"ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), ולמד מכאן: מצה המשתמרת מחמץ לשם מצה — יוצאים בה בפסח, יצתה (יצאה) זו של נזיר או תודה שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום [לשם] זבח.

רב יוסף אמר, אמר קרא: הטעם הוא ממקרא אחר, שנאמר "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב, טו) ומכאן נלמד: מצה הנאכלת או ראויה להיאכל לשבעת ימים שלמים — יוצאים בה, יצתה זו של נזיר ותודה שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה בלבד.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה, ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של רב יוסף. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה: יכול יצא אדם ידי חובתו באכילת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר — תלמוד לומר "ושמרתם את המצות" מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום [לשם] זבח.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, תלמוד לומר "שבעת ימים מצות תאכלו" — מצה הנאכלת לשבעה ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה ימים אלא ליום ולילה בלבד.

ושואלים לשתי השיטות: ותיפוק ליה [ותצא לו] אותה הלכה עצמה מהמקרא "לחם עני" שפירשו ר' יוסי הגלילי שמשמעו: מי שנאכל אף באנינות (צער) יוצאים בו ידי חובת מצה, יצא זה כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, שהרי האונן אסור לו לאכול מן הזבחים!

ומשיבים: סבר לה [סבר אותו חכם] כר' עקיבא, שאמר "עני" כתיב [נאמר] ואין למדים ממקרא זה לענין אנינות.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] אותה הלכה מזה דהוה ליה [שהרי היא] מצה עשירה, שכן חלות התודה ורקיקי נזיר נבללים בשמן, ומצה האפויה שלא במים בלבד הרי היא מצה עשירה!

אמר שמואל בר רב יצחק: זה אינו טעם מספיק, כי כל השמן המצוי בחלות וברקיקים הללו רביעית הלוג היא. ומתחלקת היא לכמה חלות — וכמות שמן קטנה זו בטלה בהן, ואינן קרויות משום כך מצה עשירה.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] אותה הלכה ממה שאינן נאכלות בכל מושבות, שהרי למדנו מהמקרא שהמצה צריכה להיות ראויה להיאכל בכל מושבות ישראל, וקודשים נאכלים רק בירושלים!

אמר ריש לקיש: מאחר שלא השתמשו בנימוק זה, זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון, כלומר בבמות הגדולות שנעשו לפני הקמת המקדש. ומאחר שראויות להיאכל בכל מקום, שהרי כל מקום כשר לבמה, ואינן כקרבנות מסויימים שלא הותרו להיות קרבים אלא "במקום אשר יבחר ה'", לכן חלות התודה נחשבות הן כראויות לכל מושבות ישראל.

מסופר, אמר ר' אילעאי: שאלתי את ר' אליעזר בן הורקנוס: מהו שיצא אדם ידי חובתו בפסח בחלות תודה ורקיקי נזיר? אמר לי: לא שמעתי. באתי ושאלתי לפני ר' יהושע, אמר לי: הרי אמרו בענין זה חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן אדם לעצמו לצרף לקרבנו — אין אדם יוצא בהן, אם עשאן למכור בשוק — יוצא בהן.

וכשבאתי וחזרתי והרציתי דברים ששמעתי לפני ר' אליעזר, אמר לי בהתפעלות: ברית (לשון שבועה)! הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני, כלומר, נשבע שכך היא אכן ההלכה המקובלת מדורות ונאמרה למשה מסיני. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר דברים אלה בתמיהה: ברית (שבועה) הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני?! ולא טעמא בעיא [וכי אינו צריך טעם] כלומר, כיצד אפשר לקבוע הלכה כזו בלא מסורת, כהלכה מסיני, בלא לתת בה טעם?!

ושואלים: ובאמת וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו]? אמר רבה: כל דבר שנמכר לשוק הרי המוכר אימלוכי מימלך [נמלך בדעתו]. אמר: אי מזדבן [אם ימכר] — מזדבן [ימכר], אי לא מזדבן [אם לא ימכר לצורך הקרבנות] — איפוק בהו אנא [אצא בהם אני] לצורך מצה, וכיון שמתחילה חשב על האפשרות שישמשו לצורך מצה — יכול לצאת בהן.