פסחים לז ע"א

דף לז - א

ובית הלל מתירין.

והוינן בה: וכמה הוא שיעור פת עבה?

אמר רב הונא: עובי טפח! ובזה אסרו בית שמאי. ובית הלל התירו, שהרי כן מצינו בלחם הפנים, שהיה עוביו טפח! ש"לחם הפנים" קרוי כן, משום שהיו לו פנים. ואין פנים פחותים מטפח. ואף הוא לא היה בא מן החמץ. כדכתיב, "כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תעשה חמץ". ודרשינן, "כל המנחה" - לרבות לחם הפנים! אלמא, אף בעובי טפח אינו מחמיץ.

אבל אם הוא עבה יותר מטפח, אף בית הלל אוסרים בו, משום חשש חימוץ.

מתקיף לה רב יוסף: וכי מה ראיה מלחם הפנים שעשייתו היא על ידי כהנים שהם זריזין? ואם אמרו בזריזין שיכולים לשמר מחימוץ אף בעובי טפח, וכי יאמרו כן אף במצה המסורה לכל, ואף לשאינן זריזין?!

ועוד: הרי בעשיית לחם הפנים היו עמלים הרבה, כדין כל המנחות. דשנינו: כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה [שפשוף החיטה בין ידו לכלי], ושלש מאות בעיטה [שהיו מבעטין את החיטה באגרוף]! ומרוב העמל שעמלו בהן לא היו ממהרות להחמיץ. ואם אמרו בלחם הפנים שהוא פת עמילה, שאינו מחמיץ בעובי טפח, וכי יאמרו כן בסתם פת, שאינה עמילה?!

ועוד: הרי לא היו כורתים עצים לצורך המקדש אלא בימות החמה, עד ט"ו באב, כדי שיהיו יבשים טובא. ופת הנאפית על עצים אלו אינה ממהרת להחמיץ. הלכך, אם אמרו בלחם הפנים שנאפה בעצים יבשים, שאינו מחמיץ אף בעובי טפח, וכי יאמרו כן בסתם מצות שנאפות בעצים לחים?!

ועוד: הרי את התנור שבמקדש היו מסיקים כל יום בלא הפסק, לצורך אפית מנחות ולחמי תודה. ומתוך כך היה חם הרבה. הלכך, אם אמרו בלחם הפנים שאינו מחמיץ בעובי טפח, הלא הוא משום שנאפה בתנור חם. וכי יאמרו כן אף בסתם מצה שנאפית בתנור צונן?!

ועוד: הרי לחם הפנים נאפה בתנור של מתכת. ואם אמרו בתנור של מתכת שאין הלחם מחמיץ בו, וכי יאמרו כן אף במצה הנאפית בתנור של חרס?!

אמר רב ירמיה בר אבא: שאילית את רבי ביחוד [שאלתי את רבי ביחידות] מהי פת עבה? - ומנו הוא רבו של רב ירמיה - רב הוא.

ואיכא דאמרי: אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאלה זו שאילית את רבי ביחוד - ומנו הוא רבו של רב - רבי הוא.

ואמר לי: מאי פת עבה? - היא פת [עיסה] מרובה! שכל מצה בפני עצמה אינה עבה. אלא שלש עיסה של הרבה מצות בבת אחת. ולאו משום חשש חימוץ אסרוה בית שמאי. אלא משום שטירחה מרובה יש בלישתה. ואסור ביום לטרוח טירחה שאינה צריכה ^[1].

ואמאי קרו ליה "פת עבה"? - משום דנפישי בלישה! שבזמן שלשין את כל העיסה יחד, היא עבה.

ואי בעית אימא: באתריה דהאי תנא [במקומו של התנא דברייתא ההיא], לפת מרובה, "פת עבה" קרו ליה! שמשמעות לשון "עבה", היתה אצלם "מרובה".

והוינן בה: מאי טעמא אסרו בית שמאי ללוש פת עבה?

אי משום דטירחתה מרובה, וקא טרח טירחא דלא צריך ביום טוב [שהרי יכול ללוש פת מועטת שאין בה טירחה], אם כן, מאי איריא בפסח דוקא? הלא אפילו ביום טוב אחר נמי אסורה טירחא דלא צריך.

ומשנינן: אין הכי נמי, ולאו דוקא בפסח הוא דאסור לעשות כן. והאי תנא, ביום טוב של פסח הוה קאי כששנה דין זה, ולכן נקט פסח. והוא הדין לשאר ימים טובים.

תניא נמי הכי: אין אופין פת עבה ביום טוב - דברי בית שמאי.

ובית הלל מתירין ^[2]! אלמא, לאו דוקא ביום טוב של פסח פליגי.

תנו רבנן: יוצאין ידי חובת מצה, בין בפת נקיה ובין בהדראה [פת קיבר]! וכדאיתא לעיל, ד"מצות מצות ריבה".

וכן יוצאים בסריקין המצויירין [מצות שעשאון בצורת ציורים שונים] בפסח! ואף על פי שאמרו, אין עושין לכתחלה סריקין המצויירין בפסח, בדיעבד יוצאים בהן.

אמר רב יהודה: דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה שאין עושין סריקין המצויירין בפסח?

אמרו לו: מפני שאם נתיר לעשותם, תהא האשה שוהה עליה [על העיסה] כדי לציירה, ולא תמהר להכניסה לתנור. ותוך כדי כך, היא מחמצתה.

אמר להם בייתוס: אם משום כן אסרו, הרי אפשר לעשותם באופן שאין לחשוש לכך. וכגון שיעשנה לצורה זו בדפוס, ויקבענה [את תבנית הצורה] כיון [מהר, בדחיפה אחת] על גבי הבצק! ובכהאי גוונא אינו משתהה בעשית הצורה, וליכא למיחש לחימוץ.

אמרו לו: אף בדפוס אסור לעשות כן. שהרי לרוב הנחתומין אין דפוס כזה. ואם נתיר, יאמרו: כל הסריקין המצויירין אסורין לעשותם. וסריקי בייתוס בן זונין מותרין! הלכך, אסרו לעשותם בכל אופן, משום לא פלוג.

אמר רבי אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא, לבית רבן גמליאל. והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח. אמרתי לו: אבא, וכי לא כך אמרו חכמים: אין עושין סריקין המצויירין בפסח?!

אמר לי: בני, לא בסריקין של כל אדם אמרו כן, אלא רק בסריקין של נחתומין אסרו! שמשום שהן עושים אותם למוכרם, הם מקפידים על יופיים, ומשתהים הרבה בעשיית צורתן. אבל בעל הבית שעושה אותם לעצמו, אינו מקפיד כל כך לייפותן. ואינו משהה אותם חוץ לתנור.

איכא דאמרי: הכי קאמר ליה רבי צדוק לבנו: לא בסריקין של נחתומין אמרו לאוסרם, אלא בסריקין של כל אדם! לפי שהנחתומין בקיאים ורגילים בדבר, וכן יש להם דפוסים. הלכך, אין חוששין בהם שישהו אותם קודם אפייתם. ואותם סריקין שבבית לרבן גמליאל, היו של נחתומין.

אמר רבי יוסי: עושין בפסח סריקין מצוירים, כשהם דקים כמין רקיקין! שמאחר והם דקים וקלושים [דלילים], אינם ממהרים להחמיץ.

אבל אין עושין סריקין מצוירים כשהם עבים כמין גלוסקאות! שמשום עוביים הם מחמיצים אף בשהייה מועטת.

תנן התם: הסופגנין [בצק שהוא דליל כספוג], והדובשנין [בצקות המטוגנים בדבש], והאיסקריטין [בצקות העשויין כצפיחית, שעיסתם רכה מאוד], וחלת המסרת [המחבת, דהיינו בצק שנעשה במחבת] ולחם המדומע [שמעורב בו קמח של תרומה] - כל מיני הלחמים הללו פטורים מן החלה!

המדומע פטור מן החלה, משום דכתיב בחלה "תרימו תרומה". וממעטינן, ולא לחם שכבר יש בו תרומה ^[3].

וכל השאר פטורים, משום דלאו "לחם" נינהו. ואין חיוב חלה נוהג אלא בלחם. כדכתיב "באכלכם מלחם הארץ".

והוינן בה: מאי "חלת המסרת"?

אמר רבי יהושע בן לוי: זה הוא בצק חלוט [שהוטל למים רותחים במחבת] של בעלי בתים! שלא נעשה כתיקון לחם ^[4].

אמר ריש לקיש: כל המינים הללו השנויים במשנה זו, מעשה אלפס הן! שנתבשלו בכלי העומד על גבי האש. הלכך לאו "לחם" הם. שאין לחם אלא מאפה תנור.

ורבי יוחנן אמר: אף מעשה אלפס "לחם" נינהו, וחייבין בחלה. והללו השנויים במשנה, פטורים מחלה משום שעשאן [בישלם] בחום החמה ^[5].

מיתיבי: תניא: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין - אם עשאן באלפס הרי הם חייבין. ואם עשאן בחמה, הרי הם פטורין! הרי להדיא ד"מעשה אלפס חייבין". ותיובתיה לדרבי שמעון בן לקיש. אמר עולא: אמר לך רבי שמעון בן לקיש, הא דקתני "מעשה אלפס חייבין", הכא במאי עסקינן - כשקודם הרתיח את האלפס על גבי האש, ולבסוף הדביק בו את הלחם. וכיון שדפנות האלפס רותחים, הרי זה כעין מאפה תנור. הלכך חייבין בו בחלה.

ולא פטר ריש לקיש במעשה אלפס, אלא כשהדביק את הלחם באלפס כשהוא עדיין צונן. ואין מגיע ללחם חום גדול בפעם אחת כמו בתנור. אלא מעט מעט הולך ומתגבר חומו. הלכך לא דמי למאפה תנור, והרי הוא פטור מחלה.

ותמהינן: אבל אם הדביק את הלחם באלפס ולבסוף הרתיח אותו, מאי דינו? - אם תאמר, דאין הכי נמי דפטורין, תקשה סיפא דברייתא.

דאדתני בסיפא "עשאן בחמה פטורין", ליפלוג וליתני בדידה [במעשה אלפס גופו]. ולימא הכי: במה דברים אמורים דמעשה אלפס חייבין, כגון שהרתיח את האילפס ולבסוף הדביק בו את הלחם. אבל אם הדביק את הלחם ולבסוף הרתיח את האלפס, לאו כמאפה תנור נינהו, ופטורין מחלה!

ומשנינן: כן באמת אמרה הברייתא. אלא דחיסורי מחסרי, והכי קתני: מעשה אילפס חייבין. במה דברים אמורים, כשהרתיח ולבסוף הדביק. אבל הדביק ולבסוף הרתיח, אינו כמאפה תנור. ונעשה כמי שעשאן בחמה. ולפיכך, הרי הם פטורין! ומקשינן: תא שמע: יוצאין ידי חובת מצה, במצה הינא [שאינה אפויה כל צרכה, לשון "נא"].

וכן יוצאין במצה העשויה באילפס! וקשיא לריש לקיש דאמר, דאין הוא בכלל "לחם". והא אף במצה בעינן לחם, כדכתיב "לחם עוני".

ומשנינן: הכא נמי איירי, בהרתיח את האלפס ולבסוף הדביק בו את המצה! דבכהאי גוונא, אף לריש לקיש הוא קרוי "לחם".

שנינו לעיל: יוצאין במצא הינא!

והוינן בה: מאי הוא שיעור האפיה שעל ידו נחשבת המצה ל"מצא הינא"?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שנאפתה בשיעור כזה, שאם הוא פורסה [שוברה] שוב אין חוטין נמשכין הימנה, הרי היא קרויה לחם, ויוצאין בה.

אמר רבא: וכן הוא דין לחמי תודה! ששחיטת זבח התודה מקדשת את הלחם הבא עמו. ואין השחיטה מקדשתו, אלא משקרמו פניו בתנור, וכבר הוא קרוי "לחם". והוא אותו שיעור של "פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה", האמור כאן.

ותמהינן: פשיטא דדין מצה ודין לחמי תודה היינו הך הם. שהרי הכא במצה, "לחם עוני" כתיב. ואף הכא בתודה, "חלת לחם" כתיב.

ת"ר אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין. וטרחי' לאוקמה במצה בפסח וכמה עבה טפח כעובי לחם הפנים שהיה מצה והיה עביו טפח ודחי' ואסקי' האי פת עבה פת מרובה היא ומשום טירחא ובכל יום טוב הוא ואמאי תנא בפסח משום דבענינא דפסח הוה קאי:

תניא נמי הכי ב"ש אומר אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין:

ת"ר יוצאין בפת הדראה ובסריקין המצויירין ואף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח ואמרי' מאי טעמא מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן ויעשו בדפוס ודחו ואמרו אפי' בדפוס אין עושין וסריקי ר"ג אמר ר' (יצחק) [צדוק] לר' אלעזר בנו לא של כל אדם אמרו אין עושין אלא של נחתומין דבעו מסקי ליה טפי שהו עלייהו.

איכא דאמרי הכי אמר ליה לא של נחתומין אמרו דפקיעי ועבדו לעגל אלא של כל אדם אמר ר' דלא פקיעי דבי ר"ג פקיעי ר' יוסי אומר עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות:

ת"ר הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה מאי חלת המשרת זה חלוט של בעלי בתים שאמרנו למעלה והן חלות אפויות במסרת על ידי שמן כגון טגון ומפני שאינן אפויות בתנור אלא במסרת נקראו חלת המסרת פי' מדומע פירות שנתקנו ונפלה בהן תרומה נקרא דמוע. מאי טעמא הללו פטורין מן החלה ריש לקיש אמר מפני שהן מעשה אלפס ואינו קרוי לחם אלא האפוי בתנור ור' יוחנן אמר אפי' מעשה אלפס חייב בחלה והללו לא עשאן באלפס על ידי אור אלא בחמה ומותבינן לריש לקיש הסופגנין והדובשנין והאסקריטין עשאן באלפס חייבין בחמה פטורין ומשני כגון שהרתיח האלפס ובסוף הדביק הסופגנין הללו באלפס חייבין [והכין קתני בד"א בשהרתיח האלפס ולבסוף הדביק] שנמצאת אפייתן [כמעשה תנור] אבל הדביק ולבסוף הרתיח נעשה [כמי שעשאן] בחמה ופטור והא נמי דתני יוצאים במצה נא ובמצה העשויה באלפס אוקמ' בשהרתיח ולבסוף הדביק ומצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכים הימנה ואילו נגדי מינה חוטי בצק הוא עדיין ואסירי דבעינן לחם וליכא וכן לענין לחמי תודה:

ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישא בלישה. כתב הרי"ט ז"ל דלהאי לישנא לית לן מאי דאמר רבא לקמן קבא מלוגנאה לפיסחא דההיא לא נפישא בלישא אבל לאידך לישנא דאוקי' דקרי ליה עבה משום דנפיש טירחיה שפיר אית לן דרב ונפישא בטירחא לאפות בה הרבה בזה אחר זה וכלישנא בתרא קיל"ן דקאי כרב ע"כ ואסיקנא דתנא בי"ט של פסח קאי ופלוגתא דב"ש וב"ה משום טורח יו"ט. ופי' בתוס' וכן בעל המאור דטעמא דב"ה בזו כי ההיא דאמרינן במס' יו"ט תניא ממלא נחתום חבית של מים כו' אבל לאפות אינו אופה רשב"א אומר אף לאפות אופה והקשו על פי' זה כמה קושיות. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון דלא שייכי אהדדי דההיא דהתם בעושה יותר מן הצריך ואפי' ע"י נשים הרבה שאין בו טורח כל כך ורשב"א שרי משום שבח מילוי התנור והלכתא כותיה והא דהכא דאינו אופה אלא הצריך לו בלבד כגון שיש לו אוכלין הרבה ואין לו אלא נשים מועטות לטרוח ומשום טורח אסרו ב"ש וב"ה שרי דלא חיישינן לטורח כי האי גוונא ויש שתמהו על רבי' אלפסי ז"ל שכתב בהלכות על ברייתא זו וה"מ בשאר ימים טובים אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יתר על חמש רבעים קמח ועוד וכו' והאיך אפשר לומר דמתניתא לא איירי בפסח דהא בפסח קתני ומאי דאמרי תנא איום טוב דפסחא קאי לאו לאפוקי מפסח הוא וכן תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל והרמב"ן כתב בספר מלחמות ד' דהאי לישנא דרב אלפסי ז"ל פי' בעלמא הוא לברורי מלתא משום דקתני דב"ה מתירין לאפות פת מרובה ומשמע כמו שירצה ופי' מרן ז"ל דלא תימא דבלישה הוא דשרי הכי אבל כיון דתנא בי"ט של פסח קאי לא איפשר למימר הכי אלא וודאי דאפייה דווקא שרי וכגון שהנשים לשות כל אחת ואחת כשיעור ואשה אחת מסקת ואופה לכולן אבל להתיר לישה גדולה בפסח לא הודו ב"ה כלל ועוד מפני שנאמר על ברייתא זו שתי לשונות וחד לישנא מפיק מדרב דילמא הוה סלקא דעתך דלישנא בתרא נמי מפיק אשמעינן דלישנא ב"ה כרב אתי ולא כתב ז"ל השתי לשונות אבל הודיענו פירושן והאי דקאמר רבינו אבל הפסח אסור למילש ולמיפה לאו משום אפייה קאמר אלא הכי קאמר אסור למילש כדי לאפות:

ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח יוצאין בהם פי' ואין בהם משום מצה עשירה:

יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי ביתוס מותרין. כתב הרי"ט ז"ל ומ"מ לא אסרו אלא סריקין מצויירות צורת עופות וחיות אבל מה שעתה עושין ליכא צורת דקפידא ואין הכונה אלא להדק הפת ויכנס בו האור ותאפה מהרה וליכא חשש שהיה הנגזר בה דלא קפדא הצורה ומ"מ צריך ליזהר שלא לעשות אלא בשל מתכות וליתנם באש מיד כדי שישרף החמץ הנדבק בהם דאילו בשל עץ אי אפשר שלא ישאר שם משהו וחוזר ואוסר העיסה של אחר כן הילכך אם עשה בשל עץ שורף אותם ולא יחזור לנקר. ע"כ להרי"ט מפי הרא"ה ז"ל:

תנן התם הדובשנין והסופגין והאסקריטין כו' פטורין מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס וכו' ור' יוחנן וכו'. פירש"י שכל אילו עיסה הן ובלילתן עבה. ור"תם ז"ל הקשה דאי הכי משום גלגול נתחייבו בחלה ורבי' הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רש"י ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל שלא אמרו על מעשה אילפס שהן חייבין אלא בשנעשה כעין תנור שלא על ידי משקה צף אבל אם היה משקה צף בהם אינו לחם לדברי הכל לענין חלה ולא לענין מצה ולא לענין המוציא וכן מפורש בירושלמי ובתוס' היו סוברין לומר כי לענין המוציא לא מפלגינן בין משקה צף לשאין משקה צף היכא דאיכא תוריתא דנהמא והרי"ט ז"ל דחה דבריהם וכ' נקוט האי כללא בידך לכל אותם מאכלים שעושין בשמן צף שאין מברכין המוציא ושלש ברכות אלא בורא מיני מזונות בתחילה ובסוף ברכה א' מעין ג' אבל כשנאפת בלא משקה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"לן כר' יוחנן כדבעינן לברורי לקמן בס"ד ע"כ:

יוצאין במצה הינא ואסי' מאי הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה. וכתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל דכיון דכן מההיא שעתא שוב אינה באה לידי חימוץ. וברור הוא ע"כ:

כשם שהתרנו פת עבה ביום טוב כך הדין בפת מרובה ר"ל פת הרבה ויש מפרשים בו אף ביתר ממה שצריך ועל דרך מה שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא ואע"פ שהדין כך הוא לענין ביאור אין נראה כן שאם כן הרי מחלוקת זו היא מחלוקת ר' שמעון בן אלעזר וחכמים בשני של יום טוב י"ז א' שלדעת חכמים ממלאה אשה קדרה בשר וכו' אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו ור' שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה את התנור פת וכו' וזו ודאי מחלוקת אחרת היא ועיקר הדברים שמחלוקת ר' שמעון ות"ק בשאין בו טורח יתר וכמו שידעת בתנורים שלהם שהיו קטנים הרבה ואמר שממלאת את התנור להשביח את הפת אע"פ שאין צריך לו אחר שאין כאן טורח מרובה ובזו נחלקו בטורח מרובה אלא שצריך לו ומותר מצד הצורך אפי' בכמה תנורים הא טורח יתר בתנורים הרבה ושלא לצורך לא ומה שהתרנו בפת מרובה לא סוף דבר בשאר ימים טובים אלא אף בפסח כמו שיראה בשמועה זו להדיא ואע"פ שהלישה אסורה אלא בקפיזא מ"מ כל שלשו הרבה נשים כאחת כל אחת ואחת קפיזא קפיזא אופין אותו בבת אחת וגדולי הפוסקים פירשוה בלישה וכתבו שלא התירו בית הלל אלא בשאר ימים טובים אבל בפסח לא ואע"פ שהזכירו בה לשון אפיה פירושו לישה בשביל לאפות וכבר מצינו נהגו למיפא קפיזא קפיזא שענינה על הלישה לבד ואע"פ שהדין כך הוא לענין פירוש מיהא אין הסוגיא עולה להם יפה ושמא אף הם לא כיוונו אלא לאסור את הלישה אבל כל שהיו הרבה בלישה האפיה מותרת אף לדעתם ולישנא בעלמא הוא כדי להודיע איסור הלישה דרך פסק אבל לא שיהא דעתם בביאור הסוגיא כן:

יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצוירין בפסח לכתחלה מיהא אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן ואפי' יש לו דפוס לקבעו ותעשה הצורה לשעתה שמא יטעו אותם שאין להם דפוס ויעשו שלא בדפוס ומ"מ של נחתומים הואיל ובקיאים בהם מותרים לעשותם מצויירין אף שלא בדפוס שהרי כל השנה מלאכתם בכך ואין שוהין בעשייתן [ואין לחוש] לטעות שאר בני אדם שיחשבו שאף שאר בני אדם עושים כן שפת של נחתומין ניכר הוא לכל אדם וצורות שעושים עכשיו מותרות שהרי הכל אצלם בבקיאות כנחתומין ועוד שהכל עושים אותם בדפוס ולא עוד אלא שלא אמרוה אלא בצורות בעלי חיים ששהייתם מרובה למי שאינו בקי בהם:

המדומע והוא שנפלה עיסת תרומה בפחות ממאה של חולין פטור מן החלה שנאמר תרימו תרומה יצתה זו שכבר היא תרומה ומ"מ ספק מדומע חייב ומדומע זה יש בו מקום עיון שהרי כהן אינו חייב בחלה וא"ת על הישראל הרי כל עצמו אסור לו ולפיכך יש שפירשוה בשעבר ואכלו ומצד שהמדומע אין איסורו אלא מדברי סופרים ואומר עליה שאין עליו איסור חלה ועיקר הדברים לפרשו בשנפלה לאחד ומאה שמותרת לזרים אחר שהעלה שיעור הדמוע שהרי מ"מ התרומה נשארה שם והותרה בביטול אלא שצריך להרים מפני גזל כהן כמו שהתבאר ויש מתרצים בזו שלכהנים נאמרה שהכהן חייב גם כן להפריש את החלה אלא שאינו צריך ליתנה לכהן אחר וכן הדין בכל תרומות ומעשרות וכמו שאמרו לפי שהכהנים נוטלים מן הכל יכול יאכלו פירותיהם בטבלם ת"ל כן תרימו גם אתם אתם לרבות את הלוים גם אתם לרבות את הכהנים ולימד על זו שפטורה לגמרי:

כל עיסה שאינה ממין חמשת המינים אינה קרויה לחם וכל שאינו קרוי לחם אינו חייב בחלה וכל שהוא מחמשת המינים אפי' נילושה ביין ושמן ודבש שלא על ידי מים חייבת בחלה וכדתנן כל עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואע"פ שלמדו לחם לחם ממצה אין סוף הענין אלא למינין הראויים לבא לידי חמוץ וזו אף למצה כשרה אא"כ מדין מצה עשירה דלחם עוני כתיב ואע"פ שהוא לחם אינו לחם עוני ומ"מ אם נפקע שם לחם ממנה מצד תכונת לישתה או אפייתה אינו חייב בחלה אלא שנחלקו המפרשים איזו תכונה שבדברים אלו מפקעת מהם חיוב חלה ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו שאמרו הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת פטורין מן החלה ושאלו בחלת המשרת מאי חלת המשרת ופירשו בה חלוט של בעלי בתים ובחלוט אין בו ספק שהוא דרך בישול אבל האחרים אפשר שהם דרך טיגון ואפשר לפרשם בדרך בישול:

ועל יסוד שמועה זו נחלקו המפרשים בענין זה והוא שגדולי הרבנים סוברים שכל אלו הנזכרים כאן ר"ל סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המסרת עיסה גמורה הן מתחלתן ר"ל בלילה עבה אלא שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין הם דקים או עבים וקצרים והחלה ר"ל חלת המסרת עבה ושטוחה הרבה ומ"מ כלן עשויות דרך לישה וגלגול ודבר למד מענינו ואחרונה שבהן מעידה על כלן ר"ל חלת המסרת שהיא קרויה בשם חלה ואף הסופגנין נגזר מתרגום רקיקין שהוא מתורגם ואספוגין והדבר ידוע בהם שבלישה וגלגול היו נעשים ואף איסקריטין הוא מתרגום צפיחית והקבלה בהם שהם הקרויים בלשון לעז צינואש ועשויות בלישה וגלגול וא"כ אף הדובשנין כן אלא שנילושין בדבש ונמצא שאין הפקע שלהם בא מצד הלישה אלא מצד האפייה שהרי ראויות היו להתחייב מצד הלישה ולא הוזכר במשנה זו כלל פטור הבא מצד הלישה אלא הבא מצד האפייה אע"פ שמצד הלישה נתחייב ורבותא אשמעינן ואמר עליהם שאפייתם מפקיעתם מדין לחם אע"פ שנתחייבו מצד הלישה ולא נתברר לנו אפייה זו על איזה צד היא מפקעת ונחלקו בה ריש לקיש ור' יוחנן שלדעת ר' שמעון בן לקיש הללו ר"ל אספגנין ואסקריטין ודובשנין מעשה אלפס הן שבסופגנין ודובשנין ואסקריטין נותנין שמן באלפס ומטגנין אותם לשם ובחלת המסרת מיהא לא נחלקו שהרי פי' בגמ' שהיא חלוט של בעלי בתים והוא שנותנין מים באלפס ונותנין העיסה לתוכו ומתבשלת שם וזו ודאי כלם מודים בה שפטורה שהרי דרך בישול היא ולא נחלקו אלא על האחרות והראיה שהרי בברייתא שבסוגיא זו שהקשו ממנה לריש לקיש לא הזכירו בה חלת המסרת אלא סופגנין ודובשנין ואסקריטין ותורת הפקעתם של אלו מפני שאין לחם אלא האפוי בתנור ואלפס אין בו דין תנור אפי' דרך טיגון ולר' יוחנן אף אלפס דינו בדרך טיגון כדין תנור ואלו היו באלפס ר"ל על ידי האור ובשמן מועט בכדי צורך טיגון ודאי אף אפייתם מחייבת בלישתם אלא שלא נפטרו אלו אחר שהם עיסה מתחלתם אלא שנעשו בחמין ר"ל באלפס שהורתח בחמה וה"ה שהיה יכול להעמידה בדרך בישול אלא שלא היה בזמנם דרכן של אלו אלא ביבש או בחמה או בטיגון ואף ר' שמעון בן לקיש הודה באלפס על ידי האור שאם הרתיח ולבסוף הדביק תנור הוא ולא אמרה אלא בהדביק ולבסוף הרתיח שאינו דרך תנור ור' יוחנן חולק עליו בהדביק ולבסוף הרתיח וכבר ידעתם במחלקתם שהלכה כר' יוחנן ברוב מקומות והילכך כל שבאלפס על ידי האור אפי' היה האור מהלך תחתיו ולא מן הצד וכן אפי' הדביק ולבסוף הרתיח תנור גמור הוא ונמצאו אלו חייבין מתורת לישתם ומתורת אפייתם וכל שכן בתנור כעין אלפס כגון שהדביק בתוך התנור תחלה והרתיח אח"כ מבחוץ וכן הדביק בתוך התנור ואח"כ נתן אבוקות כנגדו בפי התנור ונאפה הפת מכח האבוקות:

ומ"מ י"מ במה שאמרו הללו מעשה אלפס הם שעל כלם הוא חוזר ואף בחלת המסרת כלומר שכל אלו דרך טיגון הם ואף חלת המסרת ואע"פ שפירשוה חלוט של בעלי בתים פירושה שבדמותה נעשית אותה העשויה חלוטה ברותחין ומ"מ אף הוא מודה שאין לחם אלא שאפייתו ביבש או בקרוב ליבש כגון במעט שמן דרך טיגון או במעט מים וכן עיקר והוא הנראה לפרש בפי ההמון בחלת המסרת שהיא העשויה במחבת דרך טיגון וכמו שמתרגמין מחבת מסריתא ומ"מ כל שהוא דרך בישול אף ר' יוחנן מודה שפטור ואף תלמוד המערב שבמסכת חלה מעיד כן שאמרו שם אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר"ל אע"פ שאינו מהלך מן הצד ור' שמעון בן לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו אלא מיני מזונות אא"כ היה האור מהלך מן הצד אמר ליה ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה כלומר מודה אני לך בשנעשו על ידי משקה ר"ל דרך בישול אלמא שאף ר' יוחנן לא הכניסם בכלל לחם אלא דרך טיגון שהוא כעין אפייה שהבישול ודאי אינו לחם וא"כ לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כל שנתחייב מצד לישתו לא הופקעה תורת לחם ממנו אלא כשנתבשל או שנאפה בחמה הן על ידי טיגון באלפס הן בקרקע הא כל שעל ידי האור וביבש או קרוב ליבש הן באלפס הן בקרקע תורת לחם עליו ובבישול או בחמה מיהא אינו לחם אע"פ שחייבתו לישתו ואע"פ שנתברר בסדר זרעים שמשעה שנתגלגלה חייבת בחלה ואחר שנתחייבה היאך אתה מפקיעה לא נאמר אלא בגלגול שדעתו עליו לאפייה המחייבת אבל גלגול על דעת בישול או אפייה של חמה לא והוא שאמרו בפרק כיצד מברכין ל"ז ב' לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ופירשו שם גדולי הרבנים שלחם העשוי לכותח הוא לחם האפוי בחמה ואע"פ שאמרו שם דוקא בעשאן למודים ר"ל קטנים אבל עשאן כעבין חייבת בזו מפני שמן הסתם דעתו גומרת לעשותם לאכילה ועל דעת אפייה במקום חיוב ואע"פ שאפאה אח"כ במקום פטור חייבת וכמו שאמרו בתוספתא ובתלמוד המערב בעיסת הכלבים שאם עשאה כעבין חייבת כמו שביארנו במסכת חלה וכן אמרו חדא איתתא אתת שייליה לר' מונא כגון אנא דאנא בעיא מעבד עיסתי אטדי ר"ל שאני רוצה לעשות עיסתי כעין אסקריטין ולשה על דעת כך מהו דאסבינה ותהא פטורה מן החלה כלומר שאטול ממנה מעט לאפותה בתנור ותפטר מן החלה ואסרו לה שמא תמלך ותעשנה כלה בתנור ונמצאת חייבת למפרע וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת וא"כ מה שאמרו שם תחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת כך פירושה תחלתה סופגנין ר"ל שנילושה ונתגלגלה על דעת בישול או אפייה בחמה ואף סופה סופגנין ר"ל שאפייתה בבישול או בחמה פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין ר"ל תחלתה עיסה שלשה וגלגלה על דעת לאפותה דרך חיוב אלא שנמלך ועשאה סופגנין באפייתה ר"ל שאפאה דרך פטור חייבת הואיל ודעתו מתחלה לעיסה וכן מה שאמרו בסוף המשנה תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת פירושה שלשה וגלגלה על דעת סופגנין ר"ל לאפותה בחמה או דרך בישול ונמלך ועשאה בתנור ולמדת שכלם בשנעשו על דרך לישה וגלגול נאמרו אבל כל שנעשו שלא כדרך לישה וגלגול אלא בבלילה רכה אין שום אפייה מחייבתם ואפי' אפייה בתנור וזו היא השיטה המבוררת אצלי בדברים אלו ואף דעת גדולי המחברים נראה כן:

ונמצא שכל אותם מינין שרוב המון בני אדם מפרשין בסופגנין ואסקריטין ודובשנין פטורין מן החלה ואין מברכים עליהם המוציא שהסופגנין והדובשנין לפי מה שרוב בני אדם מפרשים בהם בלילתם רכה ושואבים מהם בכף ומבשלין אותם בשמן ומפרשים סופגנין מלשון ספוג והרי זו תחלתה וסופה סופגנין והאסקריטין אע"פ שבלילתן עבה הרי מתבשלת על ידי שמן ואינו לחם ופטורים מן החלה וכיוצא בהם בפסח אפי' עשאן כיוצא בזה על ידי מים שאין כאן משום מצה עשירה הרי מ"מ אין כאן לחם הא חלת המשרת בלילתו עבה ואפייתה דרך טיגון בקרוב ליבש שאין מעט שמן מוציא מידי אפייה וחייב בחלה והוא הדין לפסח שיוצא בו כל שאין בו משום עושר כגון על ידי מים מועט:

וממה שהזכרנו אתה למד לכל המינין אלא שאתה צריך לדקדק במה שאמרו במס' ברכות טרוקנין חייבת בחלה ופירשו בה כוכא דארעא ר"ל שנאפית בקרקע והרי זו בלילתה רכה וכמו שאמרו שם גובלא בעלמא הוא ואעפ"כ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכן מברך עליה המוציא ואף למי שאין רגיל לקבוע סעודתו עליה שאע"פ שאמרו שם מר זוטרא קבע סעודתיה עילוה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות לא להפקיע שבלא קביעות לא יברך אלא שלהפליג בדבר הוא אומר שאף דרכו היה תמיד בכך ולא נאמר דין קביעות סעודה אלא לפת הבאה בכסנין שנשתנה מצד הקליות שנאפו בתוכו והרי מ"מ למדת שבלילה רכה באפייה ביבש לחם גמור הוא ויראה לי לתרצה שאע"פ שבלילתה רכה קמח הרבה היה שם והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול ולא קראוה גובלא בעלמא אלא מצד שאינה מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך והרי שמה מעיד עליה ר"ל גובלא כלומר גבול ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו וזהו לדעתי שגדולי הפוסקים כתבו כאן דקא אפי לה למצה על ארעא אימא שאף בעיסתה הוא קרויה מצה והחלוט שהזכרנו למעלה אתה מפרש לדעת זה שאינו בתורת לחם הואיל ומבושל הוא ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' מצה הוא פירושו שחזר ואפאו כמו שכתבנו למעלה והוא ממה שאתה צריך לידע לשיטה זו שכל שנתבשל אם חזר ואפאו חזר לחיובו ואין הלכה כדברי האומר אין לחם אלא האפוי בתנור אם שתפרשהו שיהא אפוי מעקרו וכמו שנזכר בסוגיא זו אם שתפרשהו בתנור דוקא ולמעט אלפס ודומה לו אלא כל שבאלפס וחבריו או מבושל שחזר ואפו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ויוצא בו ידי חובתו בפסח וכן הדין באפוי שבשלו וזהו שאמרו באפוי שבשלו שמברכין עליו המוציא:

יש בזו שיטה אחרת לקצת אחרוני הרבנים והוא שלדעתם הגלגול מחייב אפי' נעשה על דעת בישול או אפייה בחמה ושנעשה כן וכן כל אפייה ביבש מחייבת אפי' היתה לישתה בלילה רכה ביותר שכל שנתחייב הן מצד הלישה הן מצד האפייה חייב עד שיפטר מצד שניהם וכסתם משנה שהזכרנו תחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחלתה סופגנין וסופה עיסה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת והם מפרשים שמלת סופגנין כוללת פטור הבא מצד הלישה ר"ל בלילה רכה ופטור הבא מצד האפייה כגון בישול או אפייה בחמה ותחלתה סופגנין הוא הבא מצד הלישה כגון בלילה רכה וסופה סופגנין הוא הבא מצד האפייה כגון בישול או אפייה בחמה וכל שתחלתו עיסה אפי' בשלה או אפאה בחמה ואע"פ שגלגלה על דעת כך חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכל שבלילתו רכה אפייתו ביבש מחייבתו הן בתנור הן באלפס דרך טיגון הן בקרקע על ידי האור לא הופקעה מתורת לחם אלא כשתחלתה סופגנין ר"ל בלילה רכה וכן שסופה סופגנין ר"ל בישול או אפייה בחמה וראיה לדבריהם שהרי מנחת מרחשת בלילתו עבה ומתבשלת היתה בשמן וכמו שפירשו עליה מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין והיו מברכין עליהן המוציא כמו שאמרו במנחות ע"ה ב' היה עומד ומקריב מנחות בירושלם אומר שהחיינו נטלן לאכול אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ והרי זו בסתם מנחות נאמרה ואף מנחת מרחשת בכלל ואין הלכה כדברי האומר אין לחם אלא או האפוי בתנור או הראוי לאפותו בתנור ואם בלילתו רכה ואפייתו ביבש הרי זה מאפה תנור שכל שביבש תנור הוא ואם בלילתו עבה אע"פ שנתבשל הרי ראוי היה לאפותו בתנור וכן ראיה לדבריהם מטרוקנין האמור במס' ברכות כמו שכתבנו למעלה אלא שאנו כבר תירצנוה לשיטתנו ואף זו של מרחשת אנו מפרשים שאע"פ שמעשיה רוחשין לא היה שם שמן כל כך שיפקיע ממנו תורת אפייה ויכללהו בדין בשול שהרי כמה פעמים אתה רואה בטיגון שכשאדם מעדיף בשמן הוא מרחיש את המטוגן ואעפ"כ אינו יוצא מכלל טיגון:

ונמצאו השמועות כלן מתיישבות לשיטתנו ולשיטה שניה מיהא קשה לפרש בסוגיא זו שהרי צריך לפרש לפי שיטתם על כל אלו שבלילה רכה הם ומתוך כך פטורים או בחמה או בבשול ובחלת המסרת מיהא היאך אפשר לפרש כן ואף שמה מעיד עליה שבלילתה עבה ר"ל חלה ושמא לדעתם בלילה רכה היא אלא שנתעבית בקמח ודנין אותה מכל מקום כבלילה רכה אחר שאינה עומדת בעצמה אלא שמתפזרת אילך ואילך כשמניחין אותה באלפס או בקרקע שהרי מ"מ אינה ראויה לתנור שהרי תנוריהם היו טחין את הלחם בדפנות וזו אינה יכולה לעמוד וסופגנין ואסקריטין לדעתם הן הנקראים בונייטא"ש וקרישפיל"ץ שבלילתן רכה ומתבשלים בשמן והרי שיישבנו גם כן השמועות לשיטה זו אלא שלדעתי צריך להוציא מן הכלל לשיטה זו כל אותה שנפסדה צורת לחם ממנה כגון אותן הנקראות ניבלא"ש שאע"פ שאפייתן ביבש אין להם תורת לחם כלל ואף קביעות סעודה אינו מועיל בהם לדעת התוספות וכן באלו הנקראים וירמישילא"ש או פיינול"ש והדומים להם אבל עיסה של כשולא"ש ופרטול"ש וצינוא"ש חייבות:

ויש פוסקים בהדביק ולבסוף הרתיח שאינו אלא כמעשה חמה ואי אפשר לומר כן שאין הלכה כריש לקיש במקום ר' יוחנן וכן יש פוסקים שאין להם אלא תחלתו עיסה ומאפה תנור מעיקרו ואין זה כלום:

ושלשה דינין אלו ר"ל חיוב חלה וברכת המוציא עם טעינת נטילת ידים וברכת המזון ויציאת חובה בפסח בכל שאין שם סרך מצה עשירה כלם דין אחד להם מה שנקרא לחם לזה נקרא לחם לחברתה וההפך להפך אלא שלקצת דברים צריך לענין המוציא קביעות סעודה כמו שביארנו במס' ברכות וכן שיהא הפת עיקר ולא שיבא בשביל דבר אחר כגון של פרטול"ש וראשולא"ש ולדברי הכל מיהא המעיסה והיא נתינת קמח על מגלושין ר"ל מים חמים לבללן בתוכן או נתינת מגלושין ר"ל מים רותחין על הקמח ולבללן אין זה לחם כלל לשום דבר אלא מיני מזונות אלא אם כן אפאן אח"כ בתנור או באלפס על ידי האור כמו שביארנו בראשון של חלה:

יוצאין במצה נא ר"ל שאינה אפויה כל צרכה ומ"מ דוקא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה וכן בלחמי תודה כל שהן אפויים בכדי שיעור זה כשרים ואע"פ שארבע חלות הנתונות מהן לכהן אחת מכל מין צריך שיהיו שלימות ולא פרוסות וזו קרובה להפרס אחר שאינה אפויה כל צרכה מ"מ כל שלא נפרסה כשר:

בפרש"י בד"ה וכן לענין לחמי תודה אם שחט הזבח עליהן כו' עכ"ל וכדמסיק אחד מכל קרבן שלא יטול פרוסה כו' אבל לענין דאקרי מצה בכה"ג פשיטא כיון דאיקרי מצה בפסח ודו"ק:

רש"י בד"ה אם אמרו והתירו עובי טפח הס"ד:

תוס' בד"ה וב"ה מתירין טעמא דב"ה כו'. נ"ב והתוס' במסכת ביצה לא פירשו הכי אלא בכדי צרכו איירי ומשום טרחא יתירא וכן פירש הר"ן ע"ש:

[גמ' אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון. לקמן (נד)] :

רש"י ד"ה שהרתיח. האילפס ואח"כ כו'. כצ"ל:

גמ' ויקבענה כיון. וכן במתני' פ"ז דתמיד מ"א פותח כיון. וכן במס' כלה עמד ונפל על פניו וכיון אבד:

אמר ר"ל הללו מעשה אלפס הן ור' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין וכו' עמ"ש הר"ן ז"ל ויש מקשים ממ"ש הר"ן עצמו ריש ע"ז ועמ"ש הרב יד מלאכי אות תקס"ח באריכות: