מקרה נוסף: הניח חמץ בזוית זו ומצא אותו בזוית אחרת — הרי זה כענין פלוגתא [מחלוקת] רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], דתניא [ששנינו בברייתא]: קרדום שאבד בבית ואין יודעים כיצד אבד — הבית טמא. שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו לקרדום, ותוך כדי כך נגע בשאר חפצים, וכולם טמאים מספק. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שנטלו הוא עצמו מזוית זו והניח בזוית האחרת ושכח.

על דברי רבן שמעון בן גמליאל תוהים: זוית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמה]? שהרי כאן מדובר על קרדום שאבד ולא על קרדום שנמצא בזוית אחרת, ונמצא שאין הדברים דומים זה לזה!

ומשיבים: אכן חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: קרדום שאבד בבית — הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו. או שהניחו בעל הבית בזוית זו ומצאו לאחר מכן בזוית אחרת — הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שהוא עצמו נטלו מזוית זו והניח בזוית זו ושכח. ולפי העמדת הדברים באופן זה נמצאה השאלה בענין החמץ מקבילה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים.

ב אמר רבא: עכבר נכנס לבית, וראה אדם שככר חמץ בפיו של העכבר, ונכנס אחריו ומצא פירורין — צריך בדיקה נוספת אחר הככר, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר, ולכן אין אומרים שזהו פירור מן הככר שהכניס העכבר ואכלו. ואמר רבא: ראה תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין — אין צריך בדיקה נוספת היכן הככר, מפני שדרכו של תינוק לפרר, ומן הסתם מן הככר הם הפירורים. דברים אלה היו ברורים לרבא.

אולם בעי רבא: ראה עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, מהו [מה יהא הדין] אז? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] במקרה זה: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק [זהו זה שנכנס, וזהו זה שיצא], כלומר אותו עכבר שנכנס עם הככר הוא זה שיצא עימה, ואין עוד חמץ בבית. או דילמא, אחרינא [שמא, אחר] הוא.

ואם תמצא לומר אם אמנם תקבל את המסקנה שהיינו האי דעל והיינו האי דנפק [זהו זה שנכנס, וזהו זה שיצא], נעמיד את השאלה במצב אחר: אם ראה עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? האי [זה] ודאי עכבר אחרינא [אחר] הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה [שמא נטלו והשליכו ממנו]? שנטל העכבר השחור מן העכבר הלבן את ככרו.

ואם תמצא לומר ותגיע למסקנה כי עכברים לא שקלי מהדדי [נוטלים זה מזה], שאין עכבר אחד גדול וחזק כל כך מחביריו. אם כן מה יהא הדין אם ראה עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? האם יש לומר שחולדה ודאי מעכבר שקלתיה [לקחתו], שהיא גדולה ממנו, ולוקחת מן העכבר. או דילמא, אחרינא [שמא, אחר] הוא. והטעם בדבר שאם איתא [אמנם] שמעכבר שקלתיה [לקחתו] — עכבר בפיה הוה משתכח [היה נמצא]. שהרי מן הסתם היתה החולדה חוטפת לא רק את הככר אלא גם את העכבר עצמו.

ואם תמצא לומר ותקבל את ההנחה שאם איתא [אמנם] שמעכבר שקלתיה [לקחתו], עכבר בפיה הוה משתכח [היה נמצא], אם ראה עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא [כאן] ודאי איהו הוא [זה הוא], או דילמא [שמא] אפשר להטיל עדיין ספק בכך: אם איתא דאיהו ניהו [אמנם שזה הוא] אותו עכבר — הככר, בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי [היה צריך להמצא], ולא בפי החולדה, וככר אחר הוא זה. או דילמא [שמא] אפשר לומר משום ביעתותא [פחד] הוא נפל הככר מפי העכבר, ושקלתיה [ונטלתו החולדה] לחוד. שאלות אלו לא נמצא להן מענה מסויים, ולכן הושארו בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

ג בעי [שאל] רבא שאלה אחרת: היתה ככר בשמי קורה כלומר על גבי קורה שבתקרת הבית. האם צריך לטפס בסולם כדי להורידה או אין צריך? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כולי האי [כל כך] לא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים] בבדיקה, כיון דלא נחית מנפשיה [יורדת הככר מעצמה] — לא אתי למיכלה [יבוא לאוכלה], ויכול להשאירה שם. או דילמא, זימנין דנפל ואתי למיכלה [שמא אמור: פעמים עשויה שתיפול ויבוא לאוכלה], שהרי דבר הנמצא בגובה עשוי ליפול.

ואם תמצי לומר כי זימנין דנפל ואתי למיכלה [פעמים שנופלת הככר ויבוא לאוכלה] אם היתה הככר בבור, צריך סולם להעלותה או אין צריך? וצדדי השאלה; הכא [כאן] ודאי שלא עבידא דסלקא מנפשה [עשויה שתעלה הככר מעצמה] ויכול להשאירה במקומה, או דילמא [שמא] תאמר שעדיין יש חשש: זימנין דנחית למעבד צורכיה, ואתי למיכליה [פעמים שהוא יורד לבור לעשות איזה מצרכיו בו, ויבוא לאוכלה].

ואם תמצא לומר: זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה [פעמים שהוא יורד לצרכיו ויבוא לאוכלה], אם היה ככר בפי נחש האם צריך להביא חבר, כלומר אדם היודע לטפל בנחשים, להוציא את הככר מפי הנחש או אין צריך?

וצדדי השאלה: בגופיה אטרחוהו רבנן [בגופו הטריחוהו חכמים] שיבדוק ככל האפשר, אולם בממוניה [בממונו] לא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים], ואינו חייב להוציא ממונו כדי לבער את החמץ. או דילמא [שמא] לא שנא [שונה], ומחובתו לבער את החמץ מכל מקום שימצאנו בכל דרך שהיא. אף סדרת שאלות זו לא נמצאה לה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

ד משנה ר' יהודה אומר: בודקין את החמץ אור לארבעה עשר בניסן, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא כך, אלא לא בדק אור לארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר עצמו.

אף אם לא בדק בארבעה עשר — יבדוק בתוך המועד בפסח (תוספות). ואם לא בדק בתוך המועד — יבדוק לאחר המועד, שהרי החמץ הוא חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה וצריך לבערו. ובכלל אמרו: ומה שמשייר מן החמץ לצורכו לאחר הבדיקה, יניחנו בצינעא במקום שאינו עלול להינטל משם, כדי שלא יהא צריך בדיקה נוספת אחריו אם לא ימצאנו במקומו.

ה גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שמצריך שלוש בדיקות? ואומרים: רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שהדבר הוא כנגד שלש השבתות חמץ שנאמרו בתורה. כיצד, "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז), ופסוק נוסף "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט), ופסוק נוסף "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב, טו).

מתיב [מקשה על כך] רב יוסף ורוצה להוכיח כי אף ר' יהודה לא נתכוון להצריך שלוש בדיקות חמץ אלא רק קבע זמנים לבדיקה. ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו — שוב אינו בודק, אלמא [מכאן] מדברים אלה של ר' יהודה נלמד כי לא בשאלה אם בודקים שלוש פעמים נחלקו אלא במכאן ואילך בשאלה אם אפשר לבדוק לאחר שעברו תאריכים אלו והלאה הוא דפליגי [שנחלקו], שחכמים אומרים שממשיכים לבדוק אף לאחר שעת הביעור, ור' יהודה אינו מודה בכך.

מר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך] את דברי רב יוסף: מתיב [מקשה] רב יוסף, ר' יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו — שוב אינו בודק, אלמא [מכאן] שבשוב אינו בודק הוא דפליגי [שנחלקו].

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כי ר' יהודה נמי [גם כן] אם לא בדק קאמר [אמר], שאף הוא לא הצריך שלוש בדיקות, וכוונתו היתה שאם לא בדק את החמץ בזמן בדיקה ראשון יבדקנו בזמן שני, ולא יותר משלושה אלה,

והכא בהא קמיפלגי [וכאן בבעיה זו נחלקו] מר [חכם זה ר' יהודה] סבר: מקמי איסורא [לפני זמן האיסור] — אין [כן], בתר איסורא [לאחר זמן האיסור] — לא יבדוק, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנו] בתוך כדי בדיקה, ולכן מוטב שלא יבדוק ולא יבוא להכשל באיסור זה, ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יבוא לאכול, ולכן יכול לבדוק אף לאחר שנכנס זמן איסורו.

ומקשים: ומי [והאם] גזר ר' יהודה כיוצא בזה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנו] מן הדבר שעוסק בו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אף על פי שאסור מן התורה לאכול מן התבואה החדשה לפני שקרב קרבן העומר, מכל מקום שנינו: משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי (מאכל עשוי משבולים שלא נגמר בישולן ונצלו בתנור) מן התבואה החדשה, ובודאי שנקצרה תבואה זו והתעסקו בה עוד קודם זמן היתרה.