רש"י ד"ה שאין, ורש"י במשנה, ותוספות כאן], ולפני זריקה, ^[166] נמי מרצה הציץ על טומאת התהום. ^[167]

גופא:

המוצא מת טמון בתבן או בצרורות [פירוש רש"י בנזיר], ^[168] והיתה הטומאה טומאת התהום, כדמפרש בסוף הברייתא.

והיה המת מושכב לרחבו של דרך שעבר בה המוצא, ואי אפשר שלא נגע העובר שם ^[169] או הסיט את המת או האהיל עליו [רש"י]:

אם העובר באותה דרך כהן הוא, ולענין אכילת תרומה, הרי זה טמא, שהרי ודאי נטמא בו.

ואילו לנזיר ועושה פסח הרי זה טהור, שהרי טומאת התהום היא.

אבל אם היה המת מושכב לאורכו של דרך, הרי זה טהור אף לתרומה.

במה דברים אמורים שלענין תרומה הרי זה טמא: כשאין לו מקום לעבור באותה דרך מבלי שייטמא, כי המת ממלא את כל רוחב הדרך.

אבל יש מקום לעבור מבלי שייטמא, ואין כאן אלא ספק טומאה, אף לתרומה הרי הוא טהור; דקיימא לן: ספק טומאה ברשות הרבים, הרי זה טהור.

ואפילו כשהיה המת ממלא את כל רוחב הדרך, במה דברים אמורים שלתרומה הרי זה טמא: כשמצאו למת כשהוא שלם; אבל אם היה המת משובר ומפורק, הרי זה טהור אף לתרומה.

שהרי עדיין ספק טומאה ברשות הרבים היא, כי שמא בין הפרקים של המת עבר הכהן ולא נטמא.

ואם היה המת מונח בקבר, אפילו אם היה מונח בו כשהוא משובר ומפורק, הרי זה טמא אף לתרומה.

ומפני שהקבר מצרפו למת, כלומר: כל הקבר מטמא באוהל אפילו מקום הריקן שבו, דכתיב: וכל אשר יגע על פני השדה וגו' "או בקבר" יטמא שבעת ימים [רש"י]. ^[170]

במה דברים אמורים שכשיש לו מקום לעבור [הגר"א] או שהוא משובר ומפורק, הרי הוא טהור לתרומה: במהלך ברגליו.

אבל אם זה שעבר שם היה טעון משא על כתיפו, או שהיה רכוב הרי זה טמא אף לתרומה, ואף שהיה לו מקום לעבור או שהיה המת משובר ומפורק.

לפי שמהלך ברגליו אכן אפשר שלא יגע ולא יאהל, אבל טעון משא או רכוב, אי אפשר שלא יגע ^[171] ולא יאהל מפני שהוא הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל אף על צידיו [רש"י].

במה דברים אמורים שלנזיר ועושה פסח הרי הוא טהור: בטומאת התהום.

אבל בטומאה ידועה, שידעו שאדם מושכב שם, הרי זה טמא אף לנזיר ועושה פסח, באותו אופן שהוא טמא לתרומה. ^[172] ואי זה היא טומאת התהום: כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם בשעה שנטמא בה זה [רש"י ד"ה ומי דיינינן]. ^[173]

אבל הכיר בה אחד בסוף העולם, אין זה טומאת התהום. מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות, הרי זה טומאת התהום.

אבל אם מצאו טמון במים, או באפילה כלומר: מקום אפל תמיד, או שמצאו בנקיקי הסלעים, אבל אינו מכוסה [תוספות נזיר], אין זה טומאת התהום, שהרי בכל אלו המציץ שם יכול לראותו, וראה הערה ^[174]. ולא אמרו דהותרה טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל שאר טומאות ואפילו של תהום, לא הותרה בהן טומאת התהום, וכמבואר בסוגיא לעיל. ^[175]

מתניתין:

^[176]

א. הפסח שנטמא או נותר [וכן שאר פסולין], הרי הוא טעון שריפה.

ב. קדשים קלים והפסח מכללם, שורפים אותם בכל מקום בירושלים, שחומתה היא מחיצת הקדשים הקלים כשהם כשרים, ושם הם נשרפים כשהם פסולים.

ג. נטמא הפסח שלם או רובו, הרי שיש כאן פשיעת בעלים [מאירי], ולפיכך גזרו חכמים: שיהיו שורפין אותו לפני הבירה בית המקדש [רש"י; וראה הערה ^[177]].

והטעם שאמרו כן: כדי לביישו בפני הכל עד שייזהרו עליו בפעם אחרת, וכמבואר בגמרא.

והואיל והזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו, לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש, אלא שורפין אותו מעצי המערכה שעל המזבח [תוספות ^[178]].

ד. נטמא מיעוטו של הפסח בלבד, וכן הנותר של פסח טהור, שאין כאן פשיעה כל כך [מאירי]:

שורפין אותו בירושלים בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן של בעלי הפסח; אבל מעצי המערכה אסור לשורפו, כי למה יתנו בית דין שיהנו מעצי המערכה של הקדש [מהרש"א לפי תוספות] (*178).

ה. הציקנין [עצרנין, כלומר שהן צרי עין, רש"י], שנטמא מיעוט פיסחם או שנותר; וחששו חכמים: שמא לא ירצו להוציא ממון על העצים כדי לשורפו, ויימנעו מלשרוף ונמצאו באין לידי עבירה, לפיכך אמרו:

שורפין אותו אם ירצו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה.

כלומר: מתוך חשש זה התירו להם חכמים ליהנות מעצי המערכה, אלא שלא התירו להם לשורפו מעצי המערכה, אלא אם כן ישרפוהו לפני הבירה [וטעם הדבר נתבאר בגמרא]; וכיון שכן, אם רוצים הם ליהנות מעצי המערכה, יבואו וישרפוהו לפני הבירה.

גמרא:

שנינו במשנה: נטמא שלם שורפין אותו לפני הבירה:

ומפרשינן: מאי טעמא שורפין אותו לפני הבירה דוקא, ואין רשאין לשורפו בכל מקום שהוא בירושלים?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כדי לביישן בפני הכל על שטימאוהו בפשיעתן.

שנינו במשנה: נטמא מיעוטו, והנותר, שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן:

הרי משמע שאין יכולין לשורפו מעצי המערכה; ורמינהו, מן המשנה לעיל מט א:

וכן מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש מקדשים קלים, ונפסל ביציאתו מן העיר משום "יוצא", וצריך לשורפו:

אם עבר את הכפר [רש"י לעיל] הנקרא "צופים" [ונקרא כן, מפני שמשם יכול לצפות על ירושלים], שוב לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים, והרי זה שורפו במקומו שם נזכר.

כי דין השריפה בקדשים קלים בירושלים בלבד, אינו אלא מדרבנן, ולפיכך הקילו עליו מפני הטורח. ^[179]

ואם לאו, שעדיין לא הרחיק לכת לאחר צופים:

חייב הוא לחזור לירושלים ולשורפו כדינו, בכל מקום שירצה.

בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא אמר רבה קל וחומר ומה יחיד שלא הותרה לו טומאה ידועה שהיחיד אם נתבררה טומאה נדחה לפסח שני הותרה לו טומאת התהום כדתנן נטמא טומאת התהום הציץ מרצה צבור שהותרה להם לטומאה ידועה שנאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני אלא עושין אותן בטומאה אינו דין שהותרה לצבור טומאת התהום וכהן המרצה בתמיד קרבן ציבור הוא וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל ואקשי' ומי דיינינן קל וחומר מהלכה טומאת התהום ליחיד הלכה היא וקרבן ציבור קל וחומר והתניא אמר לו רבי עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה וזו דר' עקיבא עיקרה בנזיר פ' כהן גדול ונזיר וקל וחומר דרבא מפורש בירושלמי אלא אמר רבא גמר במועדו בגזירה שוה מפסח:

היכא כתיבא טומאת התהום בנזיר אמר רבי אליעזר שנאמר וכי ימות מת עליו וגו' במחוורת עליו כלומר ידיעה ברורה. בפסח ר' יוחנן אמר שנאמר טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לכם במחוורת לכם ריש לקיש אומר או בדרך רחוקה מה דרך בגלוי אף כל טומאה גלויה ואותבינן עלייהו איזו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום קשיא לר' אלעזר דאמר וכי ימות מת עליו במחוורת עליו הוא שחייב עליה וכל מה שאינה מחוורת עליו אע"פ שאחרים יודעין אותו הרי היא טומאת התהום ולרבי יוחנן דמפיק לה מלכם תרי' הא ידע בה אחד טומאת התהום קרינא ביה ולריש לקיש דמפיק לה מדרך כל שאינו גלוי לכל אדם כדרך הרי היא טומאת התהום האי מתני' דקתני אפילו ידע בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום קשיא לכלן ונדחו כלם ואוקימ' אלא בטומאת התהום הלכתא גמירא לה וקרא אסמכתא בעלמא:

אמר מר בר רב אשי אפילו אם נודע לו שנטמא לפני זריקה הציץ מרצה:

המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור בד"א בשאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור שאני אומר ממקום טהור עובר בד"א שנמצא שלם אבל משובר ומפורק טהור אימור ביני שוקיו עבר ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו בד"א במהלך ברגליו כו' מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זו טומאת התהום במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום ולא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד לאפוקי הרוג שהרי הכי בו מי שהרגו:
ירוש' בסוף הפ' ר' יוחנן בר מזיה בשם ר' פנחס ממה דנן חמיי רבנן שלוחים מגדליהן תחת' אגף של הר הבית:
תאני ר' יהודה מחילות שתחת היכל (קודש) [חול] אמר ריש לקיש ומתני' אמרה כן ומדורה היתה שם ובית כסא של כבוד היה שם וכו' אמר ר' וכי צואה טמאה היא אלא נקיות ויי דא אמ' יוצא והלך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה כו':

עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שמטמא במגע ובמשא ולא באהל אבל רביעית דם מטמא באהל והנזיר מגלח על מגע של עצם כשעורה ואינו מגלח על רביעית דם אלא על חצי לוג כמו שיתבאר במקומו:

כל שהתרנו בטומאת התהום בין בכהן בין בבעלים ענינו אפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם:

כבר ביארנו שטומאת התהום היא שלא נודעה לשום אדם שבעולם אבל כל שנודעה לשום אדם אע"פ שלא נודעה לו אין זו טומאת התהום ולפיכך הרוג אינו קרוי טומאת התהום שהרי ידע בה ההורג וכן כל שהיה המת במקום המגולה היה טמון בתבן או בעפר וצרורות הרי זה טומאת התהום שמא אותו תבן או עפר וצרורות מאליהם באו ולא נתכסה על ידי אדם אבל אם נמצא במים או באפלה או בנקיקי הסלעים אין זה טומאת התהום:

המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והיה טומאת התהום אלא שעכשיו נתגלית וידע בעצמו שכבר עבר בה ולא הרגיש טמא לאכילת תרומה אע"פ שהיא ברשות הרבים שבודאי נגע או הסיט או האהיל אבל להקרבת הפסח טהור הואיל ולא ידע בודאי שנטמא בו ושוחט ואוכל פסחו לערב וכן נזיר אינו סותר בה את מנינו במה דברים אמורים בשאין בו מקום לעבור כגון שממלא כל רוחב הדרך ואעפ"כ אינה טומאה ודאית הואיל ולא נתקל בה ולא ראהו כשעבר כגון שעבר בלילה שמא לא היה שם באותה שעה או שמא נטה דרך חוץ אבל אם היה דרך לעבור אף לתרומה טהור שספק טומאה ברשות הרבים הוא וכן אם לא היה המת שלם אלא נשבר או מפורק אף לתרומה טהור שמא בין פרקיו עבר ומ"מ בקבר אפילו נשבר ומפורק טמא שהקבר מצרפו ואף זו שאמרו שבמפורק טהור דוקא במהלך ברגליו שאפשר שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל אבל אם היה טעון משא או רכוב אי אפשר שלא יסיט או יאהיל:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא שלם או רובו שורפי' אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה אמר הר"ם הכונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש כדי לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבאו לידי טומאה וציונו אותם לשרפו מעצי המערכה כדי שלא לבייש את מי שאין לו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין אמרו שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד כי העקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק ר' יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב גידים הם הגידים האסורין באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרפנו ויום טוב עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעקר אצלנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומאמר השם עד בקר רצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר"ל מחרת יום טוב:

אמר המאירי נטמא שלם או רובו כלומר הדבר ידוע שנטמאו טעונים שריפה כנותר ונאמר בגמ' שכל הקדשים שריפתם כשרה במקום אכילתם ופסח הוא קדשים קלים ומתוך כך היתה שריפתם כשרה בכל העיר אלא שכשנטמא כלו או רבו יש כאן פשיעת בעלים ומתוך כך שורפין אותו לפני הבירה ר"ל במקדש כדי לביישו בפני הכל עד שיזהרו עליו פעם אחרת ואמר עליהם ששריפתם היתה מעצי המערכה ואם בא לשרוף בשלו אין שומעים לו ונחלקו בגמ' בטעם זה אביי ורבא שלדעת אביי לא היה אלא כדי שלא לבייש מי שאין לו עצים ולדעת רבא טעם הדבר משום חשד שאם יתירו לשרפם בבירה בשלו אף כשנשארו מהם הוא מחזירם לביתו והרואים סבורים שמעצי המערכה גנב ליהנות מהם בביתו ונמצא לדעת רבא שאם שרפוהו בקש ובקנים ובשאר מיני עצים הפסולים למערכה שומעין לו וכן הלכה וכן אין צריך לומר שאם בא לשרוף בביתו מעצי המערכה אין שומעין לו שלא יהנה במה שישתייר מהם ויבא לידי מעילה ומה שנשתמש מהן לשרפה זו אין בו מעילה שכן הוא תנאי בית דין מתחלת הקדשן:

נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שאין כאן פשיעה כל כך שורפין אותו בחצריהן ובגגותיהן בעצים של עצמן שהרי ראוים הן לשריפת קדשים קלים שהרי אכילתם בכל העיר ואם בא לעשות בעצי המערכה אין שומעין לו שמא ישארו מהם ויהנה בהם אחר שהם בביתו ויבא לידי מעילה:

והצייקנין ר"ל אנשים שעינם צרה בממונם לא היו חוששין לבושת ומביאים אותו המעוט או הנותר לבירה ושורפין אותו שם מעצי המערכה וכן אמרו בגמ' שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים והוא מקום מחוץ לירושלים שממנו רואין את הבירה שורפו במקומו ואין מטריחין אותו לחזור אחר שנתרחק ממקום ראייתו אע"פ שאין מקומו מקום אכילת קדשים שמתוך הטורח הקלו בו ואם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אם יש בו כזית או יותר ואע"פ שאין כאן אלא מיעוטו ופרשנו שבמיעוטו אינו צריך לשרפו לפני הבירה בזו הוא שאמרו מפני שסתם דבר זה הוא באכסנאי ואין לו עצים מצויים ודינו כצייקנים אבל אם היה מבני ירושלים ראוי לו שישרפנו בביתו בעצי עצמו אא"כ הוא מן הצייקנים:

הפסח שיצא ר"ל חוץ לירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד בארבעה עשר שכל שפיסולו בגופו ישרף מיד אבל אם נטמאו הבעלים או שמתו והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו תעובר צורתו וישרף בששה עשר שהרי בחמשה עשר יום טוב הוא ואין שורפין קדשים ביום טוב ומיד אין שורפין אותו הואיל ואין פסולו בגופו שכך אמרו כל שפסולו בגופו ישרף מיד אבל בדם כגון נטמא או נשפך ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמאחר שאין אכילת פסחים מעכבת שם קרבן כשר עליו ואין לשרוף קדשים כשרים עד שתעובר צורתן ור' יוחנן בן ברוקא סובר שאכילת פסחים מעכבת וכפיסולו בגופו הוא וישרף מיד ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ויתבאר בגמ' שאין חילוק בזה בין שנטמאו או מתו קודם זריקת הדם או לאחר זריקת הדם ובברייתא יתבאר שדברים אלו בנטמאו כל בני החבורה אבל אם נטמאו או מתו מקצתם אם לא התחילו הטהורים עדיין לאכול זכו הם בחלקם של טמאים בין שהתחילו הטמאים לאכול בין שלא התחילו אבל אם התחילו כולם לאכול לא זכו הטהורים בחלק הטמאים אלא אוכלים חלקם וחלק הטמאים ישרף וכן היא בתלמוד המערב:

העצמות כלומר שאינו יכול לשברן והמוח נשאר בהן ונעשה נותר וטעון שריפה אף עצמות עצמן טעונין שריפה מצד המוח שבתוכן שהרי אע"פ שעבר זמנו אסור לשבור בו עצם שלא אמרו בכשר ולא בפסול אלא בשלא היה לו שעת הכושר כמו שיתבאר והילכך אינו יכול לשברו כדי להוציא המוח ויתבאר בגמ' שאפילו מצאו נשבר ונחלץ המוח ממנו טעון שריפה אף העצם שמן הסתם הואיל ושבירת עצם אסורה בו לאחר זמנו נשבר והרי שמשו העצמות למוח שבתוכן שנעשה נותר ומתוך כך טעונין שריפה שכל ששמש לנותר כנותר:

והגידין פי' בגמ' שלא נאמרה בגידי צואר שהרי עץ בעלמא הם ואין ראוים לאכילה עד שיהא בהם משום נותר וכן בגידי בשר הרכים לא נאמר שהרי בכלל בשר הם והיינו נותר ובגיד הנשה הסמוך לעצם לא נאמרה שמאחר שמן התורה אסור לאכלו אין בו משום [נותר] ואינו טעון שריפה אלא בגיד הנשה חיצון הסמוך לבשר שאיסורו מדברי סופרים ומכיון שאסור מדברי סופרים אסור לבשלו ולאכלו וכן להשליכו לכלבים אי אפשר שמאחר שמותר הוא מן התורה נעשה נותר ואמר עליהם ועל בשר הנותר ממנו ישרפו בששה עשר שהוא חולו של מועד שהרי אין שורפין קדשים ביום טוב ואם חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר שאין שריפת קדשים דוחה לא שבת ולא יום טוב שהשבת והיום טוב עשה ולא תעשה ושריפת הנותר אינו אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה:

זהו באור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אלא לפני זריקה נמי מרצה פי' כיון שנשחט אע"פ שנודע לו קודם זריקה שניטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואינו חייב להביא פסח שני אחר אבל ודאי אם נודע לו קודם שחיטת הפסח נדחה לפסח שני וכן נזיר נמי אם נשחט קרבנו ואח"כ נודע לו שניטמא טומאת התהום אע"פ שנודע לו קודם זריקה זורק ומתכפר בקרבנו אבל אם נודע לו קודם שחיטה סותר ומזה עליו שלישי ושביעי ומביא קרבן טומאה ומתחיל ומונה נזירותו. פעם אחרת וזו היא ששנינו בפ' בתרא דתוספתא דנזיר כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף ואם ניטמא טומאת התהום ה"ז מרצה כיצד הי' הולך לשחוט את פסחו ואמרו לו מה הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבלתה עלי' ונודע לו בין משעשה פסחו יבן עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה פסחו א"צ לעשות פסח שני אבל אמרו לו קבר התהום הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו עד שלא עשה פסחו צירך לעשות פסח שני משעשה פסחו א"צ לעשות פסח שני וכן נזיר שהי' הולך להביא קרבנותיו ואמרו לו מת הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו בין משהביא קרבנותיו בין עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומהא אבל אמרו לו קבר תהום הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו בין משהביא קרבנותיו בין עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר תהום הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להבאי קרבן טומאה פי' נ"ל מה שמחלק בין קרבנות היחיד ובין נזרי ועושה פסח שבקרבנות היחיד מרצה על טומאת הגוף ובנזיר ועושה פסח אינו מרצה היינו מה דאמרי' שהטמא משלח את קרבנותיו משום דאכילה דידהו לא מעכבא ועושה פסח נדחה לפסח שני ונזיר נמי סותר ואל שהציץ מרצה על טומאת הגוף כשאר קרבנות שהרי גם הערל נמי משלח קרבנותיו ואין לומר שהציץ מרצה על הערלה אלא שרצה התנא לחלק בין שאר קרבנות לנזר ופסח שאלו משלחין קרבנותיהן ואלו אין משלחין ותני בסיפא שגם נזיר ועושה בטומאת התהום הציץ מרצה תנא נמי בישא הציץ מרצה ולאו דוקא שא"צ לריצוי ציץ וטעמא דידהו שאין האכילה מעכבת בהן לאמי מתני בסיפא גבי נזיר ועושה פסח שאר נודע להן עד שלא הביאו קרבנותיהן הנזיר אינו סותר ועושה פסח אינו עושה פסח שני ומשהביאו קרבנותיהן אינן צריכים פי' הבאת קרבנותיהן הוא שכבר נשחטו אע"פ שלא נזרק דמן:

ניטמא שלם מ"ט א"ר יוסי בר חנינא כדי לביישן פי' כי היכי דפסח נאכל בכל העיר כך שריפת פסולו כשירה בכל העיר דדוקא פסולי קדשי קדשים שהן נאכלין בעזרה כדאמרן לעיל בפ' כל שעה אבל פסולי קדשים קלים שנאכלין בכל העיר גם שריפתן בכל העיר ומה צורך להביאו לפני הבירה אלא כדי לביישן:

בד"ה אלא לפני כו' ע"כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפי' אחד מן כו' עכ"ל [ב] צ"ע דמהך מתני' דמהני זריקת א' מן הדמים אפילו בטומאה ידוע שאינו סותר תקשי ליה להך לישנא דבעי למימר דאפי' בטומאת התהום לפני זריקה לא מרצה טפי ה"ל למדחי הך לישנא בפשיטות מהך משנה שלימה מדדחי ליה מהך ברייתא דהמוצא מת מושכב כו' [ג] ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דגילוח הוה אחר זריקה כו' לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי לר"א כיון דתגלחת הוה אחר זריקה ומעכבא וסותר אפילו בטומאת התהום אם נודע לו קודם גילוח כמ"ש התוס' לעיל א"כ היאך מצינו למימר בטומאת התהום דאפילו נודע לו לפני זריקה אינו סותר כיון דהגילוח הוא אחריו ונודע לו קודם לכן וסותר לר"א דתגלחת מעכבת ויש ליישב אע"ג דתגלחת מעכבת מ"מ אינו מעכב להיות דוקא אחר זריקה והשתא איירי הכא דכבר גילח קודם זריקה ואח"כ נודע לו קודם זריקת שום דם דאינו סותר בטומאת התהום ודו"ק:

בד"ה המוצא כו' ההיא משנה דהתם המוצא כו' דהכא ביושב א"ש טפי כו' עכ"ל דבמצוי דהיינו שהיה קבר ידוע שם וכן בהרוג שהרוצח הרגו הרי יש א' בסוף העולם שהכיר בו ניחא אבל ביושב א"ש טפי כו' ולא ניחא להו למימר לרבותא נקט מושכב דמשמע להו דלדיוקא קאמר נמי מושכב כמו המוצא מת כו' וכדאמרי' התם וק"ל:

בד"ה ובקבר כו' הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי כו' עכ"ל משא"כ הכא שלא נקבר שם בכוונה אלא שנפל מאליו בקבר מסברא דליכא כיסוי עליו וק"ל:

בד"ה נטמא כו' לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול כו' עכ"ל להך טעמא דאמר לקמן דלפני הבירה מעצי עצמו לא כדי שלא לבייש מי שאין לו ניחא נמי הכא בלאו טעמא דלא הטריחוהו כו' אלא לטעמא דלקמן דמפני החשד הכא אי הוו נטמאין רובו נמי שורפו לפני הבירה מעצי עצמן ליכא חשד כלל ולקמן הוצרך להך טעמא דאפילו אם הוא רוצה למטרח עצמו אין שומעין לו ודו"ק:

רש"י בד"ה ומי דיינינן כו' לא משום ספיקא מטמאין כו'. נ"ב פי' בשאר מקומות חוץ מנזיר ופסח דא"כ אפילו ודאי טומאה והוא לא ידע נאמר שהותרה לו בפסח ונזיר דמ"ש משאר ספיקא דאיגלי מלתא למפרע ואפ"ה הותרה כאן ודו"ק:

בא"ד ליה כדלקמן הס"ד ואח"כ הכתוב בתורה הוא ג"כ ס"ד:

בד"ה שהקבר כו' אפילו ריקן שבו כצ"ל:

גמרא אלא א"ר יליף מועדו כו'. עיין צל"ח שהעלה דכיון דילפינן מגז"ש זה דברים הכתובים ילפינן ג"כ דברים שהן מהלכה ועיין (במכות יא) דפליגי בכה"ג ר"י ור"מ בלימוד דהיקש ע"ש וד"ז נעלם מהמחבר נחל איתן בפ"א מהל' תפילין ומזוזה:

תוד"ה אלא. דאם נזרק כו' אפי' בטומאה ידועה כו'. נלע"ד כוונתם דלל"ק דמר בר ר"א הוי שעת ידיעה כשעת טומאה ר"ל דמשעה שנודעה טומאתו הוה כאלו נטמא אז בטומאה ידועה ולל"ב הוה טהור אף להבא לכן כתבו דאם נזרק כו' אפי' בטומאה ידועה א"ס וא"כ אפי' לל"ק לא יסתור וזה א"ל דנ"מ לזרוק הדם אחר שנודע דלל"ק דהוי כאלו נטמא עתה לטומאה ודאית אינו זורק ולל"ב יזרוק לזה כתבו וריצוי דטהת"ה היינו שאינו סותר כו' וכיון דממ"נ א"ס ודאי אף לל"ב א"י לזרוק. והרש"א וגה"ש לא הבינו כן. ובעיני הדברים ברורים כמש"כ:

בא"ד ואע"ג דגילוח הוי אח"ז כדתנן כו'. לכאורה מזה א"מ אלא שצריך לגלח אחר שחיטת הזבח ומנ"ל דלאחר זריקה דוקא ובאמת (בנזיר כח) איתא במשנה נזרק עליה אחד מהד' כו' רבי אומר כו' אי אפשי באשה מגולחת ובגמ' שם מתניתין דלא כר"א כו' מוכח מכ"ז דתגלחת הוה אחר זריקה ולפי הוכחת התוס' מוכח דאם גלח קודם זריקה אף בדיעבד פסול ודברי המהרש"א במש"כ אף דתגלחת מעכבת מ"מ להיות דוקא אחר זריקה א"מ כו' תמוהין וכוונת התוס' דהכא אתיא אליבא דרבנן דוקא:

תוס' ד"ה ובקבר. ומש"ה נמי הקבר מצרפו כו'. נ"ל כוונתם דמשום ה"ט קאמר נמי הכא דהקבר מצרפו ר"ל ולא כמו שפי' הקונטרס דגזה"כ הוא אלא דטעם הכתוב מפני הכיסוי הוא וכן נמי טעם הש"ס שמצרפו הוא מפני הכיסוי והמהרש"א לא הבין כן:

רש"י ד"ה ומי דיינינן ק"ו

מהלכה. והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה. נ"ל דצ"ל לא משום ספיקא מטהרינן לה כו' ודברי מהרש"ל מגומגמין בזה] :

בא"ד דנימא גילוי מילתא בעלמא הוא כו'. כצ"ל ומלת למפרע נ"ל למחוק:

רש"י ד"ה טמון בעפר. שמא גל כו' נפל עליו ולא הכירו כו'. משמע דאפי' ספק טוהת"ה ספק ידועה ג"כ טהור לפסח ולנזיר וצ"ל דהכי גמירי להו הלכה או אפשר דדוקא בר"ה כה"ג טהור משום דזה היה ג"כ בכלל ס"ט בר"ה טהור:

תוס' ד"ה נטמא. נראה הטעם כו'. ולע"ד י"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (ר"ה כח) מיהו צריכין אנו לדבריהם אליבא רב יהודה דשם:

תוס' ד"ה אלא לפני זריקה יביא שאר קרבנות. לא זכיתי להבין הא שם בנטמא אח"כ בזה אינו סותר בטומאה ידוע אבל אם נודע שטמא למפרע בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר וה' יאיר עיני:

תוס' ד"ה אלא כו' תנן בג' מינים.
תמוה לי, הא שם דנטמא אח"כ בזה אינו סותר בטומאה ידועה, אבל אם נודע שהי' טמא למפרע, בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר:

תד"ה אלא לפני זריקה כו' אפי' בטומאה ידוע אינו סותר נזירתו וכו'. לא זכיתי להבין דזהו דוקא אם נטמא לאחר שנזרק א' מהדמים משא"כ באומרים ליה טמא הייא מקודם בטומאה ידוע ולעולם בזה באמת סותר וכמו שכ' בתוספתא שבפירש"י במתני' בהדיא ובכה"ג טומאת תהום עדיפא דאף דטמא למפרע מ"מ הלכתא גמירי לה דאינו סותר:

(פא ב) וכל טמא וטהור להבא הוא.—פי' אף להבא כדמסיק דבין לכתחלה ובין בדיעבד מרצה בנזיר ועושה פסח; וכן להיפך בתרומה בין שנודע לו שנטמא בטומאת התהום ואח"כ נגע בתרומה ובין שנגע בתרומה ואח"כ נודע לו שכבר נטמא בטומאת התהום בכל אופן התרומה טמאה.

אינו דין שהותרה לו טומאת התהום. היתר גמור ואפילו איכא טהורין: מהלכה. כגון קבר טומאת התהום הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח: ומי דיינינן קל וחומר מהלכה. והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה דנימא גלוי מילתא למפרע בעלמא היא השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם מטהרין ליה כדלקמן: דר''א ור''ע במסכת נזיר דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה וקאמר רבי עקיבא ק''ו ומה עצם כשעורה שאין מטמא (את כל) אדם באהל הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמאה (את כל) אדם באהל אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לו ר''א לר''ע עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה הלכה למשה מסיני ואין כתוב בתורה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק''ו ואין דנין ק''ו מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה: וטומאת התהום. שהותרה בנזיר ועושה פסח היכא כתיבא והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמרא גמירי לה משום הכי פרכינן לעיל ומי דיינינן ק''ו מהלכה: במחוורת עליו. שתהא ברורה לו: לכם. טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם והאי לכם קאי נמי אטמא: כי דרך. טמא לנפש דומיא דדרך רחוקה הוא: אי זהו טומאת התהום. שהותרה לנזיר ועושה פסח: לא שנו. דציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח: מושכב לרחבו של דרך. והוא עבר שם וא''א שלא נגע שם או הסיט או האהיל: לתרומה. לאכול בתרומה: טמא. דלא הותרה בו טומאת התהום ואילו לאורכו של דרך אפי' טומאת התהום אין כאן: שאין לו מקום לעבור. שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף על גב דטומאת ודאי היא כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו שם ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים: אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור. דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור: בד''א. דכי ממלא את כל הדרך טמא: שהקבר מצרפו. שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקן שבו דכתיב (במדבר יט) או בקבר: בד''א. דמשובר ומפורק טהור: טעון. משוי על כרחו הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו: בד''א. דנזיר ועושה פסח טהור: אבל בטומאה הידועה. שידעו שאדם נקבר שם: טמון בעפר בתבן ובצרורות. טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראות ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל: ולא אמרו. דהותרה טומאת התהום אלא במת בלבד: מתני' נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה. כל המקדש כולו קרי בירה ובגמרא מפרש טעמא: נטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור: הציקנין. עצרנין כלומר שהן צרי עין: שורפין אותו. את מעט שנטמא ואת הנותר: גמ' וכן מי שיצא. בפרק אלו עוברין: שיש בידו בשר קדש. והרי הוא פסול ביוצא: צופים. מקום שיכול לראות משם הבירה ומשם והלאה אין יכול לראותו: שורפו במקומו. לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים הואיל וכבר נתרחק הרבה ואף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה (דף כד.) דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן מבקדש באש תשרף:

לריש לקיש דאמר כדרך עד דידעי בה כ''ע. קשה לריב''א דבנזיר בסופו (דף סג.) איתא הך מסקנא ולא מייתי התם מילתיה דר' יוחנן ולא פריך נמי אלא לר''א וקאמר בשלמא למ''ד כדרך שפיר והיא מסוגיות החלוקות: וטמא וטהור לכתחלה הוא. ודווקא לפני זריקה אבל לפני שחיטה לא כמו שהביא בקונטרס במתני' מתוספתא: אלא לפני זריקה נמי מרצה. ע''כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפילו אחד מן הדמים ונטמא תנן בפרק ג' מינים (נזיר דף מז.) יביא שאר קרבנות ויטהר אפילו בטומאה ידועה אינו סותר נזירותו וריצוי דטומאת התהום דכולה שמעתין היינו שאינו סותר נזירותו כדפי' לעיל אי בנזיר כי ימות מת עליו כו' וקשה לר''י דבפר' בתרא דנזיר (דף סג.) תנן אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומוקי ליה ר' יוחנן בגמ' כר''א דאמר תגלחת מעכבת וא''כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר ותירץ ר''י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח ואע''ג דגילוח הוה אחר זריקה כדתנן בג' מינים (שם דף מו.) גילח על זבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה ואי גילוח הוא לפני זריקה יביא זבח אחר לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא ולכך מרצה הכא לפני זריקה: המוצא מת מושכב כו'. בפ' בתרא דנזיר (דף סה.) דייק על ההיא משנה דהתם המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב וקשה לריב''א דהכא ביושב אתי שפיר טפי מבמושכב דבמושכב לא הוי כולי האי טומאת התהום אם קברוהו שם וי''ל דמושכב נקט בשביל תרומה שהוא תופס כל רוחב הדרך ואי אפשר שלא יאהיל או יסיט אבל יושב לא דאיכא למימר שמא לא האהיל כנגדו: ובקבר אפי' כו'. וא''ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר והלא נודע כשקברוהו שם ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת והא דפי' בקונטרס שהקבר מצרפו משום דכתיב או בקבר אין נראה לר''י דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ומשום הכי נמי הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי מביא את הטומאה עליו: מצאו טמון בתבן כו'. משום דלפי מה שמצאנוהו עכשיו לא היה ראוי להכיר לאחד בסוף העולם אבל במים ראוי להכיר: נטמא רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי כו'. נראה הטעם משום דלב בית דין מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול להנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן ולא לכל דמתוך ציקנותן היו נמנעין מלשורפו ואתי לידי עבירה ודוקא בציקנין או באכסנאי כדאמרי' בגמרא דעשאוהו כציקנין אבל אדם אחר לא ואפילו למאן דלית ליה בפ''ק דשבועות (יא.) לב ב''ד מתנה עליהן ה''מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו: