דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

רבי יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום, ששחטו וזרקו עליה את הפסח  בשני שלה, ביום השימור למחרת יום ראייתה, ואחר כך ראתה דם.

הרי זו אינה אוכלת לערב את הפסח, שהרי עדיין טמאה היא, וצריכה לשמור יום נוסף למחרת.

ואמנם פטורה היא מלעשות פסח שני, ואף שאיגלאי מילתא למפרע, שבשעת הקרבת הפסח עדיין זבה היתה שאינה ראויה להביא קרבן פסח, כי הרי לא היה היום השני נקי עד לערב.

ומאי טעמא אין צריכה לעשות פסח שני? לאו משום דמרצה ציץ, הואיל וטומאת התהום היא, כיון שלא היה ידוע שתראה ותסתור.

הרי למדנו: שהציץ מרצה אף על טומאת התהום דזיבה. [151]

אמרי בני הישיבה לדחות: לא כאשר אמרת, שהטעם משום דהוי טומאת התהום.

אלא, משום דקסבר רבי יוסי: שומרת יום כנגד יום שספרה מקצת היום בנקיות, אמרינן: "מקצת היום ככולו" וכבר תמה ספירתה, והראייה שרואה אפילו באותו יום אינה סותרת את הספירה שהיתה צריכה לספור מחמת הראייה הקודמת.

ולפיכך:

א. אם ראתה אחר טבילתה, אין אנו אומרים שהיא טמאה בטומאת זבה למפרע, אלא כיון שטבלה כבר נטהרה מזובה, ורק מכאן ולהבא משעת ראיה ביום השני היא מטמאה טומאת זיבה; ומשטבלה ועד ראייתה אינה אלא טבולת יום.

ב. אם לאחר שעבר מקצת היום בנקיות, שחטו וזרקו עליה את הפסח אפילו קודם שטבלה [כדין טמא שרץ, שהואיל וראוי הוא לטבול וליטהר בהערב שמש הרי שוחטין וזורקין עליו, לפי מה דקיימא הגמרא השתא: "שוחטין וזורקין על טמא שרץ"]; ואחר כך חזרה וראתה, הואיל ולדעת רבי יוסי אינה סותרת מניינה, ולא איגלאי מילתא למפרע שבשעת זריקת הדם צריכה היתה שימור ביום אחר, הרי שהקרבן שהקריבו עליה קודם ראייתה כשר הוא, כיון שראויה היתה לטבול וליטהר בהערב שמש, ושוחטין וזורקין על טמא שרץ.

[ואף בזב וזבה גדולה שראו ביום השביעי לאחר שעבר מקצת היום, סבירא ליה לרבי יוסי, שאינם סותרים מניינם, ומכאן ולהבא הם מטמאים, וכפי שמבואר בהמשך הסוגיא].

והיינו דאמר רבי יוסי: פטורה מלעשות פסח שני, ולא משום ריצוי ציץ דטומאת התהום.

ותמהינן על דחייתנו:

והתניא: רבי יוסי אומר:

זב בעל שתי ראיות, ששחטו וזרקו עליו את הפסח ביום השביעי שלו, ואחר כך ראה.

וכן שומרת יום כנגד יום, ששחטו וזרקו עליה את הפסח בשני שלה, ואחר כך ראתה.

הרי שני אלו מטמאין משכב ומושב למפרע מטבילתם ועד ראייתם, שהרי סתרו מניינם, ומטמאין את משכבם ומושבם כזב וזבה.

ופטורין מלעשות פסח שני.

הרי למדנו בהדיא, שהשומרת יום כנגד יום סותרת מניינה, ומכל מקום פטורה מלעשות פסח שני; ועל כרחך אינו אלא משום דהציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה [רש"י, וראה הערה [152]]?!

אמרי בני הישיבה לשנויי: לעולם סבירא ליה לרבי יוסי, כי מן התורה אין הזב ושומרת יום שראו לאחר מקצת היום סותרים מניינם, ולפיכך פטורים הם מלעשות פסח שני.

מאי: "הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע" שאמר רבי יוסי, והרי כיון שלא סתרו מניינם, לא היה להם לטמא משכב ומושב אלא משעת ראייתם, ולא למפרע מטבילתם.

דין זה אינו מן התורה אלא מדרבנן, שהם אמרו שיסתרו מניינם למפרע, ומדרבנן מטמאים הם משכב ומושב למפרע מטבילתם.

והואיל ורק מדרבנן לא היתה ראויה בשעת זריקה לקרבן פסח, הרי היא פטורה מלעשות פסח שני. [153]

ואף רבי אושעיא סבר: לדעת רבי יוסי, אין הזב מטמא למפרע אלא מדרבנן.

דתניא: רבי אושעיא אומר: אבל זב שראה בשביעי שלו, הרי זה סותר את הימים שלפניו, וחוזר וסופר שבעה ימים נקיים.

ואמר ליה רבי יוחנן: וכי למה סותר הוא את כל שבעת הימים?! לא יסתור אלא יומו שראה בו! ויוסיף יום אחד בנקיות בלבד.

ובהמשך הסוגיא מפרשינן להא דאמרינן, דרבי אושעיא סבר מטמא למפרע מדרבנן; אלא דמתחילה מתמהינן על דברי רבי יוחנן:

והרי ממה נפשך:

אי קסבר רבי יוחנן למפרע הוא מטמא, כלומר: שאין מקצת היום עולה לו לספירת שבעה נקיים, וחסר לו יום אחד נקי; ומטעם זה הוא שאמר רבי יוחנן שיסתור יומו?

אם כן למה אינו סותר אלא יומו, אפילו כולהו שבעת הימים נסתור?!

שהרי כיון שלא תמו שבעת הימים, אין הוא יכול להשלים יום זה ביום אחר, אלא צריך שיספרם כולם כאחת; ומשום דכתיב: "וספר לו שבעת ימים לטהרתו" מלמד: שתהא טהרה אחת לכולן ולא תהיה טומאה מפסקת ביניהן, [ומטעם זה כל הרואה זיבה בתוך שבעת הימים, אינו משלים יום נקי במקומו, אלא סותר מניינו וסופר שבעה ימים חדשים].

ואי קסבר רבי יוחנן: מכאן ולהבא הוא מטמא, ומשום, שכבר תמו שבעת הימים הנקיים משעבר מקצת היום שהוא ככולו.

אם כן: יומו [השביעי שראה בו] נמי לא נסתור, אלא יטמא טומאת ערב בלבד, כראייה ראשונה של זב.

אלא מכח קושיא זו, אימא: כך אמר רבי יוחנן:

כיון דמכאן ולהבא הוא מטמא, אם כן, לא יסתור ולא יומו, כלומר: לא יסתור אפילו יום זה, אלא יטמא טומאת ערב.

ואמר ליה רבי אושעיא לרבי יוחנן, שהקשה לו, "ולא יסתור ולא יומו":

רבי יוסי קאי כוותך, אף הוא סובר מכאן ולהבא הוא מטמא, שהרי אמר רבי יוסי בברייתא דלעיל: הזב שראה בשביעי שלו פטור מלעשות פסח שני.

הרי למדנו מדברי רבי אושעיא, שלא אמר רבי יוסי באותה ברייתא, שהזב מטמא משכב ומושב למפרע אלא מדרבנן.

שהרי: האיך קאמר רבי אושעיא בדעת רבי יוסי שאין הזב סותר מניינו? ! והא שנינו באותה ברייתא: רבי יוסי אומר: מטמאין משכב ומושב למפרע, ועל כרחך משום שהזב סותר מניינו?!

אלא לאו שמע מינה: לא אמר רבי יוסי שהזב ושומרת יום מטמאים משכב ומושב למפרע, אלא מדרבנן.

שמע מינה! [154]

וכאן חוזרת הגמרא, לספק שנסתפקה: אם הותרה טומאת התהום אף בטומאת הגוף של הכהן, ופושטת את הספק לפי דעת רבי יוסי: ולרבי יוסי, השתא דאמר [רבי יוסי] כי מן התורה אין הזב סותר מניינו ומטמא למפרע אלא מכאן ולהבא הוא מטמא; הרי לא משכחת לה כלל "טומאת התהום דזיבה" מן התורה, שהרי אינו טמא למפרע.

ונמצא, שלדעת רבי יוסי, אי אפשר לפרש מה דתני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, שהוא בא למעט בעלים של הפסח שהיו טמאים ב"טומאת התהום דזיבה" [וכפי שפירשנו לעיל, כדי לדחות את פשיטות הספק מברייתא זו].

ואם כן לדעת רבי יוסי, מה דתני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא [למת] בלבד, למעוטי מאי?

הרי על כרחך למעוטי טומאת התהום דשרץ שנטמא הכהן המרצה בקרבנות הנזיר והפסח; כי אינך יכול לומר שהוא בא למעט נזיר שנטמא בשרץ, שהרי אין סותר מניינו; ואינך יכול לפרש שהוא בא למעט בעלים של הפסח שנטמאו בטומאת שרץ, כיון ש"שוחטין וזורקין על טמא שרץ" [וכפי שנתבאר כל זה לעיל בגמרא].

ואם כן: נפשוט מינה: דבכהן שנטמא במת הותרה לו טומאת התהום; שאם לא כן אין אנו צריכים למעט בכהן טומאת התהום דשרץ, [וכפי שנתבאר לעיל בגמרא]. [155]

אמרי בני הישיבה לדחות הפשיטות: לעולם באה הברייתא למעט טומאת התהום דשרץ בבעלים [ולא בכהן], ובפסח בלבד ולא בנזיר כפי שרצינו לפשוט.

והא דקשיא לך: והרי אף שנטמאו הבעלים בשרץ הרי ראויין הן להביא קרבן, כיון ש"שוחטין וזורקין על טמא שרץ"?!

לא קשיא: כי קסבר רבי יוסי [תוספות בנזיר]: אין שוחטין וזורקין את הפסח על טמאי שרץ.

ולפיכך איצטריך למעוטי טומאת התהום דשרץ בבעלים, ללמדך, שאף היא לא הותרה בו, הואיל ולא נאמר היתר טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד.

תו מקשינן לרבי יוסי:

הקדמה, לפי שיטת רש"י:

א. אשה שראתה דם, ושמרה בנקיות את "תחילת" יום המחרת, הרי שלדעת רבי יוסי כיון ש"מקצת היום ככולו", עולה לה מקצת היום שספרה, כשימור ליום שעבר; אבל אמצע היום או סופו אין עולה לה לשימור, [שלא כהתוספות הסוברים: כי לדעת רבי יוסי, אף סוף היום עולה לה לשימור].

ב. אפילו שימור בנקיות של תחילת הלילה, עולה לה ליום שלם, כי ספירת לילה הוי ספירה, [והתוספות חלקו עליו בזה, דספירת לילה לא הוי ספירה אפילו לרבי יוסי].

ג. אשה הרואה דם יום אחד, ועשתה שימור אפילו מקצת היום [לדעת רבי יוסי], שוב אין מצטרפין הראיות לעשותה זבה גדולה, וכאילו נטהרת בספירת היום מראייתה הקודמת [תוספות הרשב"א], והרי זו כמי שראתה שלשה ימים שאינם רצופין שאינה נעשית זבה גדולה [תוספות נזיר טז א].

אלא לרבי יוסי, זבה גמורה ["זבה גדולה"] היכי משכחת לה?!

[ולשון הגמרא בנזיר טז א: ורבי יוסי, מכדי הרי סבר: מקצת היום ככולו, ואם כן, זבה גמורה דמייתי קרבן - היכי משכחת לה?!

והרי כיון דחזיא בפלגיה דיומא, הרי אידך פלגיה דיומא, דהיינו, חציו הראשון של היום שלא ראתה בו דם, כבר סליק לה לשימור, עולה לה כשימור יום שלם?!]

והיינו: כיון דלרבי יוסי תחילת יום השימור עולה לה ליום שלם אפילו אם רואה היא באותו יום בחציו השני.

אם כן, כשראתה ראייה שניה בחצי היום השני ["בפלגיה דיומא"], הרי עולה לה חציו של אותו יום ["אידך פלגיה דיומא"] לשימור ראיית היום הראשון וכאילו נטהרה ממנו, [אפילו אם עדיין לא טבלה, מאירי].

נמצא, שאין הראייה השניה אלא ראייה ראשונה, שהרי לא "נצטרפה" לראייה ראשונה שיהוו ביחד שתי ראיות, ולעולם לא תהא זבה גדולה. (*155)

ומשנינן: בשופעת [זבה דם ללא הפסקה] שלשה ימים, והרי לך שלוש ראיות ללא שימור ביניהם. [156]

איבעית אימא: אין צריך שתהא רואה שלושה ימים ברציפות!

שהרי, אין צריך אלא שתהא רואה מיד בתחילת ליל יום השימור, ואפילו פסקה אחר כך אין כאן שימור.

וכיון שכן משכחת לה: כגון שראתה ללא הפסקה כל שני בין השמשות שהן ספק יום ספק לילה.

כגון:

א. ראתה דם בפעם הראשונה כל בין השמשות של ליל שבת.

הרי לך שתי ראיות: סוף יום ערב שבת, ותחילת ליל שבת.

והואיל והיתה שופעת "כל" בין השמשות, הרי ודאי שהיתה רואה דם מתחילת השבת שהוא יום השימור של ראיית ערב שבת, ואין כאן שימור לראייה ראשונה.

ב. ראתה דם בפעם השניה כל בין השמשות של מוצאי שבת.

הרי לך ראייה שלישית בתחילת ליל יום ראשון.

והואיל והיתה שופעת "כל" בין השמשות, הרי ודאי שראתה דם מיד בתחילת ליל יום ראשון שהוא יום השימור של הראיות הקודמות.

נמצא שאין כאן שימור כלל, וכאילו שפעה שלשה ימים רצופים, ונעשית "זבה גדולה". [157]

בעי רב יוסף: כהן המרצה בתמיד של כל השנה [וכן בשאר קרבנות ציבור, ראה מאירי], האם הותרה לו טומאת התהום, או לא?

ומפרשינן: אם תמצא לומר: אף כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח, הותרה לו טומאת התהום; מיבעי לן: כהן המרצה בתמיד, מאי? [158]

מי אמרינן: כי גמירי טומאת התהום, בפסח ונזיר - שהרי כך נתקבלה ההלכה - אבל בתמיד הרי לא גמירי; או דילמא: מכל מקום יליף תמיד מפסח. [159]

אמר רבא: קל וחומר הוא שירצה הכהן אף בתמיד:

ומה במקום - בנזיר ופסח שהן קרבנות יחיד - שלא הותרה לו לכהן טומאה ידועה, מכל מקום הותרה לו טומאת התהום.

מקום - תמיד שהוא קרבן ציבור - שהותרה לו טומאה ידועה, כלומר: "שנדחית" אצלו הטומאה במקום שאי אפשר לעשותו בטהורים, שהרי הטומאה דחויה בציבור [רש"י].

הערות

[151] נתבאר כפי פשוטו; ודברי רש"י בד"ה בשני שלה, צריכים תלמוד. וראה רש"ש.

[152] נתבאר על פי רש"י שביאר הקושיא משומרת יום כנגד יום; ובאמת יש להקשות גם מזב, שהרי אמר רבי יוסי שסותר מניינו ומטמא למפרע, ומכל מקום פטור מלעשות פסח שני; ועל כרחך משום שטומאת התהום דזיבה הרי הציץ מרצה.

[153] כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולחייבה לעשות פסח שני, ועל דרך שהביאו התוספות פ ב ד"ה אלא [הובאו דבריהם בהערה לעיל] ; וראה "דבר שמואל" בשם ה"בית מאיר".

[154] לכאורה צריך לפרש, שרבי יוחנן ורבי אושעיא אף הם לא נשאו ונתנו אלא בדין הסתירה מן התורה, אבל מדרבנן אף לרבי יוחנן סותר הזב שבעה; שהרי אמר לו רבי אושעיא לרבי יוחנן, שדבריו הם כדברי רבי יוסי, ולרבי יוסי הרי מדרבנן סותר הזב למפרע שבעה, ועל כרחך שאף לרבי יוחנן כן.

[155] צריך ביאור: והרי אפשר דרבי חייא ששנה ברייתא זו אינו סובר כרבי יוסי אלא כרבנן דפליגי עליה; ולעולם אתי למעוטי טומאת התהום דזיבה, ולא תפשוט מידי?! וראה היטב דברי התוספות ד"ה קסבר רבי יוסי. ובתוספות זבחים כג א סוף ד"ה מפני, הרגישו בזה; ונראה מדבריהם שכוונתם ליישב, כי כך נאמרה עיקר ההלכה למשה מסיני דהיתר טומאת התהום, שכל זה אינו אלא במת, ומשום הכי מקשינן מינה לרבי יוסי. *155. והתוספות לפי שיטתם, שאף סוף היום עולה לשימור, פירשו כפשוטו; דכשראתה בחציו הראשון של היום, עולה לה חציו השני של אותו יום לשימור.

[156] לאו דוקא שופעת "כל" שלושת הימים, אלא כל שראתה תחילת סוף יום ראשון וכל יום השני, ותחילת יום השלישי כבר נעשית זבה גמורה, מהרש"א.

[157] אינו דומה בין השמשות הראשון לבין השמשות השני! כי בבין השמשות הראשון אנו כוללים את סוף היום הששי, שהיא הראייה הראשונה, ואת תחילתה של שבת שהיא הראייה השניה ביום השני. ואילו בבין השמשות השני, אין אנו צריכים את סופה של שבת, שהרי כבר ראתה ראייה ביום זה בליל שבת, ולא הזכירו בגמרא שהיא רואה כל בין השמשות אלא כדי שיהיה ודאי שמיד בתחילת ליל ראשון ראתה, ולא עשתה שימור בתחילתו, [ולשון רש"י בזה, לאו בדוקא הוא].

[158] א. ואם תאמר: מאי נפקא מינה בזה, כיון דטומאה ואפילו ידועה הותרה בציבור?! יש לומר: מכל מקום איכא נפקא מינה למאן דאמר: טומאה "דחויה" היא בציבור, והואיל ובקושי הותרה צריך לכתחילה לעשותו בכהנים טהורים. והשתא מיבעי לן: אם נודע לכהן המרצה בתמיד - קודם שזרק את הדם - שנטמא בטומאת התהום, אם יכול לעשות הזריקה באותו קרבן לכתחילה, או צריך לחפש כהן טהור שיזרוק את הדם, רש"י. ב. ועל פי דברי האחרונים יש להעיר, כי בקרבנות ציבור הנאכלין [ולא בתמיד שאינו נאכל], יש נפקא מינה אחרת בספק זה: ובהקדם שני ענינים: א. מוכח בירושלמי פסחים פרק ז הלכה ה, כי קרבן שנקרב בהיתר טומאת התהום, אינו נקרא "קרבן הבא בטומאה", אלא "קרבן הבא בטהרה". ב. מבואר לעיל עו ב [לפי שיטת רש"י], כי קרבנות הציבור הבאין בטומאה ואפילו בטומאת כהנים, אין מועיל ההיתר לאכול את הבשר אפילו לטהורין, הואיל ובא הקרבן בטומאה, ראה משנה שם. וכיון שכן יש נפקא מינה לענין אכילת הבשר, כי אם הותרה לכהן טומאת התהום בציבור, הרי אף הבשר מותר לאכילה, כי קרבן הבא בטהרה הוא; אבל אילו היינו באים עליו רק מדין היתר טומאה בציבור, הרי לא היה הבשר נאכל. [ראה בענינים אלו, בכתבי הגרי"ז לזבחים כג א; ובקהלות יעקב כאן סימן נ"ט בנדמ"ח].

[159] לכאורה כוונת הגמרא, דילפינן לה בקל וחומר או בגזירה שוה, ועל דרך דברי רבא בסמוך, וצ"ע.

בשני שלה שספק הוא אם תראה דם גם היום וגם למחרת ויצטרפו לשלושה ימים ותהיה זבה גדולה או לא ותיטהר לעת ערב, ואחר כך ראתה דם, ונתברר למפרע שהיא זבה אינה אוכלת מן הפסח משום טומאה, אבל פטורה מלעשות פסח שני.

ונברר: מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו, מדוע פטורה מפסח שני? לאו [האם לא] משום דמרצי [שמרצה] ציץ עליה? ואם כן נמצא כי הציץ מרצה על ספק טומאה. שהרי בשעת זריקת הדם ספק הוא אם היא נחשבת כזבה או לא, ולכך ירצה אף על טומאת תהום שבזבה! אמרי [אומרים] בדחיית הוכחה זו: לא זה הטעם, אלא משום דקסבר [שסבור הוא] ר' יוסי: מכאן ולהבא היא מטמאה. שלדעתו שומרת יום כנגד יום שראתה ביום השלישי אין אומרים שהתחילה זיבתה מהיום הראשון, אלא רק מן היום השלישי, בו הוכרה כזבה גדולה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שבה נאמר להיפך, ר' יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות שראה זוב רק שתי פעמים (שהוא טמא שבעה ימים, אבל יש לו תיקון בטבילה בלבד ואינו זקוק עוד לקרבן טהרה ביום השמיני) ששחטו קרבן פסח וזרקו עליו דמו ביום שביעי שלו, ואחר כך באותו יום ראה זוב נוסף והוא עתה זב בעל שלוש ראיות, וצריך להמתין שבעה ימים ולהביא קרבן להטהר. וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה — הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע שכל משכב ומושב שנגעו בהם נטמא למפרע, מן היום בו ראו את הזיבה הראשונה,

אבל פטורים מלעשות פסח שני. ומכאן ראיה שסבור ר' יוסי שטומאתם היא למפרע, וממילא בשעת זריקת דם הפסח הריהי ספק טמאה ונמצא מרצה הציץ על ספק וירצה אם כן אף על טומאת התהום של זיבה!

ודוחים: אמרי [אומרים]: מאי [מה פירוש] למפרע בדברי ר' יוסי אלה, כוונתו היא רק מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, שהחמירו בו להחשיבו כטמא, אבל מדין תורה אכן אינם מטמאים אלא מכאן ולהבא.

ומעירים, ואף ר' אושעיא סבר כי זב כעין זה ושומרת יום כנגד יום לשיטת ר' יוסי מטמא למפרע מדרבנן [מדברי סופרים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' אושעיא אומר: אבל זב שראה בשביעי שלו — סותר את ימי הטהרה שלפניו, ונחשב למפרע כזב בכל אותם ימים. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא יסתור אלא יומו, אותו יום שראה בו בלבד ולא יוסיף לספור אלא יום אחד בלבד!

ותוהים: ממה נפשך, כלומר, מכל צד שתעיין בדבר דעה זו תמוהה; אי קסבר [אם סבור] ר' יוחנן למפרע הוא מטמא — אפילו כולהו [את כל הימים כולם] נסתור, כדברי ר' אושעיא. אי קסבר [אם סבר] מכאן ולהבא הוא מטמא — יומו נמי [גם כן] לא נסתור שהרי מקצת היום שספר נחשב ככולו ונגמרה ספירתו בלא ראיה נוספת! אלא אימא [אמור] תקן בלשונו, שכך אמר ר' יוחנן: לא יסתור ולא יומו, אפילו לא את יומו.

ואמר ליה [לו] ר' אושעיא: אמנם אין דעתי כן, אבל דע לך כי ר' יוסי הפוטר מפסח שני את הרואה זוב כעין זה קאי כוותך [עומד בשיטתך סבור כמותך] שמכאן ולהבא הוא מטמא, ולכאורה הא [הרי] ר' יוסי אומר: מטמאין משכב ומושב למפרע! אלא לאו [האם לא] שמע מינה [למד מכאן] שמה שאומרים מטמא למפרע הוא מדרבנן [מדברי חכמים] בלבד, ולא מן התורה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: ולר' יוסי, השתא [עכשיו] שאמר שבטומאת הזיבה מכאן ולהבא מטמא ואם כן לענין פסח אין צורך בריצוי ציץ על טומאת תהום של זיבה, שהרי גם בלא כן שוחטים וזורקים קרבן פסח עבור אלה, אם כן הלכה זו שאין טומאת התהום אלא למת בלבד, למעוטי מאי [למעט מה]?

ולכאורה נפשוט מינה [נפתור מכאן] את שאלתנו, שודאי בא הדבר למעט טומאת שרץ, ולפי מה שאמרנו קודם, נמצא שמדובר בכהן, והותרה לו טומאת התהום, ותפתר איפוא בעיית רמי בר חמא.

אמרי [אומרים] בדחיה: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר כאן בטומאת בעלים, וכן מדובר כאן בקרבן פסח, וקסבר [וסבור הוא] אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, ויש איפוא מקום לדון בדינם של הנטמאים בשרץ בלא יודעים, ולכן איצטריך למעוטי [הוצרך למעט] ולומר שטומאת התהום היא רק בטומאת מת ולא בטומאת שרץ.

ועוד שואלים: אלא לענין שומרת יום כנגד יום לר' יוסי זבה גמורה שמטמאה היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שאם שומרת יום כנגד יום אינה מטמאה בראיה שלישית למפרע, וראיה שלישית נחשבת כאילו היתה ראשונה כיצד אפשר לצרף שלוש ראיות לטומאה? הלוא תמיד תחשבנה כנפרדות זו מזו, ואין כאן שלוש יחד!

ומשיבים: בשופעת, כגון שהיתה שותתת דם במשך שלושת הימים ברציפות. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: כגון שראתה כל שני בין השמשות, שראתה כל משך זמן של בין השמשות ביום אחד וביום השני, שאז ודאי היא טמאה כל היום השלישי כולו, שהרי לא היה הפסק טהרה בין יום ליום.

א בעי [שאל] רב יוסף: כהן המרצה בקרבן התמיד, האם הותרה לו טומאת התהום או לא? וצדדי השאלה: אם תמצא לומר ולקבל את ההנחה כי כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי [מה דינו]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי גמירי [כאשר למדנו, קבלנו] דין טומאת התהום הרי זה בקרבן פסח, אבל בקרבן תמיד לא גמירי. [למדנו] או דילמא [שמא] יליף [לומד] תמיד מפסח בגזירה שוה.

אמר רבה: אפשר לפתור בעיה זו על ידי קל וחומר: ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה בעושה פסח ונזיר, שיחיד העושה את הפסח או נזיר המביא את קרבנו ונטמא בטומאה ידועה אין לו היתר וחייב בפסח שני בכל זאת הותרה לו טומאת התהום, מקום שהותרה לו טומאה ידועה בקרבנות הציבור, שאם הצבור טמא הותרה אפילו טומאה ידועה, שהם קרבים אפילו בטומאה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on her second day, after she immersed in a ritual bath. At that point, it is unclear whether she will remain clean of discharges for the remainder of the day, in which case she was pure from the time she immersed and may eat the Paschal lamb at night, or whether she will experience a discharge of blood during the day, in which case her immersion is retroactively invalid and she was impure the entire time. And after that, she saw blood, thus retroactively clarifying that at the time the Paschal lamb was slaughtered she was unfit to participate in it. The halakha is that she may not eat from the Paschal lamb due to her ritual impurity, but she is exempt from performing the ritual of the second Pesaḥ.

The Gemara explains: What is the reason that she is exempt from the second Pesaḥ? Is it not because the frontplate appeases God, and therefore her first Paschal lamb was valid? Consequently, it is clear that the frontplate does appease God for uncertain ritual impurity related to the discharge of a zava. Say in refutation of this proof: No, this is not the reason. Rather, it is because Rabbi Yosei holds that she renders objects impure from now and onward. When a woman who keeps watch a day for a day experiences another discharge on the second day after she immersed in a ritual bath, she is not retroactively considered to have been impure the entire time; rather, she begins a new period of impurity from the time of her second discharge. Therefore, when the Paschal lamb was slaughtered on her behalf, she was ritually pure.

The Gemara questions this refutation: Wasn’t the following taught in a baraita? Rabbi Yosei says: With regard to a zav who has had two sightings of discharge for whom they slaughtered a Paschal lamb and sprinkled its blood on his seventh day, after he immersed in a ritual bath, and subsequently on that same day he saw an additional discharge, which makes him ritually impure for another seven days; and similarly, with regard to a woman who keeps watch a day for a day for whom they slaughtered a Paschal lamb and sprinkled its blood on her second day after she immersed in a ritual bath, and subsequently she saw an additional discharge on that same day; these zavim render objects designed for lying and sitting impure retroactively. Once they experience an additional discharge, any object designed for lying or sitting upon which the zav or zava leaned between his or her immersion and the new discharge is considered to be retroactively impure from the time he or she leaned on it.

However, they are exempt from performing the ritual of the second Pesaḥ. This is proof that Rabbi Yosei holds that their ritual impurity is retroactive. Therefore, at the time the Paschal lamb is slaughtered, it is uncertain whether they are ritually pure or impure, because if they have another discharge before the end of the day, they are retroactively considered to have been impure the entire time. From the fact that they are exempt from the second Pesaḥ even if it turns out that they were ritually impure, it appears that the frontplate does appease God for uncertain ritual impurity due to the discharge of a zava.

The Gemara responds to this attempted proof. Say: What is the meaning of Rabbi Yosei’s statement that the ritual impurity applies retroactively? It means that the ritual impurity applies by rabbinic decree. However, according to Torah law, the zav or zava is impure only from the time of the new sighting and onward.

The Gemara points out that even Rabbi Oshaya holds that, according to Rabbi Yosei, a zav or zava renders objects designed for sitting or lying impure retroactively only by rabbinic decree in these circumstances. As it was taught in a baraita that Rabbi Oshaya says: But with regard to a zav who saw a discharge on his seventh day, it cancels the clean days that preceded it. And Rabbi Yoḥanan said to him: It should cancel only its day, i.e., the day on which he experienced the discharge, and he should require only one additional clean day.

The Gemara expresses surprise: Whichever way you look at Rabbi Yoḥanan’s statement, it is difficult: If he holds that that the zav renders objects impure retroactively, the new discharge should cancel all the days. Conversely, if he holds that the zav renders objects impure from now and onward, it should not cancel even its own day. Since part of the seventh day was clean, the zav is considered to have successfully completed his seven clean days, and the new discharge renders him impure for only one day. Rather, say instead that Rabbi Yoḥanan said as follows: It should not cancel even its own day.

And Rabbi Oshaya said to him: I do not agree with you, but know that Rabbi Yosei, who exempts one in this circumstance from the second Pesaḥ, holds in accordance with your opinion. The Gemara analyses Rabbi Oshaya’s statement: But didn’t Rabbi Yosei say that they render objects designed for lying and sitting impure retroactively, whereas Rabbi Yoḥanan holds that they render these items impure only from the time of the new discharge and onward? Rather, must one not conclude from this that when Rabbi Yosei said he renders these items impure retroactively, he meant that this ruling is due to rabbinic decree and is not Torah law? The Gemara concludes: Indeed, conclude from this.

The Gemara returns to its discussion of whether the leniency of impurity of the deep applies to priests and Rava’s attempt to prove that it does, based upon Rabbi Ḥiyya’s statement that impurity of the deep is permitted only with regard to ritual impurity imparted by a corpse. The Gemara asks: According to Rabbi Yosei, now that he said that a zav who immersed and then saw an additional discharge renders items impure only from now and onward according to Torah law, and not retroactively, Rabbi Ḥiyya’s statement that the leniency of impurity of the deep applies only to ritual impurity imparted by a corpse was stated to exclude what other case? Rabbi Ḥiyya could not have been excluding impurity due to the discharge of a zav or zava, as suggested above, because their offerings are valid even without the frontplate placating God.

Let us resolve the dilemma from this statement of Rabbi Ḥiyya, as it must come to exclude impurity from a creeping animal. If so, it must be referring to a priest, and impurity of the deep is permitted for him.

Say in response to this attempted proof: Actually, you can explain that it refers to the impurity of the owners and to a case where they are offering the Paschal lamb, and Rabbi Ḥiyya holds that one may not slaughter an offering and sprinkle its blood for those who are impure from a creeping animal. Therefore, it is necessary to clarify whether this halakha applies to those unknowingly rendered impure by a creeping animal, and it was necessary to exclude this case and teach that the leniency of impurity of the deep applies only to ritual impurity imparted by a corpse and not to impurity from a creeping animal.

The Gemara asks another question: But, according to the opinion of Rabbi Yosei, in the case of a woman who keeps watch a day for a day, under what circumstances can a full-fledged zava be found? If a new sighting does not retroactively render her impure, and it is considered as though it were the first sighting in a new series of discharges, how is it possible to link three sightings together to produce a full-fledged zava? The three sightings will always be considered separate.

The Gemara answers: A case of a full-fledged zava is found in a woman who continuously flows, i.e., she experiences a continuous discharge of blood that spans three days. If you wish, say instead that the case is where she saw a discharge for two entire twilights, meaning that she experienced a discharge for the entire twilight period on two consecutive days. In this case, there is no clean period separating the discharges at the beginning of a calendar day, and all of them are linked.

Rav Yosef raised a dilemma: With regard to the priest who facilitates acceptance of the daily offering, is ritual impurity of the deep permitted for him or not? The two sides of the dilemma are as follows: If you say that the priest who facilitates acceptance of the offerings of the nazirite and of one who performs the ritual of the Paschal lamb, ritual impurity of the deep is permitted for him, then in the case of the priest who facilitates acceptance of the daily offering, what is the halakha? Do we say that when we learned the halakha of impurity of the deep through oral tradition, it was with regard to the Paschal lamb, but with regard to the daily offering we did not learn it? Or perhaps we can derive that the halakha applies to the daily offering from the fact that it applies to the Paschal lamb?

Rabba said: This dilemma can be resolved through an a fortiori inference: Just as in a place where known ritual impurity is not permitted for him, e.g., with regard to the Paschal lamb, for which known impurity disqualifies the offering and one would have to observe the second Pesaḥ, nonetheless impurity of the deep is permitted for him, all the more so in a place where known ritual impurity is permitted for him, with regard to communal offerings, as such offerings may be sacrificed even in a known state of impurity if there is no way to sacrifice the offering in a state of purity,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן וטומאת התהום בזיבה לא (מטמאה והציץ) מרצה והתניא רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ושני' קסבר רבי יוסי טהורה היתה בשעת זריקה ונפטרה ומכאן ולהבא מטמא כלומר משעה שראת היא טמאה איני דר' יוסי סבר מכאן ולהבא מטמאה והתניא רבי יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה מטמאין משכב ומושב למפרע ושנינן מאי מטמאין דקתני מדרבנן. ודייקי' מדתני ר' אושעיא זב שראה זוב בשביעי שלו סותר את שלפניו דכל מה שנגעו באותן ששה ימים כולן טמאין ורבי יוחנן אמר לא יסתור אלא יומו אע"פ שלא ראה היום כולו [מ"מ בחזקת טומאה] היא מן הבוקר כלו' כל מה שנגע היום כלו נטמאו ואקשי' לר' יוחנן מאי דעתיך אי למפרע הוא מטמא יסתור הימים כולן אי מכאן ולהבא אפילו יומו לא יסתור ושני' כך אמר רבי יוחנן לא יסתור ולא יומו אלא משעה שראה ואמר לו רבי אושעיא רבי יוסי קאי כוותך ש"מ דרבי אושעיא סבר דהאי דמטמא בזב בעל שתי ראיות ובשומרת יום כנגד יום למפרע מדרבנן דאי מדאוריית' טהור מעליא הוא מדאמרינן ליה לרבי יוחנן דאמר אינו סותר ולא יומו רבי יוסי קאי כוותך. והשתא דאוקימנא דר"י מכאן ולהבא היא מטמאה [למת בלבד] למעוטי מאי ופשוט מינה דבכהן הותרה לו טומאת התהום ודחי' לא לעולם בבעלים דפסח וקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואיצטריך או בדרך רחוקה דשמעי' מיניה או בדרך רחוקה למעוטי מטומאת התהום ולר' יוסי לא משכחת לה זבה גמורה אלא בשופעת דם בלא הפסקה בין יום ליום אי נמי ברואה שני בין השמשות כיצד כגון שראתה ערב שבת בין השמשות מחזיקין ראייתה לשני ימים בערב שבת ובשבת ועוד ראתה בשבת בין השמשות מחזיקין ראייתה בין השמשות לשבת וליום ראשון הנה ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זבה גמורה:

שומרת יום כנגד יום שכתבנו כשטבלה ביום השמור וראתה אח"כ מטמאה היא אף משכב ומושב למפרע שלא מכאן ולהבא לבד היא טמאה אלא למפרע ונצטרף יום זה עם יום של אתמול עד שאם ראתה שלשה רצופים נעשית זבה גמורה אע"פ שלא היתה שופעת כל שלשת הימים או שלא ראתה שני בין השמשות ולא סוף דבר בלא טבלה שנמצא שאין הפסק טבילה בנתים אלא אע"פ שטבלה בנתים כמו שביארנו וכן זב שספר וראה וסתר מטמא משכב ומושב למפרע ואפילו ראה בסוף שבעה סותר כל מה שקדמו מן המנין:

כשם שהותרה טומאת התהום בכהן בפסח ונזיר כך הדין בו בכל קרבנות צבור ולא אמרו שבפסח ונזיר לבד הותרה אלא בקרבן יחיד וכן הדין נותן שאם במקום שלא הותרה טומאה ידועה לבעלים כגון פסח ונזיר הותרה טומאת התהום בכהן מקום שהותרה טומאה ידועה בבעלים כגון טומאת הציבור אינו דין שהותרה טומאת התהום בכהן אע"פ שהיו שם כהנים אחרים טהורים ואע"פ שהיתר טומאת התהום בפסח ונזיר הלכה למשה מסיני היא ואין דנין קל וחומר מהלכה אלא ממה שכתוב בתורה מ"מ יש ללמוד קרבנות התמידין מפסח בגזרה שוה של מועדו מועדו:

אלא לאו ש"מ למפרע מדרבנן ש"מ כתב המורה והשתא דאמר מיכן ולהבא מטמא לא משכחת טומאת התהום בזיבה ובלבד דקתני לעיל למעוטי מאי ע"כ למעוטי שרץ תוקמה ובכהן כדאמר לעיל דאמר דדאלו בבעלים לא מהניא טומאת שרץ ואשמעי' דטומאת התהום מיהא הותרה לו וזו הגירסא לא מצאתי' כתובה בשום ספר כ"א ספר אחד וברוב ספרים לא נמצאת ואם דברי המורה הן שהוא מפרש כך אינו נ"ל כלל שהוא רצה להוכיח לו מדתני ר' חייא לא אמרו טומאת התהום דמרצה ציץ אלא בלבד מאי וקס"ד דלמעוטי טומאת שרץ אתי ורהצ לפשוט מושם דבכהן קאי אבל בשרץ לא ודחה רב יוסף דלעולם טומאת התהום דמת לא הותרה אלא בבעלים ולא בכהן וחילוקו של ר' חייא בבעלים קאי ואי לא מצית לאוקומי בטומאת התהום דשרץ תעמידנה בטומאת התהום דזיבה וזהו חילוקו של ר' חיי אוטעמייהו הכא מושם דסברי כיון דאל חזי הנהו שבעת יומי בחזקת טהרה הן עומדין ושוחטין וזרוקין עליהן דחזקה יש להן שלא יראו ובוודאי אי איקרי ודיא חייבים בפסח שני דלא הותרה להן טומאת התהום דזיבה והכי מוכח בפי' בפ' תינוקת דמי שלא ראתה כל שבעה בחזקת טהרה הן עומדין עיין מה שכתבתי בפירקא דלקמן:

בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותר הלו טומאת התהום כו' פ' כגון שנודע לו לפנ יזריקה קא בעי דאי לאחר זריקה אפילו בטומאה ידועה כשר דקרבן ציבור שקרב בטומאה כשר ואפי' למ"ד טומאה דחויה היא בציבור והילכך לא בפי אלא אם הותרה לו לכתחלה:

בד"ה א"נ כגון כו' וג' יומי לאו דוקא דראיה שלישית לא חיישינן שתהא סמוך כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל פירוש אחר שקיעת החמה והיינו בתחלת הלילה כל פעם כו' משום דלית ליה שהות טהרה ר"ל מאחר שרואה אח"כ מיד כו' וכן פירשו שם התוספות וז"ל לפי שמסובבים בטומאה כו' וקצת משמע דאף יום ג' בעי ראייה בתחלתו כו' אלא שהתוס' אמרו דלא בעינן בפעם ג' אלא בלילה לחוד וצ"ע עכ"ל וכן נראה לכאורה גם מפרש"י שם כמ"ש מהרש"ל אבל אכתי לא יצאנו מידי דברי התוספות דע"כ תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה לאו דוקא דראיה ראשונה אין לחוש שתהא סמוך לשקיעת החמה אלא באיזו שעה שתהיה בלילה או ביום מאחר שב' ראיות שאחריה יהיו כ"א בתחלת הלילה לא הוה שהות דסליק למנינא וה"ל ג' ראיות רצופים ואין לדקדק בדברי התוספות לר"י כיון דסוף היום בטהרה הוי שימור למנ"מ קאמר דיעלה לה שימור תחלת היום דבין ראתה בלילה ובין ראתה אח"כ באותו יום הא ה"ל סוף היום שימור כמ"ש התוס' הכא ובסוף מסכת נדה ואם ראתה בסוף היום מה יועיל לה שימור של תחלת היום ודוחק לומר דאע"ג דבכל גוונא הוי שימור בסוף היום מ"מ בעינן נמי שימור בתחלת יממא דאם היא רואה בתחלת יום לא יועיל לה שימור טהרה של סוף היום אלא די"ל לרבי יוסי גם אם ראתה בסוף היום כיון דהיה לה שימור בתחלת יום ה"ל אותו יום עולה לה לספירתה וראיתה שבסוף היום ה"ל טומאה באנפי נפשיה ומטמאה מכאן ולהבא ולרבנן נמי אע"ג דלמפרע מטמא מ"מ ספירת תחלת יום הוה ספירה ותטבול בהנץ החמה ולא תמתין עד סוף היום אך יש לדקדק לפ"ז דהתוס' דהכא ע"כ לא משמע להו לפרש הך דנזיר דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דהיינו כל פעם בתחלת לילה כמ"ש מהרש"ל דאל"כ לא הוה תקשי להו בראייה שלישית שתהיה בלילה דא"כ ה"ל סוף יום שני שימור ואם נימא דר"ל לפרש ההיא דחזאי תלתא יומא כו' דהיינו כל פעם בסוף היום א"כ תהיה תחלת כל יום שימור דהא תחלת יום נמי בטהרה הוי שימור גם אם היא רואה אח"כ בסוף היום כמ"ש לעיל ודוחק לומר שתחלת היום לא הוה שימור משום דסוף היום שלפניו היה בטומאה וע"כ נראה לדקדק מתוך הסוגיא דמשמע דאהך קושיא גופה דהכא לר"י זבה גמורה היכי משכחת כו' משני לה בנזיר בתירוץ קמא כי הכא בשופעת ומן הדומה נמי דתירוצא בתרא נמי כי הכא דראתה ב"פ בין השמשות דכל ראיה עולה לב' ימים מקצתו לסוף היום שעבר ומקצתו לתחלת היום הבא וה"ק דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעה דהיינו בב' ראיות בב' בין השמשות ונמשכת כל ראייה מסוף היום לתחלת היום דהיינו סמוך לשקיעת החמה לזה היום בסוף השקיעה ולזה היום אחר השקיעה תדע דה"נ קאמר התם בשופעת תלתא יומי וע"כ דלאו ממש בכל ג' ימים דהא סגי לה בשופעת מסוף יום ראשון עד תחלת ליל שלישי וה"נ אית לן לפרושי הא דחזאי תלתא יומי סמוך כו' היינו לאו ממש בג' יומי אלא בב' בין השמשות כדאמרי' הכא והשתא ניחא כיון דיום ב' תחלתו וסופו בטומאה לא הוה לה שימור דתחלת יום ולא סופו וניחא שהקשו דראיית יום שלישי שא"צ רק בתחלתו לא הוה צריך למתני בסמוך לשקיעת חמה דבאיזו שעה שיהיה בלילה כו' ואע"ג דראיית תחלת יום ב' נמי א"צ להיות בתחלת יום ב' אלא באיזו שעה בלילה מ"מ צריך למתלי ראיית סוף יום ב' בסמוך לשקיעת החמה ואדהכא דקאמר נמי בראתה ב' בין השמשות לא תקשי להו אמאי תלי ראייתה תחלת יום ג' בבין השמשות דא"צ אלא באיזו שעה שתהיה בלילה י"ל דניחא ליה למנקט בכה"ג דלא ראתה אלא ב' ראיות בב' בין השמשות וה"ל ג' ראיות מג' ימים אבל התם דלא תלה בב' ראיות אלא דחזאי ג' ימים לזו קודם שקיעה ולזו אחר השקיעה ע"כ דלאו דוקא דלראיה של תחלת יום ג' א"צ לאחר שקיעה מיד אלא באיזו שעה בלילה ודברי התוספות שם בנזיר גם בסוף נדה שפיר מתפרשין לפי דרכנו וכמ"ש ליישב דסוגיות דהכא ודנזיר שוים הם בתרוצם ולא כמו שהבין מהרש"ל ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' של נזיר ועושה פסח נמחק:

רש"י בד"ה ופטורה כו' ספק הוי מרצה כו' הד"א:

בד"ה בתמיד כל השנה ואליבא דמ"ד כו' איצטריך להדר אכהן טהור כו' כצ"ל:

בד"ה במקום כו' קרבנות יחיד הס"ד ואח"כ מה"ד מקום שהותרה לו כו':

תוס' בד"ה א"נ כו' תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה. נ"ב פי' אחר שקיעת החמה והיינו בתחלת הלילה כל פעם ופעם ומשום הכי לא אמרי' שסוף היום יעלה לשימור משום דלית לה שהות טהרה ר"ל מאחר שרואה אח"כ נמי מיד אחר שקיעת החמה הוה כאלו הוה תחלה וסוף וכן פירשו לשם התוס' וזה לשונם לפי שמסובבין בטומאה בתחלת היום ובסופו וליכא בהן שימור כלל וכן יום שלישי טמא בתחלתו והרי ג' ימים רצופין טמאין דמקצת יום ג' ככולו וליכא בהן שימור בינתיים עכ"ל וקצת משמע דאף יום ג' בעי ראייה בתחלתו דהיינו אחר שקיעת החמה וכן נראה עיקר אלא שהתוס' דהכא הכריעו דלא בעי' בפעם השלישי אלא בלילה לחוד וצ"ע (עיין במהרש"א):

בא"ד עולה לה סוף היום בתחלתה. נ"ב פי' בתחלת מנין שבעת ימי נדותה שהיא טמאה אפי' ראתה כל שבעה או לא ראתה אלא פעם ראשון וא"כ סוף יום שראתה עולה לה בתחלת חשבון שבעת ימי נדותה ותחלת יום שביעי אין עולה לה בסוף המנין וצריכה להמתין עד ערב ואינה טובלת בבקר וזבה היא להיפך וק"ל:

גמרא וא"ל ר' יוחנן. מש"כ הגרי"פ דל"נ סתם ריו"ח בברייתא נעלם מכ"ת תוס' (בכתובות ח) סד"ה רב ע"ש:

רש"י ד"ה בשני. ותראה גם מחר כו'. לכאורה לריו"ח בשלהי נדה אף אם היא שומרת יום מחמת ראיית עשירי דודאי לא תהיה זבה גמורה מ"מ אם ראתה בו מטמאה למפרע וגם ר"ל שם מודה בראתה בט' ואח"כ ראתה ביו"ד מטמאה למפרע אף אם לא ראתה אח"כ ביום י"א ראיה ג' ודו"ק:

רש"י ד"ה בעל שתי ראיות. דכיון דיצא כו' לשעה שהיא ראויה לקרבן. נראה דל"ד קאמר (עיין לעיל ג' בדבריו ד"ה ותשובת ב"ש) דפשוט דאפי' ראה בליל ח' שוב א"מ למפרע:

[רש"י ד"ה אבל הרואה. לא ידענו כו'. זה נשמט מגה"ש בברכות כ"ה ב' מציוניו] :

רש"י ד"ה יומו נמי לא ליסתור. ויטבול ויטהר לערב. כצ"ל:

גמ' וקסבר אין שוחטין וזורקין. עיין לקמן צג ע"א תוס' ד"ה לא קשיא:

(פא סע"א רש"י) ד"ה במקום שלא הותרה וכו' כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד.—פי' עושה פסח היינו שרוב הצבור כבר הקריבו קרבנותיהן בטהרה ואח"כ נטמאו כל הכהנים אינם עושים את קרבנות מעוט הצבור, שעדיין לא הקריבו את פסחיהם, ונדחים לפסח שני; אבל אם רוב הצבור עדיין לא הקריבו את פסחיהם ונטמאו כל הכהנים, עושים את הפסח בטומאה כמו בתמיד, כדאיתא לעיל (עט א).

בשני שלה. עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול ותראה גם מחר והוו להו שלשה והויא לה זבה גמורה ואם לא תראה תטהר לערב: אינה אוכלת. שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת יום כנגד יום: ופטורה מלעשות פסח שני. קס''ד כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת התהום דזיבה ואע''ג דאיגלאי מילתא למפרע שנטמאה ודאי בטומאת התהום: מכאן ולהבא היא מטמא. שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה טהורה מטומאה של אתמול וכי הדר חזיא בו ביום מטמאה מכאן ולהבא ותהיה מחר שומרת יום כנגד יום הלכך בזריקה ושחיטה טהורה מעלייתא הואי ורבנן פליגי עליה ואמרי דכי חזיא איגלאי מילתא למפרע דזיבה היא וחדא טומאה היא ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת בפסח שני ולקמיה פריך כיון דלר' יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה הוא היאך מצטרפים לזיבה לעשות זבה גדולה: בעל שתי ראיות. דאילו בעל ג' ראיות לא חזי למיכל לאורתא עד שיביא קרבנותיו בח' ובשמיני נמי לא מצי למינקט ומיתני ואח''כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דכיון דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא ראויה לקרבן הויא לה הך זיבה אחריתי ומושב ומשכב שמאתמול לאחר טבילה ועד הנה טהורה למפרע אפילו טבלה בז' שחרית: משכבות ומושבות. שלאחר טבילתו טמאין שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו דכתיב (ויקרא טו) וספר לו שבעת ימים והרי אינן ומדקתני נמי בשומרת יום למפרע אלמא נמי למפרע מטמאה ואפ''ה פטר לה מפסח שני ש''מ טעמא משום דטומאת התהום הוי ומשכבות ומושבות רבותא נקט להו מפני שהן אב הטומאה לטמא אדם ובדבר זה זב חלוק משאר טמאין: מדרבנן. אבל מדאורייתא לא מטמאו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להן לספירתן הילכך לגבי פסח טהורין מעליא הוו: אבל הרואה זוב כו'. לא ידענו אהיכא קאי אבל: סותר את שלפניו. כל ספורין שספר וצריך לספור ז' אחרים: וא''ל רבי יוחנן לא יסתור אלא יומו. ויחזור ויספור יום א' והוינן אמילתיה דר' יוחנן מה נפשך אי למפרע מטמא דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו: כולהו נמי נסתור. דכתיב וספר לו ז' ימים לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהן במס' נדה (דף לג:) ואם מנה לסירוגין כי הכא שיסתור יומו וישלימנו למחר נמצאת הפסקה ביניהם: ואם מכאן ולהבא מטמא. שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו: יומו נמי לא לסתור. אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי''ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא במס' נדה (דף עב.): אלא. ה''ק ר' יוחנן לא יסתור ולא יומו כלומר אפילו יומו לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו ספורין שלו ויצא מכלל זיבה: וא''ל. ר' אושעיא לרבי יוחנן: ר' יוסי קאי כוותך. דס''ל נמי מכאן ולהבא הוא מטמא מדפטר ליה לעיל מפסח שני אלמא קסבר ר' אושעיא למפרע דר' יוסי מדרבנן קאמר: והא ר' יוסי כו'. מסקנא דמילתיה הוא ולא משום קשיא מייתי לה: השתא דאמר מכאן ולהבא מטמא. ולא משכחת טומא' התהום בזיבה: בלבד. דקתני לעיל למעוטי מאי ע''כ למעוטי שרץ תוקמא ובכהן כדאמר לעיל דאילו בבעלים לא מהני שרץ וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה לו: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ואשמעינן דטומא' התהום נמי דחיא ליה: היכי משכחת לה. כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה ומכאן ולהבא מטמאה הו''ל כל יומא טומאה באנפי נפשה: בשופעת. כל שלשה רצופין דלא הוה לה מניינא כלל: אי נמי ברואה שני בה''ש. דכל תחלות הימים היו בטומאה דאין כאן ספירה כלל ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת ג' ימים רצופין כגון בה''ש של ע''ש יש כאן סוף ערב שבת ותחלת שבת ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת הרי ג' ימים רצופין ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה ולפי הדברים למ''ד מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירתה וא''צ עלות השחר מדאיצטריך למנקט בין השמשות ולא נקט משכחת לה בשרואה בלילות: בתמיד. כל השנה ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור קבעי רב יוסף הכי אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומא' התהום אי לא ואליבא דמ''ד לקמן דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה: בקרבנותיהן. דנזיר ועושה פסח: במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה. כלל כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד: מקום שהותרה לו טומאה ידועה. היכא דליכא טהורין:
לאו משום דסבר דציץ מרצה. תימה לרשב''א מנ''ל דילמא הא דפטורין היינו משום דסבר דנשים בשני רשות ואור''י דבהדיא מוכח לקמן סוף פרק האשה (דף צא:) דרבי יוסי סבר נשים בשני חובה: קסבר רבי יוסי מכאן ולהבא היא מטמאה. פי' ואנן סבירא לן כרבנן דלמפרע מטמאה וא''ת כי ס''ד נמי דטעמא דרבי יוסי משום דסבר ציץ מרצה מאי פריך לימא דס''ל כרבנן וי''ל שלא רצה לעשות מחלוקת חדשה שלא מצינו תנאים חלוקים בכך אבל בלמפרע הוא מטמא מצינו תנאים בשילהי נדה (דף עב.) אמתני' דטבלה יום שלאחריו ושימשה: אי נמי כגון ראתה שני ימים בין השמשות. מדלא משני ברואה בלילות משמע דספירת לילה הויא ספירה וכן פי' בקונטרס וקשה לריב''א דתנן פ' שני דמגילה (דף כ.) וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומסיק בגמ' קמ''ל כיון דבעי שימור שימור ביממא הוא וכן בשילהי נדה (דף עב.) אמר ושוין ברואה תוך י''א יום וטבלה לערב ושמשה שמטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן משמע אפילו לא ראתה אח''כ ומשום דבלילה לא חשיב שימור וי''ל דודאי ספירת לילה לא הויא ספירה ומ''מ לא מצי לאוקמא ברואה בלילות משום דכיון דסבר רבי יוסי מקצת היום שספרה בשביעי הוי ככולו ה''ה אם פסקה בחצי היום שיעלה לה שימור סוף הנשאר לכך מוקי בשופעת שלא היה סוף היום בטהרה א''נ ברואה שני בין השמשות וליכא למימר שיעלה לה אמצע היום שימור דלא אמר מקצת היום ככולו אלא או תחלתו או סופו אבל אמצע לא וכן איתא בהדיא בנזיר בפ''ב (דף טו.) דקאמר ורבי יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה כיון דחזאי פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור ומשני כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות ביום דסליק לה ממנינא ותלתא יומי לאו דווקא דראיה שלישית לא חיישינן שתהא סמוך לשקיעת החמה מאחר שכבר ראתה שני ימים סמוך לשקיעת החמה ובשלישי תראה באיזו שעה שתהיה בלילה ובלבד שתראה קודם היום שלא יעלה לה שימור תחלת יום ג' וא''ת והא אמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) דכותית יום שפוסקת סופרתו למנין שבעה הא רבי יוסי נמי סבר הכא סוף היום ככולו וי''ל דלא אמר סוף היום ככולו בתחלת חשבון אלא דוקא בסוף חשבון כי הכא כגון זב בשביעי או שומרת יום כנגד יום שאין לה למנות יותר וסוף חשבון מסוף חשבון אית לן למילף ולא מתחלת חשבון ואשכחן חילוק בין תחלת חשבון לסוף חשבון בפ''ק דר''ה (דף י.) דנדה עולה לה סוף היום בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה אע''ג דהתם הוי איפכא מסברתנו: אמר רבא ק''ו כו' מקום שהותרה לו טומאה ידועה אינו דין שהותרה לו טומאת התהום. וא''ת ונימא דיו מה טומאה ידועה לא הותרה אלא היכא דלא אפשר ה''נ טומאת התהום וי''ל דעדיפא פריך אפילו לר' טרפון דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק''ו (בב''ק ד' כה.):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד