בגדו של אדם הראשון, שנאמר: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא).

א אגב עניינים שהבאנו קודם מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: שבעה דברים מכוסים (נעלמים) מבני אדם, אלו הן: יום המיתה מתי יהא, ויום הנחמה שבו יתנחם מצרותיו, ועומק הדין לדעת מהי האמת בסכסוך מסויים, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר כלומר, באיזה דבר ירויח ובאיזה יפסיד, ומלכות בית דוד מתי תחזור לישראל, ומלכות רומי חייבת (הרשעה) מתי תכלה.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה לכך: שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו — דין (ראוי) הוא שיעלו, כי הם חלק מבניינו של עולם: על המת שיסריח שיצטרכו לקוברו, ולא יראוהו קרוביו תמיד ויצטערו. ועל המת שישתכח מן הלב. ועל התבואה שתרקב, ואי אפשר לאצור אותה לעולם, ולכן חייבים למוכרה לאחרים. ויש אומרים: על המטבע שיצא, כלומר, שיקבלו אנשים את הכסף כאמצעי תשלום.

ב משנה ועוד בחילוק מנהגים: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה — אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים ממלאכה בתשעה באב מפני אבל החורבן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם לענין זה, ויבטל ממלאכה ואין בכך משום גאוה יתירה.

ג גמרא אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל בכל החומרות הנוהגות בתענית ציבור יותר מבתענית יחיד אלא תשעה באב בלבד. ושואלים: למימרא [האם תאמר] שסבר שמואל משום השוואת תשעה באב לתענית ציבור, שתשעה באב בין השמשות שלו אסור בכל העינויים שנאמרו בו, משום שהחמירו בו חומרה יתירה? והרי אמר שמואל: תשעה באב בין השמשות שלו מותר שלא גזרו חכמים בו איסור. וכי תימא [ואם תאמר] קסבר שמואל: כל תענית ציבור בין השמשות שלו מותר, והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בענין תענית צבור: "אוכלין ושותין מבעוד יום". ומדייקים: "מבעוד יום" למעוטי מאי [למעט מה נאמר הדבר], לאו למעוטי [האם לא למעט] בין השמשות של תענית ציבור, שאסור? ודוחים: לא, למעוטי [למעט] משחשיכה שאז ודאי אסור.

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: אין בין תשעה באב ליום הכפורים מלכתחילה, אלא שזה יום הכיפורים ספיקו אסור כיון שהוא מן התורה, וזה תשעה באב ספיקו מותר.

ונברר: מאי [מה פירוש] ספיקו מותר — לאו [האם לא] הכוונה לבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה? ודוחים: לא הכוונה כפי שאמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לענין קביעא דירחא [קביעות החודש], אם אנו חוששים שמא איננו יודעים מתי נקבע ראש החודש ונצטרך לעשות יומיים מספק. הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה שאין חוששים לספק בתשעה באב — הרי זה לענין קביעא דירחא.

דרש רבא: עוברות (נשים הרות) ומניקות — מתענות ומשלימות (צמות עד סוף היום) בו בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור. וכן אמרו משמיה [משמו] של ר' יוחנן. ושואלים: ומי אמר [והאם אמר] ר' יוחנן הכי [כך]? והרי אמר ר' יוחנן: תשעה באב אינו כתענית ציבור. מאי לאו [האם לא] כוונתו לענין בין השמשות? ומשיבים לא, אלא לענין מלאכה בתשעה באב שונה דינו משאר תעניות ציבור.

ותוהים: מלאכה? הלוא תנינא [שנינו] כבר במפורש במשנה: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, ובמקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין, משמע שבתשעה באב אין איסור מלאכה אלא רק מנהג מקומות מסויימים שלא לעשות מלאכה. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא כהמלצה שיעשה אדם עצמו כתלמיד חכם לענין זה, דכי יתיב [שאם יושב] ולא עביד [עושה] מלאכה, לא מיחזי כיוהרא [נראה כגאוה] שמתגאה ועושה עצמו כחכם, אבל מיסר [לאסור] את המלאכה — לא אסר.

אלא יש לחזור מפירוש זה ולומר: מאי [מה פירוש] אינו כתענית ציבור — לענין תפלת נעילה. שבתענית ציבור וביום הכיפורים מתפללים חמש תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, ונעילה), ואילו בתשעה באב אין מתפללין אלא שלוש, כביום חול אחר. ואולם האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו, משמע שאם מוסיף אדם תפילה, לדעת ר' יוחנן הרשות בידו!

ומשיבים: התם [שם] בתענית ציבור חובה היא להתפלל חמש תפילות, הכא [כאן] בתשעה באב אמר ר' יוחנן שרשות היא בלבד, ואם רצונו להוסיף — יוסיף. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] אינו כתענית ציבור לענין עשרים וארבע ברכות שהיו נאמרות בתענית ציבור, שהוסיפו שש ברכות על שמונה עשרה שבכל יום, ובתשעה באב אין אומרים אלא שמונה עשרה ברכות בלבד.

רב פפא אמר: מאי [מה פירוש] "אינו כתענית ציבור" הכוונה היא להחמיר, שתעניות הציבור שעל הגשם היו בהן הבדלים, שלוש תעניות ראשונות היו קלות יותר, שלוש נוספות חמורות מהן ושבע נוספות חמורות יותר, שתשעה באב אינו דינו כתעניות ציבור ראשונות בהן הקלו בכמה דברים כגון שאין מקפידים על שעת בין השמשות, אלא כאחרונות ובאחרונות אסורה אף בבין השמשות.

מיתיבי [מקשים]: הלוא כבר שנינו שאין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי [מה פירוש] ספיקו מותר — לאו [האם לא] הכוונה בין השמשות שלו שהוא מותר, ובניגוד לדברי רב פפא! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לא, הכוונה היא לקביעא דירחא [לקביעות החודש], שאין אנו עושים יום שני של תשעה באב בגלויות ואין חוששים לטעות. ומדייקים: הא [הרי] לכל שאר דברים זה וזה שוין.

ומעירים: מסייע הדבר לשיטת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים.

מיתיבי [מקשים]: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו לעשות. הא [הרי] לכל דבריהם האחרים — זה וזה שוין. ואילו גבי תענית ציבור תניא [שנינו בברייתא]: כשאמרו בתענית ציבור אסור ברחיצה — לא אמרו אלא כל גופו אסור ברחיצה, אבל פניו ידיו ורגליו — לא, ומותר לרחוץ אותם אף בתענית ציבור, הרי שהחמיר בתשעה באב יותר מבתענית ציבור!

אמר רב פפא: