דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

וכן מצות של מעשר שני - לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח [1]! לפי שאינה שלו [2].

ולדברי חכמים, אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח! שהרי ממונו היא [3].

וכן אתרוג של מעשר שני - לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב [4] ראשון של סוכות! לפי שאינו שלו.

ולדברי חכמים, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב! מתקיף לה רב פפא לרב אסי: בשלמא עיסה דכתיב בה "ראשית עריסותיכם תרימו חלה", לכך בעינן דתהא משלכם כדי שתתחייב בחלה. שכן משמע לשון "עריסותיכם". וכן אתרוג ביום טוב נמי, אין אדם יוצא בו אלא אם כן הוא שלו. כדכתיב ביה "ולקחתם לכם ביום הראשון". ודרשינן, "לכם" - משלכם יהא! הלכך, אם הם של מעשר שני, הרי הם תלויים במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, האם ממון גבוה הוא, או ממון הדיוט.

אלא מצה של מעשר, אמאי אין יוצאין בה לרבי מאיר? והא אף אי אינה שלו, וכי מי כתיב בתורה "מצתכם"?

אמר רבא, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אף במצה אין אדם יוצא אלא במצה שלו. דאתיא מצה בגזירה שוה ד"לחם" "לחם" מחלה.

כתיב הכא במצה "לחם עוני". וכתיב התם בחלה, "והיה באכלכם מלחם הארץ". מה להלן בחלה, אין חיובה נוהג אלא בעיסה שהיא משלכם, כדדרשינן מ"עריסותכם", אף כאן במצה, אין אתם יוצאים אלא במצה שהיא משלכם.

הלכך, לרבי מאיר דאמר "מעשר שני ממון גבוה הוא", לא קרינא ביה משלכם, ואין יוצאין בו ידי חובת מצה.

והוינן: לימא ברייתא מסייע ליה לרב אסי. דתניא: עיסה של מעשר שני, פטורה מן החלה - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת! ותמהינן: וכי נכון לומר בזה "לימא מסייע"? והלא דברי הברייתא ודברי רב אסי היינו הך הם.

ומפרשינן: הכי קאמר: לימא מסייע ליה הברייתא לכל דברי רב אסי, ואף במה שתלה דין אתרוג של מעשר שני ביום טוב בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה?

מי אמרינן, מדפליגי בעיסה של מעשר שני, בהנך [באתרוג] נמי פליגי? או דלמא, שאני התם בחלה, משום דכתיב בה "ראשית עריסותיכם תרימו חלה". והדר כתיב "מראשית עריסותיכם תתנו לה'". ומדכתיב תרי זימני "עריסותיכם", שפיר דרשינן דבעינן עיסה משלכם. אבל אתרוג דלא כתיב ביה "לכם" אלא פעם אחת, דלמא לא אתא למעט אלא אתרוג שאול או גזול. אבל לא אתרוג של מעשר שני. שהרי הוא ניתן לבעליו לאכילה. ואף שאין הוא ממונו, אלא משלחן גבוה הוא אוכלו, שפיר קרינא ביה "לכם".

בעי רבי שמעון בן לקיש: מהו שיצא אדם ידי חובתו בפסח בחלה של מעשר שני בירושלים? שאף המעשר שני מחויב בהפרשת חלה, ובנתינתה לכהן. ויש בה שתי קדושות. קדושת מעשר שני, וקדושת חלה.

ומפרשינן: אליבא דרבי יוסי הגלילי - דדריש מ"לחם עוני", שאין יוצאין אלא בלחם שנאכל באנינות ולא במעשר שני שאינו נאכל באנינות - ודאי לא תיבעי לך, ופשיטא דאינו יוצא בחלת המעשר, דהשתא, במעשר שני גופו שהוא חולין ואין בו קדושת חלה, לא נפיק, בחלתו של המעשר מיבעיא לן למימר דאינו יוצא?! כי תיבעי לך, אליבא דרבי עקיבא דלא דריש כן מ"לחם עוני".

שהרי אף הוא מודה דבעינן לחם שנאכל בכל מושבותיכם, ואין יוצאין בלחם שאינו נאכל אלא בירושלים. והא דבחולין [במעשר שני גופו] הוא דנפיק ידי חובת מצה אף שאינו נאכל אלא בירושלים, טעמיה משום דאי מיטמו המעשר פודין אותו אף משנכנס לירושלים. ושוב יש להן היתר אכילה אף במושבות.

אבל חלה של מעשר, ממה נפשך אין לה שום היתר במושבות. שהרי כל זמן שלא נטמאה, אינה נאכלת אלא בירושלים, משום קדושת המעשר שבה. ואף פדיון ליתא למעשר שני טהור משקלטוהו מחיצות ירושלים. ואי מטמיא, שוב לית לה היתר במושבות, משום קדושת חלה שבה. ואין לקדושת חלה פדיון כלל. וכיון שנטמאה, לשריפה אזלא ולא נפיק ידי חובתו.

או דלמא, אף דבפועל אין לחלת המעשר היתר במושבות, מכל מקום, הואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה [5], ואיטמי [והיתה נטמאת], אית לה היתר במושבות על ידי פדיון כדין מעשר שני חולין, והוה נפיק בה ידי חובת מצה. הלכך, אפילו השתא לאחר שקרא לה שם חלה נמי נפיק בה [6]! שהרי מצד קדושת חלה שבה, לא נתמעטה ממצה. לפי שסתם חלה נאכלת אף במושבות. ומצד קדושת מעשר שני שבה לחוד, נמי יש לה היתר במושבות, על ידי טומאה. ואף שעל יד צירוף שתי הקדושות יחד שוב אין לה היתר במושבות, מכל מקום יוצאין בה ידי חובה.

איכא דאמרי: הא ודאי לא תיבעי לך, ופשיטא דיוצאין בחלת מעשר. משום דודאי אמרינן, הואיל ואילו לא קרא לה שם חלה היה לה היתר במושבות בטומאה, יוצאין בה.

כי תיבעי לך, בחלה שהופרשה מעיסה הלקוחה בכסף מעשר שני! שקדושת המעשר של הכסף נתחללה ונתפסה על חלה זו.

ואליבא דרבנן לא תיבעי לך אף בזו. כיון דאמרי רבנן, אף דבר הלקוח בכסף מעשר שני, ונטמא, יפדה! שדין חלה זו היינו כחלת מעשר שני עצמו! ויוצאין בה בפסח משום "הואיל", כאמור.

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהודה דאמר הלקוח מכסף מעשר שני שנטמא, אין לו פדיון. אלא יקבר.

דתנן: דבר מאכל הלקוח בכסף מעשר שני

- שנתחללה ונתפסה בו קדושת המעשר שבכסף - שנטמא, יפדה! שכשם שלמעשר שני עצמו יש פדיון, אף יש פדיון לאוכל שנתפס בקדושת מעשר מכח חילול [7].

רבי יהודה אומר: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, יקבר! שאין פדיון אלא למעשר עצמו או לכסף המעשר. אבל הלקוח בכסף המעשר, כבר הוקלשה קדושתו. ואינה אלימה דיה כקדושת מעשר, כדי להתפיס את קדושתה בדבר אחר.

ולשיטת רבי יהודה, אין ללקוח בכסף מעשר שני שום היתר במושבות. שהרי אף אם נטמא אין לו פדיון, אלא לקבורה אזיל. וכשהוא טהור אינו נאכל אלא בירושלים. אלא דמספקא ליה לריש לקיש אליביה: מי אמרינן, הואיל ואי לא לקוח בכסף מעשר הוי, אלא היה מעשר שני גופו, והיה נטמא, היה לו היתר במושבות על ידי פדיון! וכשם שבמעשר שני גופו יוצאין ידי מצה, כן יוצאין בלקוח בכסף מעשר. שהרי כל קדושתו לא באה אלא המעשר עצמו. ואף דבפועל אין לו היתר במושבות, אין זה משום חומרתו. אלא אדרבה, קולתו גורמת לו לכך שאין לו פדיון. שמשום שקלושה קדושתו, אינה תופסת את פדיונה. הלכך, לא מסתברא דלענין מצה בפסח יהיה חמור יותר ממעשר גופיה [8].

וגם מצד קדושת החלה שיש בו, נמי אין להחשיבו כמי שאין לו היתר במושבות. דהרי כבר אמרינן לעיל, הואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה, ואיטמי, יש לו היתר במושבות, ונפיק ביה ידי מצה, השתא נמי נפיק ביה.

או דלמא, חד "הואיל" אמרינן. וכגון בחלת מעשר שני, "הואיל ואילו לא קרא לה שם". או בלקוח בכסף מעשר שני, "הואיל ואי לא לקוח הוי". אבל בחלה של הלקוח בכסף מעשר שני, שבכדי להכשירה למצה בפסח אנו צריכים להשתמש עם שני ה"הואיל" האמורים גם יחד, דלמא תרי "הואיל" לא אמרינן.

[ואם תאמר, הרי אף בחלת מעשר שני עצמו בעינן לתרי "הואיל". קודם כל יש לומר, "הואיל ואילו לא קרא לה שם", היה דינה כמעשר שני חולין. ואף מעשר שני של חולין, אין יוצאין בו אלא על ידי הואיל. דאמרינן ביה, הואיל ואם נטמא יש לו פדיון ונאכל במושבות, השתא נמי חשיב כיש לו היתר במושבות.

ויש לומר, דמעשר שני גופו אין צריך לסברת "הואיל". אלא חשיב כיש לו היתר בפועל. שהרי בידו לטמאותו ולפדותו. רש"י.].

אמר רבא: מסתברא דאף בחלת עיסה הלקוחה בכסף מעשר שני, יוצאין ידי חובת מצה, ואף לרבי יהודה. דהא שם מעשר חד הוא! וכשם שיוצאים במעשר שני, כן יוצאים בלקוח מכסף מעשר שהרי כל קדושתו באה מכח המעשר גופו. וכשם שיוצאין בו, יוצאין בחלתו. שהרי קדושת חלה בפני עצמה, אינה מעכבת מלצאת ידי מצה. לפיכך, אף כשהיא מצטרפת לקדושת מעשר, יוצאים בה.

שנינו במתניתין: חלת תודה ורקיקי נזיר - עשאן לעצמו, אין יוצא בהן [9]!

והוינן בה: מנא הני מילי?

הערות

[1] וקשה, אם כן אמאי צריך קרא להוציא מצת טבל? והא אינה שלו, משום חלק הכהן והלוי המעורבים בו. וכמו דמצינו לענין אתרוג טבל, דמהאי טעמא אין יוצאים בו, לפי דלא קרינן ביה "לכם". ויש לומר, דאיצטריך קרא להיכא דאכל מצה יותר מכזית. ואף לאחר שננכה ממנה את חלק הכהן, עדיין ישאר בה כזית. ואותו כזית שפיר הוי שלו. עוד תירץ רשב"א, דאיצטריך קרא להיכא דאף לאחר שיפריש יהיה שלו. כגון בטבול לתרומה, והוא כהן. דמפריש ונוטל לעצמו. וכן מצה טבולה למעשר לגבי לוי. ובטבולה למעשר עני, לגבי עני. שאפילו שלאחר שיפריש יהיה המעשר שלו, אינו יוצא בה. תוספות. ויעוין בשאגת אריה [סימן צז] שנתקשה בתירוץ זה, דהא להדיא איתא בחולין קלא א, שאפילו מעני שבישראל מוציאין את המעשר עני. ובקונטרס אחרון שם כתב ליישב על פי המוכח מהירושלמי סוף פרק קמא דפיאה, דאין זה אלא בתבואה שגדלה בשדה העני. אבל לא בלוקח פירות מהשוק. ויעוין בחזון איש סימן קכד שהאריך בזה.

[2] ומהאי טעמא אינו יוצא במצה גזולה, דהא לא הוי משלכם. מיהו בירושלמי איתא דבדיעבד יוצא אף בגזולה. ואפשר דפלוגתא דאמוראי היא התם רא"ש. ויעוין במגיד משנה שפירש, דאין כונת הירושלמי דבדיעבד יוצא אף באינה שלו. אלא לומר, שאם גזל חטין ואפאן יצא, משום שקנאה בשינוי. וכבר הוי משלכם [כן פירש הקרבן נתנאל בדבריו]. ויעוין בהגהות רבי עקיבא איגר סימן תנד, שתמה בזה. הא משעה שלעס אותה קנאה. ובין כך אינו יוצא אלא כשמגיעה למעיו. ואז כבר היא שלו. ויעוין במקור חיים שם, שעמד על זה. וכתב, דהא דאין יוצא, הוא משום מצוה הבאה בעבירה. וכן משמע מדברי הרמב"ם, דמהאי טעמא הוא דאינו יוצא. קובץ שיעורים. [ובלאו הכי יש לומר, דלא שייך בגזולה טעמא ד"מצתכם". דהרי מחלה ילפינן לה. ובחלה הרי חייב אף הגזלן. לפי שבעלות הנגזל טובלת את העיסה. וודאי הוי טבל אף לגבי הגזלן. ולא ממעטינן מ"עריסותיכם", אלא עיסה של נכרים ושל גבוה]. שם. ולהריטב"א [הובא לעיל לו ב], אף משום כן אין לפסול. שהרי אין המצוה מסייעת לעבירה. דהא בלא המצוה נמי נגמרת העבירה. ואכן כתב הריטב"א בסוכה לה, דיוצאין במצה גזולה.

[3] וכן פסק הרמב"ם בפרק ו מהלכות חמץ ומצה הלכה ח. וכן פסק בפרק ו מביכורים הלכה ד, דחייבת בחלה. ותמה הכסף משנה, הרי פסק הרמב"ם בפרק ג ממעשר שני כרבי מאיר, דמעשר שני ממון גבוה. ותירץ שם המהר"י קורקוס, דפסק הרמב"ם כרב חיא בר אבין [סוכה לה א] דאמר, דיוצאין אף לרבי מאיר באתרוג של מעשר שני. וסגי בהיתר אכילתו להחשיבו כ"לכם", ולא בעינן שיהיה ממונו. ויעוין בצל"ח שתמה בתירוצו. הלא לענין חלה תניא להדיא, דלרבי מאיר עיסת מעשר שני פטורה. ורב אסי גמר מצה מחלה בגזירה שוה. והיכן מצינו שיחלוק רב חייא בר אבין על גזירה שוה זו. ואיך פסק הרמב"ם כן גם לגבי חלה ומצה? וכתב, דרב חייא בר אבין בהכרח פליג על רב אסי. וסבירא ליה, דהא דפטר רבי מאיר בחלה, אינו אלא משום דכתיב "עריסותיכם" תרי זימני. ואינו שייך כלל לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, באם מעשר שני ממון גבוה הוא או ממון הדיוט. ובהך פלוגתא פסק הרמב"ם כחכמים, דלא משמע להו למעוטי מהא דכתיב "עריסותיכם" תרי זימני. והשער המלך כתב ביישוב שיטת הרמב"ם, דרבי מאיר דפטר במעשר שני, טעמיה משום דלית ליה הואיל. אבל הרמב"ם פסק, דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא [ודלא כתוספות לקמן שכתבו דאינו ענין ל"הואיל"]. ויעוין בצל"ח שתמה בדבריו, התינח במעשר שני דידיה. אבל מה יענה במעשר שני שניתן לו במתנה. ומסתימת דברי הרמב"ם משמע דלא חילק בזה. [עוד צריך עיון, אם כן אף במצות ביכורים נימא הואיל. והרמב"ם פסק בה להדיא דאין יוצא בה]. ויעוין עוד בבית הלוי סימן כה, ביישוב דברי הרמב" ם.

[4] ונקט ב"יום טוב" ולא נקט "בסוכות", כמו דנקיט "בפסח" לענין מצה. משום דדוקא ביום טוב ראשון אינו יוצא בו. אבל בשאר ימים לא בעינן "לכם". ושאר ימים לא מיקרי "יום טוב", אלא "מועד". אבל במצה נקיט "פסח", לרבות אף פסח שני שאינו יום טוב, דאף בו בעינן "מצתכם". רש"ש.

[5] תימה, אם כן אף בביכורים יצא ידי מצה, הואיל ואי לא קרא עליהם שם, היו נאכלים במ ושבות. ויש לומר, דשאני ביכורים, דקדושת ביכורים אינה נאכלת בכל מושבות. אבל קדושת חלה נאכלת במושבות. ודוקא משום טומאתה אינה נאכלת. וכן שם מעשר נאכל במושבות על ידי פדיון, אם נטמא. תוספות.

[6] וקשה, אם כן למה צריך לומר, שאם נטמא יש לו פדיון. נימא הואיל ואם לא העלוהו לירושלים יש לו פדיון, חשיב כיש לו היתר במושבות. ויש לומר, דהאי הואיל לא אמרינן. כמו דלא אמרינן, הואיל ואילו לא קרא לו שם מעשר היה נאכל. תוספות [על פי דרכם בהערה 5].

[7] ואף לרבנן, אין לקוח בכסף מעשר שני נפדה כשהוא טהור, אלא לאחר שנטמא בלבד. אלא שזה אינו אלא מדרבנן. תוספות.

[8] ונראה בסברת הגמרא, דלא הקפידה התורה שתהיה המצה נאכלת בפועל בכל מושבות. אלא להורות, דכל מצה שנעשית מדברים שאינם נאכלים במושבות, אין יוצאים בה. וכיון דמעשר שני ביסודו, חשיב שפיר נאכל במושבות על ידי הואיל, אין מגרע מה שנולדה בו סיבה מקרית שעל ידה אינו נאכל בכל מושבות. שפת אמת.

[9] ובהכרח איירי כשעדיין לא קדשו. דאם לא כן, תיפוק ליה דממון גבוה הם. ובעינן "מצתכם". והנודע ביהודה [תניינא, אורח חיים סימן פב] תמה בדבריהם. דהא שיטתם בכל מקום דחלק הבעלים בקדשים קלים, ממון בעלים נינהו, ואף לאחר שחיטה. וכתב החזון איש [סימן קכד] ליישב, דלא סבירא להו הכי אלא בדעת רבי יוסי הגלילי. אבל לחכמים ממון גבוה נינהו. והמאירי במשנתנו פירש, דלטעמא דרב יוסף דבסמוך, איירי בחלות תודה לאחר שנתקדשו [ואולי יעמיד המשנה כרבי יוסי הגלילי, כדי שלא תקשה עליו קושית התוספות].

מצות של מעשר שני, לדברי ר' מאיר — אין אדם יוצא בו ידי חובתו בליל ראשון של פסח, שצריכה המצה להיות שלו ולא של גבוה. לדברי חכמים — יוצא בה ידי חובתו בפסח.

וכן אתרוג של מעשר שני, לדברי ר' מאיר — אין יוצא בה ידי חובתו ביום טוב ראשון של סוכות, לפי שאינו שלו. לדברי חכמים — אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: בשלמא [נניח] לענין עיסה שממנה מפרישים חלה יש לסברה זו בסיס, דכתיב [שנאמר] "מראשית עריסתיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, כא), ונדרוש "עריסותיכם" — משמע: משלכם.

אתרוג נמי [גם כן] יש מקור לדבר, דכתיב [שנאמר] באתרוג "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ), "לכם" — משמע: משלכם יהא, אלא מצה, מי כתיב [האם נאמר] מצתכם? ואם כן, אף כשהמצה של גבוה, אין סיבה שלא תהא כשרה!

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שוה "לחם" "לחם"; כתיב הכא [נאמר כאן] במצות "לחם עני" (דברים טז, ג), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין חלה "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט), מה להלן בחלה — משלכם, אף כאן במצה — משלכם.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לרב אסי בהלכות אלה שקבע ממה ששנינו: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חייבת. הוכחה זו הוכחה גמורה היא, ומשום כך תוהים על לשון התלמוד: מדוע נאמר רק "לימא מסייע" [האם נאמר שאפשר לסייע]? הלוא היינו הך [זהו זה] בפירוש נאמר בברייתא מה שאמר רב אסי!

ודוחים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] כך יש להסביר את הלשון; לימא מדפליגי [האם לומר שכשם שחולקים] בעיסה, בהנך נמי פליגי [באותם דברים נוספים גם כן חולקים]. או דילמא, שאני התם [שמא, שונה שם] בענין חלה דכתיב [שנאמר] "עריסתיכם" "עריסתיכם" תרי זימני [שתי פעמים], וכיון שיש הדגשה כפולה על הצורך בבעלות גמורה ולא רק ברשות אכילה, סבור ר' מאיר שאין מפרישים ממעשר שני, אבל לא יאמר כן במצה או באתרוג, ובהלכות אלה אין ההוכחה מפורשת.

א בעי [שאל] ר' שמעון בן לקיש: מהו שיצא אדם ידי חובתו באכילת מצה בחלה שמפרישים מעיסה של מעשר שני בירושלים? ומבארים: אליבא [לפי שיטת] ר' יוסי הגלילי שלדעתו יוצאים ידי חובת מצה רק בדבר הנאכל גם באנינות — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, השתא [הרי עכשיו] בחולין כלומר במעשר שני עצמו שלא הוקדש בקדושת חלה לא נפיק [יוצא], בחלתו מיבעיא [נצרכה] לומר שאינו יוצא?! כי תיבעי לך אליבא [כאשר תסתפק לך הרי זה לשיטתו] של ר' עקיבא שאינו לומד כר' יוסי הגלילי "לחם אוני", וכך יש להעמיד את הבעיה:

בחולין הוא דנפיק [שיוצא] — דאי מיטמו [שאם נטמאים] החולין של מעשר שני יש להן היתר אכילה בכל מושבות ישראל לאחר פדיון, שר' עקיבא מסכים שכל דבר שראוי בנסיבות מסויימות להיות נאכל בכל מושבות ישראל יוצא בו חובת מצה. אבל חלה, דאי מיטמיא [שאם נטמאת] לית [אין] לה היתר בשאר מושבות ולשריפה אזלא [הולכת] לא נפיק [יוצא] בה

או דילמא אמרינן [שמא אומרים אנו]: הואיל ואילו לא קרא עליה שם אילו לא היה מפריש אותה להיות חלה ואיטמי [והיתה נטמאת], אית [היה] לה היתר בשאר מושבות ישראל ונפיק [והיה יכול לצאת בה], השתא [עכשיו] במצה זו העשויה מחלה נמי נפיק [גם כן יוצא], שמעיקרה אין בה פגם זה, וקדושתה אינה צריכה לפגום בכך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: הא [דבר זה] ודאי לא תיבעי [תישאל] לך, שודאי אמרינן [אומרים אנו] בכגון זה "הואיל" וחלת מעשר שני ודאי ראויה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה ביחס לחלה הלקוחה (הקנויה) בכסף מעשר שני, שגם דבר שנקנה בכסף מעשר שני ונטמא יש לו תקנה.

ועוד, אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] לא תיבעי [תישאל] לך השאלה כיון דאמרי [שאומרים הם] יפדה שנית — היינו [הריהו] כמעשר, שאין הבדל בין לקוח בכספי מעשר או מעשר עצמו. אלא, כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שאמר שהלקוח בכסף מעשר ונטמא — יקבר.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: דבר הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא — יפדה, ובמחירו יקח מעשר שני אחר. ר' יהודה אומר: יקבר, שכיון שהוא עצמו נלקח בכסף מעשר אין קדושתו מרובה כמעשר עצמו עד שאפשר יהא לפדותו על ידי שתחול קדושה שבו על חפץ אחר, אלא יקבר כשאר דברים שאין להם תקנה.

ולעניננו השאלה היא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] הואיל ואי [ואם] לא לקוח בכסף מעשר הוי [היה], וכן הואיל ולא קרא עליה שם ואיטמי [והיה נטמא], יש לו היתר במושבות ונפיק ביה [ויוצא בו] ידי חובה, השתא נמי נפיק ביה [עכשיו גם כן יוצא בו].

או דילמא [שמא]: חד [פעם אחת] "הואיל" אמרינן [אומרים אנו], תרי [שתי] פעמים "הואיל" לא אמרינן [אומרים אנו], ואינו יוצא במצת חלה הלקוחה בכסף מעשר שני? אמר רבא: מסתברא [מסתבר] הדבר כי שם מעשר חד [אחד] הוא, שכיון שהדבר כלול במסגרת הכללית של מעשר, יכול לצאת בו חובת מצה. שכשם שיוצא במצת מעשר שני, כך יוצא גם בחלתו.

ב שנינו במשנה כי חלת תודה ורקיקי נזיר אם עשאם לעצמו אינו יוצא בהם ידי חובת מצה בפסח. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רבה: שאמר קרא [הכתוב]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to matzot of second-tithe produce: In accordance with the statement of Rabbi Meir, a person cannot fulfill his obligation to eat matza on the first night of Passover with this matza. Rabbi Meir considers it consecrated property, and one must eat matza that belongs to him, not consecrated property. In accordance with the statement of the Rabbis, one can fulfill his obligation with this type of matza on the first night of Passover.

The same dispute applies to a citron of second-tithe produce: In accordance with the statement of Rabbi Meir, one cannot fulfill his obligation to take the four species on the first day of the festival of Sukkot with this citron. In accordance with the statement of the Rabbis, a person can use this citron to fulfill his obligation on the first day of the festival of Sukkot.

Rav Pappa strongly objects to this statement: Granted, one must separate ḥalla from this dough, as it is written: “Of the first of your dough you shall give to the Lord a portion [ḥalla] for a gift throughout your generations” (Numbers 15:21). This verse can be read in a very precise manner, so that the expression “your dough” indicates that ḥalla is separated only from dough that belongs to you.

With regard to a citron too, a similar conclusion can be drawn, as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day a fruit of goodly trees, branches of palm trees, and boughs of thick trees and willows of the brook” (Leviticus 23:40). Here too, the expression “for yourselves” indicates that what you take must belong to you. However, with regard to matza, is it written that you must use your own matza? Since there is no such requirement, it stands to reason that even consecrated matza is valid for this mitzva.

Rava said, and some say Rav Yeimar bar Shelamya said: This principle can be derived by means of a verbal analogy between “bread” and “bread.” It is written here, with regard to matza: “Poor man’s bread” (Deuteronomy 16:3), and it is written there, with regard to ḥalla: “And it shall be that when you eat of the bread of the land, you shall set apart a portion for a gift to the Lord” (Numbers 15:19). Just as there, in the case of ḥalla, it must be separated only from food that belongs to you, so too here, with regard to matza, it must be prepared only from produce that belongs to you.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports Rav Asi: With regard to dough of second-tithe produce, one is exempt from separating ḥalla from it; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: One is obligated in this mitzva. Since this is a conclusive proof, the Gemara expresses surprise at the formulation: Let us say that it supports him. This statement is identical to that one; i.e., the ruling of the baraita is identical to Rav Asi’s opinion.

The Gemara explains: This is what the statement: Let us say, is saying: Let us say from the fact that they disagree with regard to dough, so too, they disagree with regard to these other issues. Or perhaps it is different there, with regard to ḥalla, as it is written: “Your dough,” “your dough,” twice. This repetition might indicate that the mitzva of ḥalla applies only to one who maintains full ownership of the dough. Although Rabbi Meir contends that one need not separate ḥalla from second-tithe produce, he does not necessarily issue a similar ruling with regard to matza or a citron, as there is no explicit proof to this effect.

Rabbi Shimon ben Lakish raised a dilemma: What is the halakha with regard to the possibility that a person can fulfill his obligation to eat matza with ḥalla separated from second-tithe dough in Jerusalem? The Gemara clarifies this dilemma: In accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, do not raise this dilemma. Rabbi Yosei HaGelili maintains that one can fulfill his obligation to eat matza only with food that may be eaten in a state of acute mourning. The Gemara explains why the dilemma does not arise according to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili: Now that it has been mentioned that one cannot fulfill his obligation with the non-sacred portion of second-tithe produce, i.e., with that which was not sanctified as ḥalla, is it necessary to mention that one cannot fulfill his obligation with its ḥalla? When you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara explains: Unlike Rabbi Yosei, Rabbi Akiva does not interpret the phrase “poor man’s bread [leḥem oni]” as though it were written with an alef, which indicates that it is referring to the bread of acute mourning [aninut], i.e., the period of mourning on the day of the death of a close relative. Consequently, the following dilemma arises: It can be suggested that it is with the non-sacred portion of the second-tithe produce that one can fulfill his obligation, for if the produce becomes ritually impure it can be permitted to be eaten in any habitation in Israel after it has been redeemed. Rabbi Akiva agrees that any food that can be eaten in an unrestricted manner in certain circumstances can also be used for the obligation to eat matza. However, with regard to ḥalla, which, if it becomes ritually impure, cannot be permitted to be eaten in any habitation, but goes, i.e., it is slated for burning, this ḥalla cannot be used to fulfill one’s obligation.

Or perhaps we say: Since, if one had not designated the produce as ḥalla and it had become ritually impure, it could be redeemed and be permitted to be eaten in any habitation, and one could fulfill the obligation of matza with it, now too, one can fulfill his obligation with it, despite the fact that it has been designated as ḥalla. Since the sanctity is not inherent in the dough itself, it does not undermine its status as fit for matza.

Some say a different version of this analysis: With regard to this case, certainly do not raise the dilemma, as here we certainly apply the principle of: Since, as stated above. In other words, there is no doubt that ḥalla taken from second-tithe produce can be used for matza, as its sanctity is not inherent. Rather, when you raise the dilemma, it is with regard to ḥalla that was purchased with second-tithe money, as this type of food can be ritually purified if it becomes ritually impure.

And furthermore, in accordance with the opinion of the Rabbis, do not raise this dilemma, since they say that it can be redeemed for a second time; this case is identical to the case of second-tithe produce itself. In this regard, the Rabbis do not distinguish between the money with which the second tithe was redeemed and the second-tithe produce itself. Rather, when you raise the dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an object that was purchased with second-tithe money and that became ritually impure must be buried.

As we learned in a mishna with regard to food that was purchased with second-tithe money that became ritually impure, this ritually impure food should be redeemed for money, with which one must purchase other food. Rabbi Yehuda says: It should be buried. Since this food was merely purchased with second-tithe money, it does not have the same degree of sanctity as the tithe itself. Therefore, its status as a second-tithe object cannot be transferred to yet a third object. Consequently, if it becomes impure, it cannot be redeemed for money but must be buried as an item for which there is no use.

The Gemara clarifies the aforementioned dilemma: Do we say the following: Since, if it were not purchased with second-tithe money, and furthermore, since, if one had not designated it as ḥalla and it became ritually impure, this produce would be permitted to be eaten in any habitation, one can therefore fulfill his obligation with it even after its status has changed by being purchased with second-tithe money and designated as ḥalla?

Or perhaps we say one of these logical arguments starting with: Since, but we do not say two arguments of: Since. If so, one cannot fulfill his obligation with matza of ḥalla separated from second tithe. Rava said: It stands to reason that the category of tithe is a single designation. In other words, provided that the food is included in the general framework of second tithe, it can be used for matza, and this applies even to the ḥalla separated from second tithe.

We learned in the mishna that if one prepared the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers for himself, he cannot use them to fulfill his obligation to eat matza on Passover. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabba said: As the verse states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר פטורה מן החלה לדברי ר' יהודה חייבת בחלה וכן מצה של מעשר שני וכן אתרוג של מעשר שני אין יוצאין בהן ידי חובה ודייק מהא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חייבת נימא מדבהא פליגי בהני נמי פליגי ודחי' דלמא לעולם לא פליגי ושאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זימני ואמרי' מדכתיב תרי זימני בעינן עיסה שלכם שתהיה שלכם ממש של חולין ולא של מעשר שני דהא אינו שלכם אלא חשוב הוא כשלמים שהן קדשים והותרו לבעלים לאכלן בירושלים אבל אתרוג אע"ג דכתיב ולקחתם לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא ולא למעוטי אתרוג של מעשר שני מצה נמי לא כתיב מצתכם ולחם לחם מחלה לא יליף:
בעי ריש לקיש מהו שיוצא אדם בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא דאמר אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני בירושלים מי אמרינן בחולין דמעשר שני נפיק דאי מטמאי פריק להו לרבי אלעזר דאמר מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו אלי' אבל חלה דאי מטמאי נשרפה לא נפיק בה או דלמא הואיל ואלו הוה מטמאי מקמי דנקרי עלה שם חלה הוה נפיק בה השתא (הוה) [נמי] נפיק בה:

איכא דאמרי הא נמי לא תבעי לך דבודאי אמרי' נפיק בה דאמרי' הואיל וכי לא נטמא נפיק בה כי תיבעי לך בחלת לקוח כלומר קנה חטים מכסף מעשר שני ועשה מהן עיסה והוציא חלה ואליבא דרבנן דאמרי לקוח שנטמא יפדה לא תיבעי לך דבודאי נפיק דהיינו מעשר כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה דאמר יקבר דתנן במעשר שני פ' שלישי לקוח במעות מעשר שני שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר מאי מי אמרי' הואיל ואלו [לא] היה לקוח והואיל ולא היה קורא עליהן שם חלה הוה נפיק בחולין דמעשר שני השתא נמי נפיק או דלמא חד הואיל אמרי' תרי הואיל לא אמרינן אמר רבא מסתברא שם מעשר כלומר כיון שאומר הואיל במעשר לא שנא חד ולא שנא תרי:
וסוגיא דשמעתין סלקא דאין קרוי לחם אלא האפוי בתנור אבל מעשה אילפס פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל בחלה אמר ר' יוחנן ובלבד במעשה אילפס על ידי משקה והא דתאני יוצאין בסופגנין שנעשו על ידי האור מוקים לה ריש לקיש בשהאור מהלך עליהם מן הצד ובהאור מהלך על תחתיהן הרתיח ובסוף הדביק שלא על ידי משקה לחם קרי ליה. ירושלמי בתחלת חלה ר' שמואל בר נחמן שמע להון כלהון מן הדין קרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וגו' חטה כמשמעה שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה ושעורה כמשמעה נסמן זה השיפון וכוסמת אלו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם וכי למדין מדברי קבלה אמר ר' סימון מדכתיב (ישעיה כח כו) ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמי שהוא דבר תורה:

אתרוג של מעשר שני לא יטול אותו למצות החג לכתחלה ואם נטל כשר כמו שיתבאר במקומו:

יש מקומות שמפריזין על מדותיהם לומר שאין יוצאין במצה האפויה קודם שש שעות דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ואיתקש מצה לפסח ויש לסתור דבריהם מסוגיא זו שהרי חלות מקודם ארבעה עשרה נעשו שהרי אמרו אין מביאין תודה בי"ד מפני החמץ שבה ואף לדעת האומר מביאין דוקא קודם שש ויש מכריעים שזו אינה אלא בדיעבד הא לכתחלה מיהא לא ואינו כן שהרי מ"מ יוצא בהם לכתחלה ואם מפני שעשאן למה יצא בהם לכתחלה אלמלא שמותר הוא:

וכן יש ראיה מזו למי שאוסר ליתן מלח בעיסת הפסח שהרי בזו מלח יש שם ויצא בהם וכן יש ראיה מכל המנחות שבאות מצה ויש שם מלח ויוצא בהם אלא שמ"מ נהגו הראשונים בכך וסמך לדבר מה שאמרו בשמועת שלש עורות הן מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וכן ממה שהזהירו בשני של בתרא להרחיק את המלח מכותל חברו מתורת הבלא וזו של חלות תודה ושל כל המנחות אינה ראי' שאם אמרו בזריזים ובמקום זריזים לא אמרו באחרים שהרי אף הן נילושות בפושרין מה שאין כן בשל פסח ועוד שהמלח שעל גבי מנחה לא היו משימין אותם שם אלא כשהיו מעלין על גבי האשים הקומץ והלבונה כמו שהתבאר במקומו ויש שבאין באיסור נתינת מלח בעיסת מצה מתורת מצה עשירה ואין הדברים כלום:

בד"ה אתיא לחם כו' כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כו' עכ"ל מלת עני קאי שפיר אכולהו משום מעשר עני שיפריש שיהיה שלו אבל מה שכתבו ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר כו' לא קאי אכהן דתרומה ודאי שלו היא ומעשר ראשון נמי איכא למ"ד ביבמות ובכתובות דלכהן נמי היא אלא משום ישראל ולוי כתבו כן דתרומה ומעשר ראשון אינו של ישראל ולוי נמי אע"ג דמעשר ראשון שלו מ"מ תרו"מ דפתיכא ביה אינו שלו ומשום כהן נקט לעיל בבריית' ולא ניטל ממנו מע"ר ובריית' קתני נמי ולא ניטל ממנו מע"ש והתוס' לא הזכירו אותו בדבריהם משום דלרבנן דפליגי (אדר"א) [אדר"מ] הוה מע"ש שלו (ואימעיט שפיר מלכם) [ומקרי שפיר משלכם] ודו"ק:

בד"ה אבל חלתו כו' א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכל מושבות עכ"ל הכא לענין דינא קמבעיא ליה אי נפק בחלת מעשר שני ושפיר איכא למימר כההיא תירוצא בתרא כיון דמדרבנן אין למעשר שני טהור פדיון דמחיצה לקלוט מיהת מדרבנן אינו נקרא נאכל בכל מושבות ואינו יוצא י"ח מצה דכה"ג אמרינן לעיל דאינו יוצא י"ח מצה בטבל טבול מדרבנן כיון דאיסורא דרבנן רביע עליה אבל לעיל דפריך אקרא ומה ראית ומשני כדר"א ודאי דליכא למימר הכי דאי הוה סבר מחיצה לקלוט דרבנן לא הוה אצטריך ליה למימר כדר"א דהא אדאורייתא קאי וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה א"ד הואיל כו' כמו שאין לומר הואיל ולא קרא לו שם מעשר עכ"ל ר"ל דאי לאו דר"א דשם מעשר לחודיה נאכל בכל מושבות מה"ט דהואיל ולא קרא לו שם מעשר ודאי לא הוה קרוי מעשר נאכל בכל מושבות כמ"ש התוס' לעיל גבי ביכורים והא דאמרי' בחלה הואיל ולא קרי לה שם היינו משום דשם חלה לחודיה נאכל בכל מושבות כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה ר"י אומר כו' נטמא אין לא נטמא לא כו' אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור כו' עכ"ל והגירסא שלפנינו בפ' איזהו מקומן אינו כן אלא דה"ג התם והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר"י אמר יקבר כו' והשתא מר"י פריך ולא מרבנן ושפיר איכא למימר לרבנן דלקוח נפדה טהור בריחוק מקום אפי' מדרבנן ועיין בר"ש בפ"ג דמעשר שני דפירש שני הגירסאות הללו וק"ל:

ברש"י ד"ה תניא כוותיא וכו' דנשחט דדוקא דעכשיו וכו' לישנא אחרינא רב יוסף נמי ס"ל אע"ג דלא נשחט הזבח דעכשיו וכו':

ד"ה ותיפוק ליה וכו' ולהאי תנא בתרא דמוקי ליה בשנשחט וכו' זה אתי ללישנא קמא:

ד"ה וטעמא מאי וכו' לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח וכו' ללישנא קמא קאי:

בתוס' ד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה רבינו נסים וכו'. נ"ל דר"נ לית ליה תירוץ דתוס' דלעיל שפירשו דלא ילפינן ביכורים ממושבותיכם אלא לזמן בית עולמים וחלת תודה ילפי' (ממושבותיכם) [מושמרתם] ואפילו לזמן דנוב וגבעון כדלעיל דאל"כ מאי מקשה וא"כ קשה היאך יתרץ רבינו נסים קושיית התוס' דלעיל דלמה לו לאתויי הא דר"א הא אית ליה למעשר היתר מושבות בזמן דנוב וגבעון וצ"ל דרבינו נסים ס"ל כתירוץ התוס' בזבחים דצ"ל כדר"א אליבא דר' יהודה דאית ליה דמעשר היה נאכל בזמן דנוב וגבעון בנוב וגבעון דווקא ולא בכל ערי ישראל דאית ליה ג' בירות הן ע"ש:

גמרא מצות של מע"ש כו' יד"ח בפסח אתרוג שמע"ש כו' יד"ח ביו"ט. לכאורה יפלא מדוע במצה הזכיר שם הפרטי מהיו"ט ובאתרוג שם הכללי ולא פרטו בשם סוכות אבל בוא ואראך חכמת לשון חז"ל והוא דמבואר בר"פ לולב הגזול דלכם לא בעינן רק ביו"ט הראשון ולכן אתרוג של מע"ש אף לר"מ דלא מיקרי לכם מ"מ כשר הוא לשאר הימים לזאת אמר בי"ט לשוללם דאינם נקראין י"ט עמ"א ת"צ סק"א ובמצה שאמר פסח נ"ל דבא לכלול בו פסח שני שאינו נקרא יו"ט מ"מ דיניו בזה שוים לפ"ר:

[רש"י ד"ה תרי זימני. אבל אתרוג של מע"ש הואיל דאיתיהיב ליה כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה ואליבא דרבנן (בסופו). ע"י טומאה דנפדה בה כו'. כ"נ דצ"ל] :

תוס' ד"ה אתיא (בסה"ד) או ישראל עני. לכאורה אפי' עשיר מטעם דאי בעי הוה מפקיר כו' וצ"ל דס"ל להתוס' דלא מהני טעם זה אלא גבי דמאי דרוב ע"ה מעשרין וכ"נ מלשון רש"י שם ד"ה השתא ועי' לקמן (מו ב) תוד"ה הואיל הב' ובעיקר תירוצם עמש"כ בק"א להש"א סי' צ"ז בס"ד ועמש"כ בסוכה (דף לה) בתוד"ה אתיא בע"ה:

תוס' ד"ה או. צ"ל אלעזר. בל"י:

תוס' ד"ה ר"י. ורבנן כו' וסברי דלקוח טהור נפדה בר"מ. בגה"ש תמה מהא דא"ל לא כו'. תאמר לקוח שא"נ טהור בר"מ ש"מ דמודו ליה רבנן בהא ואין כאן תמיה כלל דמצינו כיוצא בזה בחולין (סט ב) לא ר"י טעמא דנפשיה קאמר ובשלהי בכורות וכ"ת ר"מ למאי דסבירא ליה קאמר ובזבחים (דף סז) א"ל ר"א לר"י אשם ששחטו בצפון לשם שלמים יוכיח כו' לפי' התוספות ע"ש ובחדושי הבאתי הרבה דוגמאות כאלו:

ודע שדרשה זו דכסף ראשון לר"י הביאו התוס' בב"מ בשם הספרי ושם הקשו דהא במתניתין איתא א"ל ר"י לא כו' א"כ טעמא אחרינא א"ל ול"ל קרא הנה לפמש"כ הכא הא דא"נ טהור בר"מ ג"כ מהאי דרשה נפקיה וצ"ע ואי קשיא ה"ל להשיב לרבנן מהך קרא כבר תירצו בירושלמי שם אלא מן מה דאותבין ליה מק"ו הוא מותיב לון ע"ש הביאוהו הר"ש ושנ"א שם ומצינו הרבה בדרך התנאים שלא לומר טעם העיקרי עי' תוס' סוכה (כד) ד"ה ר"י ובנזיר (לב) בד"ה אמרו ב"ש ובסנהדרין (נב ב) במשנה ר' י"א ניוול הוא לו כו' ובברייתא שם אמר אף אני יודע כו' עד ובחוקתיה ל"ת ובחדושי הבאתי עוד כזה ועמש"כ בר"ה (טז) בס"ד:

תוס' ד"ה רי"א כו' אלמא לקוח לרבנן ג"כ אינו נפדה. תמוה לי דלמאי צריך לזה הוכחה. הא מפורש כן בהך מתני' עצמה דקתני בסיפא א"ל לא אם אמרת במעשר שני עצמו שכן נפדה בריחוק מקום תאמר לקוח שאינו נפדה בטהור בריחוק מקום ומדהשיב כן לרבנן מוכחא דרבנן מודו לו בזה:

גמרא [הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה, ר"י אומר יקבר.
כתבו בתוס' דלרבנן לקוח טהור נפדה בריחוק מקום, ולקוח טמא בקירוב מקום, והקשו ע"ז מדמקשינן בפ' א"מ ולא מצינו טפל חמור מן העיקר, והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה, דתנן הלקוח שנטמא יפדה, אבל לא נטמא לא, וע"כ היינו בריחוק מקום, דאל"כ מהחמור מן העיקר יש כאן, הא מעשר עצמו כשהוא טהור אינו נפדה בקירוב מקום].
תמוה לי, דמה הוכחה הוצרך לזה, הא מתני' ערוכה היא פ"ג דמעשר שני בסיפא דהך מתני' עצמה, א"ל לא אם אמרתם במ"ש עצמו שכן נפדה בריחוק מקום תאמר לקוח שאינו נפדה בריחוק מקום, ומדהשיב כן לרבנן מכלל דהם מודים לו, וצע"ג:
שם תד"ה אבל חלתו, הסוגיא כמ"ד כו' ק"ל הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא הא לרבא דס"ל מחיצה לקלוט דרבנן ל"צ לכל זה, דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות, וא"כ ממילא ליכא תרי הואיל דבהואיל אלו לא לקוח סגי דהא במעשר שני עצמו והא חלה ל"צ לא קרא לה שם:

בתוס' בר"ה אבל חלתו דאי מטמא זו הסוגיא כמ"ד כו' אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדייה כו' עס"ה. לעיל דף ל"ו ע"ב בד"ה דאמר רבי אליעזר לא כתבו כי האי שינויא בתרא דהכא והיינו משום דר"ע ממצות מצות ריבה איצטריך ליה לרבויי מעשר שני כי היכי דלא נמעט נמי מבכל מושבותיכם ואם כן תו לא שייך לומר דכיון דמדרבנן אין לה פדייה איצטריך קרא וכ"כ מהרש"א ז"ל ע"ש:

בד"ה או דלמא הואיל כו' תימא לר"י אי אמרינן הואיל אם כן ביכורים נמי נאכלין בכל מושבותיכם כו' עס"ה. וכוונתן בזה דכיון דבביכורים נמי שייך האי הואיל ולא קרא עליה שם ואפילו הכי ע"כ ממעטינן להו דאל"כ האי מיעוטא דבכל מושבותיכם למאי אתי דלכאורה לא אשכחן מידי אחרינא בהא מיעוטא ואם כן כיון דגלי קרא דלא נימא האי הואיל אם כן לענין חלה נמי נימא הכי וע"ז מסקו התוס' דנהי דגלי קרא דלא אמרינן הואיל כי האי בביכורים אפ"ה לענין חלה שפיר אמרינן הואיל כיון דשם חלה נאכל בכל מושבות אפילו בלא הואיל כנ"ל בכוונת התוספות. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים כ"כ דמנ"ל לבעל האיבעיא לחלק בכך דבביכורים אפילו חד הואיל לא אמרינן ובחלה נימא להקל אפילו ע"י תרי הואיל אפילו בלא דברי התוס' יש לדקדק כן דמה"ת נימא להקל באיסור דאורייתא מסברא דנפשיה ע"י תרי הואיל. ולולי דבריהם היה נ"ל להאי הואיל דשמעתין בענין אחר דודאי בביכורים ובמעשר לא שייך לומר הואיל ואי לא קרא עליה שם כיון דסוף סוף קרא להן שם והעלן לירושלים וכ"ש בביכורים שנתקדשו בעזרה ע"י הנחה ותנופה וכבר נתנם ליד כהן אם כן מה סברא יש להקל דאפ"ה יוצא בהן הכהן כיון דאי בעי הישראל מעיקרא לא היה קורא להן שם ביכורים אע"כ נראה דהאי מיעוטא דבכל מושבותיכם דכתב קרא דבעינן מצות שנאכלין בכל מושבות היינו דמשעה דעביד לה שימור לשם מצות מצה דהיינו מלישה ואילך היה להם שעת הכושר לאכול בכל מושבות ומש"ה בביכורים דלא שייך לומר כן מטעמא דפרישית דהא בשעת לישה כבר היה ביד הכהן ונעשין בה כל מעשה ביכורים משו"ה שפיר ממעטינן להו מבכל מושבותיכם וה"ה לענין מעשר שני גופא דעיקר חיוב מעשר היינו משנתמרח בכרי משו"ה לא אמרינן בה הואיל למפרע לר"י הגלילי משא"כ בחלה של מעשר שני אליבא דר"ע שפיר אמרינן אפילו תרי הואיל לענין דלא ממעטינן להו מבכל מושבותיכם כיון דבשעת לישה לשם מצות מצוה היה להם שעת הכושר לאכול בכל מושבות דהא עיקר חיוב חלה אינו אלא משעת גלגול העיסה ואילך ואפילו עד לאחר אפיה ואי משום מעשר שני בירושלים הרי בידו לפדותן ע"י שיגרום להם טומאה דלע"ד לא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר אלא דוקא בתרומה וקדשים איכא קרא דבעו שימור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

ומצה של מעשר כו' לדברי ר''מ אין אדם יוצא בה. ואפילו לא דריש עוני לשון אנינות בעינן מצה שלו ולא של גבוה ולקמן פריך מי כתיב מצתכם: הכי קאמר. לימא מסייעא הא לכל מילתיה דרב אסי דמדבהא פליגי באתרוג נמי פליגי: תרי זימני. אבל התם לכם למעוטי שאול וגזול אבל אתרוג של מעשר שני האי דאיתיהיב ליה לאכילה נפיק ביה ואפילו לר''מ: דרבי יוסי הגלילי. דאמר לעיל יצא זה שאינו נאכל באנינות: בחולין. לאחר שנטלה חלתו לא נפיק בחולין דידיה: כי תיבעי לך לר''ע. דלא דריש אוני ומיהו היתר במושבות בעי כדמיעט לעיל בכורים מהאי טעמא ומעשר שני ריבה משום דאית ביה היתר מושבות אפי' לאחר שנכנס לירושלים אם נטמא כרבי אלעזר: לשריפה אזלה. דתרומה טמאה אסורה באכילה ובעודה טהורה אין לה היתר במושבות משום דמעשר שני הוא ובתר דקלטוה מחיצות לית ליה פדייה: או דילמא הואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה אית לה היתר במושבות. אם נטמא ונפיק השתא נמי לא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן מתניתין והכהנים בחלה אלא הא לחודה משום דאסורה ליה במושבות ואמרינן הואיל ונפיק: הלקוח בכסף מעשר שני. בירושלים כדכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': ואליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי יהודה ואמרי לקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה דאלימא למיתפס פדיונו לא תיבעי לך דאף על גב דהך חלה לית לה היתר במושבות דכל זמן שלא נטמא אין לה פדייה בירושלים ומשנטמא שוב אין לה היתר אכילה דהא חלה היא אפילו הכי אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם הוה לה היתר במושבות על ידי טומאה דנפיק בה אף בירושלים השתא נמי נפיק כדאמרן במעשר גופיה: יקבר. כל לקוח בכסף מעשר שני שנטמא משום דקלישא קדושתיה ולא אלים למיתפס פדיוניה ואי נמי לא קרא עליה שם חלה לא הוה ליה היתר במושבות: מאי מי אמרינן הואיל ואי לאו לקוח הוא. כלומר הואיל ומעשר שני גופיה דאתי האי מחמתיה וקיל האי מיניה נפקינן במצה דידיה דאית ליה היתר במושבות על ידי טומאה והא דלית ליה היתר להאי לאו חומרא הוא לגביה אלא קולא הוא משום דלא אלים למיתפס פדיונו הלכך לא חמיר כדמעיקרא ואי משום דחלה הוא ובלאו לקוח נמי לית ליה היתר הכא נמי נימא הואיל אחרינא הואיל ואילו לא קרא עליה שם ולא לקוח הוא: או דילמא חד הואיל אמרינן. כגון חלת מעשר גופיה דלא נפקי בה אלא ע''י הואיל ואי לא קרא עליה שם אי נמי חולין של לקוח לא נפקי בה אלא ע''י הואיל ואי לאו לקוח הוא התם אמרינן הואיל ושרי אבל חלת לקוח דבעי תרי הואיל לא אמרי' וא''ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל ואי מיטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק: מסתברא שם מעשר חד הוא. וכי היכי דנפיק במעשר גופיה נפיק בחלתו הואיל ושם חלה לא נפיק בעלמא מכלל מצה ונפיק נמי בחלת הלקוח דהא מכח מעשר באה ולא מחמרינן ליה מיניה:
אתיא לחם לחם הקשה הר''י דאורלינ''ש כיון דילפינן לחם לחם . דבעינן מצה שלכם אמאי איצטריך לעיל למעוטי שלא יצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק ליה דבעי' שלכם וטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב''ה בלולב הגזול (סוכה דף לה:) מפרש התם משום דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל גמור לא חשיב שלכם ותי' ר''י אתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהא כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כל כך שאם היה נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ורשב''א תירץ דאיצטריך לעיל קרא להיכא שמה שיפריש יהיה שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו ככר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינן ביה: אבל חלתו דאי מטמיא. זו הסוגיא כמ''ד (מכות דף כ.) מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדייה לא חשיב נאכל בכל מושבות: או דילמא הואיל ואילו לא קרי לה שם. תימה לר''י אי אמרת הואיל א''כ בכורים נמי נאכלין בכל מושבותיכם הואיל ולא קרי ליה שם וי''ל דלא דמי דשם בכורים אינו נאכל בכל מושבותיכם אבל הכא שם חלה נאכל בכל מושבותיכם וכן שם מעשר לחודיה נאכל בכל מושבותיכם הלכך בחלת מעשר אמר שפיר הואיל ולא קרי לה שם ועוד הקשה אי אמרת הואיל מעשר שני נמי נאכל בכל מושבותיכם הואיל ולא העלהו לירושלים ואמאי איצטריך לאוקמא לעיל (דף לו:) כרבי אלעזר וי''ל דאי לאו משום דר' אלעזר לא חשיב שם מעשר שני נאכל בכל מושבותיכם משום דהואיל ולא העלהו לירושלים כמו שאין לומר הואיל ולא קרא לו שם מעשר: רבי יהודה אומר יקבר. טעמיה דר' יהודה משום דדריש כסף ראשון ולא כסף שני ולכך אינו נפדה לקוח טהור ברחוק מקום וה''ה שאין נפדה טמא בקרוב מקום דתרוייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה ברחוק מקום וה''ה טמא בקרוב מקום וקשה לרשב''א דבריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) פריך ולא מצינו שטפל חמור מן העיקר והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה דתנן הלקוח שנטמא יפדה נטמא אין לא נטמא לא והיינו ברחוק מקום דכה''ג מעשר עצמו נפדה ובע''א לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור ברחוק מקום ותירץ ר''י דהתם מיירי מדרבנן: חלות תודה ורקיקי נזיר. נראה לר''י כפ''ה דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח ולא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם ועוד דקאמר למכור בשוק יוצאין בהן משמע דבלא הוקדשו מיירי וה''פ מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח כשיקדישנה וכן שאין נאכלין אלא ליום אחד אקרא דמשתמרת סמיך דבעינן שתהא נשמרת לשם שבעה והא דפריך ותיפוק ליה שאין נאכלין באנינות ושאין נאכלין בכל מושבות ה''פ שאין נעשה לאכול בכל מושבותיכם ולאכול באנינות והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד