"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט. טז) ודרשו חכמים מן הבטוי חלל חרב כי חרב של מתכת הרי היא לענין דרגת הטומאה כחלל עצמו, וכן כל כלי מתכת הנוגעים בדבר שנטמא במת (אב הטומאה) נטמאים באותה דרגת טומאה של הדבר שבו נגעו. והויא ליה [הרי הוא נעשה] אותו נר מתכת אב הטומאה, ובכל זאת קסבר [סבר] ר' עקיבא שמן זה שהוא שלישי לטומאה מותר לעשותו אפילו ראשון על ידי מגעו בנר שהוא אב הטומאה.

ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של רב יהודה לאוקמיה [להעמיד, להסביר את המשנה דוקא] בנר של מתכת נוקמיה [נעמידנה, נסבירנה] בנר של חרס שהוא הנר הרגיל,

ומאי [ומה] חידוש הוסיף ר' עקיבא בדבריו — נפרש כך — דאילו התם [שם] בעדותו של ר' חנינא בבשר מדובר בטמא וטמא ששני מיני הבשר טמאים היו, ואילו הכא [כאן] בעדות ר' עקיבא בשמן יש כאן הבדל בין פסול וטמא. שאותו שמן, שהוא השלישי לטומאה בתרומה הוא פסול בלבד, כלומר אף שהוא עצמו נטמא אבל שוב אינו מטמא אחרים ונקרא רק בשם פסול, (מה שאין כן בבשר הקדשים ששלישי בקודש הרי הוא טמא, לאמור: מטמא אחרים). ואם כן חידש לנו ר' עקיבא שאף אין מקפידים כאשר כתוצאה ממגעו בראשון נעשה שני ומשתנה דינו מפסול לטמא שאף הוא עצמו מטמא.

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתינו היתה קשה לו] לרב יהודה ומשום כך נדחק לפרשה דוקא בנר של מתכת, וזה טעמו: מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דוקא שנה] נר שנטמא בטמא מת? ניתני [שישנה] שנטמא בשרץ שהיא טומאה מצויה בהרבה, ואף היא אב הטומאה,

אלא: ודאי כוונה מיוחדת היתה לו בכך איזהו דבר שחלוקה דרגת טומאתו בין טומאת מת לשרץ — הוי אומר זה מתכת שמתכת שנגעה בשרץ נעשית ראשון לטומאה ואם נגעה בטמא מת נעשית אב הטומאה כטמא מת עצמו.

אמר רבא: שמע מינה [למד ממנה, ממשנתנו] כי קסבר ר' עקיבא: טומאת משקין לטמא אחרים — דאורייתא [מן התורה] היא ולא כדעת הסוברים שמשקין מטמאים דברים אחרים רק מדיני סופרים. דאי סלקא דעתך דרבנן [שאם יעלה על דעתך שטומאה זו אינה אלא מדברי סופרים] מכדי האי [הרי אותו] נר מאי קא מהניא [מה הוא מועיל מה גורם] לאותו שמן, אי לאיפסולי גופיה [אם תאמר שלפסול אותו עצמו] — הא פסיל וקאי [הרי הוא כבר פסול ועומד] אלא ודאי שמן זה נטמא ממש ואף מטמא אחרים מדברי תורה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה דבר זה דילמא [שמא] דיו בחידוש זה שהשמן יכול לטמא אחרים ואף זה אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים] ודוחים: אי מדרבנן מאי איריא [אם תאמר שהוא מדברי חכמים מה שייך, מדוע דוקא] שנטמא באב הטומאה שאילו רצה ר' עקיבא להביא דוגמה לטומאה שמדברי חכמים הרי אפילו אם היה נוגע בראשון או שני לטומאה נמי [גם כן] תחלה הוי [היה נעשה] שוב ראשון לטומאה, ומטמא אחרים, משום גזירת חכמים מיוחדת בדבר זה,

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל דבר הפוסל את התרומה כלומר שהוא בדרגת שני לטומאה — מטמא משקין להיות תחלה שהמשקין שנגעו בו גזרו חכמים שייעשו ראשון לטומאה כלומר טמאים יותר מהדבר המטמא אותם עצמו, חוץ מטבול יום (מי שהיה טמא וטבל, ועדיין לא שקעה השמש, שיש בו עוד מקצת טומאה) שגם אם נגע במשקין לא טימא אותם ולא עשאם ראשון לטומאה אלא שלישי (פסולין)

אלא שמע מינה [למד מכאן] ממה שלא השתמש ר' עקיבא בדוגמה זו, כי טומאת המשקין לטמא אחרים לדעת ר' עקיבא דאורייתא [מן התורה] היא.

א במשנה שנינו: אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו שמותר לשרוף תרומה טהורה עם טמאה בערב הפסח. ושואלים: מדבריהם דמאן [של מי] למדנו דבר זה? אילימא [אם תאמר] מדברי ר' חנינא סגן הכהנים הרי אפשר להקשות: מי דמי [האם דומים] הדברים? התם [שם] אמר ר' חנינא ששורפים יחד כי מדובר בטמא וטמא, אבל הכא [כאן] בתרומה דנים על טהור וטמא!

ואלא תאמר ללמוד זאת מדברי ר' עקיבא, אף כאן מי דמי [האם דומה]? התם [שם] בדבריו מדובר בפסול וטמא שהם נשרפים יחד, אבל הכא [כאן] מדובר — בטהור וטמא!

ומציעים: נימא קסבר [נאמר שסבר] ר' מאיר כי מתניתין [משנתנו] מדברת בדבר שהוא אב הטומאה דאורייתא [מן התורה] וולד הטומאה לא מדברי התורה אלא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, ואם כן דמדאורייתא [שמדברי התורה] טהור מעליא [גמור] הוא. ולכן כיון שטהור גמור הוא נמצא חידושו בכך שבכל זאת סומכים אנו על גזירת חכמים שטמאוהו ושורפים אותם יחד כיון ששניהם טמאים, אף שהאחד טהור לגמרי (מן התורה) ואינו טמא אלא מדברי סופרים.