דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

והא אמרת [בתחילת העמוד הקודם], כי בציבור אפילו רבי יהושע מודה?!

אלא לעולם רבי יוסי לא מיירי אלא ביחיד, וכך הוא פירושם של דברי רבי יוסי:

רואה אני את דברי רבי אליעזר, בדיעבד, שאם זרק את הדם אע"פ שאין בשר, הורצה.

ו"רואה אני את דברי רבי יהושע, לכתחילה.

ותמהינן: האיך נפרש: רואה אני את דברי "רבי אליעזר" היינו בדיעבד, והרי דיעבד אפילו רבי יהושע נמי מודה הוא שהורצה, ובזה לא נחלקו, ואין שייך לומר "רואה אני את דברי "רבי אליעזר"?!

דהרי קתני [בברייתא שהובאה לעיל סוף דף עז]: נטמא בשר או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים רבי אליעזר אומר, יזרק, רבי יהושע אומר, לא יזרק, ומודה רבי יהושע, שאם זרק הורצה.

ומשנינן: הא, בטומאה; הא, באבוד ושרוף.

ומפרשת הגמרא:

כי קתני: מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה, בנטמא הבשר או בשאר פסולים, כיון שהבשר עדיין קיים אלא שנפסל; שהרי לא מצינו שיאמר רבי יהושע "אם זרק הורצה" אלא על בשר שנטמא או נפסל או שיצא חוץ לקלעים.

אבל באבוד ושרוף שאין הבשר בנמצא כלל, לא הורצה לדעת רבי יהושע אפילו בדיעבד.

כי קאמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר בדיעבד, באבוד ושרוף, כי אף שבזה אין מודה רבי יהושע אפילו בדיעבד, רבי יוסי נחלק עליו, ומכשיר אף בזה בדיעבד.

מתניתין:

נטמא בשר הפסח ואפילו החלב קיים, הרי זה אינו זורק את הדם, ואפילו לדעת רבי אליעזר הסובר בכל הזבחים "יש דם אע"פ שאין בשר", כי הואיל והפסח עיקרו לאכילת אדם, אין זורקין את הדם אם אין בשר ראוי לאכילה.

אבל נטמא החלב ואילו הבשר קיים, הרי זה זורק את הדם, לכולי עלמא.

ובשאר מוקדשין אינו כן כפי שאמרנו ברישא, אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים, הרי זה זורק את הדם, ואפילו לרבי יהושע הסובר: אם אין בשר אין דם, הואיל והאימורין הרי קיימין. (*103)

גמרא:

אמר רב גידל אמר רב:

אם זרק את דם הפסח והיה הבשר טמא [104] הורצה, ואינו צריך להביא פסח שני.

ותמהינן: איך הורצה ונפטר מפסח שני, והא בעינן אכילה, והרי אין יכול לאכול בשר טמא?!

ומשנינן: אכילה לא מעכבא את כפרת הקרבן בדיעבד, ולפיכך נפטר מפסח שני. [105]

ותמהינן: והא כתיב בפרשת קרבן פסח: איש "לפי אכלו"?! ומשנינן: אין זה אלא למצוה ולכתחילה הוא שאמר הכתוב "לפי אכלו", אבל בדיעבד אינו מעכב את הכפרה.

ותמהינן: ואילו לעכב לא אמרה תורה?!

והתניא:

כתיב בפרשת קרבן פסח: ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת [לשון מנויין כמו "את מכסת הערכך", רש"י לעיל סא, א] נפשות איש לפי אכלו תכוסו [תתמנון, רש"י בחומש] [106] על השה, ודרשו חז"ל:

"במכסת": מלמד שאין הפסח נשחט אלא לשם מנויו, ללמדך, שאם נמנו עליו חבורה זו, לא ישחטנו לשם חבורה אחרת [גמרא סא א].

יכול שאם שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה, ואילו הפסח כשר, תלמוד לומר: איש לפי אכלו "תכוסו", [לעיל סא א, גרסינן: "במכסת תכוסו"], הכתוב שנה עליו לעכב. [107] והשתא תיקשי: והרי איתקש אוכלין למנויין כמאמר הכתוב: "במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו", ולמדנו מזה: כשם שהשחיטה לשם מנוייו מעכבת, כך השחיטה שלא לאוכלין כגון לחולה וזקן שאין ראויין לאכול פוסלת, ואפילו היו מנויין על הפסח.

והואיל והקפידה תורה בשחיטה לשוחטו לשם אוכלין, סברא הוא שכאשר אין לפסח אוכלין לגמרי כיון שנטמא, פסול הוא אף אם רק בשעת זריקה הוא שהיה טמא, כיון שהזריקה היא עיקר העבודה [תוספות], והאיך אמרת שהורצה אע"פ שנטמא הבשר?!

ומשנינן: אלא רב - הסובר, כי האכילה אינה מעכבת - דאמר כרבי נתן, דאמר: אכילת פסחים לא מעכבא. [ראה הערה (*107)]

ומפרשינן: הי רבי נתן?

אילימא הא רבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר: מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד, ואע"פ שאין בו כדי אכילת כזית לכל אחד, תלמוד לומר: ושחטו אותו "כל קהל עדת ישראל" בין הערבים, וכי כל הקהל שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד, אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד.

הרי שלדעת רבי נתן אכילת פסחים לא מעכבא, כי הלוא בפסח זה אין בו אכילת כזית לכל אחד.

ודחינן: דילמא שאני התם, כיון דאי מימשכי הני [לו היו מושכים את ידיהם מנויים מסויימים היתרים על מנין הראויים לאכול כזית] מלהיות מנויין על הפסח [תוספות] הרי חזי להני שלא משכו את ידיהם, ואי ממשכי הני [מנויים אחרים] הרי חזי להני [למנויים אחרים].

כלומר: והרי כל אחד ואחד יכול הוא לאכול אילו יימשך חבירו מלהיות מנוי על הפסח, נמצא שהקרבן ראוי הוא לכולם ד"הי מינייהו מפקת" [אינך יכול לומר על אף אחד מן המנויים כי הוא זה שאינו ראוי לאכול כזית וחבירו הוא שראוי], ולפיכך נחשבים כולם כאילו ראויים הם לאכול, ויצאו ידי חובת פסח, אבל נטמא הבשר לא שמענו מדברי רבי נתן. [108] אלא הא רבי נתן הוא דסבר אכילה לא מעכבא:

דתניא: נמנו עליו חבורה אחת והיה לכל אחד מהם כזית, וחזרו ונמנו עליו עוד חבורה אחרת עד שאין עכשיו כזית לכל אחד, כך הוא דינם:

הראשונים שבשעה שנמנו יש להם כזית, כדין נמנו, והרי הן אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני.

ואילו האחרונים שאין להם כזית בשעה שנמנו, הרי שלא כדין נמנו, ואין אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני, כי האכילה מעכבת, [נתבאר על פי מאירי].

רבי נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני, כיון שכבר נזרק הדם על כולם, והאכילה לא מעכבת.

ודחינן: אף מהא אין ראיה כי לדעת רבי נתן אכילה לא מעכבא, כי אכתי דילמא שאני התם, כיון דאי ממשכי הני הראשונים, חזי להו לאחרונים לאכילה, אבל בנטמא הבשר לא אמר רבי נתן.

ומפרשינן: אם כן דמשום כך הוא, ליתני בברייתא הטעם "הואיל וראויין לימשך", מאי "שכבר נזרק הדם", הרי שמע מינה כי לדעת רבי נתן בדם תליא מילתא, אבל אכילה לא מעכבא.

והדרינן לעיקר מילתיה דרב, ומקשינן:

מאי דוחקיה דרב [וכי מי דחקו לרב] דמוקים לה למתניתין דקתני "נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם", דהיינו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד הורצה ומשנתנו רבי נתן היא הסובר אכילה לא מעכבא.

והרי אדרבא נוקמה רב למתניתין כרבנן הסוברים אכילה מעכבא, ואפילו דיעבד נמי לא הורצה, כיון שאין ראוי לאכילה?!

ומשנינן: רב שפירש כן, כי מתניתין קשיתיה, כלומר: מן המשנה גופה הוכיח רב שהני מילי לכתחילה אבל בדיעבד לא.

שהרי: אמאי (תני) [תנן] במשנתנו: "אין זורק את הדם", ליתני "פסול"?!

אלא שמע מינה כפי שאמר רב: "אין זורק" רק לכתחלה, אבל דיעבד שפיר דמי.

ומפרשינן: ולרבי נתן: "איש לפי אכלו", למה לי, כלומר: מה דורש בו רבי נתן? [ואין לומר שהוא למצוה ולא לעכב, שהרי איתקש אוכלין למנויים, וכדאמרינן לעיל, תוספות].

ומשנינן: לרבי נתן, לא בא הכתוב אלא לומר: דבעינן גברא דחזי לאכילה [די שיהא האדם ראוי לאכילה] אבל הקרבן עצמו אין צריך אפילו שיהא ראוי לאכילה.

מאן תנא להא דתנו רבנן: שחטו לאוכליו כלומר: למנויים הראויים לאוכלו, וזרקו דמו שלא לאוכליו כגון לחולה וזקן שהיו מנויין עליו:

הרי הפסח עצמו כשר לזרוק את הדם ולהקטיר את האימורין [אבל לאכול את הבשר, לא - הכי קא סלקא דעתיה דהמקשה], ואדם יוצא בו ידי חובתו.

כמאן אתיא ברייתא זו, וכי נימא דברייתא זו רבי נתן היא הסובר: אכילת פסחים לא מעכבא, ולפיכך לא איכפת לן שאין הבשר ראוי לאכילה ולא; כרבנן הסוברים: אכילת פסחים מעכבא?! [נתבאר על פי רש"י, ותוספות פירשו באופן אחר].

ודחינן: אפילו תימא ברייתא זו רבנן היא הסוברים אכילת פסחים מעכבא!

כי אין כוונת הברייתא כסברת המקשה, שאין הבשר כשר לאכילה; אלא אף הבשר כשר לאכילה.

ומשום: דאין מחשבת אוכלין פוסלת כלל בזריקה [אלא בשחיטה] ואפילו לאכול את הבשר; כיון ד"איש לפי אכלו" לגבי שחיטה הוא דכתיב [דהא כתיב: איש לפי אכלו "תכוסו" דהיינו שחיטה, על פי רש"י זבחים כג, א].

מאן תנא להא דתנו רבנן:

הרי שהיה הבעלים של הפסח חולה שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה, ואפילו שהיה חלים [בריא] בשעת זריקה.

או שהיה חלים בשעת שחיטה, וחולה רק בשעת זריקה.

אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח, עד שיהא חלים וראוי לאכילה משעת שחיטה עד שעת זריקה, [ואין הדין תלוי במצב הבעלים לערב בשעת אכילה; כי החולה בין בשחיטה בין בזריקה הוי דיחוי בגופו, חזון איש זבחים סוף סימן ד].

כמאן אתיא ברייתא זו, וכי נימא רבנן היא הסוברים אכילת פסחים מעכבא, ולא רבי נתן הסובר אכילת פסחים לא מעכבא?

ודחינן: אפילו תימא רבי נתן היא, כיון דגברא דחזי לאכילה בעינן אפילו לדעת רבי נתן, והרי חולה לאו בר אכילה הוא; והטעם: דכי כתיב "איש לפי אכלו" אגברא כתיב, דליהוי גברא בר אכילה, אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי [רש"י].

מאן תנא להא דתנו רבנן:

שחטו בטהרה של הבעלים ואחר כך קודם הזריקה נטמאו הבעלים:

יזרק הדם בטהרה של כהנים וכלי שרת.

כלומר: מותר לזרוק את הדם, ואף על פי שהבעלים טמאים בשעת זריקה; ומכל מקום אין אומרים: הואיל והקרבן נזרק בטומאת הבעלים וקרבן הבא בטומאה הוא, אם כן אף על טהרת הכהנים וכלי השרת אין צורך להקפיד שהרי בלאו הכי בטומאה הוא בא; אלא יזרק בטהרה.

ואל יאכל לבעלי הפסח הבשר בטומאה שלהם.

הרי למדנו שזורקין את הדם כשהבעלים טמאים ואין ראויים לאכילה, וכמאן אתיא הך ברייתא, הסוברת, שאפילו גברא דחזי לאכילה לא בעינן?

אמר רבי (אליעזר) [אלעזר]: במחלוקת דרבי נתן וחכמים היא שנויה, ורבי נתן היא הסובר: אכילת פסחים לא מעכבא, ואפילו גברא דחזי לאכילה לא בעינן, [ראה הערה [109]].

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא הסוברים: אכילת פסחים מעכבא, ואפילו הכי יזרק הדם בטומאה, כי:

הכא במאי עסקינן: בציבור, שנטמאו רוב הציבור בין אכילה לזריקה [שמת הנשיא ונטמאו לו רוב ישראל, רש"י] דאפילו בטומאה נמי עבדי שמותרין הן לעשות ולאכול מעיקר הדין את הפסח אפילו בטומאה, ונמצאו הבעלים ראויים לאכילה, ולפיכך כשר הפסח, וכדמפרש ואזיל.

ותמהינן כדי לפרושי: אי מיירי בציבור, אמאי אין הבשר נאכל בטומאה?!

ומפרשינן: דאיסור דרבנן בעלמא הוא.

ומשום: דהרי אין הבעלים מותרין לאכול בטומאתם ואפילו בציבור, אלא במקום שעיקר הפסח בא בטומאה, דהיינו שנזרק הדם כשהיו הבעלים טמאין; אבל נזרק הדם בטהרה, ונטמאו הבעלים אחר כך, לא הותר לאוכלו בטומאה אפילו נטמאו רוב ציבור.

ואמרו חכמים: מאחר שפסח זה נשחט בטהרת הבעלים, וזריקתו בלבד היא שהיתה בטומאה, אין להתיר לאוכלו בטומאה, והטעם:

גזירה שמא לשנה הבאה יטמאו הבעלים אף לאחר הזריקה ואינם מותרין לאוכלו בטומאה, ויאמרו: וכי אשתקד לא נטמאנו בשעת האכילה ואכלנו אע"פ ששחיטתו בטהרה היתה, אם כן השתא נמי ניכול את הפסח בטומאה.

ולא ידעי, דאשתקד משום הכי הותר להם, כיון דכי איזדריק דם הפסח כבר בעלים טמאים הוו, ופסח הבא בטומאה הוא; אבל השתא הרי בעלים בשעת זריקה טהורין הוו, ואין זה פסח הבא בטומאה, ואסורים לאוכלו בטומאה. [110]

הערות

[104] לפי המבואר לעיל בגמרא, כי לדעת רבי יהושע האומר "אם אין בשר אין דם" מכל מקום "אם זרק הורצה", הרי שהדין האמור כאן הוא אפילו אם היה גם החלב טמא.

[105] במה דשקלינן וטרינן בסוגיתנו אם אכילת פסחים מעכבא יש לפרשו בשני פנים: א. האכילה עצמה מעכבת את הכפרה. ב. שיהא הבשר ראוי לאכילה, ואילו אכילה עצמה אינה מעכבת את הכפרה. וכתב הלחם משנה בפרק ג' מקרבן פסח הלכה ד' לבאר דברי הרמב"ם: "מאי דקאמר רב [בסוגייתנו] דאכילת פסחים לא מעכבא, הוא: שאפילו אם הבשר טמא בשעת זריקה לא איכפת לן מידי, ובהא לית הלכתא כוותיה, אלא צריך שבשעת זריקה יהיה ראוי לאכול; אבל אם בשעת זריקה ראוי לאכול, אע"פ שלא אכל אחר כן לא מעכבא". אלא שמדברי רש"י [צח, ב] שהביא הלחם משנה שם, אפשר יש ללמוד, כי האכילה עצמה מעכבת.

[106] ומיהו ברש"י זבחים כג, א ד"ה לפי אכלו, כתב: "תכוסו עליו דהיינו שחיטה".

[107] כלל הוא בקדשים: אם לא נשנה הדין פעמיים אינו אלא לכתחילה, ואם שנה עליו הכתוב, הרי זה אפילו דיעבד. *107. דברי הגמרא צריכים ביאור, דמשמע דהכי קאמר: לעולם לרבנן אכילת פסחים לא מעכבא, וכפי שהוכיחה הגמרא; מכל מקום רב סבירא ליה כרבי נתן דפליג. אמנם לפי מה שביארו התוספות הקושיא, שהואיל ושחטו שלא למנוייו פסול, סברא הוא, שאכילת פסחים מעכבת; על כרחנו צריך לומר שרבי נתן חולק על סברא זו, שהרי אף הוא מודה ששחטו שלא למנוייו פסול, כדמשמע בהדיא בהמשך הגמרא, ומכל מקום סבירא ליה שאכילת פסחים אינה מעכבת שלא כסברא זו. ואם כן מנין לנו שחכמים חולקים עליו בזה, עד שהוצרכנו לומר שרב כרבי נתן ולא כחכמים? ! וראה היטב מה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ולרבי.

[108] הקשו התוספות: והרי אין יכולין לימשך מן הפסח לאחר שחיטה, ואם כן אינו ראוי לאכילה. ותירצו: שכוונת הגמרא, שיש לומר שרבי נתן סבירא ליה כדעת הסוברים שיכולין המנויין למשוך את ידיהם עד הזריקה, וראה עוד שם. ותמה עליהם בספר משיב נפש: והרי סוף סוף בשעת זריקה כבר אין יכולין לימשך?! ומפרשינן: אם כן דמשום כך הוא, ליתני בברייתא הטעם "הואיל וראויין לימשך", מאי "שכבר נזרק הדם", הרי שמע מינה כי לדעת רבי נתן בדם תליא מילתא, אבל אכילה לא מעכבא. והדרינן לעיקר מילתיה דרב, ומקשינן: מאי דוחקיה דרב [וכי מי דחקו לרב] דמוקים לה למתניתין דקתני "נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם", דהיינו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד הורצה ומשנתנו רבי נתן היא הסובר אכילה לא מעכבא. והרי אדרבא נוקמה רב למתניתין כרבנן הסוברים אכילה מעכבא, ואפילו דיעבד נמי לא הורצה, כיון שאין ראוי לאכילה? ! ומשנינן: רב שפירש כן, כי מתניתין קשיתיה, כלומר: מן המשנה גופה הוכיח רב שהני מילי לכתחילה אבל בדיעבד לא. שהרי: אמאי (תני) [תנן] במשנתנו: "אין זורק את הדם", ליתני "פסול"? ! אלא שמע מינה כפי שאמר רב: "אין זורק" רק לכתחלה, אבל דיעבד שפיר דמי. ומפרשינן: ולרבי נתן: "איש לפי אכלו", למה לי, כלומר: מה דורש בו רבי נתן? [ואין לומר שהוא למצוה ולא לעכב, שהרי איתקש אוכלין למנויים, וכדאמרינן לעיל, תוספות]. ומשנינן: לרבי נתן, לא בא הכתוב אלא לומר: דבעינן גברא דחזי לאכילה [די שיהא האדם ראוי לאכילה] אבל הקרבן עצמו אין צריך אפילו שיהא ראוי לאכילה. מאן תנא להא דתנו רבנן: שחטו לאוכליו כלומר: למנויים הראויים לאוכלו, וזרקו דמו שלא לאוכליו כגון לחולה וזקן שהיו מנויין עליו: הרי הפסח עצמו כשר לזרוק את הדם ולהקטיר את האימורין [אבל לאכול את הבשר, לא - הכי קא סלקא דעתיה דהמקשה], ואדם יוצא בו ידי חובתו. כמאן אתיא ברייתא זו, וכי נימא דברייתא זו רבי נתן היא הסובר: אכילת פסחים לא מעכבא, ולפיכך לא איכפת לן שאין הבשר ראוי לאכילה; ולא כרבנן הסוברים: אכילת פסחים מעכבא? ! [נתבאר על פי רש"י, ותוספות פירשו באופן אחר]. ודחינן: אפילו תימא ברייתא זו רבנן היא הסוברים אכילת פסחים מעכבא ! כי אין כוונת הברייתא כסברת המקשה, שאין הבשר כשר לאכילה; אלא אף הבשר כשר לאכילה. ומשום: דאין מחשבת אוכלין פוסלת כלל בזריקה [אלא בשחיטה] ואפילו לאכול את הבשר; כיון ד"איש לפי אכלו" לגבי שחיטה הוא דכתיב [דהא כתיב: איש לפי אכלו "תכוסו" דהיינו שחיטה, על פי רש"י זבחים כג, א]. מאן תנא להא דתנו רבנן: הרי שהיה הבעלים של הפסח חולה שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה, ואפילו שהיה חלים [בריא] בשעת זריקה. או שהיה חלים בשעת שחיטה, וחולה רק בשעת זריקה. אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח, עד

[109] ואפילו טמא שדחאו הכתוב בפירוש לפסח שני ואינו ראוי לעשות בטומאה, לא דחאו הכתוב אלא כשהיה טמא בשעת שחיטה, אבל טמא בשעת זריקה אינו נדחה, הואיל וגברא דחזי לאכילה לא בעינן. ביאר רש"י: כי לדעת רבי אלעזר בדעת רבי נתן שאפילו גברא דחזי לאכילה לא בעינן; הרי שהברייתא הקודמת שהובאה בגמרא, כרבנן אתיא ולא כרבי נתן.

[110] ביאר החזון איש [סימן קכד לדף זה], כי אף מה שאמרו בברייתא: יזרק הדם בטהרה של כהנים וכלי שרת משום גזירה הוא. כי מעיקר הדין, כל שהפסח קרב בטומאה בשעת זריקה משום שהיו הציבור טמאים, אף הכהנים אין צריכים להיזהר בטהרת עצמם ובטהרת כלי השרת. אלא שכאן גזרו חכמים שיעשה בטהרת הכהנים, הואיל ויש לחוש שמא יבואו הבעלים לאכול את הבשר בטומאה.

הא אמרת [הרי כבר אמרת] בציבור אפילו ר' יהושע מודה.

אלא כך יש ליישב: גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע מדובר בקרבן יחיד, אלא שרואה אני את דברי ר' אליעזר בדיעבד, ודברי ר' יהושע לכתחלה. ומקשים: דיעבד אפילו ר' יהושע נמי [גם כן] מודה הוא, דקתני [ששנינו]: מודה ר' יהושע שאם זרק את הדם — הורצה ויצא בו.

ומשיבים: הא [זה, שמודה] הוא בטומאה, הא [זה שנחלק בו] באבוד ושרוף. ומסבירים: כי קתני [כאשר שנינו] מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מדובר כאן בנטמא, אבל באבוד ושרוף — לא, ואפילו בדיעבד. כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר בדיעבד הרי היא באבוד ושרוף. שבזה לא הודה ר' יהושע.

א משנה נטמא הבשר של קרבן הפסח וחלב קיים בטהרתו ואפשר להקטירו על המזבח — אינו זורק את הדם. ולהיפך: נטמא החלב והבשר קיים — זורק את הדם שהרי ראוי הבשר לאכילה. וכן הדין בקרבן פסח, שעיקרו לאכילה. למנויים עליו. אבל בשאר המוקדשים (קרבנות) אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים — זורק את הדם, שהרי מקצת הקרבן נמצא.

ב גמרא אמר רב גידל אמר רב: כשהבשר נטמא, אם זרק בכל זאת את הדם — הורצה, ואינו צריך לעשות פסח שני. ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] אכילת קרבן הפסח, ולא היתה כאן! ומשיבים: אכילה לא מעכבא [מעכבת] וגם אם אין אפשרות לאכול — הורצה.

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר]: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו" (שמות יב, ד) הרי שהקפידה על אכילת הפסח?! ודוחים: פסול זה נאמר למצוה בלבד. שלכתחילה צריך לעשות כן, אבל בדיעבד אינו מעכב.

ושואלים: ולעכב לא נאמר? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "במכסת נפשות תכוסו על השה "מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו שנכנסו מראש למכסת הנפשות. יכול שחטו שלא למנויו יהא רק כעובר על המצוה אבל כשר בדיעבד — תלמוד לומר: "איש לפי אכלו תכסו" הכתוב שנה עליו כדי לעכב.

ואיתקש [והוקשו, הושוו] בכתוב אוכלין (הראויים לאכול, ולא חולה או זקן) למנויין, ולכן הפסול במנויין שאינם אוכלים פוסל גם באוכלים, וקשה לרב!

אלא יש לומר כי רב שאמר דבריו כר' נתן הוא שאמרם, שאמר ר' נתן: אכילת פסחים לא מעכבא [מעכבת] והיא מצוה לעצמה ואינה מעכבת שיצא ידי חובה.

ושואלים: הי [איזה] ר' נתן? כלומר: היכן פירש שיטתו זו? אילימא הא [אם תאמר דבר זה] של ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בדיעבד בקרבן פסח אחד — תלמוד לומר: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו) ושאל: וכי כל הקהל שוחטין ומצוה שכל יחיד ישחט? והלא אין שוחט אלא אחד בשביל כל החבורה! אלא שימוש הלשון שבפסוק זה מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ונחשב כאילו כולם שחטו אותו וכולם יוצאים בו, אף שאין כולם יכולים לאכול ממנו כזית.

ודוחים: אינו דומה, דילמא שאני התם [שמא שונה שם] דאי ממשכי הני חזי להני, ואי ממשכי הני חזי להני [אם ימשכו אלה חלק מן המנויים עליו את ידיהם ממנו יהיה ראוי לאלה, ואם ימשכו אלה יהיה ראוי לאלה] שאף שאין כל ישראל כאחד יכולים לאכול את קרבן הפסח הזה, מכל מקום ראוי הוא לכל אחד ואחד בפני עצמו!

אלא הא [דבר זה] של ר' נתן דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נמנו עליו על הפסח בני חבורה אחת, וחזרו ונמנו עליו עוד חבורה אחרת, ונתרבו כל כך שאין הפסח מספיק לכולם, ראשונים שיש להן כזית לכל אחד מן הפסח אוכלין — ופטורין מלעשות פסח שני, אחרונים שאין להם כבר כזית כל אחד אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני,

ר' נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני, שכבר נזרק הדם ויצאו כולם ידי חובתם. משמע שלר' נתן אין אכילה מעכבת.

אכתי [עדיין] מקשים: דילמא שאני התם [שמא שונה שם] דאי ממשכי הני חזי להו [שמא ימשכו אלה הראשונים את ידם יהיה ראוי להם לאחרונים]. את הקושיה הזו דוחים: אם כן, אם זה הוא הטעם ליתני [שישנה] הואיל וראויים לימשך [להימשך], מאי [מה טעם] ההדגשה שכבר נזרק הדם? שמע מינה [למד מכאן] בדם תליא מילתא [תלוי הדבר] אבל אכילה לא מעכבא [מעכבת].

ושואלים: מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין [מה הדוחק שמביא את רב להעמיד להסביר את משנתנו] שכוונתה שזורק את הדם לכתחלה, וכשיטת ר' נתן? נוקמה כרבנן [נעמיד נסביר את המשנה כשיטת חכמים], ונאמר שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא יוצא? ומשיבים: רב מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו] אמאי תני [מדוע שנה] "אין זורק את הדם"? ליתני [שישנה] פסול. אלא שמע מינה [למד מכאן] מדיוק הלשון: אין זורק משמעו — לכתחלה, אבל דיעבד — שפיר דמי [יפה].

ושואלים: ולר' נתן, פסוק זה "איש לפי אכלו" למה לי לשם מה צריך הוא, אם אכילה אינה מעכבת? ומשיבים שאף לדעת ר' נתן נצרכה, דבעינן גברא דחזי [שצריכים אנו אדם הראוי] לאכילה, שאם אינו ראוי כלל לאכילה כגון: חולה או זקן — אינו יוצא בקרבן.

ג על פי הדברים שאמרנו דנים: מאן תנא להא [מי שנה דבר זה] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: שחטו לאוכליו (הראויים לאוכלו) וזרקו דמו שלא לשם אוכליו — הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו. כמאן [כשיטת מי] נימא [האם נאמר] כשיטת ר' נתן היא שאין אכילה מעכבת, ולא רבנן?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] רבנן [כשיטת חכמים], אלא שהכל מודים כי אין מחשבת אוכלין שאינם ראויים פוסלת בזריקה, אלא בשעת שחיטה בלבד.

ועוד דנים: מאן תנא להא [מי שנה דבר זה] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: הרי שהיה חולה בשעת שחיטה ואינו יכול לאכול וחלים (בריא) בשעת זריקה, או חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה — אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה. כמאן [כשיטת מי הוא] נימא רבנן היא [נאמר כשיטת חכמים] המקפידים על אכילת הפסח ולא כשיטת ר' נתן? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' נתן ואף לדעתו גברא דחזי [איש הראוי] לאכילה בעינן [צריכים אנו].

ועוד דנים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה דבר זה ששנו חכמים]: שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים — יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה. כמאן [כמי]

אמר ר' אלעזר: דבר זה במחלוקת שנויה, כלומר אינו כדעת כל החכמים אלא כשיטת ר' נתן היא שאכילה אינה מעכבת. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] כשיטת רבנן היא. הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בציבור שנטמא רוב הציבור, שאפילו בטומאה נמי עבדי [גם כן עושים] והלכה זו כדברי הכל.

ומקשים: אי בציבור אמאי [אם בצבור מדוע] אין הבשר נאכל בטומאה? הלוא טומאה לפחות דחויה בצבור, וכל הקהל אוכל פסח טמא! ומשיבים איסור זה משום גזירה מיוחדת היא שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה, ויאמרו: אשתקד [בשנה שעברה] האם לא נטמאנו ואכלנו? שהרי כשהכל טמאים היו, הפסח נעשה ונאכל בטומאה. השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] בטומאה, ולא ידעי [ואינם יודעים] ההבדל דאשתקד כי איזדריק [שבשנה שעברה כאשר נזרק] הדם, הבעלים טמאים הוו [היו], השתא [עכשיו, השנה] בעלים טהורים הוו [הם] שנטמאו רק לאחר זמן זריקת הדם ופסח שנעשה בטהרה אסור לאוכלו בטומאה, אפילו הכל טמאים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Didn’t you say that with regard to an offering involving the public, even Rabbi Yehoshua concedes that ritual impurity is permitted?

Rather, Rabbi Yosei’s statement should be understood differently. When he said: I see as correct the statement of Rabbi Eliezer, he was referring to after the fact. When he said: I see as correct the statement of Rabbi Yehoshua, he meant ab initio. The Gemara asks: After the fact Rabbi Yehoshua also concedes, as it teaches: Rabbi Yehoshua concedes that if one sprinkled the blood, it was accepted and the offering is valid.

The Gemara responds: This case is with regard to ritual impurity, and that case is with regard to an offering that was lost or burned. The Gemara explains: When it teaches that Rabbi Yehoshua concedes that if one sprinkled the blood it is accepted, that is with regard to a case in which the meat of the offering became impure; but with regard to a case where the meat of the offering was lost or burned, he does not agree, even after the fact. When Rabbi Yosei said: I see as correct the opinion of Rabbi Eliezer after the fact, that was with regard to cases in which the meat was lost or burned, with regard to which Rabbi Yehoshua did not concede to Rabbi Eliezer.

MISHNA: If the meat of the Paschal lamb became ritually impure, and the fat remains pure and may be burned on the altar, one may not sprinkle the blood. On the other hand, if the fat became impure and the meat remains pure, one may sprinkle the blood because the meat remains fit to be eaten. This is the halakha with regard to a Paschal lamb, whose primary purpose is to be eaten by those who have registered for it. However, with regard to other offerings it is not so. Rather, although the meat has become impure and the fat remains pure, one may sprinkle the blood, because part of the offering still remains valid.

GEMARA: Rav Giddel said that Rav said: If one sprinkled the blood despite the fact that the meat was ritually impure, it was nonetheless accepted; one is not obligated to observe the second Pesaḥ. The Gemara asks: Don’t we require that the Paschal lamb be eaten, which could not occur in this case? The Gemara answers: Failure to engage in eating the offering does not preclude it from being accepted.

The Gemara asks: Isn’t it written: “And if the household be too little for a lamb, then he and his neighbor who is close to his house shall take one according to the number of the souls; according to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4)? This indicates that the Torah requires one to eat the Paschal lamb. The Gemara responds: This verse is stated as a mitzva only. It should be fulfilled, but it does not preclude acceptance of the offering.

The Gemara asks: And was it not stated to preclude acceptance of the offering if it cannot be eaten? Wasn’t it taught in a baraita: “According to the number of the souls”; this teaches that the Paschal lamb is slaughtered only for those who have registered for it and have thereby included themselves in advance in the number of the souls? I might have thought that if one slaughtered it for those who have not registered for it, he is merely like one who violates a mitzva, but the offering is still valid after the fact. Therefore, the verse states: “According to every man’s eating you shall make your count”; the verse repeated that the Paschal lamb is eaten only by those registered in order to underscore that failure to register precludes the offering from being valid.

And those who are able to eat the offering, as opposed to the sick or elderly who are unable to eat it, are juxtaposed in the verse to those who registered. Therefore, just as a Paschal lamb is disqualified if it is slaughtered for those who did not register for it, it is disqualified if it cannot be eaten. This poses a difficulty for the opinion of Rav.

The Gemara answers: Rather, Rav said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who said that failure to engage in eating the Paschal lamb does not preclude one from fulfilling one’s obligation to bring the offering, as the eating is a separate mitzva.

The Gemara asks: Which statement of Rabbi Natan is this referring to? If we say it is this statement of Rabbi Natan, as it was taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that all Jews may fulfill their obligation after the fact with one Paschal lamb? The verse states: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). He asked: And does the entire assembly slaughter it? Is it a mitzva for each individual to slaughter his own Paschal lamb? Is it not true that only one person slaughters for the entire group? Rather, this formulation of the verse teaches that all Jews may fulfill their obligation with one Paschal lamb. It is considered as though they all slaughtered it and fulfilled their obligation, although they cannot all eat an olive-bulk of the offering.

The Gemara responds that this is not comparable to the case at hand: Perhaps it is different there, as, if these withdraw from the offering, it is fit for those, and if those withdraw it is fit for these. Although it is impossible for all Jews to partake of the same offering, the offering is fit for each individual, who could eat an olive-bulk of it if enough other people would withdraw.

Rather, it is this statement of Rabbi Natan, as it was taught in a baraita: If one group registered for a Paschal lamb and then another group registered for it, and there was not enough meat to allow each person to eat an olive-bulk, the first ones, who have an olive-bulk of the Paschal lamb for each person, eat and are exempt from performing the ritual of the Paschal lamb on the second Pesaḥ; the latter ones, who do not have an olive-bulk available from the Paschal lamb for each person, do not eat and are obligated to perform the ritual of the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

Rabbi Natan says: Both these and those are exempt from performing the ritual of the Paschal lamb on the second Pesaḥ, as the blood has already been sprinkled. Therefore, they have all fulfilled their obligation. This indicates that, according to the opinion of Rabbi Natan, eating is not essential.

The Gemara responds that one can still ask: Perhaps it is different there, as, if these members of the first group withdraw, it is fit for the members of the second group. The Gemara rejects the question: If so, let it teach that the second group is exempt from the second Pesaḥ since the members of the first group are fit to withdraw. What is the reason for the statement of the baraita that the blood has already been sprinkled? Learn from this that the matter depends on the blood, but failure to engage in eating the Paschal lamb does not preclude one from fulfilling his obligation.

The Gemara asks: What compelled Rav to establish the mishna as teaching that the blood may not be sprinkled on the altar ab initio, in accordance with the opinion of Rabbi Natan? Let us establish the mishna in accordance with the view of the Rabbis and say that even after the fact, no, one does not fulfill his obligation. The Gemara answers: Rav had difficulty with the mishna: Why does it teach that one may not sprinkle the blood? It should teach that the offering is disqualified. Rather, learn from this use of language that one may not sprinkle the blood on the altar ab initio, but after the fact it seems well.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Natan, why do I need the phrase “according to every man’s eating,” if it does not teach that the eating is essential? The Gemara answers: It is necessary, even according to the opinion of Rabbi Natan, to teach that we require a person who is fit for eating. Although it is possible to fulfill one’s obligation without actually eating the Paschal lamb, if one is physically unable to eat some of it, e.g., one who is sick or elderly, he does not fulfill his obligation.

The Gemara raises a discussion based on the views cited above. Who is the tanna that taught this baraita? As the Sages taught: If one slaughtered it for individuals who are able to eat it and sprinkled its blood for individuals who cannot eat it, the Paschal lamb itself is valid, and one fulfills his obligation with it. In accordance with whose opinion is this baraita? Let us say it is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who holds that eating is not essential, and not in accordance with the opinion of the Rabbis?

The Gemara rejects this suggestion: The baraita can be understood even if you say it is in accordance with the opinion of the Rabbis. Everyone agrees that improper intent pertaining to those who will eat the offering disqualifies the offering only if it occurs during the slaughter; it does not disqualify the offering if it occurs during the sprinkling of the blood.

The Gemara asks: Who is the tanna that taught this baraita? As the Sages taught: With regard to one who was sick and not able to eat meat at the time of the slaughter and was healthy at the time of the sprinkling of the blood, or one who was healthy at the time of the slaughter and sick at the time of the sprinkling of the blood, one may not slaughter or sprinkle blood for him until he is healthy from the time of slaughter until the time of the sprinkling of the blood. In accordance with whose opinion is this? Let us say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that eating the Paschal lamb is essential, and not in accordance with the opinion of Rabbi Natan. The Gemara rejects this suggestion: The baraita can be understood even if you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, because even Rabbi Natan holds that we require a person who is fit for eating.

The Gemara records a further discussion: Who is the tanna that taught this baraita? As the Sages taught: If one slaughtered the Paschal lamb in ritual purity, and after that the owners became ritually impure, the blood should be sprinkled in purity and the meat should not be eaten in impurity. In accordance with whose opinion is this baraita?

Rabbi Eliezer said: This halakha is subject to dispute, and it is taught in this baraita in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who holds that eating is not essential, and not in accordance with the opinion of the Rabbis. And Rabbi Yoḥanan said: The baraita can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. With what are we dealing here? With a situation in which the majority of the public is ritually impure, in which case everyone agrees that they perform the ritual of the Paschal lamb even in a state of impurity.

The Gemara asks: If it is in a case involving the public, why is the meat not eaten in a state of impurity? When the majority of the public is impure, they may sacrifice and even consume the Paschal lamb. The Gemara answers that this prohibition is due to a rabbinic decree lest the owners become impure after the sprinkling of the blood, and they will say: Last year, didn’t we become impure, and nevertheless we ate the Paschal lamb? Now too, we will eat. And they will not know that last year, when the blood was sprinkled the owners were already impure, and therefore the offering could be consumed in a state of impurity. Now, the owners were pure when the blood was sprinkled and became impure only afterward, and a Paschal lamb sacrificed in a state of purity cannot be eaten in a state of impurity, even if everyone is impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איני והא מדקתני ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה כלומר בדיעבד אפי' ר' יהושע מודה ומה הוצרך ר' יוסי לומר רואה אני דברי ר' אליעזר בדיעבד והוא דברי הכל הוא אמרינן מודה בדיעבד בנטמא בלבד אבל באבוד ושרוף פליג ר' יהושע דאפילו דיעבד לא הורצה ואאבוד ושרוף אומר ר' יוסי רואה אני דברי ר' אליעזר דאיעבד הורצה וכר' אליעזר ולכתחלה לא יעשה כר' יהושע:
אית לן למימר כיון דסוגיא דשמעתין ס"ד דציץ מרצה על אכילות אמאי תני הני חמשה דברים דתנינן במתני' אין נאכלין אית לן למימר הא דאמרי' דציץ מרצה על אכילת לאו להתירן להאכל בטומאה הוא דתני אלא לדברים אחרים כגון הא דתנינן במנחות נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרים ר' יהודה אומר שניהם ישרפו וחכ"א הטמא בטומאתו והטהו' יאכל ואמר רב פפא עלה בציץ מרצה על אכילות פליגי רבנן סברי כיון דאלו נאכל והציץ מרצה עליהן כטהורין חשבינן להו הלכך אותם שלא נטמאו אינן נפסלין בטומאות אלא הטהורין נאכלין והטמאין נשרפין. וסוגיא דשמעתא נמי אהאי אורחא אית לן לאסוקה:

נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא חלב כו' אמר רב אם זרק הורצה ואע"פ שהבשר טמא אכילת פסחים לא מעכבא איני והכתיב איש לפי אכלו למצוה אבל לעכב לא והתניא במכסת מלמד כו' אמר רב דאמר כר' נתן דסבר כל ישראל יוצאין בפסח אחד וכי כל ישראל אוכלין מפסח אחד אלא ש"מ אכילת פסחים לא מעכבא ודחי' להא ודילמא שאני התם דאי ממשכי הני חזי להני ואי ממשכי הני חזי להני אלא הא ר' נתן דתניא נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו ראשונים שיש להם כזית (חייבין לעשו' פסח) אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני האחרונים שאין להם כזית חייבין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם ש"מ לר' נתן אכילת פסחים לא מעכבא ומאי דוחקיה דרב לאוקמה למתני' דקתני אינו זורק לכתחלה הוא דאינו זורק הא אם זרק הורצה ואליבא דר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא נוקמה אפילו דיעבד אם זרק לא הורצה דבעינן אכילת פסחים מעכבא [ובסוף שחיטת קדשים אמר רבא [בגליון רבינא] אכילת פסחים מעכבא] מדרבה בר רב הונא דאמר וכן ששמע אחר שקיעת החמה ואוקימ' ש"מ אכילת פסחים מעכבא ודייק רבא מדקתני אינו זורק ולא קתני נטמא הבשר והחלב קיים פסול ש"מ לכתחלה הוא דאינו זורק ואם זרק דאיעבד הורצה האי תנא סבר אכילת פסחים לא מעכבא:

ור' נתן האי איש לפי אכלו למה לי אמר לך בעינן גברא דחזי לאכלו ואי לא אכיל לא חיישינן והא דת"ר שחטו לאכליו לזרוק דמו שלא לאכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא ידי חובתו נימא ר' נתן היא ולא רבנן אפילו תימא רבנן אין מחשבת אוכלין בזריקה והא דת"ר שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו בעליו יזרק הדם בטהרה ואין הבשר נאכל בטומאה אינה לדברי הכל אלא במחלוקת שנויא ור' נתן היא ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן והא מתניתא בציבור היא דעבדו בטומאה ואמאי אין הבשר נאכל גזרה שמא יטמאו בעליו לאחר זריקה ויאמרו אשתקד זמנינו ואכלנו השתא נמי ניכול ואינהו לא ידעו דאשתקד נטמאו קודם זריקה ונזרק הדם והן טמאין והשתא בשעת זריקה טהורין הן ואין רשאין לאכלו בטומאה אחרי שנזרק הדם והן טהורין:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשין אינו כן אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם אמר הר"ם כבר ידעת כי קרבן פסח לא בא אלא לאכילה ולפיכך אם נטמא הבשר אינו זורק את הדם כי לא נסמוך אלא על אכילת בשר:

אמר המאירי נטמא הבשר פי' בקרבן הפסח הוא אומר כן שאם נטמא בשר הפסח אינו זורק את הדם אע"פ שהאימורין טהורים שהרי עיקרו אינו בא אלא לאכילה ואין כאן אכילה וז"ש הפסח בא בטומאה ונאכל בטומאה פירושה בקרבן צבור כגון שהיו רוב צבור או הכהנים או כלי שרת טמאין במת אבל זה ששאר הפסחים טהורים ושלו נטמא אינו בא ולא נאכל בטומאה אחר שאין שם אכילה ופי' בגמ' שלדעת חכמים אף זה אם זרק לא הורצה שאכילת פסחים מעכבת ומזקיקתו לפסח שני ואם נטמא החלב ושאר האימורין והבשר טהור זורק את הדם לכתחלה שהרי עיקרו לדבר הנאכל ממנו ובשאר קדשים אינו כן אלא אפילו נטמא בשר והחלב טהור זורק לכתחלה אף ביחיד כמו שביארנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שפרשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין הפסח נשחט אלא למנוייו ר"ל אותם שנמלכו להתמנות עליו כשהוא חי וכל ששחטו שלא למנוייו פסול וכן אין שוחטין אותו אלא לאוכליו אבל לא על שם בני אדם שאין ראוין לאכלו כגון חולה וזקן ואם עשה כן פסול שהאכילה מעכבת כמו שהתבאר:

מאחר שהאכילה מעכבת אין נמנין על הפסח אלא בכדי שיהא בו אכילת כזית לכל אחד מן המנויים ואם נמנו ביתר מכן לא יצאו וכן אין היחיד שוחט את הפסח לעצמו אא"כ ראוי לאכול את כלו ואם שחט פסול ואף בראוי לאכול את כלו מצוה לשחטו עם אחרים שנאמר יעשו אותו נמנו עליו בכדי שיש יתר מכזית לכל אחד יכולים להוסיף בחבורתם עד שלא נשחט ולא עוד אלא שהמנויים יכולים למשוך ידיהם מזה ולימנות על אחר הא משנשחט אין מושכין ידיהם ממנו ואין מוסיפין אחרים במנינם נמנו עליו בכדי שיש בהם יותר מכזית וחזרו ונמנו עמהם אחרים עד שאין עכשיו כזית לכל אחד אותם שנמנו עליו תחלה כראוי נמנו והם אוכלים ויוצאים אבל האחרונים נמנו שלא כראוי ואין אוכלין ונדחין לפסח שני:

שחטו לאוכלים על דעת שיעשה אחת משאר עבודות כגון זריקה וכיוצא בה לשם מי שאינו יכול לאכול או שעשה כן ר"ל ששחט לאוכלין וזרק שלא לאוכלים כשר שאין מחשבת אכילה פוסלת בזריקה כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ היה הוא בריא בשעת שחיטה ובשעת זריקה חלה ואינו ראוי לאכול אין זורקין עליו ואין צריך לומר חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה עד שיהא בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה:

זה שביארנו במשנתנו שהפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שטומאת מת דחויה בצבור ומקריבין פסחיהם ואוכלים דוקא שנטמאו קודם זריקת הדם אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם אינו נאכל הא נטמאו קודם זריקת הדם אע"פ שכבר נשחט בטהרה ונטמאו בין שחיטה לזריקה נאכל בטומאה מן הדין אלא שחכמים גזרו עליו כלל שלא ליאכל מחשש שמא יבאו לאכול אף כשנטמאו לאחר זריקה הא כל שנטמאו קודם שחיטה אין גזירה כלל:

והא כתיב איש לפי אכלו תכוסו כו' פי' וקס"ד השתא דכי היכי דמחשבת אוכלין מעכבת הה"נ אכילה מעכבת ואע"ג דבפירקין לעיל אמרון דר' אליעזר סבר דאכילת פסחים לא מעכבא ואפ"ה ס"ל דמחשבת אוכלין מעכבא הה"נ אכילה מעכבא ואנו מחזרים רב דאמר לא מעכבא אלא אנן פשרינן טעמי' הכי אמאי אמר דהזאה לא מעכבא משום דסבר דאכילת פסחים לא מעכבא ולהכי אמר רב דאמר כר' נתן:

דילמא שאני התם דחי מימשכי הני חזי להני כו' פי' לעולם אימא לך דאכילה מעכבא ואם שחטו לשם כולם פסול דהא לית בי' כזית לכל חד וחד והכא דכשר משום דדמי כאלו אמר הריני שוחטו לשם כל אותן הראויין לאכול ממנו כזית ואל סימן מי ומי דכל חד וחד מצי למימר עלי נשחט אבל כשניטמא דלא חזי כלל לעולם אימא לך דאכילה מעכבא.

ומאי דוחקי' דרב לאקומי כר' נתן ולכתחלה לוקמה כרבנן ודיעבד פי' נ"ל דאפי' רבנן מודו במתני' דאם זרק הרוצה דאכילת פסחים לא מעכבין דעד כאן לא פליגי אלא בדליכא כזית לכל חד וחד אבל בניטמא מודו דציץ מרצה על טומאת בשר ועושה אותו כאלו הי' טהור ולבסוף מסיק דרב דאמר כר' יהושע לא מצאנו שום תנא שיאמר בניטמא שאם זרק לא הורצה מפני שהציץ מרצה אלא מושם דבעי לאקומי רב דאמר כר' נתן מקשה לי' הכי שיאמר רב אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבי כדאמרי רבנן הכא:

רב. מתני' קשיתי' כו' פי' רבותא עושה רב דדייק הכי מגופה דמתנ'י דסיפא דמתניתן תני בפירוש לקמן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דאלמא לכתחלה לא יזרוק אבל אם זרק הורצה ואין לומ4ר דההוא בדם מיירי אבל אם ניטמא אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבא דמדקתני התם ניטימא הגוף אין הציץ מרצה ש"מ דטמא דרישא בין אדם בין אבשר קאמר דאי ס"ד דבשר לא אדמפליג בין טומאת הפסח לטומאת הגוף ליפלוג וליתני בדידי' בין דם לבשר אלא לאו ש"מ גם ניטמא בשר הורצה שהציץ מרצה על טומאת הדם והבשר ונתברר דליכא שום תנא דסבר שאם ניטמא בשר וזרק שלא הורצה דאע"ג דאכילת פסחים מעכבא הציץ מרצה עליו ועושה אותו כאלו הי' טהור לרצות אע"ג דלא חזי לאכילה:

עד שיהא חלום משעת שחיטה עד שעת זריקה פי' ולא בעינין עד שעת אכילה שאם הי' בשר בעת הזריקה אע"פ שניטמא טומאת הגוף שאינו יכול לאכול כבר הורצה ולא אמרי' דאכילה מעכבא אלא קודם זריקה אבל לאחר זריקה כבר הורצה:

בד"ה כי מודה בנטמא משום דציץ מרצה עכ"ל דמה"ט מחלק ר' יהושע בין נטמא ובין אבוד ושרוף דהכא ליכא לפרושי כפירש"י לעיל דטומאה הותרה דהא ביחיד קמיירי וק"ל:

בד"ה ולעכב לא כו' אבל כשאין לו אוכלין כו' סברא הוא דפסול כו' כיון דבשעת כו' אפילו אמחשבה עכ"ל ק"ק דע"כ ר"א דסבר לקמן לר"נ דלא בעי גברא חזי בזריקה אלא בשחיטה ע"כ לית ליה האי סברא וע"ק אברייתא דלקמן דחלים בשעת שחיטה וחולה בזריקה קאמר המקשה נימא רבנן ולא ר' נתן והיאך ס"ד למימר הכי הא כיון דבעי גברא חזי לאכילה ע"כ אפילו בשעת זריקה הוא כמ"ש התוספות הכא ודו"ק:

רש"י בד"ה ובמוקדשים כו' דהא תרתי איכא מתיר כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה פסח עצמו כשר. לזרוק דמו. לכאורה ה"נ להגיה זריקת דמו. ואולי היה גירסתו בגמרא שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלל"א כאשר הביאו גי' זאת התוספות לעיל (ס"א בד"ה שחטו):

תוס' ד"ה ולר"נ (בסופו). דיוצאין בפסח אחד. כצ"ל:

תד"ה כי מוד' בנטמא דציץ מרצה. תמוה לי הא קתני בברייתא ג"כ נפסל ויצא לחוץ לקלעים דבזה ל"ש ריצוי ציץ ואעפ"כ קאמר עלה ומודה ר"י דאם זרק הורצה:

(עח רע"ב) כי קתני מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה בנטמא.—פירש"י משום דאיתיה בעינא, אבל בתוספות פירשו משום דציץ מרצה. ויש לעיין דהא לעיל (עז ב) הוכיחו בתלמודא, דלר' יהושע אין הציץ מרצה על העולין ועל האכילות.

אלא. תרווייהו ביחיד והא לכתחלה והא דיעבד והא דקתני אם זרק הורצה ואוקימנא ביחיד ה''מ דמודה רבי יהושע בדיעבד כשנטמא דהא עלה קאי ומשום דאיתיה בעינא אבל באבוד ושרוף לא ור' יוסי אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשירה: מתני' נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם. אפי' לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי: ובמוקדשין אינו כן. אפילו לר' יהושע שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח: גמ' הורצה. ופטור מלעשות פסח שני: לא מעכבא. כפרה בדיעבד: אוכלין. חולה וזקן: רב. דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמר כר' נתן: יוצאין בפסח אחד. ואע''פ שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילה לא מעכבא: דאי מימשכי הני. מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד חזי להני הנשארים: ואי מימשכי הני כו'. אישתכח דחזי לכולהו דהי מינייהו מפקת הלכך אע''ג דלא אימשיך חד מינייהו פטורין אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד: נימנו עליו. עד שהיה כזית לכל אחד: ומאי דוחקיה דרב. לאוקמא למתני' כר' נתן דלא מעכבא ולמימרא דמתני' לכתחילה קאמר הא אם זרק הורצה: נוקמה כרבנן. ונימא דמתני' אפי' בדיעבד פסול: פסח עצמו כשר. קס''ד לזרוק דמו ולהקטיר חלבו אבל לאכילה לא וקתני ואדם יוצא בו ידי חובתו: אין מחשבת אוכלין. חולה וזקן בזריקת דם דאיש לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב: חלים. בריא: גברא דחזי לאכילה בעי'. דכי כתיב איש לפי אכלו אגברא כתיב דליהוי גברא בר אכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי: יזרק בטהרה. בכהנים וכלי שרת טהורין: ור' נתן היא. דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן: הכא במאי עסקינן בציבור. שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא ונטמאו הילכך גברי דחזו לאכילה נינהו: גזירה שמא. לשנה אחרת יטמאו ציבור אחר זריקה: ויאמרו אשתקד. מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואע''פ ששחיטתו בטהרה השתא נמי אע''פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעי דאשתקד בעידנא דהוי זריקת הדם טמאין הוו והוה ליה פסח הבא בטומאה:

הא אמרת מודה רבי יהושע בציבור. תימה לרשב''א מאי קושיא דילמא ה''ק רואה אני דברי רבי אליעזר בציבור שאף ר' יהושע לא אמר אלא ביחיד דכי האי גוונא אמרי' פ''ק דחולין (דף יב.) ובכמה דוכתי ואומר ר''י דהכא לא שייך למימר הכי דלא קתני בברייתא לא בציבור ולא ביחיד: כי מודה בנטמא. משום דציץ מרצה: ולעכב לא והתניא במכסת נפשות. תימה לר''י והא קרא בשחיטה כתיב ומהתם נפקא דמחשבת אוכלין פסלה בשחיטה אבל בזריקה אמרן לעיל דאין מחשבת אוכלין בזריקה והיכי פריך משחיטה אזריקה ואומר ר''י דווקא מחשבת אוכלין ליתא בזריקה אלא בשחיטה אבל כשאין לו אוכלין לגמרי אף בשעת זריקה סברא היא דפסול שהיא עיקר עבודה כיון דבשעת שחיטה הקפיד הכתוב אפילו אמחשבה: שאני התם דאי מימשכי הני כו'. תימה לרשב''א והא בשעת זריקה אינם יכולים לימשך ונמצא דהשתא לא חזי לאכילה וי''ל דדילמא ר' נתן סבר כר''ש דתנן לקמן בפרק האשה (דף פט.) נמנין ומושכין ידיהם עד שיזרק הדם אי נמי נטמאו מקצתן או שמתו חזי להני: ולרבי נתן איש לפי אכלו למה לי דבעינן גברא דחזי לאכילה. וא''ת לרבנן נמי לישני הכי לעיל כי פריך ולעכב לא לימא כי אתא קרא לעכב היינו דבעינן גברא חזי לאכילה אבל בשר לא ולאו פירכא היא דרבנן בעו בשר חזי לאכילה כדתניא לעיל אחרונים שאין להם כזית אינם אוכלין וחייבין לעשות פסח שני והא נמי לא תיקשי אמאי לא משני לר' נתן איש לפי אכלו למצוה כדבעי למימר לעיל משום דלא אשכחן תנא דלא מקיש אוכלין למנויין אלא זקני דרום לחודייהו בפרק שני דזבחים (דף כג.) ולמאי דמוקי מתני' כר' נתן צ''ל דיוצאין בפסח אחד דקאמר היינו דוקא דיעבד: לימא ר' נתן היא כו'. תימה לר''י והיכי מיתוקמא כר' נתן והא ר' נתן ורבנן לא פליגי אלא בבשר אבל בגברא לכ''ע בעינן גברא דחזי לאכילה ועוד א''כ אפילו שחטו שלא לאוכליו נמי ואמאי נקט שחטו לאוכליו ועוד היכי תיסק אדעתיה למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה הא פשוט בכולי גמרא דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדמוכח בזבחים (דף ד.) ובתמיד נשחט לעיל (דס''ח.) ושם הבאתי ונראה לר''י דה''פ נזרק דמו שלא לאוכליו לא שנזרק שלא לשם אוכליו אלא שבשעת זריקה היו הבעלים חולים והשתא קאמר כמאן כר' נתן דמשמע ליה כיון דר' נתן מיקל כולי האי ולא בעי שיהא בשר ראוי לאכילה ה''נ לא חייש אם אין בעלים ראויין בשעת זריקה אבל רבנן דמחמרי ובעו שיהא בשר ראוי לאכילה ה''ה דבעו שיהו הבעלים ראויים לאכילה בשעת זריקה וה''נ סבר ר' אלעזר בסמוך דלא בעי ר' נתן גברא חזי אלא בשחיטה דווקא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד