דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

טהרה של שאר הציבור הוא דמדחיא ליחיד לפסח שני, אבל טומאה של שאר הציבור לא מדחיא את היחיד לפסח שני, והואיל הטומאה דחויה היא בציבור הרי טמאין הן, ואין היחיד עושה פסח שני.

ומר - רב אדא בר אהבה - סבר: אפילו טומאה של שאר הציבור נמי מדחיא את היחיד לפסח שני.

איתמר:

היו שלישיתן של ישראל זבין; ושלישיתן טהורים; ושלישיתן טמאי מתים:

אמר רבי מני בר פטיש:

אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הפסח הראשון ולא את הפסח השני, כדמפרש ואזיל.

ראשון לא עבדי טמאי המתים, כי, הגדילו זבין [נתוספו להן הזבין] על הטהורים, דהא לא עבדי הזבין בטומאה [136], ואם כן, הוה ליה טמאי המתים - כנגד הזבין והטהורין כאחד - מיעוטא שאתה בא להתירם לעשות בטומאה, ומיעוטא הרי לא עבדי בטומאה בראשון. [137]

ואף בשני לא עבדי טמאי המתים, כי לענין דחייה לפסח שני, נצרפו [נצטרפו] זבין עם טמאי המתים, דהא לא עבדי הזבין בטומאה (*137) והוו להו רובא מישראל שאתה בא לדחותם לעשות פסח שני, והרי רובא לא מידחו לפסח שני, [ראה הערה [138]].

מתניתין:

הפסח של היחיד שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא הדם [ראה הערה [139]] טמא, הרי הציץ מרצה עליו, והפסח כשר. ופטור מפסח שני [רש"י].

אבל אם נטמא הגוף של הבעלים [רש"י] אין הציץ מרצה. [140]

מפני שאמרו:

א. הנזיר צריך שיגלח את ראשו למחרת יום מלאת ימי נזרו, ומביא בו את קרבנותיו [והיא נקראת: תגלחת טהרה].

ב. נזיר שנטמא למת "בתוך" ימי נזרו, הרי זה סותר את כל הימים שנהג בהם נזירות, ונוהג שבעה ימים נזירות טומאה, ומגלח את ראשו ומביא קרבנות טומאה [והיא נקראת: תגלחת טומאה], וחוזר ומונה ימי נזירות כמספר הימים שנזר.

הנזיר הטהור כשמביא את קרבנותיו לאחר מלאת ימי נזרו. ועושה פסח יחיד - הציץ מרצה על טומאת הדם של קרבנות הנזיר ועושה הפסח.

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.

כלומר: נזיר שנטמא "בתוך" ימי נזרו, הרי זה סותר את נזרו, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף שהיה טמא בעת הבאת קרבנותיו "לאחר" מלאת ימי נזרו. [141]

וכן עושה פסח שהיה טמא בשעת זריקת הפסח, אינו פטור מלעשות פסח שני.

אבל שאר הקרבנות, אין טומאת הגוף של הבעלים פוסלתם מלשלח קרבנותיהם; ולהכי נקט: נזיר ועושה פסח [רש"י זבחים כג א].

אבל אם נטמא הגוף של הנזיר ועושה הפסח בטומאת התהום [טומאה שלא היתה ידועה לשום אדם, וכפי שיתבאר], הרי הציץ מרצה, והיא הלכה למשה מסיני. [142] והיינו: נזיר שנטמא בתוך ימי נזרו בטומאה שמציאותה בשעת הטומאה לא היתה ידועה לשום אדם, ולא נודע לו שנטמא בה אלא לאחר ששחטו עליו את קרבנותיו [ואפילו נודע לו קודם שנזרק הדם, הכי מסקינן בגמרא]; אין טומאה זו סותרת את נזרו, ומביא את קרבנותיו בזמנם. [ושאר פרטי טומאת התהום יתבארו בגמרא]. [143]

וכן עושה פסח שנטמא בטומאה שלא היה מציאות הטומאה ידוע לשום אדם בשעת טומאתו, ולאחר שחיטה וקודם זריקה נודע לו שנטמא בה, הרי זורקין עליו את הדם, ופטור מלעשות פסח שני, כי הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף בטומאת התהום מהלכה למשה מסיני.

גמרא:

שנינו במשנה: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה:

ודייקינן: טעמא דנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא, הוא דהציץ מרצה.

אבל נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק, הואיל ונזרק שלא כדין, שהרי אין הציץ מרצה להתיר לזורקו לכתחילה [ראה בהערה [144] אם הוא מדאורייתא או מדרבנן], אף בדיעבד לא מרצה.

ורמינהו: על מה הציץ מרצה: על הדם שנטמא, ועל הבשר ועל החלב שנטמא, כדי שתועיל זריקת הדם אפילו לרבי יהושע הסובר: אם אין בשר וחלב, אין דם [רש"י לעיל טז ב].

בין שזרקו בשוגג [הכי קא סלקא דעתין], בין שזרקו במזיד.

בין באונס בין ברצון. [145]

בין ביחיד בין בציבור. [146]

הרי למדנו: שהציץ מרצה, אף אם עבר וזרק את הדם אחר שנודע לו שנטמא, ודלא כדמשמע ממשנתנו?!

אמר משני רבינא: טומאתו: בין בשוגג בין במזיד הורצה, כלומר: זה שאמרו בברייתא "בין בשוגג בין במזיד" לא קאי על הזריקה אלא על גוף הטומאה, ללמד, שהציץ מרצה אף אם אירעה הטומאה במזיד.

אבל זריקתו: בשוגג הוא שהורצה, אבל אם זרקו במזיד משנודע לו שנטמא הרי זה לא הורצה, וכמו שדייקנו ממשנתנו. [147]

רבי שילא אמר: אין הדין כדרבינא, אלא:

זריקתו של הדם שנטמא: בין בשוגג בין במזיד הורצה.

ואילו טומאתו של הדם: בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. [148]

ואלא הא דקתני בברייתא: על מה הציץ מרצה וכו' בין בשוגג בין במזיד, לאו למימרא כי הציץ מרצה אף כשנטמא הדם במזיד, אלא:

הכי קאמר: נטמא הדם בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד הרי זה הורצה.

והא דקתני במשנתנו: דם שנזרק "ואחר כך" נודע, ומשמע: טעמא דנזרק ואחר כך נודע הוא דמרצה, אבל נודע ואחר כך נזרק, לא מרצה; והרי זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה?!

הוא הדין, דאפילו נודע ואחר כך נזרק; והאי דקתני: נזרק "ואחר כך" נודע, לאו לדיוקי הא נודע ואחר כך נזרק לא, אלא משום דבעי למתני סיפא: נטמא הגוף אין הציץ מרצה, דבטומאת הגוף אפילו נזרק ואחר כך נודע לא מרצה, משום הכי קתני ברישא נמי: נזרק "ואחר כך" נודע. [149]

שנינו במשנה: נטמא טומאת התהום הציץ מרצה:

בעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח, האם הותרה לו טומאת הגוף כשנטמא בטומאת התהום, כשם שהותרה להם כשנטמאו הנזיר ועושה הפסח עצמם בטומאת התהום, או לא? ומפרשינן: מי אמרינן: כי גמירי מהלכה למשה מסיני את היתר טומאת התהום בבעלים הוא דגמירי, אבל בכהן לא גמירי.

או דילמא: בזבחא גמירי, כך נאמרה ההלכה: נזיר ופסח הציץ מרצה בהם על טומאת התהום, ואם כן: לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים?

אמר רבא: תא שמע: דתני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד, אבל שאר טומאות הגוף ואפילו של תהום לא הותרו.

והרי:

א. טומאת "מת" למעוטי מאי [איזה טומאות באה הברייתא למעט]? וכי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ?!

ב. ובמאי עסקינן, טומאתו של מי אנו באים למעט, של הבעלים או הכהן?

אי נימא בבעלים שנטמאו בטומאת התהום דשרץ, ואנו באים למעטם מהיתר טומאת התהום?

ב. ובמאן [ובמי], בנזיר שנטמא או בעושה פסח שנטמא?

אי בנזיר שנטמא בשרץ ולענין סתירת הנזירות? הרי אי אפשר לפרש כן: כי אטו טומאה ידועה של שרץ מי מהני ביה לסתור מנינו והבאת קרבנותיו [רש"י], עד שאתה צריך למעט שלא הותר בו טומאת התהום?!

והרי, "כי ימות מת עליו" הוא דאמר רחמנא שיסתור מנינו, ולא טומאת שרץ.

אלא על כרחך לפי מה שאנו באים לפרש שבבעלים עסקינן - בעושה פסח שנטמא אנו ממעטים טומאת התהום דשרץ שלא ירצה קרבנו.

והרי, אף כך אי אפשר לפרש:

כי: הניחא למאן דאמר: אין שוחטין וזורקין את הפסח, על בעלים טמאי שרץ ואף שראוי לטבול וליטהר לערב.

אם כן יש באמת לפרש, שהברייתא באה למעט, שאף טומאת התהום לא הותרה בו.

אלא למאן דאמר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שיכול לטבול וליטהר לערב; האיך אפשר לומר כי הברייתא ממעטת בו טומאת התהום, והרי קל וחומר הוא:

השתא טומאה ידועה דשרץ הותרה לו, טומאת התהום דשרץ לא כל שכן?!

אלא לאו בכהן - שעבודתו פסולה כשהוא טמא טומאה ידועה דשרץ - הוא שאנו ממעטים אותו מלעבוד, אף כשנטמא בטומאת התהום דשרץ.

וממילא שמע מינה: הותרה לו טומאת התהום דמת, ולפיכך הוצרכנו למעט בו טומאת התהום דשרץ; ונפשטה בעייתו של רמי בר חמא.

הזב שראה ראיה אחת, אין ראיה זו אלא כקרי בעלמא, והרי הוא טמא טומאת ערב.

ראה שתי ראיות צריך שימנה שבעה ימים נקיים מזיבה לטהרתו; וטובל "ביום" השביעי, והרי הוא "טבול יום" עד שייטהר בהערב שמש.

הזב בשבעת הימים עד שיטבול, הרי זה מטמא את משכבו ומושבו, ונעשין אב הטומאה לטמא אדם.

ראה זיבה באותן שבעת הימים הרי זה סותר מניינו, וצריך שבעה ימים אחרים נקיים:

ראה זיבה ביום השביעי אפילו לאחר שעבר מקצת היום ואפילו אחר שטבל, קיימא לן כרבנן שהרי זה סותר מניינו מן התורה, וצריך לספור שבעת ימים אחרים; והואיל וסתר מניינו, הרי הוא בטומאתו החמורה לטמא משכב ומושב למפרע משעת טבילתו. [ובסוגיא שלפנינו יתבאר, שיש תנאים החולקים על זה].

הזב בתוך שבעת הימים אינו יכול להביא קרבן פסח; וביום השביעי, הואיל ויכול לטבול ולכשיעריב שמשו יטהר לגמרי, דינו תלוי במחלוקת אם "שוחטין וזורקין על טמא שרץ"; ולאחר שיטבול שוחטין וזורקין עליו, לכולי עלמא, כשאר טבול יום.

ראה הזב שלוש ראיות, הרי זה סופר שבעה נקיים וצריך להביא כפרתו ביום השמיני; ולפיכך אינו יכול להביא קרבן פסח ביום השביעי שלו, שהרי מחוסר כפורים הוא ואסור באכילת קדשים, ואינו יכול לאכול את פסחו בערב.

אמר דחי רב יוסף: לא כאשר אמרת, שהברייתא באה למעט טומאת התהום דשרץ שאין שייך למעטה אלא בכהנים.

אלא לעולם בבעלים אנו באים למעט טומאת התהום של שאר טומאות.

ובעושה פסח שאף שאר טומאות פוסלות אותו מלשלח קרבנותיו.

אלא שאין אנו ממעטים טומאת התהום דשרץ, כיון שיכול ליטהר לערב; אלא למעוטי טומאת התהום דזיבה.

כלומר: זב בעל שתי ראיות ביום השביעי שלו [150] - שאם לא יראה היום ויסתור מנינו, אפשר לשחוט ולזרוק עליו כעל טמא שרץ, כיון שיטהר לערב - ששחטו וזרקו עליו את הפסח, ואחר כך ראה וסתר מנינו למפרע, ונמצא שלא היה ראוי להביא קרבן פסח.

וטומאה זו שלמפרע - "טומאת התהום" היא, כיון שלא היתה טומאה זו ידועה לשום אדם, כי מי ידע שיסתור מנינו.

ובאה הברייתא למעט, שאף שלא נודעה טומאתו, וטומאת התהום היא, מכל מקום אין הציץ מרצה, כיון שאינה טומאת מת.

ותמהינן עלה: וכי אטו טומאת התהום דזיבה לא מרצה?!

והתניא:

לפי מה דקיימא לו כרבנן, ובמקצת הדברים נחלקו תנאים בסוגייתנו:

אשה שראתה דם הרי היא "נדה", וטמאה שבעת ימים, וטובלת לאחריהם וטהורה.

לאחר שבעה ימים מתחילת ראייתה, הרי היא עומדת בי"א ימי זיבה; וכך הוא דינה באותן הימים:

ראתה בימים אלא שלוש ראיות בשלשה ימים רצופים זה אחר זה, הרי היא "זבה גדולה"; וסופרת שבעת ימים נקיים כזב; וביום השמיני מביאה את קרבנותיה.

ראתה יום אחד, הרי זו "זבה קטנה", וצריכה להיות "שומרת יום כנגד יום", כלומר: צריכה שתספור יום אחד נקי בלבד; וטובלת ביום השימור ונטהרת בהערב שמש:

בין זבה קטנה ובין זבה גדולה קודם שטבלו, הרי הן מטמאין משכב ומושב כזב.

שומרת יום כנגד יום שראתה דם לאחר שעבר מקצת יום השימור שלה, ואפילו אחר שטבלה, הואיל ולא היה כל יום השימור נקי, צריכה היא שתשמור יום אחר מחמת ראייתה הקודמת [כזב וזבה שראו באמצע מניינם או ביום השביעי], ולפיכך, הרי היא בטומאתה לטמא משכב ומושב למפרע משעת טבילתה.

הערות

[136] א. צריך ביאור: למה הוצרכה הגמרא ליתן טעם שאין טמאי המת עושין בשני מן הטעם המבואר?! והרי תיפוק ליה, שלענין לידחות לפסח שני יש לצרף אף את הזבין?! וישוב לקושיא זו ראה בהערות שבסוף הסוגיא. ב. כתב במנחת חינוך מצוה ש"פ: היו רובם זבים ומיעוטם טמאי מת, הזבים אינם עושים פסח כלל; דבראשון לא עבדי דלא נדחית טומאת הזב, ובשני אין עושין דרובא אין עושין את השני. ולא נתבאר, למה הוצרך לומר שאין הזבים עושים בשני מפני הטעם המבואר בגמרא לענין מיעוט טמאי המתים, והרי פשיטא שאין הזבים עושים בשני - כשם שלא היו עושים אילו היו שאר ישראל טהורים - ומפני שאין ציבור נדחה לפסח שני. וראה בהערות בסוף הסוגיא.

[137] כתבו התוספות, כי לדעת שמואל שאמר לעיל בענין מיעוט טמאי מתים ורובן זבין, שטמאי המתים עושין את הפסח בראשון, אף כאן, הואיל ואין רוב ישראל עושין פסח בראשון בלא טמאי המת שהרי שליש נוסף של ישראל אינו עושה בראשון, הרי שאין טמאי המת נדחין לפסח שני. *137. בדקדוקי סופרים ליתא "דלא עבדי בטומאה".

[138] א. נתבאר על פי לשון הגמרא שלפנינו; ואמנם ברש"י כתב: "בשני לא עבדי, דהואיל וטהרו זבין עכשיו [בשעת פסח שני], נמצאו רוב ציבור צריכין לו, ורובא דציבור בשני לא עבדי"; ובודאי גרס רש"י כן [וכן היא הגירסא ב"דקדוקי סופרים"]. ודקדקו רבינו עקיבא איגר והמנחת חינוך מצוה ש"פ מלשון רש"י, שאם לא נטהרו הזבין אף לכשהגיע פסח שני, יעשו טמאי המתים פסח שני, כי הלוא מיעוט הן. ורבינו עקיבא איגר [וכן בחזון איש סימן קכ"ד כיון לזה] יישב על פי זה למה לא אמרה הגמרא טעם המבואר כאן גם לעיל בהיו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, דלפיכך אין עושין טמאי המתים בשני מפני דמיעוט לא עבדי בשני [הובאה קושיא זו לעיל בהערה] ; ותירץ: דהוא כדי ליתן טעם לאופן שלא טהרו הזבין עד פסח שני, ונמצאו טמאי המת מיעוטא, ויכולים היו לעשות פסח שני. [וראה עוד בצל"ח בישוב הקושיא, ובהערות כאן אות ג' בשם "פתח הבית"]. ב. כתב במלוא הרועים: הוא הדין דזבין לא עבדי לא בראשון דאין זבין עושין בטומאה, ולא בשני, דנצטרפו עם טמאי המתים והוו להו רובא; והא דנקט "אותן טמאי מתים", משום דבזבין ליכא חידוש במה שאין עושין את הראשון, דבכל מקום אין עושין זבין בטומאה, אבל בטמאי מתים איכא חידוש, דממה נפשך, אי רובא נינהו ליעבדו בטומאה, ואי מיעוטא נינהו לידחו לפסח שני, קא משמע לן דאעפ"כ לא עבדו לא ראשון ולא שני. אמנם המאירי כתב: "הטהורים עושים את הראשון לעצמם, והזבים שהם מיעוט נדחין לפסח שני וטמאי מת אין עושין לא ראשון ולא שני, לא ראשון שהרי מיעוט הם בהיקש לטהורים וזבים, ולא שני, שהרי הזבים עושים את השני, ואם הם עושים את השני נמצא רוב צבור עושין את השני ואין צבור נדחין לפסח שני [וצריך ביאור, דמאי חזית?! ומסברא שניהם אין עושין] ; ויש מפרשים, שאף הזבים אין עושין את השני כטעם טמאי מת, אלא שבטמאי מתים הוצרך לפרש הטעם מפני מה אינו עושה את הראשון, אבל בזבים אינו צריך [וזה כדברי "מלא הרועים"], ולא יראה כן". והרמב"ם לא הזכיר דין הזבין כלל. ג. הרמב"ם כתב טעם אחר שאין עושין טמאי המת פסח שני; ועל דרך שאמרו בגמרא לעיל לענין רובן זבין ומיעוטן טמאי מת, שאין עושין טמאי המת בשני, הואיל ולא עשו ציבור בראשון, ולדעת הרמב"ם שייך דין זה גם כאן, הואיל ורק מיעוט ישראל עשו פסח בראשון. וראה במנחת חינוך מצוה ש"פ, שביאר למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה, ולא נתן הטעם המבואר בגמרא; אלא שנשאר בצ"ע על הרמב"ם: זאת מנין לו, שאף כשעשו מיעוט ישראל בראשון, אין עושין פסח שני, הואיל ורוב ישראל לא עשו כן. ובספר "פתח הבית" כתב, דעל כרחך כוונת הגמרא כאן היא כהבנת הרמב"ם; דאם כפשוטו, אם כן אמאי לא אמרינן הך סברא בגמרא לעיל גבי רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, שאין טמאי המתים עושין בשני מפני שנצטרפו עם הזבין, ולמה הוצרכה הגמרא לטעם מחודש, ראה שם; וראה עוד בדברי רעק"א הנ"ל, ובחזון איש סימן קכ"ד לעמוד א'.

[139] ברש"י כתב: נודע שהוא טמא, הפסח או הדם, והתוספות הקשו עליו, ופירשו, שאין משנתנו מדברת אלא בדם; וראה שם מה שכתבו ביישוב דברי רש"י. ובעיקר כוונת רש"י נחלקו האחרונים: המהרש"א [וכן הוא בחזון איש סימן קכ"ד לדף זה] ביאר, שנטמא הן החלב והן הבשר, ומשנתנו כרבי יהושע הסובר: אם אין בשר ואין חלב - אין דם. ובזבח תודה ביאר, שנטמא הבשר לבדו, ומשום דגבי פסח שעיקרו לאכילה, צריך בשר לכולי עלמא, כמבואר במשנה קודמת. וביאור הסוגיא בגמרא, תתבאר על דם שנטמא בלבד, שהוא מוסכם הן לרש"י והן לתוספות.

[140] א. הרמב"ם בפירוש המשניות פירש: נטמא הגוף של הכהנים; וראה בזה בגמרא זבחים כג א. ומיהו, אף לרש"י עיקר הדין אמת, כי אף בטומאת הגוף של הכהנים אין הציץ מרצה.

[141] נתבאר על פי תוספות יום טוב בהבנת דברי רש"י. ואמנם הדברים טעונים ביאור: א. וכי איך יועיל ריצוי הציץ בשעת הבאת הקרבנות, על הטומאה שהיתה קודם הבאת הקרבנות. ב. מה ענין ריצוי ציץ שהוא דין בקרבנות, לטומאת גופו של נזיר שהיא מדיני הנזיר שסותר את ימי נזרו כשנטמא?!

[142] רש"י קורא לטומאת התהום "טומאת ספק", ועמד על זה הרש"ש.

[143] צריך ביאור: מה ענין ריצוי ציץ שהוא דין בריצוי הקרבנות, כדי שלא תסתור הטומאה שנטמא בה את נזירותו?! ובחזון איש נזיר סימן קלט אות יג ביאר: שהנזיר, טומאת הגוף פוסלתו מלהביא קרבנותיו כמו בעושה פסח, גם אם לא יסתור נזירות כלל: ולפי זה, כשנטמאו הבעלים בטומאת התהום, הרי צריכים אנו היתר טומאת התהום לשני ענינים: א. שלא יסתור מניינו. ב. אף אם לא יסתור מניינו, שיוכל להביא קרבנותיו בטומאת הגוף. וקים להו לחז"ל: כי לענין סתירת מניינו, די בכך שהיא טומאת התהום; אבל לענין הבאת קרבנותיו בטומאה, צריך שיצטרף אליה ריצוי ציץ, וכעין: טומאה "דחויה" בציבור, שצריכה גם ריצוי ציץ. [וראה שם שפקפק בעיקר הדבר - שטומאת הגוף פוסלת נזיר מלהביא קרבנותיו - מדברי המאירי, וכתב לפרש לפי דבריו באופן אחר]. וראה גם בחידושי רבינו חיים פרק ד הלכה ו מביאת מקדש, ד"ה ולפ"ז מיושבת, דמבואר שם דלענין גוף הסתירה אין צריך לריצוי ציץ, וכל ריצוי הציץ אינו אלא לענין הקרבנות "אי משום דכך הוא גזירת הכתוב של עוון הקדשים, שכל היתירו תלוי בריצוי ציץ, או דכן הוא מעיקר ההלכה של טומאת התהום, דבהקרבה, היתירה תלוי בריצוי ציץ". וראה עוד בהערה (167) מדברי הגר"ח בזה.

[144] ברש"י גיטין נד א, ד"ה במזיד כתב: "דמדאורייתא זורק לכתחילה דהציץ מרצה". אמנם בפרשת תצוה [כח לח] על הפסוק גבי ציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל". כתב רש"י: "לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה וכו' ואין לומר שיכפר על עוון הכהן שהקריב טמא [משמע: כהן שהקריב את הטמא], שהרי עוון הקדשים נאמר ולא עוון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן [כלומר: ולא להכשיר את הכהן שהקריבו] " הרי משמע שסובר, שמן התורה אסור להקריבו [אחרונים; וראה ב"משמר הלוי" זבחים, שליקט מדברי האחרונים בדין זה].

[145] א. "מזיד" ו"רצון" דבר אחד הם, אלא ש"שוגג" ו"אונס" תרי מילי נינהו, ו"מזיד" מתייחס ל"שוגג", ו"רצון" מתייחס ל"אונס", רש"י לעיל טז ב. ב. צריך ביאור, לפי מאי דסלקא דעתין שעל הזריקה אנו דנים, אם כן מה שייך "אונס" בזריקה?! וכן תיקשי לרב שילא דבסמוך דהכי מפרש.

[146] כמאן דאמר: טומאה דחויה בציבור, דאילו למאן דאמר: הותרה בציבור, אין צריך ריצוי ציץ, תוספות יבמות צ, א.

[147] א. בביאור מה שאמרו: "בשוגג" הורצה, משמע קצת מלשון רש"י שכתב: אבל זריקה בעינן שוגג - והיינו כמו שדקדקנו מן המשנה - ד"שוגג" פירושו: לא נודע עד שזרק. אבל בתוספות משמע, דפירוש "שוגג" הוא שעבר וזרק אחר שנודע לו ולא ידע שאסור לזרוק. ותמהו אחרונים [ראה צל"ח]: כיון דבשוגג הורצה אף אם נודעה לו הטומאה קודם זריקה; אם כן היאך מפלגינן במשנה בין נודע קודם שנזרק לנודע אחר שנזרק?! והרי כשנודע אחר שנזרק הוי שוגג ודאי, וכי האי גוונא שהוא שוגג, הרי אף אם נודע לו קודם זריקה, הרי הציץ מרצה. ב. כתבו התוספות: דלפי המבואר ביבמות צ, א [וכן דקדקו גם מכאן], דמדרבנן בלבד הוא שלא הורצה; ומבואר שם שאין מועיל עקירת חכמים לחייבו להביא קרבן אחר, שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה; אם כן, מה שאנו מדייקים מן המשנה שאם נודע שנטמא הדם ואחר כך זרק לא הורצה, לא מיירי לענין לחייבו פסח שני, אלא לענין להתיר בשר באכילה בלבד; וראה ב"זבח תודה" כאן, מה שחידש בזה לדעת רש"י והרמב"ם.

[148] ביארו התוספות: שלא למד רבי שילא החילוק בטומאה בין שוגג למזיד ממשנתנו, שהרי אין לכך כל הכרח מן המשנה, אלא מברייתא אחרת; ולא הזכירוה כאן, אלא אגב מילתא דרבינא שאמר: טומאתו, בין בשוגג בין במזיד הורצה.

[149] כתבו התוספות במנחות כה ב, ד"ה זריקתו: אע"פ שצריך לדחוק הלשון אליביה דרבי שילא; מכל מקום ניחא ליה לרב שילא לשנויי הכי, ולא כרבינא שאומר: אין הציץ מרצה על זריקה במזיד, ומשום הסברא שאמרו בגמרא גיטין נד א: גברא לכפורי קא מכוין בזריקתו, ואנן ניקום וניקנסיה.

[150] לא מצאנו לרבותינו שיבארו, אם הנידון הוא דוקא לאחר הטבילה, או אף קודם הטבילה חשיבא טומאת התהום. ובסברא היה נראה שהנידון הוא לאחר הטבילה בלבד; אלא שרש"י כתב: "כגון זב בשביעי שלו, דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה, והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא, והויא לה טומאת התהום ופסלה ביה". הרי משמע מרש"י דמיירי אף קודם טבילה: א. מדלא הזכיר טבילה [וראה במאירי, שלא הזכיר כאן טבילה; ולקמן גבי שומרת יום הזכיר טבילה]. ב. מדקאמר רש"י: "והרי הוא כטמא שרץ" שהוא תלוי במחלוקת אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ", ולא אמר: והרי הוא כ"טבול יום" שלכולי עלמא שוחטין וזורקין עליו [ראה לקמן צ א], הרי משמע דאיירי אף קודם טבילה.

טהרה מדחיא [דוחה] את הטמאים לפסח שני, פסח הנעשה בטומאה לא מדחיא [דוחה] את הטמאים לפסח שני. ומר [וחכם זה רב אדא] שאמר שיש לו תשלומים סבר: אפילו טומאה נמי מדחיא [גם כן דוחה] לפסח שני.

איתמר [נאמר] שדנו חכמים בבעיה זו: היו שלישיתן של הקהל זבין, ושלישיתן טהורין, ושלישיתן טמאי מתים, מה יעשו? אמר ר' מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הפסח הראשון ולא את השני.

בראשון לא עבדי [עושים] כי הגדילו זבין שאינם מקריבים בטומאה כלל על הטהורים שנוסף מנין הזבים על הטהורים, ולכן לא עבדי [עושים] את הפסח בטומאה, הוה ליה [נעשו להם] טמאי מתים בפסח ראשון מיעוטא [מיעוט] בלבד, ומיעוטא [ומיעוט] לא עבדי [עושים] בפסח ראשון בטומאה. ואילו בשני לא עבדי [עושים] מטעם אחר: נצרפו [מצטרפים] זבין שנטהרו בינתיים עם טמאי מתים שכולם יחד לא עבדי [עשו] בפסח ראשון, הוו להו רובא [ונעשו להם רוב הקהל] שצריכים לעשות את הפסח, ורובא [ורוב] הקהל לא מדחו [נדחים] לפסח שני.

א משנה הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא הבשר או הדם טמא — הציץ של כהן גדול מרצה בדיעבד על הטומאה, והבעלים פטורים מלעשות פסח שני. נודע לאחר מכן שנטמא הגוף של הבעלים עצמם אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שני, מפני שאמרו חכמים: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם או הבשר של הקרבן אבל אין הציץ מרצה על טומאת הגוף של מביא הקרבן.

ועוד הלכה: אם נודע לאחר שהקריב כי נטמא הגוף טומאת תהום שהוא כינוי לטומאת ספק וכגון שאמרו לו שבאותו בית ששהה בו באותו זמן היה קבר מתחת למקום מושבו — הציץ מרצה.

ב גמרא בדין הפסח, שנודע שהוא טמא לאחר זריקת הדם, מדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] שנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא אבל אם נודע שנטמא ואחר כך נזרק הדם בשוגג או במזיד — לא מרצה הציץ.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, ששנינו על מה הציץ מרצה? — על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור משמע שהציץ מרצה בכל מקרה ואפילו כשנזרק הדם במזיד!

אמר רבינא כך יש להבין את ההלכה בענין הציץ: על טומאתו שהיתה בין בשוגג בין במזיד — הורצה על ידי הציץ, אולם על זריקתו של הדם, אם נזרק בשוגג — הורצה, אבל במזיד לא הורצה.

ר' שילא אמר כך יש להבין את הדברים: זריקתו של הדם של קרבן טמא בין בשוגג בין במזיד — הורצה, טומאתו של הקרבן אם היתה בשוגג — הורצה, אבל במזיד — לא הורצה.

ומסבירים: אלא הא דקתני [זו ששנינו] "בין בשוגג בין במזיד" הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: נטמא הקרבן בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד — הורצה.

והא דקתני [וזו ששנינו במשנתנו] דם שנזרק ואחר כך נודע מענין הטומאה, אין לדייק מן הדברים (כמו שדייקנו קודם) דט עמא [שהטעם] דווקא שנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא אבל אם נודע שנטמא ואחר כך נזרק הדם בשוגג או במזיד לא מרצה הציץ, שכן הוא הדין שאפילו נודע ואחר כך נזרק גם אז הציץ מרצה.

והאי דקתני [וזו ששנינו] נזרק ואחר כך נודע אין לדייק ממנו אלא משום דבעי למתני לסיפא [שרוצה לשנות את סוף המשנה] נטמא הגוף אין הציץ מרצה ורצה להדגיש שבטומאת הגוף, אפילו נזרק ואחר כך נודע שנטמא — לא הורצה, לכן קתני רישא נמי [שנה בתחילה גם כן] נזרק ואחר כך נודע, והוא הדין אם היה להיפך.

ג שנינו במשנה שאם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. בעי [שאל] רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן של עושי הפסח והנזיר, האם הותרה גם לו טומאת התהום, או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי גמירי [כאשר למדנו קבלנו במסורת] את ההיתר בטומאת התהום הרי זה בבעלים של הקרבן אבל בכהן לא גמירי [למדנו, לא קבלנו], או דילמא [שמא] בזיבחא [בזבח] עושה פסח ונזיר בכלל גמירי [למדנו, קיבלנו]. ולכן לא שנא [שונה] אם היתה טומאה בכהן ולא שנא [שונה] אם היתה בבעלים.

ומציעים, אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דתני [ששנה] ר' חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד. ונדייק: מת למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] טומאת התהום של שרץ, שאם נטמא בשרץ שלא היה ידוע בכל זאת לא הורצה.

ונברר, ובמאי עסקינן [ובמה באיזה מקרה עוסקים אנו] אי נימא [אם תאמר] שמדובר כאן שנטמאו הבעלים. ובמאן [ובמי מדובר]? אי [אם מדובר] בנזיר — מי מהני ביה [האם מועיל משנה, בו] טומאה של שרץ לסתור את נזירותו ולהצריכו להביא קרבן אחר? והלוא נאמר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטימא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט) במת אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא בטומאת שרץ, שלא נתבטלה הנזירות אלא בטומאת מת בלבד.

אלא תאמר שמדובר כאן בעושה פסח. ואמנם הניחא למאן [שיטה זו תהא נוחה למי] שאמר אין שוחטין הפסח וזורקין דמו על טמאי שרץ שלכך צריך לדון בענין טומאת התהום בו. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, השתא [עכשיו] הרי אתה אומר כי טומאה ידועה הותרה לו, שאפילו כשברור שנטמא בשרץ הותרה לו טומאה זו, ושוחטים וזורקים עליו מפני שבערב יהיה כבר טהור, טומאת התהום לא כל שכן שהותרה.

אלא לאו [האם לא] מוכרחים לומר כי לא מדובר כאן אלא בכהן המרצה שנטמא, ושמע מינה [ונלמד מכאן] הותרה לו טומאת התהום!

אמר רב יוסף: לא, אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לומר כי מדובר כאן בשנטמאו בעלים בטומאת התהום, ומדובר דווקא בעושי פסח. ודיוק זה שלמדנו שלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הרי זה בא למעוטי [למעט] את טומאת התהום של זיבה. שטומאה בלתי ידועה לחלוטין הקשורה בדיני זיבה ונדה, אין לה ריצוי ציץ.

ומקשים: וכי טומאת תהום של זיבה לא מרצה הציץ עליה? והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום שהיא אשה שראתה דם יום אחד או שנים שלא בימי נדתה, ומדין תורה היא צריכה להמתין יום נוסף ולבדוק עצמה, ואם לא תראה דם — הרי היא טהורה, ואם תראה דם ביום השלישי הריהי מטמאה כזבה. ואותה אשה שחטו וזרקו עליה (בשבילה)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A Paschal lamb offered in a state of purity defers those who are unable to bring the offering to the second Pesaḥ, but a Paschal lamb brought in a state of impurity does not defer those who are unable to bring the offering to the second Pesaḥ. And this Master, Rav Adda bar Ahava, who said there is redress, holds that even a Paschal lamb offered in a state of ritual impurity defers those who are unable to bring the offering to the second Pesaḥ.

It was stated that the Sages discussed the following matter: If one-third of the members of the community were zavim, and one-third of them were ritually pure, and one-third of them were ritually impure with impurity imparted by a corpse, what is the halakha? Rabbi Manni bar Pattish said: Those who were ritually impure with impurity imparted by a corpse do not perform the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ or the second Pesaḥ.

On the first Pesaḥ, they do not perform the ritual of the Paschal lamb because the zavim increased the number of the ritually pure, as zavim may not perform the ritual of the Paschal lamb in a state of impurity. Therefore, the ritually impure with impurity imparted by a corpse are the minority, and a minority may not perform the ritual of the Paschal lamb in a state of ritual impurity on the first Pesaḥ. On the second Pesaḥ, they may not perform the ritual of the Paschal lamb for a different reason: The zavim are joined with those who were ritually impure with impurity imparted by a corpse, who did not perform the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ. Consequently, they are the majority, and the offering of the majority is not deferred to the second Pesaḥ.

MISHNA: In a case of a Paschal lamb whose blood was sprinkled and subsequently it became known that the meat or blood was ritually impure, the frontplate of the High Priest appeases God for the ritual impurity after the fact, and the owners are exempt from observing the second Pesaḥ. If it became known later that the body of the individual who brought the Paschal lamb had become ritually impure, the frontplate does not appease God. The individual has not fulfilled his obligation to bring the Paschal lamb, and therefore he must observe the second Pesaḥ. This is because the Sages said that with regard to the nazirite and one who performs the ritual of the Paschal lamb, the frontplate appeases God for both impurity of the blood and meat of the offering, but the frontplate does not appease God for impurity of the body of the individual bringing the offering.

The mishna introduces a halakha with regard to ritual impurity of the deep, a term that refers to a source of impurity that is unknown to anyone and is discovered only after it has rendered someone impure. If it became known after the offering was brought that the person had become impure due to ritual impurity of the deep, e.g., if he was informed that there was a concealed grave under the place he had sat in a house where he had previously stayed, the frontplate appeases God and the offering is valid.

GEMARA: The Gemara begins with an inference with regard to a Paschal lamb that is found to be ritually impure after its blood was sprinkled. The reason the frontplate appeases God is that the blood was sprinkled and it subsequently became known that it was ritually impure. However, if it became known that it was ritually impure and its blood was subsequently sprinkled, the frontplate does not appease God and the offering is disqualified.

The Gemara raises a contradiction from what was taught in a baraita: For what does the frontplate appease God? It appeases God for the blood and the meat and the fat that became impure, whether unwittingly or intentionally, whether by circumstances beyond his control or willfully, and whether the offering belonged to an individual or the public. This indicates that the frontplate appeases God even when the blood was sprinkled, despite the fact that it was already known that the meat or blood was ritually impure.

Ravina said that the baraita should be understood as follows: With regard to its ritual impurity, regardless of whether it became impure unwittingly or intentionally, the frontplate appeases God for the impurity and the offering is accepted. However, with regard to the sprinkling of its blood, if it was unwittingly sprinkled while the meat was ritually impure, then the offering is accepted, but if it was intentionally sprinkled while the meat was impure, it is not accepted.

Rabbi Sheila said that the baraita should be understood as follows: With regard to sprinkling the blood of the impure offering, whether it was done unwittingly or intentionally, it is accepted. However, with regard to the manner in which it contracted its ritual impurity, if it became impure unwittingly the offering is accepted, and if it became impure intentionally it is not accepted.

The Gemara explains: However, that which was taught in the baraita that the frontplate appeases God regardless of whether the impure offering was brought unwittingly or intentionally, this is what it is saying: If the offering became impure unwittingly and one sprinkled its blood, whether unwittingly or intentionally, it is accepted.

And from that which was taught in this mishna with regard to blood that was sprinkled and subsequently it became known that the offering was impure, one should not infer that the reason the frontplate appeases God is specifically that the blood was sprinkled and subsequently it became known that the offering was impure, but if it became known that the offering was impure and subsequently the blood was sprinkled, even unwittingly, the frontplate does not appease God. In fact, the same is true, i.e., the frontplate appeases God, even if the impure status of the offering became known and the blood was subsequently sprinkled.

And that which was taught in the mishna with regard to blood that was sprinkled and subsequently it became known that it was impure, was formulated in that particular way because the tanna wanted to teach the latter clause of the mishna, which states that if the body of the individual bringing the Paschal lamb became impure, the frontplate does not appease God for his impurity. In this case, even if the blood was sprinkled and subsequently it became known that the body of the individual had been impure, the frontplate does not appease God. Therefore, he also taught the first clause in a parallel way, as one in which the blood was sprinkled and subsequently it became known that the offering was impure. However, the halakha holds true even if the ritual impurity of the blood or meat of the offering was known before the sprinkling of the blood.

It was taught in the mishna that if one became ritually impure through impurity of the deep, the frontplate appeases God. Rami bar Ḥama raised a dilemma: With regard to the priest who facilitates acceptance of their offerings, i.e., who performs the service of the Paschal lamb or the offerings of the nazirite, is ritual impurity of the deep permitted for him too or not? Do we say that they learned the leniency of impurity of the deep through oral tradition only with regard to the owners of the offering, but they did not learn through oral tradition that it applies also to a priest? Or perhaps they learned through oral tradition that this leniency applies to the sacrifice of the Paschal lamb and the offering of a nazirite, and therefore it is no different whether the priest was impure or whether the owners were impure.

Rava said: Come and hear a resolution to this question, as Rabbi Ḥiyya taught that they stated the rule of impurity of the deep only with regard to ritual impurity imparted by a corpse. The Gemara infers: Ritual impurity imparted by a corpse was specified to exclude what? Is it not to exclude impurity of the deep of a creeping animal, so that in a case of impurity caused by a creeping animal that had not been known, the frontplate does not appease God?

And with what are we dealing? If we say that we are dealing with a case where the owners became impure, to whom does this apply? If it applies to a nazirite, is impurity imparted by a creeping animal effective in interrupting his term as a nazirite and requiring him to bring offerings? The Merciful One states: “And if any man shall die very suddenly beside him and contaminate his nazirite head, he shall shave his head on the day of his purification; on the seventh day shall he shave it” (Numbers 6:9). This indicates that one’s term as a nazirite is interrupted only due to ritual impurity imparted by a corpse and not due to the impurity imparted by a creeping animal.

Rather, say that we are dealing with one performing the ritual of the Paschal lamb. If so, it works out well according to the one who said one may not slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood for those who are impure from creeping animals, and therefore there is reason to discuss impurity of the deep. However, according to the one who said that one may slaughter and sprinkle the blood of the Paschal lamb for those who are impure from creeping animals so that they will be able to eat its meat at night, when they are pure, now you have said that known impurity is permitted for him, meaning that even when it is clear that one is ritually impure from a creeping animal, he is not prevented from participating in the Paschal lamb. In that case, with regard to impurity of the deep, is it not all the more so true that he is permitted to offer the Paschal lamb?

Rather, is Rabbi Ḥiyya not referring to a priest who has become ritually impure? Learn from here that impurity of the deep is permitted for a priest.

Rav Yosef said: No, this cannot be proven from Rabbi Ḥiyya’s statement. Actually, it is possible to say that Rabbi Ḥiyya was referring to a case where the owners became ritually impure with impurity of the deep, and they intended to offer the Paschal lamb. And the limitation of the leniency to a case of ritual impurity imparted by a corpse is meant to exclude impurity of the deep imparted by the discharge of a zava. The frontplate does not appease God with regard to ritual impurity from impure discharges that are unknown.

The Gemara asks: Does the frontplate not appease God with regard to ritual impurity of the deep imparted by the discharge of a zava? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei says: A woman who keeps watch a day for a day is a woman who discharges blood for one or two days at a time when she does not expect her menstrual period. The case under discussion is one where she experienced a discharge for one day and they slaughtered a Paschal lamb and sprinkled the blood for her

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלישתן טהורין ושלישתן טמאי מתים ושלישתן זבין אותן טמאי מתים בראשון לא עבדו הגדילו זבין על הטהורין והוו להו טמאי מתים מיעוטא ומיעוטא נדחין לפסח שני בשני נמי לא עבדי דזבין וטמאי מתים בשני שוין הוו להו בשני רובא ורובא בשני לא עבדי:

מתני' הפסח שנזרק דמו ואחר כך (נזרק) [נודע] שהוא טמא הציץ מרצה וכו' ופשוטא היא ואסיקנא הוא הדין דאפילו נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק הציץ מרצה והאי דקתני נזרק ואחר כך נודע איידי דבעי מתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפילו נזרק ואחר כך נודע לא משום הכי קתני רישא נזרק ואחר כך נודע:

נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה.

בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן של ישראל הותרה לו טומאת התהום או לא ופשט רבא מהא דתאני רבי חייא לא אמרו טומאת התהום שהציץ מרצה אלא במת בלבד ודייק מדקתני במת בלבד מכלל דטומאת התהום בשרץ לא הותרה אלא לכהן ודחה רב יוסף ואמר לא לעולם בבעלים דפסח ולמעוטי טומאת התהום בזיבה דלא הותרה להן.

היו שלישיתן זבים ושלישיתן טמאי מת ושלישיתם טהורים הרי הטהורים עושים את הראשון לעצמם והזבים שהם מיעוט נדחין לפסח שני וטמאי מת אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי מיעוט הם בהיקש לטהורים וזבים ולא שני שהרי הזבים עושים את השני ואם הם עושים את השני נמצא רוב צבור עושין את השני ואין צבור נדחה לפסח שני ויש מפרשים שאף הזבים אין עושין את השני כטעם טמאי מת אלא שבטמאי מתים הוצרך לפרש הטעם מפני מה אינו עושה את הראשון אבל בזבים אינו צריך ולא יראה כן:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה אמר הר"ם ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם הקדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם הוא משנה ראשונה וטומאת הגוף שנטמא הכהן המקריב אותו וטומאת התהום היא טומאת מת נסתר ולא נודע לעולם כאלו היה בתהום ולפיכך הציץ מרצה לפי שאי אפשר בה ידיעה לעולם כי אין בעולם אדם שידע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר א"כ כל קרבן שיקריב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה אמר ית' והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים ואמר בברייתא בטומאת התהום אי זו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום לפי שהעקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד:

אמר המאירי הפסח שנזרק דמו כלומר בחזקת טהרה ואח"כ נודע לו שהוא טמא ר"ל שבשר הפסח היה טמא כגון שנטמא אחר שנשחט הן שנטמא בשוגג הן שטמאו הוא במזיד הואיל ומ"מ נזרק הדם בשגגת טהרה הורצה הואיל ולא בזדון טומאה זרק וזהו שאמרו בגמ' טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה שהציץ מרצה על טומאת הבשר או האימורין הקריבה בשוגג בחזקת טהרה אע"פ שנטמא הכל ר"ל בשר ואימורין ואינו צריך להביא אחר אלא שמ"מ אינו נאכל שלא אמרו נאכל בטומאה אלא בצבור נטמא הגוף כלומר והיה ראוי לידחות לפסח שני אלא שלא ידע בטומאתו ונמנה על הפסח ונזרק דמו בחזקת שהוא טהור ונודע לו אחר זריקה שטמא היה לא הורצה וצריך לעשות פסח שני שאין הציץ מרצה על טומאה הידועה אלא בקבר התהום כמו שיתבאר בסמוך ומה שביארנו למעלה שאם נטמאו בעלים לאחר שחיטה יזרק הדם ההוא בצבור:

שהנזיר ועושה פסח הציץ מרצה בהם על טומאת הדם פי' וכל שכן על טומאת הבשר והאימורין ומ"מ זו שאמרו טומאת הדם הוא לדעת משנה ראשונה שהיו אומרין שדם קדשים היה מקבל טומאה אבל לענין פסק הלכה כמשנה אחרונה שאין דם קדשים מקבל טומאה כלל ואתה צריך לומר בה שהציץ מרצה על טומאת הבשר והאימורין ולא על טומאת הגוף אלא בפסח נדחה לפסח שני ובנזיר סותר מנינו על הדרך שהתבאר במקומו ומ"מ אם נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף הואיל ובשוגג היה:

וטומאת התהום פירשו ענינה בגמ' שלא ידע בה שום אדם בעולם אלא שהיתה טומאה נעלמת מן הכל כאלו היתה בתהום כגון שנפל כותל בלילה ואירע שהיה אדם תחתיה ומת שם ולא נודע לשום אדם בעולם וערב הפסח נתגלה התל ונמצא שם ונודע שאותו נזיר או עושה פסח עבר שם אבל כל שהטומאה נודעת אפילו לאחד שבסוף העולם אינה קרויה קבר התהום והוא הדין שבשאר זבחים ציץ מרצה על טומאת בשר ואימורין ומשום טומאת התהום הוא שתופשה בנזיר ועושה פסח שלא נאמרה טומאת התהום אלא באלו ואף באלו דוקא שנודע לו אחר שהביא קרבנותיו:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שביארנו שטומאת התהום הותרה בנזיר ועושה פסח כך הענין בכהן המקריב את קרבנותיהם שאם הקריב ואח"כ נודע שהוא טמא בטומאת התהום הורצה שהציץ מרצה טומאת התהום בנזירות ובפסח בכהן כבבעלים שבזבחים אלו ר"ל פסח ונזירות הותרה בין בבעלים בין בכהן הא אם נודע שנטמא בטומאה ידועה פסול ואף טומאת התהום לא הותרה בו אלא בטומאת מת אבל טומאת זיבה או טומאת שרץ ונבלה לא הותרה בכהן ואי אתה צריך לדון טמאות אלו אלא לענין זה בבעלים שאם שאם לענין פסח הרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואם בנזיר הרי אין סתירה במנינו אלא על ידי טומאת מת ואם בזיבה אף היא טומאת התהום שבבעלים הותרה בו:

לפי דרכך למדת שכל שטומאתו נעלמת מכל אדם נקרא טומאת התהום וזהו שראוי לומר טומאת התהום בזיבה שצריך למנות שבעה ואם היה בשביעי שלו הואיל וראוי לאכול לערב כגון שראה שתי ראיות שהוא זב לספירה שבעה ולא לקרבן ונמצא שאינו מחוסר כפורים שוחטין וזורקין עליו ואם שחטו וזרקו עליו ואח"כ ראה וסתר הציץ מרצה אלא שאינו אוכל ופטור מפסח שני וזו היא טומאת התהום שבו שהרי בשעת זריקה לא נודעה טומאה זו לשום אדם וכן הדין בשומרת יום כנגד יום שטבלה ביום השמור ששוחטין וזורקין עליה על סמך שלא תראה ותאכל לערב ואם ראתה אחר זריקת הדם פטורה מפסח שני שהציץ מרצה אלא שאינה אוכלת אבל זב בעל שלש ראיות ונדה וזבה הואיל וטעונין קרבן אין שוחטין עליהם בשביעי שלהם שהרי מחוסרי כפרה הם וצריכין להביאה בשמיני:

הפסח שנזרק דמו כו' פי' דוקא שנזרק דיעבד אבל לכתחלה אינו זורק אלא הדם ישפך והבשר ישרף ויביא פסח אחר ולא סמכי' אריצוי. ציץ לכתחלה וה"נ תנן לעיל ניטמא בשר ולחלב קיים אינו זרוק את הדם לכתחלה והכא אשמעי' שאם נזרק הציץ מרצה ובגמרא מדקדק על דיעבד דדוקא בשוגג אבל אם זרק במזיד לא הורצה וחייב להביא פסח אחר:

ירושלמי מתניתא שניטמא משירד לאויר הכלי אבל אם ניטמא עד שהוא מלמעלה נעשה כמקבל מים:

כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התחום או לא קשיא לי טובא ואפי' אם נמצא שהי' הכהן טמא בטומאה ידועה אמאי לא הורצה הוא תנן הפסח נשנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה וה"נ נהי דכהן טמא טימא את הקרבן בנגעו בו אמאי לא ירצה ציץ ולמה הוא שואל על טומאת התחום ונ"ל לתרץ דהיכא מרצה ציץ על טומאת בשר ודם היכא דכהן הוה טהור ונטמאו בשרץ אבם אם הי' הכהן טמא אינו מועיל הציץ מפני שהכהן הטמא מחלל את העבודה בקרבן יחיד והילכך בטומאה ידועה פשיטא לן דמחלל ובטומאת התהום מבעיא לן ומנא תימרא דכהן טמא מחלל עבודה דתנן בריש פ"ב דזבחים כל הזבחים שקבלו דמן זר אונן טבול יום ומחוסר כיפורים ומחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד ע"ג כלים וע"ג בהמה וע"ג רגלי חבירו פסל משמע פסל שאין תקנה לאותו קרבן דכי היכי דזר ואונן וערל וכיוצא בהן מחללין עבודה ואינה מועיל הציץ לרצות הה"נ טמא מחלל עבודה ואל מפני שניטמא הקרבן אלא שאין הטמא ראוי לעבודה ואמרי בגמרא טבול יום מנלן דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום אלמא אפי' טבול יום מחלל עבודה ואל מהני ציץ לרצוי עלי':

בד"ה בראשון כו' ולא כשמואל כו' דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מדחו כו' עכ"ל אף שיש לחלק לכאורה כדקאמר מאי עבדת ליה מה שאין כן הכא דעבדי ליה מיעוט טהורין מ"מ כיון דע"כ גלי לן קרא דרוב טהורין דוחין הטמאי מתים לפתח שני ולא רובן זבין וא"כ הכא בשליש טהורין ושליש זבין נמי נימא לא מדחו טמאי מתים לפסח שני דאדרבה נימא לחומרא דהגדילו טהורין על הזבין וה"ל כאילו רובן זבין ומיעוטא דטמאי מתים לא מדחו לפסח שני לסברת שמואל ויעשו אותו בראשון ועיין במהרש"ל בזה ודו"ק:

בד"ה נזרק דמו כו' מדרבנן מדמפליג בין שוגג כו' והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות דמאי פריך מההיא דקתני דציץ מרצה בין אשוגג ובין אמזיד דאימא התם מדאורייתא קאמר והכא מדרבנן קאמר דאינו מרצה בנודע וק"ל:

בא"ד ועוד הא לעיל תנן נטמא בשר וחלב קיים כו' היינו אפילו מדרבנן ונודע קודם זריקה כו' עכ"ל. יש לעיין בזה דמשמע מתוך שמעתין דלעיל דלא בעי תרתי וסגי בחלב קיים או בשר קיים ולא בעי ריצוי אלא בליתנהו תרווייהו וא"כ הכא במתני' דקתני הציץ מרצה ע"כ דהבשר וגם החלב נטמא ולכך בעי ריצוי ומאי קשיא ליה מהך דמתני' דלעיל דחלב קיים דלא בעי ריצוי ולכך אפילו בנודע הורצה אפי' מדרבנן בלא ריצוי ציץ ודקתני התם לא יזרוק לכתחלה היינו משום דאכילה מעכבא לכתחלה אפילו לר' נתן כדאמרי' לעיל ודו"ק:

בא"ד ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם כו' היינו להתיר בשר באכילה אבל פטור כו' עכ"ל ק"ק לפי' זה מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דההיא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבוהו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתני' דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן ודו"ק:

בגמ' ובמאי אי בנזיר כי ימות מת עליו אמר רחמנא וכו' כן צריך להיות:

רש"י בד"ה בראשון כו' וטהרו זבין עכשיו כו':

תוס' בד"ה בראשון כו' נראה לר"י דס"ל כו'. נ"ב פי' אף שיש לחלק ולומר דהתם משום לקיים ויעשו את הפסח במועדו אבל הכא נוכל לקיים במיעוט טהורים מ"מ נראה לר"י דסוף סוף מאחר שמצאו היכא שאין רוב טהורים שאין נדחין המועטין לפסח שני הוא הדין הכא וק"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה אי בנזיר כו' לאם שחט פסחו כדפרישית כו'. נ"ב פי' והוא עצמו טמא וק"ל:

תוס' ד"ה בראשון. עיין כה"ד נ"ל דסובר הר"י דטעמא דשמואל הוא דכיון דזבים לא עבדי לכן הוי המיעוט דט"מ במקום כל ישראל ועבדי בטומאה ה"נ כיון דזבים ל"ע הוויין הנשארים במקום כל ישראל וה"ל פלגא ופלגא והללו עושין לעצמן כו' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

ד"ה נטמא. בטומאת ספק. וכן לקמן בגמ' ד"ה בקרבנותיהן וד"ה אלא במת קרי לטומאת התהום טומאת ספק ועמש"כ (בסוטה כח) בתד"ה אינו דין:

תוס' ד"ה נזרק. וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות. ובתוי"ט ואפי' לר"י כו' בדבר הנאכל כו' הנ"מ לכתחלה כו'. לשונו אינו מדוייק דלכתחלה אפי' טומאת דם נמי לא והכי הל"ל דלר"י הציץ מרצה על האוכלין ג"כ רק דלכתחלה לא. ל"ש טומאת דם ול"ש ט"א עיין בסוגיא (בדף עז ועח) היטב ובמש"כ שם בס"ד:

בא"ד וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן כו'. וכתב הרש"א וה"ה כו' התם מדאורייתא כו' נראה דאשתמיטתיה דברי התוס' (ביבמות צ) ד"ה והא (במנחות כה ב) ד"ה ור"ש ע"ש ומש"כ לקמן בד"ה ונראה לריב"א ק"ק כו' לכאורה יקשה זה ג"כ על הסוגיא דמנחות שם דמקשה ב' הברייתות אהדדי וי"ל דשם אזלא אליבא דר"ח ביבמות שם דס"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה:

תוס' ד"ה אי בנזיר כו' נ"מ לאם שחט פסחו. ק"ל הא לשחוט לטמא כשר ולזריקה ובעלים כהן ומדין הזריקה בטומאה הא זהו האיבעיא ורוצה באמת לפשוט מזה דלכהן הותרה וכדאמרינן אלא לאו בכהן ובודאי אין חילוק בזה אם הזורק כהן הוא הבעלים או כהן אחר וצע"ג:

תוס' ד"ה אי בנזיר כו' לאם שחט פסחו.
לא זכיתי להבין, הא שחיטה כשרה בטמאים, ואי לזריקה הא זה רק בכהן, והיינו באמת הא דאמרינן אלא לאו בכהן, דפשיטא דאם בטומאת כהן לא אשתרי אין חילוק בין טומאת כהן בעלים או כהן אחר, וד' יאר עיני:

טהרה מדחיא. טומאה לשני כי עבדי ציבור בטהרה: בראשון לא עבדי. דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי: מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח''כ נודע שהוא טמא. הפסח או הדם: הציץ מרצה. ופטור מפסח שני: נטמאו. בעליו טומאת הגוף במת: אין הציץ מרצה. וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה: הנזיר. דכתיב ביה (במדבר ו) וכי ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין ולטמא למתים: ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל: נטמא גופו. בטומאת התהום בטומאת ספק כדמפרש בגמרא הרי זה מרצה דהלכה למשה מסיני היא דהותרה טומאת התהום להם כדאמר בגמרא ובתוספתא מפרש לה הכי כיצד אמרו לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. בתוספת' דזבחים: גמ' בין בשוגג בין במזיד. קס''ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג: בקרבנותיהן. דנזיר ועושה פסח הותרה לו אם נטמא גופו בספק טומאה וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה: כי גמירי. דטומאת התהום מותרת להם בבעלים הוא דגמירי אבל בכהן לא: או דילמא בזיבחא גמירי. בקרבנות הללו בפסח ובקרבנות נזיר גמירי דהותרה להם טומאת התהום של גוף הילכך לא שנא בבעלים ולא שנא בכהן: לא אמרו טומאת התהום. דהותרה בנזיר ועושה פסח: אלא במת בלבד. אבל שאר טומאות ספק לא הותרו: ובמאן. במי תארע טומאת התהום זו דשרץ דקאמר לא הותרה: אי בנזיר מי מהניא ביה. אפילו טומאות דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת קרבנותיו: וכי ימות עליו כתיב. פתע זה שוגג פתאום זה מזיד בכריתות (דף ט.): הניחא למאן דאמר. לקמן בפרק האשה (דף צ:): ה''ג אלא לאו בכהן: לעולם בבעלים. ובעושה פסח ודקשיא לך הא לא מהניא ביה טומאה אחריתי איכא טומאת זיבה שהיא שבעת ימים ואין שוחטים וזורקים עליו ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא והויא לה טומאת התהום ופסלא ביה:

בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורין כו'. נראה לר''י דס''ל כרב ולא כשמואל דאמר ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדת ביה דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מידחו טמאים לפסח שני: נזרק דמו ואח''כ נודע שהוא טמא כו'. פי' בקונטרס שהוא טמא הדם או הבשר וקשה לריב''א דבטומאת בשר ע''כ ציץ לא מרצה לאכילה אלא לפטור מפסח שני וכמ''ד הציץ מרצה על אכילות וכר' נתן דלא בעי אלא גברא דחזי וא''כ היכי דייק טעמא דנזרק ואח''כ נודע הא נודע ואח''כ נזרק לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח שני וע''כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן מדמפליג בין שוגג למזיד וכן אמר בהאשה רבה (יבמות דף צ. ושם) והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה ועוד הא לעיל (דף עח:) תנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם והיינו מדרבנן דמוקי לה כרבי נתן וא''כ הא דדייק רב לעיל אם זרק הורצה היינו אפילו מדרבנן ונודע קודם זריקה מיירי מדקאמר לא יזרוק ונראה לריב''א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם והא דדייק בגמ' הא נודע ואחר כך נזרק לא היינו להתיר בשר באכילה אבל פטור מלעשות פסח שני מיהו יש ליישב פירוש הקונטרס דהא דקאמר הציץ מרצה היינו להקטיר האימורין הא נודע ואח''כ נזרק לא מרצה להקטיר האימורים ופטור מפסח שני: הוא הדין נודע ואחר כך נזרק. וא''ת א''כ מאי דוחקיה דר' שילא לחלק בין טומאה לזריקתו כיון דלאו דווקא קתני במתניתין נזרק ואח''כ נודע ואומר ר''י דר' שילא לאו אהך קושיא אמרה אלא אמאי דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) אהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה מברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והכא אסיק ליה אגב תירוצא דרבינא: לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ. וא''ת היכי שייך טומאת התהום בשרץ והא לא מטמא אלא במגע וטומאת התהום אינה בגלוי אלא מכוסה וטמון בעפר בתבן או בצרור כדתניא לקמן (דף פא:) ויש לומר כגון שהכניס ידו בעפר ונגע: אי בנזיר וכי ימות מת עליו אמר רחמנא. תימה לר''י דילמא לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט קרבנות ונטמא דלא מרצי ציץ וכן קשה בסמוך דקאמר אלא למ''ד שוחטין וזורקין כו' הא מכל מקום נפקא מינה לאם שחט פסחו כדפי' ואומר ר''י דלא בעי למימר הכי דא''כ תיפשוט דבזיבחא גמירי לא שנא בבעלים ול''ש בכהן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד