פסחים לט ע"ב

דף לט - ב

ומקשינן: הרי דין נזרעין כהלכתן" תנינא כבר. דהא תנן:  ערוגה שהיא בגודל ששה טפחים על ששה טפחים, זורעין בתוכה חמשה זרעונין מחמישה מינים שונים. ארבע מהם, על ארבע רוחות, כל מין בגבול רוח אחרת, ומין אחת באמצע! נמצא מרחק של ג' טפחים לפחות בין מין למין. ובמרחק זה אין הזרעים יונקים זה מזה ^[1].

ומאחר דמשנה ערוכה היא, מה הוצרך רב להשמיענו דין זה?

ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי דסגי במרחק זה בין מין למין, דוקא בזרעין. אבל בירקות לא די בכך, משום שהירקות יונקים יותר מזרעים. קא משמע לן רב, דדינם כדין הזרעים.

ומקשינן: למימרא דיניקת הירקות אלימא מיניקת הזרעים, ומשום כן הוצרך רב להשוותם? והא שנינו איפכא.

דהתנן: כל מיני זרעים, אין זורעין מינים שונים בערוגה אחת. ואפילו לא בשיעור של חמישה מינין על ערוגה של ששה על ששה. אבל כל מיני ירקות, זורעין אותם יחד בערוגה אחת במרחק האמור! והא דתנן "ערוגה של ששה על ששה, זורעין בתוכה חמישה זרעונין", בזרעוני ירקות קאמר.

ושוב קשיא, מאי קא משמע לן רב?

ומשנינן: מהו דתימא, הני ירקות שיוצאים בהם למרור, מין זרעים נינהו, ולא מין ירקות. ולכך לא יזרעו בערוגה אחת כלל. קא משמע לן רב, דמיני ירקות הן. לפיכך נזרעים הם בערוגה אחת כהלכתם.

ותמהינן: וכי מרור מין זרעים הוא, סלקא דעתך למימר? והא תנן: אלו ירקות שאדם יוצא בהן בפסח!

וכן תני בר קפרא: אלו ירקות!

וכן תני דבי שמואל: אלו ירקות!

ומשנינן: חזרת איצטריכא ליה לרב להשמיענו, דנזרעת עם ארבעה מינים אחרים בערוגה אחת של ששה על ששה. משום דסלקא דעתא אמינא, הואיל וסופה של החזרת להקשות, שהקלח שלה מתקשה ונעשה עבה, ניתיב לה רווחא טפי, ולא יהיה די במרחק של ג' טפחים בינה לבין מין אחר.

ומוכחינן כהאי סברה: וכי לאו אמר רבי יוסי בן רבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה, מרחיבין לו מקום של בית רובע! ולא סגי ליה בהרחקת ג' טפחים, אלא מרחיקים ממנו מין אחר מכל צד מרחק של בית רובע [שיעור מקום זריעת רובע קב. וחשבון מקום בית רובע הוא על בסיס חשבון בית סאתיים. שמצינו בחצר המשכן, שהיתה מאה אמה על חמישים אמה, והיה בה שיעור בית סאתיים].

אלמא, כיון שסופו של הכרוב להקשות, יהבינן ליה רווחא טפי. והוה אמינא, דהכי נמי בחזרת. שמשום שסופה להקשות ולהתעבות, ניתיב לה רווחא טפי. קא משמע לן רב, דסגי לה בפיזור של חמשה זרעונין לערוגה של ששה על ששה.

שנינו במתניתין: יוצאין בהן בין לחין בין יבשין!

אמר רב חסדא: לא שנו כן, אלא בקלח שלהם. שאף ביבשותו, עדיין נותר בו טעם המרור. אבל בעלין שלהם, כשהם לחין, אין [יוצאים בהם]. אבל כשהם יבשין, לא יוצאים בהם! לפי שכבר אין בהם טעם, וכעפר בעלמא הם.

ומקשינן: והא מדקתני בסיפא, "ויוצאין בקלח שלהן", מכלל דרישא בעלין מיירי! ועליהם קתני "בין לחין בין יבשין", ודלא כרב חסדא.

ומשנינן: אף רישא איירי בקלח. וסיפא פרושי קא מפרש לה לרישא. והכי קאמר: כי קתני ברישא "בין לחין בין יבשין", אקלח קתני לה.

מיתיבי: תניא: יוצאין בהן [בעלים] ובקלח שלהן, בין בלחין בין ביבשין - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כשהם לחין יוצאין בהן. אבל כשהן יבשין, אין יוצאין בהן!

ושוין רבי מאיר וחכמים, שיוצאין בהן כשהם כמושין [יבשים קצת ^[2]]. אבל לא יוצאין בהם כשהם כבושים בחומץ, ולא כשהם שלוקין [מבושלים הרבה], ולא כשהם מבושלין דרך בישול רגיל! לפי שכבר אין בהם את טעם המרור.

כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור, יוצאין בו. וכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאין בו!

קתני מיהת, "יוצאין בהם ובקלח שלהן, בין לחין בין יבשין". אלמא, אף בעלים יבשין יוצאין. וקשיא לרב חסדא.

ומשנינן: תרגומא [תפרש] להא דקאמר רבי מאיר, "בין לחין בין יבשין", דאקלח בלבד קאמר!

תנו רבנן: אין יוצאין בהן כשהם כמושין!

משום רבי אליעזר בן רבי צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כשהם כמושין!

בעי רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו בפסח, במרור של מעשר שני בירושלים?

ומפרשינן: אליבא דרבי עקיבא לא תיבעי לך, ופשיטא דיוצאין בו. שהרי לדידיה יוצאים אף במצת מעשר שני. והשתא, אם במצה שחיוב מעשרותיה הוא מדאורייתא נפיק במעשר שני, במרור שהוא ירק, ואין חיוב מעשרות ירק אלא מדרבנן, מיבעי לן למימר דיוצאין בו במעשר שני?!

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יוסי הגלילי תיבעי. דאמר, אין יוצאין במצת מעשר שני, משום שאינה נאכלת בכל מושבותיכם, אלא בירושלים בלבד ^[3].

מאי דינו של המרור בזה? מי אמרינן, דוקא במצה דחיובה דאורייתא, הוא דלא נפיק במעשר שני. אבל מרור של מעשר שאינו אלא מעשר דרבנן, נפיק ביה. דהא מדאורייתא שפיר נאכל בכל מושבות.

או דלמא, כל דתקינו רבנן, כעין דאורייתא תקון! ומאחר שתקנו בו חכמים דין מעשר, הרי הוא נחשב כאין לו היתר במושבות. וכיון שהוקשו מרור ומצה זה לזה, אף במרור בעינן שיהיה נאכל "בכל מושבותיכם ".

אמר רבא: מסתברא, דאין יוצאין בו. ושוים מצה ומרור בדיניהם לכל דבר ^[4].

מתניתין:

אין שורין בפסח את המורסן [קלפות החיטים] לתרנגולים, לפי שהוא מחמיץ בכך.

אבל חולטין אותו ברותחין, לפי שהרותחין אינם מניחים אותו להחמיץ.

האשה לא תשרה בפסח את המורסן כדי שתוליך [להוליך] אותו בידה למרחץ! שכן היה דרכן, לשוף את הגוף במורסן. ואסור להשרותו, משום שהוא מחמיץ בשרייתו.

אבל שפה היא את המורסן בבשרה, כשהוא [המורסן] יבש! ואף על פי שגופה רטוב מהמים, אין המורסן מחמיץ במים מועטים כל כך ^[5].

לא ילעוס אדם חיטין בפיו, ואחר כך יניח אותן על מכתו! שאם ישהה אותן לאחר שלעסם והרטיבם ברוק שבפיו, יבואו לידי חימוץ.

תנו רבנן: אלו דברים שאין הם באין לידי חימוץ: בצק האפוי! שלחם לאחר שנאפה, שוב אינו מחמיץ לעולם, כל כמה שישרה במים.

ובצק המבושל! ויבואר בסמוך.

ובצק חלוט, שחלטו אותו ברותחין! שכשמטילים אותו לתוך מים רותחין, אין הם מניחים אותו מלהחמיץ ^[6].

ותמהינן: איך קתני דהמבושל אינו מחמיץ? והלא כשניתן במים, עדיין הם לא רתחו. ואינו מתבשל בהם מיד. אם כן, אדמבשל ליה מחמע [עד שיגמר בישולו, יחמיץ בינתים].

אמר רב פפא: בבצק האפוי שבישלו לאחר אפייתו קאמר! וקא משמע לן, דלאחר שנאפה אינו מחמיץ, ואפילו על ידי בישול.

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף [דליפת מים] מן הגג - אפילו אם דלפו עליו מים כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ! לפי שטירדת הדלף שאינה פוסקת, מונעת ממנו להחמיץ. והיא כאותה ששנינו לקמן [מח ב], שכל זמן שעוסקים בבצק, אינו בא לידי חימוץ [ראשונים].

אמר רב פפא: והוא דעביד הדלף טיף להדי טיף! כלומר, שנופלת טיפה אחר טיפה מיד, בלא שהות ביניהן. וצריך לאפותו מיד לאחר שפסק הדלף. רא"ש.

אמרי דבי רב שילא: ותיקא [מין מאכל קמח], שרי לאוכלו בפסח!

ומקשינן: והתניא: ותיקא אסור!

ומשנינן: לא קשיא. הא דהתירו דבי רבי שילא, היינו היכא דעבדיה במישחא ומילחא ^[7] [שבשלו את הקמח בשמן ובמלח] בלא מים ^[8]!ובכך אין הוא מחמיץ. וכדקיימא לן: מי פירות אין מחמיצין ^[9]!

והא דקתני דאסור, היינו היכא דעבדיה לקמח במיא ומילחא! שהמים מחמיצין אותו.

אמר מר זוטרא: לא לימחי אניש קדרא בקימחא דאבישנא [קמח של חיטים לחות שנקלו בתנור]! שדרכן היתה ליתן קמח לתוך תבשיל הקדירה בכדי שיתעבה. ואסור לעשות כן בפסח, משום שעל ידי המים שבתבשיל הוא מחמיץ. ואף בקמחא דאבישנא אסור. ואפילו שהאפוי אינו מחמיץ, והחיטים הקלויות הרי הן כאפויות. מכל מקום חיישינן דילמא לא בשיל [לא נקלה] הקמח שפיר. ועדיין הוא בא לידי חימוץ.

ואף דאין הקמח מחמיץ כשהוא נחלט ברותחין, הדרך ליתנו לתבשיל קודם שהרתיח.

היא מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים כו' ודחי' מהו דתימא הני מילי זרעים אבל ירקות בעו טפי ואקשי' וכי ירקות אלימי מזרעים והא איפכא תנן כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וזורעין כל מיני ירקות בערוגה מהו דתימא הני מרורים כולן ששנינו מיני זרעים נינהו ואין זורעין אותן בערוגה בא רב להודיענו כי ירקות הן ונזרעין בערוגה אחת.

ואקשי' והא מתני' ירקות קתני כל תנא תנא נמי ירקות קתני וליכא תנא דתני זרעים חזרת שסופה להקשות איצטריכא ליה סד"א ניתיב ליה רווחא טפי משאר ירקות כמו קלה של כרוב שהוקשה כלומר שגדל ונעשה קשה שמרחיבין לו בית רובע מכל צדדין פי' אין מניחין סביבותיו זרע כדי שישלח שרשיו לכל צד מפני שגדול הוא נעשה גם כך לחזרת קמ"ל דלא:

יוצאין בהן באלו הירקות בין לחין בין יבשין. אמר רבא לא שנו יבשין אלא קלח אבל עלין לחין יוצאין בהן יבשין אין יוצאין בהן:

מיתבי יוצאין בהן ובקלח שלהן וכו' ודברים פשוטין הן ורב חסדא פרק תרגומה אקלח אבל עלין אין יוצאין בהן אלא לחין ושוין שיוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין ולא מבושלין זה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו:

בעי רמי מהו שיצא אדם במרור של מעשר שני אליבא דר' עקיבא ופשטה רבה כשם שיוצאין במצה שהיא מדאורייתא כך יוצאין במרור שהוא מדרבנן:

מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין:

ת"ר דברים שאין באין לידי חימוץ אסיקנא כגון אפוי שבשלו וחלוט שחלטו ברותחין תניא רבי יוסי ברבי רבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ותיקא דהוא כגון שתיתא דעביד במשחא ובמלחא בקמחא שרי פירוש כי השמן מי פירות הוא ומי פירות אין מחמיצין אבל במיא ומלחא וקמחא אסור לא לימחי איניש קדירה בקמחא דאבשינא דלא בשיל שפיר ואתי לידי חימועא.

גמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא. וכתב הרי"ט ז"ל אעפ"י שאין להם הכרע בגמ' מיהו מדקתני בסיפא דברייתא כל שיש בו טעם מרור יש לפסוק כן דהא עלין כמושין טעם מרור יש בהן ע"כ:

והא דתנן במתניתין יוצאין בקלח שלהם. פי' בתוס' בשם השר מקוצי דדוקא בקלח אבל בשורש לא ויש ליזהר להסיר השורש מן החזרת ע"כ. משיטת הרב רבי' פרץ:

מתני' אין שורין את המורסין לתרנגולין אבל חולטין. פי' ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ. וכתב הרי"ט ומיהו השתא לא בקיאינן בחליטה ואסירא כדכתבו רבוותא ז"ל. כתב הרמב"ם ז"ל מותר ללוש לתרנגולין קמח או מורסן ומאכילן מיד או עומד עליהם עד שלא יהא בה הילוך מיל וכל זמן שמנקרין בו או מתהפך בידו אינו חמץ ע"כ והרב בעל העיטור השיב עליו. וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי מן הקולות שהרב ז"ל נוהג לענין חמץ כי האיך הוא מדמה ניקור התרנגולין לדלף היורד טיף טיף כנגד טיף טיף או לנשים העוסקות בבצק עד שנתיר כן לכתחילה, ע"כ:

מתני' לא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. פי' שמחמיצות במשקה היוצא מפיו. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל דמיירי במכה שאין בה שום סכנה אי נמי דאיפשר בלאו הכי דאי לא כיון שזה שלא כדרך הנאתו הוא מתרפאין מהם אפי' שלא במקום סכנ' גוף ויש אוסר שלא לאכול בפסח מאותן תאנים שהם בקמח כי כשהאדם נושך בו לאוכלו יש בו מרוקו ומחמיץ וחוזר ואוכלו. וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דאין לחוש לכך כי בעודו בכפו יבלענו ואינו שוהה כל כך ומ"מ צריך ליזהר בהם לפי שבאים לאחר הסעודה שלא יפול עליהם משקה ויחמיץ ובעל נפש לא יטפל בהם וכן צריך ליזהר הרבה שלא לתת על המצה אותן מעות שהן מלאות אבק של קמח וכ"ש שלא ליתנם במקום הקמח לפי שהקמח נדבק בסדיקי הלחם ואח"כ כשנותן פתיתים בקערה הוא מחמיץ שם וזו חששא קרובה כמו מה שאסרו חז"ל ללוש את העיסה בחלב וקרוב היה לאסור הפת כמו שאמרו שם אלא שאין לנו אלא מה שמנו חז"ל ואם לא נזהר ונתן ממנו בקערה הרי היא אסירא מיד דודאי לאלתר החמיץ ואוסר אפי' בשאינו מינו במשהו ע"כ:

גמרא תנו רבנן דברים וכו' אפוי שבשלו קאמרינן. פי' הרי"ט ז"ל שלאחר שנאפה כשיעור מצה שוב אינו מחמיץ ויכול לעשות ממנו או מקמחו כל מה שירצה וכן הלכה. וחלוט שחלטו ברותחין. הגאונים ז"ל כתבו שלא התירו כן אלא לחיה ולחולה על פי בקיאין כלומר שהוא מסוכן וצריך לכך והיתירו משום פיקוח נפש:

קמח שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן הוא שאינו בא לידי חימוץ לא שנסמוך בזה להתיר מקום הדלף לאפותו ולאוכלו דכיון דמחמת טיף טיף הוא דלא החמיץ מכיון דשקלי' מחמיץ דלכי הא לא יהבינן שיעור מיל ולא אמרו כאן אלא לומר שאין עוברין עליו בעוד שהדלף טורד ומיד שעמד הדלף (צריך) לשורפו או להשליכו לחוץ וכן מותר לאכול כל סביבותיו ואין חוששין שמא החמיצו מקום הדלף כי מתוך שהטיפות תכופות לא היה לו פנאי להחמיץ לאחרים ואפי' נתחמץ הוא כל שכן כי אף עצמו איפשר שלא נתחמץ ע"כ:

ותיקא שרי ואוקי' במילחא ומישחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין. י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפי' מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניסך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו. ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחילה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהוה ליה כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להרי"ט ז"ל ולענין נהמא דפיסחא יש מן החכמים אוסרין לתת מלח בעיסה כי חמימות המלח משוי לה כפושרין ואעפ"י שבמנחות התירו התם הוא לפי שזריזין הם וכמו שהתירו להם ללוש בפושרין וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי אינו נראה נכון דא"כ לא לישמוט תנא או אמורא למימר הכי כיון דהתם עיסה נותנין בה מלח ומ"מ יש ליזהר שלא לתת מלח בעיסה מרובה שהרי מלוח שאינו נאכל מחמת מולחו דינו כרותח גם יש ליזהר שלא לטחון מלח עם הקמח כמו שנוהגין בקצת המקומות דההוא מתוך ששוהא בקמח שמא ניסך למים ומחמצתו ובעלי נפש חוששין לסברא הראשונה שלא לתת מלח בעיסה בפסח ובארצנו נוהגים ליזהר בזה למצה של מצוה והמחמיר תבוא עליו ברכה ע"כ להרי"ט ז"ל:

לא לימחי אינש קדרה בקימחא דאבישנה. פי' קמח שעשאו משיבולין לחות שנתנו אותם בתנור עד שנעשה קלי היטב וכשנקלו היטב הרי הם כלחם אפוי שאינו בא לידי חימוץ ואפ"ה אסרינן לתת מן הקמח בתבשיל שמא לא נקלו כל הצורך ויבוא לידי חימוץ וכן הילכתא'. הרי"ט ז"ל:

כלאי זרעים אין נוהגין אלא בארץ ובארץ מיהא כל הזורעם לוקה ואין איסורם אלא בששני המינים יונקים זה מזה ושהדבר נראה כן לעין כמו שביארנו בתשיעי של שבת וכן ביארנו שם מה שהוזכר כאן שכל ערוגה מרובעת ששה טפחים על ששה טפחים יכול לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעים ארבעה בארבע רוחות הערוגה בנקודות אמצעיות שבכל רוח ואחת באמצע כל הערוגה בנקודת מרכזה ותכונת הזריעה מבולבל ביד מפרשים ולשיטתנו יש בכל הזריעות שבארבעת הרוחות בכל אחת מהן גרעינין הרבה עד שאורך הזריעה בכל אחת מהן שלשה טפחים ורחבה טפח והזריעה שבנקודת האמצע ארכה טפח ורחבה טפח ונמצא שמשפת אורך כל אחת מהן עד הקרן טפח ומחצה מכל צד ומשפת רחבה עד שפת זריעת האמצע טפח ומחצה וכך היה ידוע להם שבשיעור הרחקה זו אין יונקים זה מזה אע"פ שנראים כמעורבים לכשיצמחו ודבר זה דוקא בזרעוני גנה כגון כרפס וכוסבר וחזרת וכרוב שהן נאכלין כירק והוא הנקרא בסוגיא זו מיני ירקות וטעם היתרם מפני שאין דרך לזרוע מהם אלא מעט אבל מיני זרעים והם אותם שאין אדם אוכל אלא הזרע כגון תבואות וקטניות ופשתן וחרדל אין נזרעין בערוגה אחת מפני שאדם זורע מהם הרבה ויבאו לידי מכשול וחזרת או כרוב שכללנו במיני ירקות אפי' הוקשה קלח שלהן וגדל אין צריך להרחיב לו מקום ר"ל להרחיק ממנו שלא יזרעו בסמוך לו מין אחר בשיעור זה אלא בהרחקה יתירה עד בית רובע ר"ל בכדי זריעת רובע קב אבל דלעת שבא לזרוע תבואה בצדה מרחיק בית רובע מפני שנמשכו עליה ואף היא החזיקה מקום גדול כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק החמישי והוא שאמר אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש לא ילעוס אדם חטים ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו את המורסן במים וישימו אותו לפני התרנגולין שיאכלו אותו כדרכן בנחת וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמים בחוזק הרתיחה ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו ושפה פירושו האשה מחככת בשרה במורסן וילעוס הלעיסה בשינים:

אמר המאירי אין שורין את המורסן לתרנגולין מפני שהוא בא לידי חמוץ בין במים חמין בין בצוננין אבל חולטין ברותחין שמרוב החום מתבשל המורסן לשעתו מפני שהוא קל להתבשל ואינו בא עוד לידי חמוץ:

האשה לא תשרה את המורסן במים ותוליך בידה למרחץ לשפשף בו להסיר את הזיעה אבל שפה על בשרה יבש אע"פ שבשרה טופח שבמעט לחות כזה אינו מתחמץ:

ולא ילעוס אדם חטים כדי ליתן על גבי מכתו לרפואה מפני שמחמיצות בכסיסתו ברוק שבפיו שכל לחותו של אדם כגון רוקו וזיעתו ומי רגליו ושאר הליחות המימיים ולהוציא את הדם מים גמורים הם להחמיץ וכן בשאר בעלי חיים ואע"פ שהדבש והחלב נכללו במי פירות אין אלו מן הלחויות המימיים שהרי החלב דם הוא מעקרו והדבש מתילד מן המזון אלא שהטבע מכינו לשם ומכשירו למאכל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

אירע מעשה לפני רבותי' שבנרבונאה שהכניסה בהמה את פיה בשק של קמח וירד רירה עד שנמצא בשק כעיסה וכעין שאור והורו לרקדה יפה וכל שיעבור דרך הנפה מותר והשאר אסור ואף בשק של קמח שנפל בנהר הורו כן וכן אירע שם בשק מלא קמח שרקדוהו ואחר שנתרוקן השק מצאו בו גלדי עיסה בדפני השק והתירו כל המרוקד:

לעיסת חטים זו שהזכרנו אם עבר ועשה עובר ואין בטול מועיל בה שהרי אף הוא רוצה בקיומו ושמא תאמר והרי שלא כדרך הנאתו הוא והרי אמרו שעושין רטיה מחמץ או מלוגמא מחמץ כמו שכתבנו בראש הפרק בשם גדולי המחברים יראה לי שזה דרך הנאתו הוא שדרך החטים אין עיקר הנאתם לאכילה אלא לכוס ועיקר הכסיסה לרפואה או שמא מכח איסור בל יראה ובל ימצא כמו שכתבנו שם:

גדולי המחברים כתבו שמותר ללוש מורסן או קמח לתרנגולין ומאכילן מיד או נותן לפניהם והוא עומד על גבם עד שלא ישהא בפניהם כדי הלוך מיל וכל זמן שהם מנקרים בו או שהוא מהפך בו בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון וכן הוא בתוספתא:

אלו דברים שאין באים לידי חמוץ פת שנאפה מצה ואח"כ בשלו שמאחר שנאפה מתחלה אין בישול מחמיצו והחלוט שחלטו ברותחין ר"ל עיסת מצה שחלטה במים רותחין הרבה שרוב הרתיחה מבשלתו קודם שיחמיץ אבל אם אינם רותחין כל כך אלא כדרך שאדם מבשל שאדם מכניס את הדבר שרוצין לבשלו בתוכם קודם שירתיחו כל כך הרי הם מחמיצין קודם שיגמר בישולם והוא שאמרו אדמבשל אחמועי מחמע ומתוך כך נהגו הגאונים להחמיר ולאסור את החליטה מכל וכל מפני שאין אנו בקיאים בה וכן אסרו מטעם זה אותם הטפלות שקורין פאנאדא"ש שלחות הזב מן הבשר מעכב את אפייתם ובאות לידי חמוץ קודם גמר אפייה וכן באפוי שבשלו פרשו שהקמח שנאפה כגון קמח שנותנין בשולי הככר כדי שלא תהא העיסה מתדבקת בכלי שהוא עליו והיא נאפית עם הככר בתנור אם חזר וגררה ולשה באה היא לידי חמוץ וצריכה שימור ויש לפקפק באיסורן ולהתיר מצד שמועת קימחא דאבישנא שהרי זו ודאי אחר שנאפית כשיעור אפיית הלחם אפייה גמורה היא ואין לומר בה דילמא לא בשיל שפיר וכו' וכן נראה לי אלא שאין לפרוץ בדברי הראשונים:

קמח שהיה נופל לתוכו דלף אפי' כל היום כלו אינו מחמיץ כל זמן שהדלף טורד עליו בפגע טפה אחר טפה והוא הקרוי טיף טיף כנגד טיף טיף שכל שאין חמוצו בא אלא מצד הדלף כל שהדלף טורד אין כאן חשש הא אם היה הקמח שרוי במים מצד אחר אין דלף זה מעכבו מלהחמיץ:

מאכל קמח יש ששמו ותיקא פעמים שעושין אותו בקמח ושמן לבד ופעמים בקמח ושמן מעט על ידי מים ובשניהם רגילין ליתן מלח מעט זה שבקמח ומים אסור לעשותו הא של קמח ושמן מותר לעשותו ואע"פ שהמלח ניתך וחוזר למים מ"מ מעט מלח בשיעור זה אינו מחמיץ במקום שאין מים:

דרכן היה בקדרה שהיו בה נקבים דקים שהיו סותמין אותם בקמח שרוי במים וכשמבשלין בה אותו קמח מתבשל וכח החום מכניסו והנקבים מסתתמים ואמר שלא יעשו כן בפסח אפי' בקימחא דאבישנא והיא קמח של קליות שאדם עושה מן השבלים הלחות שאדם קולה אותם בתנור ומיבשם ולפעמים אוכלין אותם בעין ולפעמים עושין מהם קמח ופירשו הטעם שאע"פ שנקלו בתנור ואפוי שבשלו מותר שמא לא נקלו החטים בכל הצורך ובא לידי חימוץ ועל זה אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא וכו' ויש מפרשים בה שדרכם היה בקדרה ישנה לבשל בתוכה קמח במים לשאוב זוהמתה ואסור לעשות כן בפסח מטעם שהזכרנו ויש מפרשים בה שנוהגים היו לעבות את התבשיל בקמח כקצת תבשילין וזהו שפרשו בכאן קידרא בלשון תבשיל ולא לימחי וכו' כלומר לא יעבה ואמר שאסור לעשות כן בפסח:

אע"פ שמדין התלמוד החליטה מותרת כמו שביארנו לא יחלוט שני דברים כאחד אפי' שני גרעיני חטים שמא יגע האחד בחברו ויכנס בבקע שלו עד שלא יפרד ממנו ואין רתיחת המים עולה ביניהם ויבא לידי חמוץ והוא הדין לשני ככרות שמא יהיו נוגעות זו בזו ואין רתיחת המים עולה במקום נשיכתם:

ומכאן החמירו קצת רבנים להזהיר שלא יהיו הככרים נוגעים זה בזה בתנור ואיני רואה שרש בדבר שלא אמרוה אלא בחליטה שלא הותרה אלא מצד רתיחת המים וכל זמן שהרתיחה אינה מתגברת המים מחמיצין אבל התנור אינו כן שאף במקום נשיכתם והוא המקום הנקרא באיישול מ"מ אפייה גמורה היא ועוד שאף בחליטה אני אומר שלא נאמר אלא בחטים ומפני הבקיעה שבהם שאפשר להתעכב בתוך של חברו:

גמרא למימרא דירקות אלימא מזרעים כו' דליכא למימר דה"ק אבל בירקות לא בעי כ"כ הרחקה דמשמע דרב להקל קאמר דזורעין בערוגה א' ולא להחמיר מיהו בפשיטות ה"מ למפרך היאך ס"ד למימר דה"מ בזרעין הא תנן בהו אין זורעין אותן בערוגה א' ויש ליישב דאימא דלא קאי אערוגה אחת דו' טפחים ודו"ק:

בפירש"י בד"ה כעין דאורייתא תיקון ואין לו היתר במושבות כו' מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות אף כו' עכ"ל הוא מגומגם דלר"י הגלילי קיימינן ולא ממעט מעשר שני מבכל מושבות אלא מעוני שאינו נאכל באנינות ולפי מה שכתבנו לעיל לפרש"י בחומש דממעט מעשר שני ממושבותיכם והיינו לר"י הגלילי ולזמן בית עולמים ניחא גם הכא דנקט מושבות לזמן בית עולמים ולא נקט עוני דלא אצטריך אלא לנוב וגבעון וק"ל:

גמ' ויניח על מכתו בפסח מפני כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא בס"א וגירסת הרי"ף וכן בפרק הנושא במסכת כתובות ושם פירשתי ע"ש:

רש"י בד"ה ואע"פ שמים טופחין כו'. נ"ב פי' הרא"ש דלאו מים ממש אלא ר"ל זיעה קאמר ע"ש:

בד"ה דילמא לא כו' ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה כו' וכצ"ל. ונ"ב אין לפרש דאפילו היה נותן בתחלה ברותחין אפ"ה אח"כ מחמיץ בקערה ולא דמי לחלוט שמחליט שהרתיחה מבטל כח החימוץ מיד אבל הכא שכבר נתייבש אלא שאינו מתייבש יפה א"כ ג"כ אינו נחלט ויכול אח"כ להחמיץ בקדרה כי אין זו סברא ועוד לישנא דטורפה אינו מיושב והל"ל וכשהוא מערה לקערה ע"כ נראה דטעות סופר הוא והכי הוא שכשהוא טורפה כו' כלומר למה הוא מחמיץ בתבשיל לפי שכשהוא טורף הקמח עם מים או ציר מתחלה בקערה טרם שנותן לקדרה הוא מחמיץ וכן מצאתי בספרים אחרים:

במשנה אבל חולטין. ל' הרע"ב שכ"ז שהמים רותחין א"י להחמיץ משמעו דלאחר שיצטננו יוכל להחמיץ וז"א כדאיתא לקמן בברייתא:

בגמ' אמרי' דבי ר' שילא כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

תוס' ד"ה לא שלוקין. נ"ב שייך לע״א על המשנה כמש"ל:

בפירש"י בד"ה כעין דאוריתא כו' ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות כו' עכ"ל. כוונתו בזה דאע"ג דענין היקישא דאורייתא לא שייך במידי דרבנן מ"מ האי הקישא ודאי לאו משום הך מילתא לחוד אתי אלא מסתמא דהקישא מרור למצה היינו לשאר מידי דאוריי' טובא ומשום דאין היקש למחצה אם כן אי הוי מעשר ירק דאורייתא ודאי לא היו יוצאין בו משום האי הקישא השתא נמי דמדרבנן נינהו נמי אין יוצאין בו דכל דתקינו רבנן כו'. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי למה הוצרך רש"י לפרש דטעמא דמצה של מעשר שני דאינו נאכל בכל מושבות ולעיל משמע דטעמא משום לחם עוני יצא זה שנאכל בשמחה וע"ז תירץ דבפירש"י בחומש מצא כן ע"פ המכילתא אלא דאין זה מספיק דאכתי אמאי שבק רש"י לישנא דגמרא דידן דקאמר לעיל דטעמא משום לחם עוני וקאמר לישנא דמכילתא. ונלע"ד בזה דודאי בסוגיא דהכא לפי פירושא קמא דרש"י ע"כ הוצרך לפרש כן דאי ס"ד דטעמא דמצה של מעשר שני היינו משום דבעינן לחם עוני וזה נאכל בשמחה א"כ ודאי לא שייך הך היקישא כלל לענין מרור אפילו אי הוי מעשר ירק דאורייתא דאכילת מרור לא שייך ביה שמחה ולא ענין לחם עוני משא"כ להך טעמא דמושבות שבמכילתא א"ש כדפרישית ודו"ק:

במשנה אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. ויש לדקדק דהך מילתא דחולטין אמאי קתני לה במורסן לענין איסור הנאה וטפי הו"ל למיתני רבותא דאפילו קמח מותר לחלוט ברותחין כדקתני בברייתא דבסמוך דחלוט אין בא לידי חימוץ ואפילו למאן דאסר ותיקא בסמוך היינו דרך בישול אבל ע"י חליטה משמע דשרי ואפשר דנהי דחלוט אין בא לידי חימוץ היינו בדיעבד אבל לכתחילה אפילו בזמן המשנה היו חוששין להחמיר דזימנין לא בקיאי שפיר בחליטה ואתי לידי חיוב כרת משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ"כ כיון דרובא היו בקיאין בחליטה. ועוד נראה דאפשר דשריית מורסן לא הוי אלא חמץ נוקשה כיון דאין ראוי לאכילה. אלא דלפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע שכתבו בפשיטות דהאידנא אין שורין את המורסן לתרנגולין והיינו מהאי דשדרו רבי שרירא גאון ורב האי גאון ממתיבתא דלא התירו בשתי הישיבות חליטה אלא לחיה ולחולה ע"פ בקיאין וכמו שהביא הרא"ש ז"ל דבריהם ולמאי דפרישית אפשר דתשובת הגאונים לא הוי אלא לאכילת אדם. מיהו אפשר דסוף סוף כיון דרבי' האי גאון כתב דרבנן קמאי אמרו דחליטה ברותחין לא ידעינן היכי היא אם כן משמע דהאידנא דלא בקיאי בכל ענין יש לאסור אף במורסן לתרנגולין כן נראה לי:

בגמרא ת"ר אלו דברים כו' מבושל אדמבשליה מחמע ופרש"י בעוד שהמים פושרין קודם שירתיחו מחמיץ. נראה מזה מדמקשה בפשיטות ולא מוקי לה כשלא שהה שיעור חימוץ ע"כ דבמים פושרין קודם שירתיחו לא בעינן שיעורא אלא דבכל ענין מחמיץ ולפ"ז ע"כ דהא דאמרינן בסמוך דהך ברייתא דותיקא אסור היינו דעבדיה במיא ומלחא והיינו דמי פירות עם מים מחמיצין משא"כ במשחא ומלחא שהן מי פירות לבד שרי ואם כן לפרש"י דלעיל דף ל"ה ע"ב שכתב דמי פירות לבד נמי איסורא מיהא איכא לפי המסקנא דהתם ע"כ צריך לפ' דהא דר' שילא שרי בותיקא במי פירות לבד היינו כשלא שהה שיעור חימוץ ולמאי דפרישית א"א לפרש כן דהא האי ותיקא דהכא משמע דבדרך בישול איירי דהא מייתי לה בשמעתין אברייתא דלעיל ומייתי עלה נמי הך דמר זוטרא אם כן הא אמרינן דבמים פושרין לא בעינן שיעורא דבכל ענין מחמיץ. ובאמת ראיתי שהתוס' במנחות דף נ"ז הקשו מהאי דותיקא דמפלגינן בין מיא ומלחא למשחא ומלחא על פרש"י והניחו בקושי' ולכאורה יש לדחות דהא דמפלגינן בין מיא ומלחא למשחא ומלחא היינו דבמשחא ומלחא שרי כשלא שהה שיעור חימוץ משא"כ במיא ומלחא ממהר להחמיץ כמ"ש התוס' לעיל שם בשם ר"ת א"כ רש"י נמי נחית להך סברא מיהו למאי דפרישית א"א לומר כן ועוד דאי נחית הכא בשמעתין להך חילוקא אם כן אידי ואידי הוי מצי לאוקמי במשחא ומלחא והא בשהה שיעור חימוץ והא בלא שהה אע"כ כדפרישית דבותיקא שהיה דרך בישול לא שייך שיעור חימוץ כלל. א"כ לפ"ז ע"כ צריך לפ' בשיטת רש"י דמ"ש לעיל דמי פירות לבד נוקשה מיהו הוי היינו אליבא דר"ל דאפשר דסבר כאביי דבסמוך ומלישנ' דר"ל גופא דייק לה רש"י כדפרישית התם משא"כ למאי דמסקינן הכא דותיקא שרי לכתחלה במשחא ומלחא וכדאמר רבא נמי בסמוך דמי פירות אין מחמיצין ע"כ דרש"י נמי מודה דאין מחמיצין כלל כנ"ל ודו"ק:

לא שלוקין ולא מבושלין וכו' עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ו' ודף ט' ובקונטריס אחורי תרעא על מ"ש התוספות והאחרונים בס"ד:

אבל בירקות לא. דירקות ינקי טפי: למימרא דירקות אלימא. לינק טפי מזרעים דאיצטריך ליה למימר דאף ירקות נזרעין חמשה מינין בערוגה של ששה: כל מיני זרעים אין נזרעים בערוגה אחת. אפילו בשיעור הזה משום דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה חמשה זרעונין בירקות קאמר דנזרעים כהלכתן: מהו דתימא הני דמרור מין זרעים נינהו. ולא יזרעו בערוגה אחת קמשמע לן רב דמין ירקות נינהו ונזרעים: זרעים סלקא דעתך. היכי תיסק אדעתין דזרעים נינהו והא כולהו תנאי ירקות קרי להו: חזרת איצטריכא ליה. לאשמועינן דנזרעת כשאר ירקות בערוגה עם ארבעה זרעונין: להקשות. קלח שלה נעשה עב: מרחיבין לו. מקום עד בית רובע שלא יזרעו אצלו מין אחר: בית רובע. מקום זריעת רובע הקב חצר המשכן היה שיעור לבית סאתים וכל בית כור ובית סאה ובית רובע שבגמרא לפי אותו חשבון: לא שנו. דיבש יש לו טעם מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין הרי הן כעפר בעלמא: מכלל דרישא בעלין. קא פסיק ותנא בהו בין לחים בין יבשים: כמושין. פלצדא''ו : כללו של דבר כו'. קתני מיה' בדר' מאיר יוצאין בהן ובקלחין שלהן בין לחין בין יבשין ומתני' נמי מדמכשר ביבשים רבי מאיר היא ושמע מינה בעלין נמי אכשר: תרגומא. להא דקתני בדר' מאיר יבשין אקלח קאמר: השתא מצה. דמעשר דידה דאורייתא ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות קאמר ר''ע דנפיק הואיל ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר: מרור. דמעשר ירק מדרבנן הוא ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות מיבעיא: כעין דאורייתא תקון. ואין לו היתר במושבות ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות אף מרור נמי בעינן יש לו היתר. לישנא אחרינא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן בפרק בתרא (דף קטו.) וזה שמעתי וקשיא לי בזמן הזה מי מסקי מעשר שני לירושלים ואי למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא בהדיא איבעי ליה לפרושי בזמן הזה: מצה ומרור. הוקשו יחד וכי היכי דמצה יש עליה שם מעשר שני ולא נפיק ביה אף מרור נמי שיש עליה שם מעשר שני לא נפיק ביה: מתני' חולטין. ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ: לא תשרה המורסן. לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן יבש בבשרה ואע''פ שמים טופחין על בשרה: לא ילעוס. לא יכוס: גמ' האפוי. לחם משנאפה כל מה ששוריהו במים אינו מחמיץ: אדמבשל ליה מחמע. בעוד שהמים פושרים קודם שירתיחו הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקומה דהא בהדיא תני לה וחלוט שחלטו ברותחין: אפוי שבשלו. כלומר אפוי אפילו הוא מבשלו לאחר אפייה אינו מחמיץ: דלף. מן הגג: אינו בא לידי חימוץ. שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ: טיף להדי טיף. שנופלין טיפה אחר טיפה סמוך ותכף ואין שהות בינתים: ותיקא. מאכל קמח: מישחא ומילחא. בקימחא שרי דמי פירות אין מחמיצין: לא לימחי איניש קדרא. שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפילו הכי לא ליעביד: דילמא לא בשיל שפיר. לא נעשית קלי כל צורכה בתנור ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת (ועוד) שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח: לא ליחלוט. ברותחין:

ערוגה בת ו' טפחים זורעין לתוכה ה' זרעים. וא''ת הואיל ורחוק ג' טפחים לא ינקי מהדדי דהא אמצעית אינה רחוקה מן האחרות אלא ג' טפחים דבפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.) משמע דד' מארבע רוחות הערוגה לא בקרנות אלא באמצע הרוחות א''כ יזרע לתוכה ט' זרעים ג' שורות של ג' ג' ויהא רחוקים זה מזה ג' טפחים ואומר ר''י דהכא אינה משום יניקה אלא משום עירבוב לאחר שיהיו גדולים ולא רצו חכמים להתיר יותר ותדע דאפי' חמשה לא היו מתירים אי לאו דנפקא לן בשבת בפרק ר' עקיבא (ג''ז שם) בהדיא מקרא אע''ג דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי והיינו משום דאיכא למיחש לערבוביא ואם תאמר ואיך זורעים בתוכה חמשה זרעונים והא אין רחוק זה מזה שלשה טפחים דהא איכא מקום זריעה ותירץ ר''ת דטפחים של כלאים שוחקות כדמוכח בריש עירובין (דף ד.) ור''י אומר דגמירי דבהכי לא ינקי אע''פ שיש מקום זרעים: לא שלוקין ולא מבושלין. משמע דשליקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתין והא דתנן בפרק ג' מינים (נזיר דף מה:) היה מבשל השלמים או שולקן אע''ג דשליקה הוי טפי מבישול לא הוי התם זו ואין צ''ל זו דקמ''ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול