פסחים עד ע"ב

דף עד - ב

מידב דייבי [זב לו הדם].

היינו: כשנתלה הפסח בתנור, ופי בית שחיטתו למטה, הרי הדם - שבכרעיים ובבני המעיים שנתנו בתוכו - אינו נבלע בפסח, אלא יוצא דרך חלל הצואר ושותת דרך בית השחיטה, ולפיכך הוא שמותר לעשות כן, ולא משום דאמרינן כבולעו כך פולטו.

נימא מסייע ליה לרבה דאמר: כבולעו כך פולטו, ממשנה במסכת חולין:

דתנן: הלב, מתוך שיש בו דם כנוס, שמתקבץ בתוכו בשעת שחיטה כיון שהבהמה מתאנחת אז, והלב מושך מן הדם שחוצה לו ומתמלא הימנו, אין דם זה יוצא מן הלב לא על ידי מליחה כשאר בשר, ולא על ידי צלי [על פי מאירי].

ולפיכך: קורעו קודם בישולו [היינו צלייתו, כדמפרש ואזיל], ומוציא את דמו.

ואם לא קרעו תחילה, הרי זה קורעו אף לאחר בישולו, ומותר.

וקא סלקא דעתין, כי אין הכוונה כפשוטו: שיקרע אותו לאחר הבישול בקדירה; כיון שאילו נתבשל הלב כשדמו עדיין בתוכו, הרי בולע הוא - על ידי הבישול - מן הדם הכנוס בתוכו, ואין הקריעה שלאחרי הבישול מועילה להוציא את הדם שנבלע בלב.

אלא על כרחך, מה ששנינו: קורעו לאחר "בישולו", היינו לאחר צלייתו, שאף הצלייה נקראת בישול. (*10)

וכיון שכן מסייעינן מינה לרבה:

כי הרי מאי טעמא מועילה הקריעה לאחר הצלייה, אף שאין הקריעה מועלת אלא להוציא את הדם שעדיין כנוס שבלב, ולא את הדם שנבלע ממנו בקירות הלב על ידי חום הצלייה? לאו, האם לא משום דאמרינן: שבשעת הצלייה כבולעו לדם הכנוס בתוכו כך פולטו?!

הרי חזינן דאמרינן "כבולעו כך פולטו", וכדעת רבה.

ודחינן: מן המשנה בחולין אין להוכיח שאומרים כבולעו כך פולטו, ומשום דאין הלב בולע כלל מן הדם הכנוס בתוכו, כי שאני לב, דשיע [חלק] הוא ואינו בולע, ולפיכך מותר הוא ולא משום שהאש מפליט את מה שנבלע בו שהרי אינו בולע כלל.

והואיל ואנו אומרים שהלב חלק הוא ואינו בולע, שוב אין אנו צריכים לומר, כי "בישולו" היינו "צלייתו", וכדסלקא דעתין מתחילה.

אלא, לעולם, מה שאמרו במשנה "לאחר בישולו", הוא אפילו כפשוטו, והכי קאמר: אף אם לא קרעוהו תחילה, ומלחוהו כדי להוציא מן הלב את הדם הבלוע בו כשאר איברים, ובישלוהו בקדירה - מותר הלב על ידי קריעה, שהרי לא נבלע בקירות הלב מן הדם הכנוס בתוכו. ^[11]

תו מסייעינן ליה לרבה:

והא רבין סבא טפליה ההיא בר גוזלא [שלא נמלח, כן היא דעת כל המפרשים לבד הרמב"ם] לרב [גלגל גוזל קטן קודם מליחתו בעיסה, עבור רב] ואפאו בתנור.

ואמר ליה רב, לרבין סבא: אי מעלי טפליה [אם טעימה היא הפשטידא שעשית], הב לי ואיכול [תן לי ואוכל ממנה].

הרי חזינן: אף שנבלע הדם של הגוזל בעיסה, אנו אומרים: כבולעו לדם כך פולטו על ידי חום התנור, והיינו כרבה.

ודחינן: מההיא פשטידא אין להוכיח, לפי שטפולה היתה בסמידא [עיסה של סולת], דמפריר [נפרכת, ומלשון "פירורין"], שאינה נדבקת יפה בגוזל אלא נפרכת, ומתוך כך יוצא הדם ממנה על ידי האש [טור יורה דעה סימן עח].

אבל בשאר דברים שנבלע בהם הדם, איכא למימר שאינו יוצא הדם ממנו על ידי האש.

והשתא מוכחינן מרבא, דלא סבירא ליה כרבה, האומר כבולעו כך פולטו:

והא רבא איקלע לבי ריש גלותא [התארח אצל הריש גלותא], וטפלו ליה בר אווזא [עשו לו פשטידא מאווז קטן שלא נמלח תחילה], ואמר רבא:

אי לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא [שהוא צלול כזכוכית לבנה, רש"י], לא אכלי מיניה. [אם לא שראיתי למראה מוהל הבשר שזב בתוך העיסה שהוא צלול ואין בו שום אדמומית דם, לא הייתי אוכל ממנו].

הרי שלא סמך רבא על פליטת העיסה על ידי האש, אם לא שראה בעיניו שאין שם שום אדמומית דם. ^[12]

ואי סלקא דעתך סבירא ליה לרבא שאומרים כבולעו כך פולטו, אם כן: מאי איריא כי זיג [למה דוקא התירו כשראהו שהוא צלול].

והרי אפילו כי לא זיג, נמי היה לו להתיר.

ועל כרחך, לא סבירא ליה לרבא כרבה.

ודחינן: לעולם סבירא ליה לרבא שאומרים כבולעו כך פולטו.

אלא דהתם מיירי בקמח חיורתא [קמח נקי כעין שלנו שאינו סולת, רש"י] דשריר [שהעיסה קשה], ואינה פולטת אף למאן דאמר כבולעו כך פולטו.

ופוסקת הגמרא, והלכתא:

א. פשטידת בשר דסמידא [הטפולה בסולת]: בין אסמיק [האדים] המוהל שבתוך העיסה, ובין אם לא אסמיק, שריא, כי הואיל והדם ודאי יוצא על ידי צלייה, על כרחנו שאודם זה של המוהל לאו דם הוא.

ב. פשטידת בשר דחיורתא [הטפולה בקמח נקי שאינו סולת]: אפילו אין בו מראה אודם כלל [בית יוסף סימן ע"ח], אי זיג כזוזא חיורא [צלול מראה המוהל כזכוכית לבנה, ובלשון הטור "זך ככסף"], שריא. ואי לא, אסיר.

ג. פשטידת בשר דשאר קמחים: אי אסמיק [האדים מראה המוהל שבעיסה], אסור, ואם לא אסמיק, שרי. ^[13]

והשתא הדרינן לדין מולייתא [בשר שלא נמלח, שמכניסים בטלאים או תרנגולים, וצולין אותן]:

האי מולייתא:

מאן דאסר ליה [אביי לעיל בעמוד א], סבר: אפילו פומא [פה שלה, כלומר: צידה הפתוח של המולייתא], לתחת [כלפי מטה] בשעת הצלייה, הרי הוא אסור, ואין אומרים שהדם היוצא מן המילוי זב דרך פיו למטה ואינו נבלע בבשר החיצון. ^[14]

ומאן דשרי למולייתא [רבה, לעיל בעמוד א] סבר:

אפילו פומא דמולייתא לעיל [כלפי מעלה] בשעת צלייה נמי שרי, שהרי אין אנו צריכים להתירו משום שהדם זב לחוץ דרך פיו, אלא אף אם נבלע הדם בבשר החיצון, הרי הוא נפלט על ידי האש, דכבולעו כך פולטו.

והילכתא: מולייתא שרי אפילו פומא לעיל, משום דאמרינן: כבולעו כך פולטו, וכדעת רבה.

* * *

^[15] בשלושה דברים אלו, שהן: אומצא ביעי ומיזרקי [מפרש לה ואזיל], פליגי בהו רב אחא ורבינא!

ואף שבכל התורה כולה במקום שנחלקו רב אחא ורבינא ולא נתפרש בגמרא מי מהם הוא המיקל ומי הוא המחמיר, נקוט כלל זה בידך:

רב אחא הוא דאזיל לחומרא, ואילו רבינא אזיל לקולא.

וכמו כן נקוט כלל בידך: והלכתא כרבינא לקו לא.

הני מילי בשאר מקומות, לבר מהני תלת [לבד משלושה הדברים שנזכרו], דרב אחא בשלושה דברים אלו הוא זה שפוסק לקולא.

ואילו רבינא פוסק לחומרא.

ובשלשתם הלכתא כרב אחא לקולא.

והשתא מפרשינן פלוגתתם בשלושה דברים אלו.

ומתחילה מפרשת הגמרא דינו של כל אחד משלושה אלו, ובמאי מודו כולי עלמא, והדר מפרש במה פליגי:

אומצא:

האי אומצא [חתיכת בשר] דאסמיק [שהאדימה] שהוא אדום ביותר וניכר שהדם נצרר בתוכה, ומחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים הוא בא [רא"ש פרק ז מחולין סימן יא], כך הוא דינה: ^[16]

א. אם בא לאוכלה כשאר בשר, למולחה וליתנה בקדירה, אסור לעשות כן, כיון שמתוך שנצרר הדם אין לו פתח לצאת מן הבשר על ידי מליחה [טור ומאירי].

ב. ואם חתכיה לאומצא, שעשה בה חתכים הרבה כדי לעשות פתחים ליציאת הדם [טור] ומלחיה, [מלחה במלח], אפילו ליתנה בקדרה שרי.

ג. ואם שפדיה בשפודא [הגירסא בחולין צג ב "תלייה" ולא "שפדיה"], שתלאו בשפוד בתוך התנור לצלות, שרי אף בלא חתיכה ובלא מליחה, לפי שהדם הנצרר מידב דייב [זב הוא ממנו], כי הואיל ותלוי הוא שפיר דמי [רש"י חולין]. ^[17]

ד. ואם אחתיה אגומרי [הניחו על גבי גחלים לצלותו], פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד [רבינא, כדאמרינן לעיל] אסר, וחד [רב אחא] שרי.

ומפרשינן פלוגתייהו: מאן דאסר, טעמו, משום דמיצמת צמית, הגחלים צומתין את הדם שבבשר, ואינו מוציא את דמו, והוא נצלה בתוכו, ואסור [רש"י חולין].

ומאן דשרי, טעמו, משום דמישאב שאיב, הגחלים שואבים את הדם מן הבשר, ומותר הוא. ^[18]

ביעי:

וכן הוא הדין והמחלוקת בביעי [ביצי בהמה זכר] שהאדימו [רש"י]. ^[19]

א. בא לאוכלם על ידי מליחה ובישול כשאר בשר, אסור כיון שנצרר הדם, וכדרך שנתבאר לענין אומצא [מאירי].

ב. חתכינהו ומלחינהו, אפילו לקדרה שריין [מותרים הביצים].

ג. תלינהו בשפודא שריין, כי מידב דייב הדם מהם.

ד. ואם אחתינהו אגומרי, פליגי ביה רב אחא ורבינא, חד [רבינא] אסר, וחד [רב אחא] שרי. ומפרשינן לה כדלעיל:

מאן דאסר, משום דסבר, מיצמת צמית; ומאן דשרי, משום דסבר, מישאב שאיב.

מיזרקי:

וכן הוא הדין והמחלוקת במיזרקי [חוטין גסין, שהן ורידין שבבית השחיטה, רש"י].

א. בא לאוכלם על ידי מליחה ובישול, אסור, כי הדם הכנוס בורידין אינו נפלט על ידי מליחה.

ב. חתכיה לחוטין ומלחיה, אפילו לקדרה שרי.

ב. תלייה בשפודא כשבית השחיטה לתתאי [כלפי מטה] כדי שיהא מקום לדם לזוב, שרי, כי מידב דאיב, זב הדם דרך בית השחיטה.

ואמנם בתיקון המיזרקי על ידי צלייה בשפודא, נחלקו בו הראשונים: יש אומרים: שהוא ניתר בלא חיתוך, וכן פסק בשולחן ערוך.

ויש אומרים: אף כשצולהו אינו ניתר בלא חיתוך [הובאה דעה זו בטור סימן ס"ה, וכן היא שיטת התוספות בחולין צג א. וכתבו, שאף דעת רש"י כן].

ג. ואם אחתיה אגומרי, פליגי רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי, מאן דאסר, משום דסבר מצמית צמית, ומאן דשרי, משום דסבר, מישאב שאיב. ^[20]

האי אומצא דאסמיק [בשר שהאדים מחמת מכה וצלאו, מאירי, וראה הערה]:

הרי אף שמותר לאכול הבשר, וכמו שנתבאר לעיל, מכל מקום חלייה [מוהל אדום שלו, שיוצא וזב ממנו], אסיר.

"שמתוך שהדם כנוס אי אפשר שלא יהא שם דם עדיין" [מאירי בשם יש מפרשים, וכנראה כוונתו לרש"י].

אבל אם לא אסמיק, הרי חלייה שרי הואיל והגיע לשיעור צלייה, שמכאן ואילך שומן בעלמא הוא [מאירי].

רבינא אמר פליג: אפילו לא אסמיק נמי, הרי חלייה אסיר, ומשום דאי אפשר דלית

בה שורייקי דדמא, [לחלוחית של דם, ר"ן חולין לא ב מדפי הרי"ף]. ^[21]

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא [אמימר] מגמע ליה גמועי, נוהג היה לגמוע את המוהל היוצא מאומצא דלא אסמיק, כי סובר הוא כמאן דאמר חלייה שרי.

איכא דאמרי: רב אשי גופיה [עצמו] מגמע ליה גמועי.

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי:

אבא [אמימר] היה נוהג: האי חלא [חומץ] דחליט [שריית הבשר בחומץ נקראת: חליטה] ביה בשר חדא זימנא [שחלט בו בשר פעם אחת], תו לא תאני חליט ביה [שוב לא היה חולט בו שנית], מפני שאין בחומץ כח עוד.

נחלקו הראשונים בפירושו: לדעת רש"י:

החליטה בחומץ היא לאחר צלייה כדי להפליט את דמו. ^[22]

הר"ן בחולין [לא ב מדפי הרי"ף] מפרש:

החליטה היא בבשר חי, שהרי מדינא דגמרא [חולין קיא א] כיון שחלטו בחומץ, החומץ מצמית את הבשר שלא ייפלט ממנו הדם. ומותר לבשלו בלא מליחה [דרישה סוף סימן ס"ז], כיון שכל זמן שלא נפלט ממנו הדם הרי הוא מותר [כי "דם האברים" והיינו דם שלא פירש ממקומו, מותר הוא ואפילו מדרבנן]. ^[23]

ותמהינן עלה: וכי מאי שנא חומץ שתשש כחו מחמת שחלטו בו פעם אחת, מחלא מתמהא [חומץ חלש מעיקרו] דחלטינן ביה [מותר לחלוט בו]?!

ואתינן לסיועי' ממתני' דתני נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו ודחי' שאני התם כיון דמחלחל בית השחיטה מידב דאיב ולא בלע ואתינן נמי לסיוע מהא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ודחי' שאני לב דשיע כלומר הלב סתום הוא ואינו פולט הדם שבתוכו וכי קרע ליה מאחר בישולו מוצאו בתוכו ומשליכו ומותר. וגרסי' בכריתות פ' דם שחיטה בבהמה אמר רבי זירא אמר רב לא שנו הלב קורעו לאחר בשולו ומותר אלא בלב עוף הואיל ואין בו דם כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. וקאמר רב בדם דאתי בלב מבחוץ דאמר רבי זירא אמר רב בשעה שהנשמה יוצאה משרף כלומר מגמע כדגרסינן בקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה:
ואמרינן איני דמלייתא שריא דאמרי' כבולעו כך פולטו והא רבין פי' שם חכם טפל בר גוזלא לרב ואמר ליה אי מעלי טפלאיה הב לי ואיכול ודחי' התם בסמידי דאיפרר מלשון פירורין והא רב איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אוזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כי זוגא חיורא לא אכלה ואי ס"ד אמרי' כבולעו כך פולטו מאי אריא זיג אפילו לא זיג נמי ושני' התם בחיורתא דקריר הלכך דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דחיורתא זיג שרי לא זיג אלא יש בו אדמומית אסור שאר קמחי אסמיק אסור לא אסמיק שרי והא מליתא שריא ואפילו פומא לתחת אמרי מידב דאיב והילכתא מליתא שריא ואפילו פומא לעיל ודוקא צלו כעין הפסח בתנור אבל שליק לא:

אומצא ביעי ומזרקא פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה כולה וכו' אומצא דאסמיק פי' חתיכה של בשר שהאדימה חתכיה ומלחיה אפילו לבשלה בקדרה מותר שפדי בשפודא מידב דאיב אחתיה אגומריה מישב שאיב וכן הלכה ביעי פי' ביצים בקרמיהו חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שריאן חתכנהו ותלנהו בשפודא שריא דמידב דאיבן.

אחתינהו אגומרי הילכתא מישב שאיבן ושרו מזרקי חתכינה בדופקא ומלחינהו אפי' לקדרה שריאן תלנהו בשפודא בית שחיטה לתתאי מידב דאיבן ושרו.

האי אומצא אסמיק הוא וחליה אסור לא אסמיק הוא וחליה שרי:
אמר מר בר אמימר אבא חלה דהוה חליט חדא זימנא לא הוה חליט ביה זימנא אחרינא ומאי שנא מחלא תמרא.

הלב מתוך שיש בו דם כנוס שמתקבץ בתוכו בשעת שחיטה מצד שהבהמה מתאנחת והלב מושך מן הדם שחוצה לו ומתמלא הימנו אין דם זה הכנוס בתוכו יוצא במליחה ומתוך כך קורעו קודם מליחתו ומוציא את דמו ואח"כ מולחו להוציא הדם הנבלע בו כשאר האיברים ומותר אף בקדרה לא קרעו קורעו אחר מליחתו להוציא הדם הכנוס ודיו ואינו צריך מליחה פעם אחרת שאפי' תאמר שבלע מן הדם הכנוס אף הוא פולטו בכח המליחה כבולעו כך פולטו ולא עוד אלא שיש כאן טעם אחר לומר שמתוך שהוא חלק אינו בולע מדם שבתוכו אע"פ שהוא פולט את שלו ולטעם זה אפילו נתבשל בקדרה לאחר מליחתו בלא קריעה קורעו לאחר בישולו ומותר אחר שנמלח הא אלו נתבשל בלא מליחה אוסרין אותו מצד הדם הנבלע בו כשאר האיברים ומשערין בכלו ונמצאת מרויח בטעם זה שאלו לא באת אלא מטעם כבולעו כך פולטו היית אוסרו לקדרה ולא היה מתירו מאותו טעם אלא בצלי:

ולענין ביאור זה שבא לסייעו ממנה לטעם כבולעו כך פולטו אתה צריך לפרש קורעו לאחר בשולו דוקא בצלי וכדכתיב ויבשלו את הפסח שפירושו בצלי עד שתירץ לו שאני לב דשיע ואף בקדרה כן על הדרך שכתבנו ומ"מ יש חולקים שלא לפסוק כתירוץ זה ר"ל שאני לב דשיע מפני שלא בא אלא לדעת המחזר לאסור במוליאתא ומאחר שפסקנו שמוליאתא מותרת אף תירוץ זה נדחה ולא נאמר קורעו לאחר בישולו אלא לצלי אבל לקדרה אוסר אף במליחה כל שלא קרעו אלא שרוב פוסקים כתבו שהתירוץ אע"פ שאין אנו צריכים לו בסוגיא זו מ"מ אמתי הוא מצד עצמו ואף לקדרה מותר בדיעבד ואף הלשון מוכיח כן ר"ל לאחר בישולו וסתם בישול בקדרה משמע אלא שיש לפקפק באיסורו אם הוא נמצא מבוקע בקעים בקעים שמא יצא ממנו דרך הבקע ולמדת שקריעת הלב צלי וקדרה שוים בה להצריך בהם קריעה לכתחילה קודם צליה ובשול ואם לא קרעו [יש] להכשירם בקריעה שאחריהם וכן עיקר:

עוף או שאר בשר שלא נמלח ולא צלאו ולא בשלו בקדרה אלא שעשה לו דפנות של בצק וטפלו לתוכן והניחן בתנור ונאפית שם כאלו שבני אדם קורין בלשון לעז שלנו פאנאדאש יש צדדין שהוא נדון כצלי ומותר ויש צדדין שהוא נדון כקדרה ואסור וכיצד הוא הדין אם היה בצק זה של סלת מותר בין הבשר בין הלחם ואפילו האדים הבצק מבחוץ או מבפנים או בחלק פנימי שבו כשאדם שוברו או חותכו שאין דנין אותו באדמומית של דם אלא מיחל בעלמא שהסלת מתוך שאינו דק ולא נטחן כל כך אין חלקיו מתדבקין כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא וכן הדין בכל קמח גס או מורסן וכיוצא באלו היה הקמח דק ומנופה אסור הכל אפילו לא האדים הבצק שמתוך שחלקיו מתדבקים הרבה אין הדם יכול לצאת ונשאר קצתו עם הבשר או העוף וקצתו נבלע בבצק ומתוך כך הכל אסור אלא שמ"מ אם ראו את הבצק לבן הרבה על תכלית מה שאפשר לו בלובן מותר שקמחים אלו הלבנים ביותר רכים הם והדם יוצא על כל פנים שאר קמחים שאינם לא גסים הרבה ולא דקים הרבה ולא לבנים ביותר הדבר תלוי בהאדמת הבצק אם ראו אותו שהאדים אסור שבודאי אדמומית דם הוא שלא יצא לגמרי ומאחר שלא יצא אף הוא נשאר קצתו ונאסר אף העוף שבפנים ואם לא האדים כבר יצא ומותר הכל וי"מ בלבן ביותר שהתרנו שנאפית העיסה הרבה שמתוך רוב אפייתה ודאי יצא וכן יראה לי שאם נתבקעה העיסה עד שראוה טופחת בלחות שבתוכה מותר ויש פוסקים להתיר בכלם את הבשר שבפנים וכשאסרו לא אסרו אלא בבצק ואף לשון הסוגיא מוכיח כן אלא שעיקר הדברים לדון את הדברים בין על הבשר בין על הבצק הן להיתר הן לאיסור והדבר ברור שהאוסר בצלי אא"כ במליחה מועטת מפרש את זו במליחה מועטת ולשיטתנו אין צורך בכך:

אומצא דאסמיק ענינו בשר שהאדים בסבת דם שנצרר בו מחמת מכה או מחמת סבה אחרת ואין כח במלח להוציאו אא"כ על ידי פתח וחתך ומתוך כך כל שלקדרה צריך חתיכה ומליחה ולצלי אינו צריך כלום לשיטתנו אלא שלשיטת קצת מפרשים צריך מליחה מועטת כשאר צלי הניחו על גבי גחלים דינו כצלי שאין אומרים הגחלים צומתים את הדם אדרבה שואבין אותו כדין שאר צלי ופי' גדולי הדור שאפילו לא הלך אדמימות שבו כשר שאינו אלא לחות של שומן בעלמא:

דין התלמוד שהנחת הבשר בחומץ או חליטתו ברותחין מפליטין את הדם אלא שהגאונים גדרו בדבר זה מפני שאין אנו בקיאים איזה חומץ ואיזה רתיחה מועילין בכך מ"מ לדין התלמוד בשר זה שהאדים מחמת דם הצרור בתוכו אין חליטה או הנחה בחומץ מועלת בו כלל שמכיון שנצרר הדם הרי הוא כדם שפרש וצריך קריעה או חתיכה על כל פנים ואם הניחו בחומץ הוא והחומץ אסורין שאי אפשר שלא פלט בו מעט וצריך לחזור ולמלוח ויש לו תקנה בכך לדעת גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבו שאף מליחה אינה מועלת בו שמאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר ואין נראה כן ובשר אחר שלא האדים מחמת מכה הוא מותר והחומץ אסור שהרי הדם יצא לתוכו הא נחלט שרי הוא לדעת האומר חלא מצמית צמית כלומר שמונע את הדם מלהתפזר ומלפרוש ובהאדים מיהא אינו יכול לו כל כך אחר שהדם כנוס ואנו כבר כתבנו במקומו שהוא מפליט:

החומץ שחלט בו את הבשר פעם אחת לא יחלוט בו בשר אחר שכבר תשש כח החומץ ואינו יכול להפליט ואף לכשתאמר שהחומץ החלוש מעקרו מפליט מ"מ אותו חומץ כחו שמור בתוכו מה שאין כן בחומץ זה שכבר נתפזר כחו והלך לו:

יש גורסין בסוגיא זו אסמיק חליה אסור ומפרשים אותה באומצא דאסמיק שצלאו שהוא מותר ואמר שהמיחל היוצא ממנו מיהא אסור אף לאחר שהגיע לכדי צלייה שמתוך שהדם כנוס אי אפשר שלא יהא שם דם עדיין אבל לא הסמיק מותר הואיל והגיע לשיעור צלייה שמכאן ואילך שומן בעלמא הוא ואע"פ שלענין פסק ראוי לומר כן לענין פירוש מיהא נראה שעל החומץ הוא אומר ממה שסמך לו האי חלא דחלט ביה חדא זמנא וכו':

ביצי הזכר שהאדימו על הדרך שבארנו בבשר וכן חוטין המלאים דם דינן כדין שכתבנו בבשרא דאסמיק לקדרה בחתיכה ומליחה ולצלי בלא כלום וכן על הגחלים וי"מ בביעי האמור כאן קרום שעל גביהן שאסור משום דם כל שנראה בם חוטין אדומים לאחר שלשים יום וצריכה חתיכה ומליחה לקדרה ולצלי או על הגחלים ולא כלום וכבר ביארנוה בפרק גיד הנשה:

אומצא דאסמיק הוא וחליי' אסור כו' מה שפירש במורה שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו. קשיא לי טובא דכיון דנצלה באש והוא מותר באכילה ואפילו צלאו ע"ג גחלים למה יאסר החומץ שחולטין אותו בו. ובפ' כל הבשר אמרי' אמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עלי' בשר אסור לאוכלה והנ"מ דאסמיק אבל לא אסמיק לא. ומסיק רבא אכיל לי' וקרא לי' חמר בשר ולמה יהא הני חליי' אסור ולקמן נמי אמרי' האי חלא דחליט בי' חדא זימנא לא הדר חליט בי' זימנא אחריתי פי' מפני שהותש כחו. ואם בשר צלי מה חליטה הוא צריך והר5י בלא חליטה הוא מותר והבבשר מי יכול להעמידו דהיכי אי מלחי' שפיר כעין קדרה ואח"כ חלטו בחומץ למה יאסור החומץ והלא כל הדם יצא במלחה ואפי' לקדרה שפיר דמי ואם לא מלחו ימלחנה ויותר אף לקדרה ולמה יאסר ומה אנו צריכין לחומץ. והנכון בעיני שדרך בני אדם כשרוצים למלוח בשר להתקיים לזמן מרובה מכניסין אותו לתוך מים ומנח והבשר שואב תוך המליחות ומתקיים לזמן מרובה ואסור לעשות כן שאין מולחין את הבשר אלא ע"ג כלי שאניו מנוקב שכל דם היוצא מחמת המליחה יצא ולא יחזור ויבלע בו וזה שרוצה להניחו בתוך מי מלח מה יעשה אם הכלי נקוב יצאו כל המים ואם אינו נקוב יאסור הבשר שיפלוט הדם ויחזור ויבלענו הילכך צומתין אות' בחומץ עם מלח והחומץ צומתו ואינו מניח דמו לצאת והילכך אע"פ שיאן הכלי מנוקב מותר שאינו מוציא דם כלל מפני שהחומץ צומתו ואין דם האיברים אא"כ פירש. והשתא האי אומצא דאסמיק הוא וחליי' אסור דאע"ג דחומץ כיון דאסמיק מ פני רוב הדם אין כח בחומץ לצומתו שלא יצא הדם אלא הדם יוצא וכיון שאינו מנוקב חוזר עוד ונבלע בו והילכך הוא וחליי' אסור שכיון שבעל הבשר את דמו שנפלט ונאסר שוב אינו ניתר אפילו ע"י צלי שאין לך דבר שנאסר שיחזור ויותר ואי לא אסמיק הוא וחליי' שרי שיש כח בחומץ לצומתו שלא יפלוט דמו וכיון שלא פירש מותר.

רבינא. אמר אע"ג דלא אסמיק חליי' אסור אי אפשר דלית ביה שורייקו דדמא פי' ונ אסר החומץ מחמת הנהו שורייקי. אבל מיהו לא חשיבי הנהו שורייקי שיחזרו ואיסרו גם את הבשר. ומר בר מרימר א"ל לרב אשי אבא מגמע לי' גמועי לההיא חלא ולא חייש לשורייקי. ואיכא דאמרי רבינא גופי' מגמע לי' גמועי והאי חלא דחליט בי' זימנא חדא לא הדר חליט בי' זימנא אחריתי שכבר הותש כחו לא צמית והו"ל כאלו שרה הבשר במים ומלח בכלי שאינו מנוקב שהוא אסור מפני שפולט הדם וחוזר ובולעו כך נ"ל פתרון שיטה זו:

בד"ה שאני לב דשיע נראה דכ"ש דמבחוץ הוא יותר שיע עכ"ל והיינו כפירש"י דשרי אפילו לקדירה דהרוטב מוציא ומוליך הדם לחוץ ולא בלע נמי מבחוץ דהא חזינן דיותר שיע מבחוץ אבל אי לא היה שיע מבחוץ ליכא לפרושי במסקנא נמי אלא בצלי וק"ל:

בד"ה אסמיק חלייה כו' ועוד התם משמע שהחלא מצמית ולא מפליט כו' עכ"ל ק"ק דאימא שאני היכא דאסמיק דמפליט טפי וכן יש לדקדק בפירושם לקמן דאסמיק היינו דאשתהי ודלא אסמיק דלא אשתהי אמאי לא פירשו כפשטא כפירש"י בדאסמיק דהיינו נצרר הדם מחמת מכה וגרסי' הוא וחלא אסור ובלא אסמיק גם החלא שרי כההיא דכל הבשר ויותר יש לדקדק בדברי הטור י"ד סי' ס"ז דבההיא דאסמיק חתכיה ומלחיה כו' דלעיל פי' כפירש"י דהיינו שנצרר הדם ע"י מכה והכא באסמיק הוא וחלא אסור פי' כדברי התוס' דאשתהי ודברי הרא"ש נכונים בזה שכתב כאן כדברי התוספות וכתב על זה ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל ואי חתכיה ומלחיה כו' ר"ל דהיינו נמי באשתהי ודו"ק:

בגמרא שאני לב דשיע הא רבין סבא כצ"ל:

גמרא מאי שנא מחלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אסמיק כו' דלא גרע ממלחיה כו'. נ"ב ואין לומר משום דחתכינן דלא בעו חתיכה אלא משום שכח המלח יכנס בכולו וכשנצלה כל צרכו תו ל"צ למידי וק"ל:

גמ' שאני לב דשיע. מלשון הכתוב (יחזק' טז) לא רוחצת למשעי:

טפל לי' בר אוזא. העלו תו' דלאו היינו פשטידא דמקום מושבם יבש בתנור אלא שמטפלי' קרבי' בעיסה שבלילתו רכה וצולין בשפוד נ"ל דלא תלי' בבצק עבה או בלילה רכה אלא מעשה טפלי כך הוא שבלילתו רכה אבל הכל בתלוי באויר בשפוד ויש מקום לדם לזוב או יושב על קרקע התנור ואין מקום לדם לזוב וכ"כ להדי' באגודה דפרקין ע"ש. וז"ל הרמב"ם פ"ו ממ"א ה"ז הכבד כו' וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא צולין אותו עד שמהבהבין אותו באור עכ"ל פי' שאם יצלו אותו ע"ג קרקיעות התנור לא יפלוט דמו ע"כ מהבהבין תחלה באויר עד כצליית בן דרוסאי וכבר יצא דמו שעל פניו ושוב צולין אותו בקרקעית התנור ונראה ה"ה לכבד שאין לצלותה בקרקעית התנור אלא באסכלא מנוקבת או ע"ג גחלים וכמ"ש צל"ח בשמעתין ולפ"ז מ"ש במתני' ולא על האסכלא לרמב"ם דמפרש הא דר"ג שנוגע באסכלא מנוקבת וא"כ הא דאמרי' ולא באסכלא היינו בנוגע באסכלא שאינו מנוקבת לא תקשי תיפוק לי' משום דמא די"ל במנוקבת אבל לא כ"כ שיהי' האש מנצח כח הברזל משא"כ אסכלא דר"ג שהי' ריוח הרבה בין הבריחי' שהי' האש מנצח כח הברזל ועוד כבר כתבתי לעיל שגם לרמב"ם לא מיירי מתני' מנוגע בברזל עצמו ע"ש:

במכילתא פ' בא כ"א צלי אש למה נאמר הייתי אומר הראוי לשלוק ישלוק הראוי לצלות יצלה ת"ל כ"א צלי אש תוך ובר דברי ר"ע רבי אומר מקולס עכ"ל וצ"ע כיון דכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל איך יעלה על הדעת שיאכל שלוק ועוד איזהו שראוי לאכול שלוק ואולי בני מעי' כגון כרס קיבה ודקין אין דרכן להאכל צלי אש כלל ואם אוכלין אותו היינו ע"י טפלי שהבצק מסבבו ואינו רואה פני האש אבל לצלותן לבדן האש מחרכן וה"א זיל בתר טעמא שנאכל צלי כדרך שהמלכים אוכלי' כמו שדרשי' ע"פ למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והני בני מעי' הלא בלא"ה אוכליהן לאו בר אינש ועכ"פ חרוך באש אין אוכלין אותן אלא שלוק וה"א אהני לא קפיד רחמנא אי יעשום צלי קדר קמ"ל כ"א צלי אש ופליגי ר"ע ס"ל עכ"פ יכניסם לתוך הטלה ויהי' תוך בר ולא יראו פני אש ויהי' עכ"פ כעין שלוק וס"ל דלענין צלי אש אין מזיק מה שמכוסה בטלה שסביבו דה"ל כמו ירך עבה כדאיתא בירושלמי ומ"מ כעין שלוק הוה לענין אכילה ופליג רבי וס"ל אפי' האי נמי אסור אלא כמקולס ממש ולר"ע צ"ל מדמפרשי' על קרבו שהקרבי' ניתני' לתוכו מפני שדרכן כך ה"ה על כרעיו נמי לתוכו אע"ג דדרכן בצלי דכל דכתיב תרי על בחד קרא כחדא מפרשי' להו כדאיתא במנחות כ"ז א' ע"ש:

מאן דאסר אפי' פומא לתחת. הק' תו' הא ביה"ש מחלחל ולכאור' י"ל דהא הק' רשב"א מאי מייתי סייעתא דלמא מלחו הכל והנה י"ל ק' ש"ס משום כבדא דלא מהני לה מליחה ומש"ה הוצרך לדחות ביה"ש מחלחל וא"כ לאביי דאמר כבדא מה אתון בי' והוה ס"ל לא בעי מליחה ודם כבדא שרי לגמרי אפי' בלא מליחה לק"מ ק' ש"ס ותו לא נימא ביהש"ח מחלחל וכדס"ל לר"ת בלב שיע שאינו אלא דיחוי ולא קאי במסקנא ה"נ שינויי דמחלחל ושפיר קאמר אפי' פומא לתתא אסור:

מידב דייבי. לפי שכשנתלה בתנור ופי בית שחיטתו למטה הדם יוצא דרך חלל הצואר שקורין פורציל''א ושותת דרך בית שחיטה: לאחר בישולו. קס''ד לאחר בישולו צלי קאמר דצלי נמי קרי בישול כדכתיב בדברי הימים (ב' לה) ויבשלו הפסח באש כמשפט: דשיע. ולא בלע ואפילו בקדירה נמי שרי ואף על גב דליכא למימר כך פולטו: טפליה. בעיסה שקורין פשטיד''א : אי מעלי טפליה. אם יש טעם יפה בלחם: הב לי דאיכול. וסייעתא לרבה: בסמידא. בעיסה של סלת ואינה נדבקת כל כך ונפרכת מאליה והדם יוצא ממנה: דמיפריר. לשון פירורין: ואי לאו דחזיא. ללחם: דזיג. לשון זכוכית לבן וצלול מראה מוהל הבשר שזב בלחם: כי זוזא חיורא. צרוף שאין בו אדמימות דם ואי לא לא אכל מיניה: בחיורתא. קמח נקייה כעין שלנו שאינה סולת: דשריר. קשה ואינו פולטו: דסמידא. דאמר לעיל דמיפריר: בין אסמיק. מוהל שבתוך הלחם בין לא אסמיק שרי שהדם ודאי יוצא ואודם זה ודאי לא דמות דם הוא: והילכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל. כשהיא תלויה בתנור ואע''ג דעכשיו אין נקב לצאת הדם שרי כבולעו בשר החיצון כך פולטו וחום האור שואבו: אומצא ביעי ומיזרקי. אומצא דאסמיק חתיכות בשר אישקנטור''א בלע''ז וכן ביצי זכר דאסמיק וכן מיזרקי חוטין גסין שהן ורידין שבבית השחיטה: פליגי בה. כדמפרש פלוגתייהו לקמיה דאנחיה אגומרי: בכל התורה כולה. כל היכא דחזית פלוגתייהו ואיתמר סתמא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ולא פירש מי המיקל ומי המחמיר דע שרב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא בכולן כדברי המיקל: מידב דייב. ושפיר דמי אף במלח מעט בתורת צלי: צמתו. ודמו נבלע בו: שאיבי ליה. שואבים את הדם: חלייה. מוהל היוצא ממנו כשחותכו לישנא אחרינא שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו ודמו נסחט לתוכו: אסמיק חלייה אסיר. לא גרס הוא וחלייה ורב אחא קאמר לה דמיקל ובחלייה מודי דאסיר: מגמע לה. לההוא חלה: חלא. חומץ דחלט ביה צלי האידנא כדי להוציא דמו לא חליט ביה זימנא אחריתי לפי שאין בו כח עוד: מתמהא. חלש מעקרו דחלטינן ביה:

שאני לב דשיע. נראה דכל שכן דמבחוץ הוא יותר שיע ונראה לריב''א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה לפלוט לא בלעה ומיהו אור''י בשם ר''ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא וכרבה פסקינן בסמוך דמולייתא שריא: טפלו ליה בר אווזא. פירש בקונטרס דהיינו פשטיד''א ואומר ר''ת וריב''א דלשון טפל לא משמע הכי דמשמע דהיינו טיחה כמו בנות עשירים טופלות אותן בסולת (לעיל דף מג.) ועוד דבפשטיד''א לא אמרינן כבולעו כך פולטו דחזינן דלא פלטי שמקום מושבם יבש בתנור על כן נראה דהיינו מה שרגילים לטוח בעיסה שבלילתה רכה ורגילים לעשות סביב קורקבנים ובני מעיים שמשימין אותם בשפוד וטחין סביבותן בעיסה רכה כעין פרפיי''ש: מאן דאסר אפילו פומיה לתחת. אף על גב דאמרינן לעיל שאני בית שחיטה דמחלחל ושרי אף על גב דלא אמרינן כבולעו כך פולטו שאני התם שהחלל רחב ביותר ולא דמי לפומא דמולייתא: וכן ביעי. פי' בקונטרס דאסמיקו ובחנם פי' כן משום דפירש רבינו חננאל דאיכא עלייהו קרמא דאסור משום דמא כדאמרינן בגיד הנשה (חולין צג.) ה' קרמי הוו דביעי כו' משום דמא: אסמיק חלייה אסור. פירש בקונטרס מוהל היוצא ממנו כשחותכו ולא גרסינן הוא וחלייה וקשה לר''י דהיכי דמי אי נצלה בשר כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע ממלחיה דאמרינן לעיל דאפילו לקדירה שפיר דמי ואי לא נצלה כל צרכו אמאי בשר מותר מדלא גריס הוא משמע דבעי למימר דבשר שרי ותימה למה יהא מותר אע''ג דדם האברים שרי היכא דאסמיק אסור דהא אליבא דמ''ד גומרי מצמית צמתי אסור על כרחיך צריכין לחלק דאסיר משום דאסמיק וע''י חתיכה אי אפשר שהיה יוצא כולו ועוד מדמייתי בסמוך האי חלא דחליט חדא זימנא מכלל דעד השתא איירי בחלא ממש ולשון אחר שפירש חלא שחולטים אותו בו אחר צלייתו והוא נסחט לתוכו קשה דאית לן למימר דאי חלייה אסור איהו נמי אסור כדמסקינן בכל הבשר (שם קיא.) גבי כבד שהבאתי למעלה ועוד דהתם משמע שהחלא מצמית ולא מפליט ונראה לר''י כמו שפירש ריב''א בשם ה''ג דבבשר חי איירי ומנהג הוא כשנותנים בשר חי לתוך החומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר דאכתי לא פירש הדם וכי שוהה בתוכו עד דאסמיק נעקר ממנו הדם ונפלט לתוכו והיינו דקאמר אומצא דאסמיק שנשתהה בחומץ עד דאסמיק הוא וחלייה אסור אבל אי לא אסמיק שרי וההיא דכל הבשר בדלא אישתהי ורבינא כי לא אסמיק נמי חלייה אסיר סבירא ליה אפילו לא אישתהי בגו חלא אלא פורתא הוא נפלט מחמת השורייקי מיהו לא כ''כ שתהא הבשר נאסר בפליטה מועטת כזו ורב אשי מגמע גמועי כמסקנא דכל הבשר דחלייה נמי שרי: