ובא כהן והציץ בו כדי לידע בנפל זה אם זכר הוא אם נקבה היא, שיש הבדל בטומאת יולדת בין יולדת זכר ונקבה (ויקרא פרק יב). ובא מעשה לפני חכמים לדון האם טמא הכהן משום מאהיל על המת, וטיהרוהו. מפני שחולדה וברדלס (חיה טורפת קטנה) מצויין שם, ומן הסתם כבר נאכל הנפל על ידיהם קודם לכן.

והא הכא [והרי כאן] שודאי הטילה נפל, וספק גררוהו חולדה וברדלס וספק לא גררוהו ההיא שעתא [באותה שעה], ובכל זאת פסקו כי קאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי! ודוחים: לא תימא [תאמר בברייתא] "שהטילה ודאי נפל לבור" שהיה ברור כן מתחילה, אלא אימא [אמור]: "שהפילה כמין נפל לבור", ושמא לא היה זה נפל כלל אלא חתיכת דם קרוש שאין בה טומאת מת כלל, והוי [והריהו] ספק וספק, ספק היה דבר המטמא וספק אכלוהו חולדות.

ומקשים: והא [והרי] "לידע אם זכר הוא אם נקבה היא" קתני [שנינו]! ומשמע מכאן שרק בדבר זה היה הספק, ומכל מקום ודאי נפל היה! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר] שרצה הכהן לידע אם רוח (דבר שאינו ולד) הפילה אם נפל הפילה, ואם תמצא לומר נפל הפילה — לידע אם זכר הוא ואם נקבה היא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: התם [שם] אין זה ודאי וספק אלא ודאי וודאי הוא, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם — ודאי גררוהו בההיא שעתא [באותה שעה]. נהי דשיורי משיירא [אף על פי שמשיירת] החולדה ממאכלה — מיגרר מיהת [ואולם לגרור] המאכל לחורם ודאי גררום בההיא שעתא [באותה שעה]. לישנא אחרינא [לשון אחרת] בתירוץ זה: נהי [אף על פי] שודאי אכלום לא אמרינן [אומרים אנו], ודאי גררוהו לחורייהו [גררוהו לחורם] — אמרינן [אומרים אנו], ואין מכאן ביטול לסברה הכללית שאין ספק מוציא מידי ודאי.

א ומעתה דנים בצד יסודי יותר של ההלכה במשנה. ומי אמרינן [והאם אנו אומרים] אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא [והרי שנינו בסוף המשנה הבאה]: מה שמשייר לאחר הבדיקה יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו. הרי שבכל זאת חוששים לחולדה שמא תבוא ותקח מהחמץ שנותר שם!

אמר אביי: לא קשיא [קשה]; הא [זה] — בארבעה עשר צריך בדיקה, והא [זה] — בשלשה עשר אין צריך בדיקה. והסבר הדברים: בשלשה עשר בניסן דשכיח ריפתא בכולהו בתי [שעוד מצוי לחם בכל הבתים] — לא מצנעא [מצניעה] אותו חולדה, ואין חוששים שגררה והטמינה. בארבעה עשר בניסן שלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי [מצויה הפת בכל הבתים] — מצנעא [מצניעה אותו].

אמר רבא בתמיהה: וכי חולדה נביאה היא! דידעא דהאידנא ארביסר, ולא אפי עד לאורתא, ומשיירא ומטמרא [שהיא יודעת שעכשיו ארבעה עשר בניסן הוא, ולא יאפה עד הערב, ומשיירת החולדה ומטמינה] בחורה?! אלא, יש לדחות דברים אלה וכך יש לומר, אמר רבא: מה שמשייר מן הבדיקה — יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו. וכדי להימנע מכך נתנה המשנה עצה טובה להיזהר ולהצניע את החמץ הבדוק.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? מה שמשייר — יניחנו בצנעה, שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.

רב מרי אמר: אפילו כשלא ראינו חולדה שנטלה בפנינו ממש, בכל זאת יש להצניע, גזירה שמא יניח עשר פרוסות לחם וימצא תשע. ואז כיון שברור שמישהו לקח את הפרוסה העשירית, יצטרך לחזור ולבדוק.

ב בהמשך לדיון בענין חמץ שנטל העכבר ממנו, מביאים פסקי הלכה ובעיות הלכתיות הנוגעות לפרטי דינים אלה. תשע ציבורין (ערימות) של מצה ואחד של חמץ, ואתא [ובא] עכבר בפנינו ושקל [ולקח] מציבור אחד. ולא ידעינן [יודעים אנו] אי [אם] מצה שקל [לקח] אי [אם] חמץ שקל [לקח] — היינו [הרי זה] דומה להלכה של תשע חנויות שתובא להלן. אם פירש (יצא, נחלק משהו) מאחד הציבורים, ואיננו יודעים אם היה זה מן המצה או החמץ, ואתא [ובא] עכבר בפנינו ושקל [ולקח] — היינו סיפא [הרי זה דומה להלכה האחרת בסופה של אותה משנה],

דתנן [ששנינו במשנה]: היו בעיר תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה שהוא בשר כשר, ועוד חנות אחת המוכרת בשר נבלה. ולקח בשר מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספיקו אסור באכילה, שמא נבילה היא. מתוך ההנחה ההלכתית ש"כל קבוע (כלומר שניטל ממקום קבוע) כמחצה על מחצה" והרי זה ספק שקול.

ובנמצא אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר — הלך אחר הרוב. שאם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה אפשר לסמוך שהבשר כשר, על סמך ההנחה שכל הפורש — מן הרוב הוא פורש, ואם רוב החנויות מוכרות בשר נבילה — אסור. והוא הדין אם כן לציבורי המצה והחמץ.

מקרה אחר: היו שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ. ולפניהם שני בתים, אחד בדוק מן החמץ ואחד שאינו בדוק. ואתו [ובאו] שני עכברים, אחד שקל [לקח] בפנינו מצה, ואחד שקל [לקח] בפנינו חמץ. ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל [ואין אנו יודעים איזה לכאן נכנס ואיזה לכאן נכנס], והשאלה היא אם נכנס העכבר המכניס את החמץ לבית הבדוק או לשאינו בדוק, היינו [הרי זה] דומה להלכה בשתי קופות (סלים).

דתנן [שכן שנינו במשנה]: היו שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה. ולפניהן שני סאין (כלים גדולים), אחד של חולין ואחד של תרומה. ונפלו אלו לתוך אלו, ויש אפשרות שנפלה התרומה לתוך החולין, והרי זה מדומע ואסור לזרים מספק — בכל זאת מותרין. שאני אומר (כלומר, מניח) שחולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואף לענין חמץ כן, אפשר להניח שהעכבר הכניס את החמץ לבית שאינו בדוק ואין צריך לבדוק שנית.

את ההשוואה הזאת דוחים: אימור דאמרינן [אמור שאנו אומרים] ומקבלים את העקרון "שאני אומר" וסומכים על הנחה זו שהכל היה בדרך היתר,