פסחים ה ע"ב

דף ה - ב

שמע מינה מדרבי עקיבא, שהוא מוכיח ש"ביום הראשון" היינו ערב יום טוב מכך שהבערה אסורה ביום טוב, תלת, שלשה דברים:

א. שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכדעת רבי יהודה לקמן [כא א], ולמדה מנותר. כי אם היה רבי עקיבא סובר כרבנן, שאפשר לבער חמץ בכל דרך שהיא, הרי אפשר לבער גם ביום טוב עצמו בדרך מותרת, כגון, על ידי השלכה לים או

להאכיל לכלבים, ^[115] ומה הראיה ש"ביום הראשון" היינו ערב פסח. ^[116] ב. ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת.

שנחלקו תנאים במה שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שהרי הבערה היא אב מלאכה, וכבר אמרה תורה "לא תעשה כל מלאכה", ומדוע היתה צריכה התורה לחזור ולכתוב איסור הבערה בפני עצמו?

רבי יוסי סובר, הבערה ללאו יצאת. דהיינו, התורה הוציאה את ההבערה משאר כל המלאכות, לומר, שאין בה חיוב סקילה כשאר המלאכות, אלא רק עונש מלקות על עבירת איסור לאו בלבד.

ורבי נתן סובר, הבערה לחלק יצאת. שלא תאמר, אדם שעשה בשוגג כמה אבות מלאכות בשבת בהעלם אחד [בשכחה אחת] לא יהא חייב אלא חטאת אחת, שהרי על המלאכות כולן נאמר רק לאו אחד וחיוב כרת אחד, לכן בא הכתוב ופירט איסור לאו מיוחד למלאכת הבערה, ללמד על כל המלאכות: כשם שהבערה חלוקה משאר מלאכות וחייבים עליה חטאת בפני עצמה, כך כל אבות המלאכות, חלוקים זה מזה, וחייבים חטאת על כל אב מלאכה בפני עצמו.

ומכך שרבי עקיבא קורא להבערה "אב מלאכה", מוכח שהוא סובר כרבי נתן, ולא כרבי יוסי הסובר שהבערה אינה אב מלאכה, אלא רק איסור לאו בלבד. ^[117] ג. ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש.

שנחלקו בזה בית שמאי ובית הלל במסכת ביצה [יב א]. לפי בית שמאי אין אומרים "מתוך", ורק מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב. ובית הלל סוברים שכל המלאכות השייכות לאוכל נפש [כגון, הבערה והוצאה ושחיטה ואפיה ובישול] הותרו לגמרי ביום טוב, ואפילו שלא לצורך אוכל נפש, כי מתוך שהותרו לצורך, הותרו נמי שלא לצורך.

וכיון שרבי עקיבא סובר שהבערת חמץ אסורה ביום טוב, מוכח שהוא סובר כבית שמאי. כי לפי בית הלל מותר לשרוף חמץ ביום טוב, אף שאין בזה צורך אוכל נפש. ^[118]

תנו רבנן: זה שאמר הכתוב [שמות יב יט] "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", מה תלמוד לומר?

והלא כבר נאמר [שם יג ז] "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ובכלל "גבולך" גם בתים, ואם כן, למה נכתב שוב "לא ימצא בבתיכם"?

לפי, שאילו היה נאמר רק "לא יראה לך שאור", הייתי אומר, כשם שאנו דורשים מזה שנאמר "לך", שרק חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים, דהיינו, שמותר לישראל להחזיק בביתו חמץ של נכרי, ^[119] ושל גבוה, חמץ שהקדישו לבדק הבית, ^[120] שמותר לך להשהותו בגבולך, כך גם יכול, שנלמד מפסוק זה שיטמין את החמץ שלו במקום שלא יראנו, ודיו בכך, שהרי נאמר "לא יראה". וכן הייתי אומר שיקבל פקדונות של חמץ מן הנכרי, ולא יעבור עליו משום שאינו שלו? תלמוד לומר "שבעת ימים שאור לא ימצא". ללמד שאסור להטמין את החמץ, שהרי אף שהוא אינו נראה הרי הוא נמצא. וכמו כן נלמד מכאן שאסור לקבל פקדונות של חמץ מן הנכרי, שהרי בפסוק זה לא נאמר "לך" למעט של אחרים.

[ולהלן תבאר הגמרא את הסתירה בין הדרשות, אם למעט חמץ של אחרים או לא].

ועדיין, אין לי שיהא אסור לקבל חמץ בפקדון מן הנכרי אלא בנכרי שלא כיבשתו תחת ידך, ואין הוא שרוי עמך בחצר.

אבל נכרי שכיבשתו תחת ידך, שממונו כממונך, או אפילו נכרי שלא כיבשתו תחת ידך אלא שהוא שרוי עמך בחצר, מנין שאף על חמצו שהפקידו אצלך אתה עובר?

[ולקמן תשאל הגמרא שאיפכא מסתברא, שבאופן כזה כל שכן שעובר]?

תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם". ולקמן יבואר.

ואם היה כתוב רק "שאור לא ימצא בבתיכם", אין לי שיהא אסור להשהות אלא חמץ שבבתיכם, מפני שהוא מצוי אצלו תמיד. אבל חמץ שבבורות ובשיחין ובמערות, ^[121] מנין שאסור להשהותו?

תלמוד לומר "לא יראה לך שאור בכל גבולך", ואפילו אינו בבית.

ואף על פי שנאמרו שני הכתובים הללו, עדיין אני אומר, רק בבתים הוא עובר משום "בל יראה" ^[122] ו"בל ימצא" ומשום "בל יטמין", שהרי הכתוב "לא ימצא", שממנו אנו למדים שאסור אפילו להטמין, נאמר רק "בבתיכם". וכמו כן רק בבתים עוברים ב"בל יקבל פקדונות מן הנכרי", שגם זה נלמד מהפסוק של "שאור לא ימצא בבתיכם", משום שלא נאמר בו "לך".

אבל בגבולין, דהיינו, בבורות שיחין ומערות, אין איסור לקבל פקדונות מן הנכרי, שהרי בפסוק של "כל גבולך" נאמר "לך". ודרשינן מיניה, שרק חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכן לא יהא אסור להטמין בגבולין, שהרי בגבולין נאמר "לא יראה", שמשמע רק חמץ הנראה לעין, ולא הטמון. ^[123]

מנין ליתן את האמור של זה בזה, שהחומרא שנאמרה בבתים תנהג גם בגבולין, ושל זה בזה, שהקולא שנאמרה בגבולין, שרק שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, תנהג גם בבתים?

תלמוד לומר "שאור שאור" לגזירה שוה.

נאמר "שאור" בבתים, "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". ונאמר "שאור" בגבולין, "לא יראה לך שאור בכל גבולך".

הרי אני דן: מה שאור האמור בבתים, עובר עליו משום בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי -

אף שאור האמור בגבולין, עובר עליו משום בל יראה, ובל ימצא, ובל יטמין, ובל יקבל פקדונות מן הנכרי.

ומה שאור האמור בגבולין דרשינן ביה, רק חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה בגבולך -

אף שאור האמור בבתים, דוקא שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ^[124] [וכאמור, תיכף תבאר הגמרא את הסתירה, שהברייתא נקטה את הדין של חמץ של אחרים, פעם לאיסור ופעם להיתר].

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר "לא ימצא". אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר. נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, מנין? תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם".

ותמהינן: כלפי לייא [להיכן נוטה דבר זה]!? שהרי איפכא מסתברא, שפקדון של נכרי הכבוש תחת ידך או השרוי עמך בחצר, יותר מסתבר לאסור, משום שהוא דומה יותר לחמץ שלך!? ^[125]

ומתרצינן: אמר אביי: איפוך את דברי הברייתא, ויש לשנותה כך: אין לי שלא יקבל פקדונות מן הנכרי, אלא בנכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, לפי שהוא דומה לחמץ שלך, אבל נכרי שלא כיבשתו ואין הוא שרוי עמך בחצר, מנין שגם פקדונו אסור? תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם". ומכך שלא נאמר "לא תמצא" אלא "לא ימצא", משמע שלגמרי לא ימצא, אפילו לא של נכרי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך את דברי הברייתא. והבבא הזאת ארישא של הברייתא קאי. דקתני, חמץ של נכרי מותר [באופן שיבואר לקמן בגמרא] משום שאנו דורשים מ"לא יראה לך שאור", כי רק חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים ושל גבוה. ועל זה ממשיכה עתה הברייתא: אין לי שיהא מותר אלא בחמץ של נכרי שלא כיבשתו תחת ידך, ואין הוא שרוי עמך בחצר. אבל חמץ של נכרי שכיבשתו ^[126] ושרוי עמך בחצר, שדומה לחמץ שלך, מנין שאף הוא מותר? תלמוד לומר "לא ימצא".

ותמהינן: והלא לדבריך, האי תנא של הברייתא מיהדר אהיתרא, הוא מבקש להוכיח שחמץ של נכרי שכיבשתו אף הוא מותר, ואילו בסוף נסיב לה קרא, הוא מביא פסוק של "לא ימצא", שמשמע ממנו לאיסורא!?

ומשנינן: הברייתא דורשת מכאן להיתרא, משום שנאמר "לך" "לך" תרי זימני. פעמיים נאמר בתורה מיעוט "לך" אצל איסור ראיית שאור בגבולין, שמלבד "ולא יראה לך שאור בכל גבולך" האמור בסוף פרשת בא, נאמר עוד פעם בפרשת ראה [דברים טז ד] "ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים". ^[127] וה"לך" השני, כיון ש"אינו ענין" ל"לא יראה", שהרי כבר נאמר בו "לך", תנהו ענין ל"לא ימצא", שכאילו נכתב "לא ימצא לך". ^[128] ודרוש ממנו, שאפילו בחמץ המצוי אצלך, דהיינו, שהוא שייך לנכרי שכיבשתו ושרוי עמך, אין הוא אסור, כי רק שלך אי אתה מוצא, אבל אתה מוצא חמץ של אחרים. ^[129]

אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים? תלמוד לומר "לא ימצא".

והוינן בה: הא אמרת רישא "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", ואילו כאן אומרת הברייתא שאסור לקבל פקדונות מן הנכרים, למרות שהוא חמץ שאינו שלך?

ומשנינן: לא קשיא: הא דעובר על פקדון של נכרי, היינו היכא דקביל עליה אחריות על שמירת החמץ. שכיון שאחריותו עליך הרי הוא כשלך.

ואילו הא דקתני "אבל אתה רואה של אחרים", היינו בדלא קביל עליה אחריות על החמץ. ^[130] כי הא דאמר להו רבא לבני עירו [ששמה] מחוזא: בעירו [בערו] קודם הפסח חמירא דבני חילא את החמץ של אנשי הצבא הנכרים שחנו בעיר, מבתייכו, ומסרו אותו לאנשי העיר, והטילו עליהם את טורח תיקון והכנת מזונותיהם, כדי שלא תעברו עליו ב"בל ימצא", על אף שהוא אינו שלכם. כיון דאילו מיגנב החמץ ואילו מיתביד [נאבד], ברשותייכו באחריותכם קאי, ובעיתו לשלומי, ותתחייבו לשלמו לאנשי הצבא, לכן כדילכון דמי, הרי הוא כאילו שלכם, ואסור, ועוברים אתם עליו ב"בל ימצא". ^[131]

קיימא לן, הגונב הקדש מבית הבעלים פטור מלשלם כפל, משום שנאמר "ישלם שנים לרעהו" - ולא להקדש. ורבי שמעון סובר, שאם גנב בהמת קדשים שחייבים באחריותם, דהיינו, שהבעלים היו חייבים להביא קרבן אחר אילו היתה מתה או נגנבת הבהמה הזו [כגון, שהבעלים נדרו ואמרו "הרי עלי עולה"], חייב הגנב בכפל למקדיש. משום שבהמה זו, אף שהיא אינה ממונו ממש, כיון שהיא "גורמת לו לממון", שלא יתחייב בבהמה אחרת תחתיה, הרי שדבר הגורם לממון כממון דמי, וכאילו שלו הוא, וקרינן ביה "לרעהו".

והוינן בה: הניחא למאן דאמר [רבי שמעון] "דבר הגורם לממון כממון דמי", ניחא שעוברים על חמץ שחייבים באחריותו, שהרי הוא "גורם לממון" אצל הנפקד, שאם היה נאבד היה צריך לשלם תמורתו, ולכן הוא נחשב כשלו.

אלא למאן דאמר [תנא קמא של רבי שמעון] דבר הגורם לממון לאו כממון דמי - מאי איכא למימר? הרי החמץ אינו שלו, ומדוע הוא עובר עליו?

ומשנינן: שאני הכא, דאמר קרא "לא ימצא", לרבות חמץ שחייב באחריותו, אף שאינו שלו.

איכא דאמרי איפכא: הניחא למאן דאמר "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי",

אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שרפה דאי ס"ד בלא שרפה ישביתהו אפילו ביו"ט שלא בשרפה ושמעי' מינה הבערה לחלק יצאתה דאי ס"ד ללאו יצאתה תיתי עשה דהשבתת חמץ לידחי לאו דהבערה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:

ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וכו' עד מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל שאור שאור לגזרה שוה נאמר שאור בבתים שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ונאמר שאור בגבולין לא יראה לך שאור בכל גבולך מה שאור האמור בבתים כיון שהוא מצוי בביתו עובר בבל יראה ובבל ימצא ובבל יטמין ובבל יקבל פקדונות מן הנכרי' שאילו כולן נכנסין בכלל דבר המצוי בביתו שאין אדם רואה בביתו אלא דבר המצוי בביתו וכן כלם אף שאור האמור בגבולין כן ומה שאור האמור בגבולין כתיב ביה לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים של אחרים ושל גבוה מותר:

אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונו' מן הנכרי' ת"ל לא ימצא אין לי אלא נכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר הוא שלא ימצא אצלך לא טמון ולא פקדון נכרי שכבשתו ושרוי עמך מנין ת"ל לא ימצא ואקשי' (כלפליא) [נראה דצ"ל כלפי אליה] כלומר דברים מהופכין הן כמו שהאליה הפוך מן הראש שכל המהלך בדרך המהלכין הולך ראשו לפנים וזנבו לאחריו והמהופך הולך זנבו לפנים והראש אחריו כך גם זה כלומר אם אסרה לך התורה בנכרי שלא כבשתו עאכ"ו בנכרי שכבשתו שהוא כמו שלך שודאי אסור:

אמר אביי איפוך. כלומ' נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר כמו שלך הוא חשוב ואסור אלא מנין שאף נכרי שלא כבשתו ואינו שרוי עמך בחצר שהוא אסור ת"ל לא ימצא כלל:

רבא אמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי. כלומר בתחלת הענין הדברים אמורים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אין לי אלא שמותר לך לראות חמצו של נכרי אלא בנכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך שאין בך יכולת למנעו נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שאע"פ שיש בך יכולת למנעו שמותר שנא' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואקשי' האי תנא מהדר אהתירא כלומר ממשמע הני קראי מראין הדברים שמותר לראות חמצו של נכרי שלא כבשתו ונסיב לה קרא לא ימצא בבתיכם דמשמע לאיסורא ופרקי' הייתה אומר אסור שנא' לא ימצא מכל מקום קמ"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לך לך תרי זימני דאפי' נכרי שכבשתו שרי דקרינא ביה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והני מילי דלא קביל עליה ישראל אחריות אבל קבל עליה אחריות אסור כדרבא דאמר לבני מחוזא בערו חמירא דבני חילא פי' הנכרים בני החיילות היו מפקידין את החמץ שלהן בבתי ישראל והיו נותנין להם קמח ואומרין להם עשו לנו לחם ואפילו אם אבד אותו הלחם באונס אין משגיחין אלא מענישין אותם נמצא אותו לחם כל זמן שהוא אצלם כאלו שלהם הוא ואע"ג דאמרינן דבר הגורם לממון הוא כלומר לכשיאבד אני אשלם ואותה העת נמצא כאלו ממונו אבד אבל כל זמן שהוא ממון הו"א דנכרי הוא קמ"ל דבין כך ובין כך אסור:

בבורות שיחין ומערות. פי' הרי"ט ז"ל בורות שיחין ומערות שבשדות דאילו שבבתים ודאי בכלל בתים הם ואעפ"י שאין מכורין בכללן מן הסתם. התם משום לשון בני אדם אבל לישנא דקרא הכל בכלל ואפי' עליות וזה ברור ע"כ:

נאמר שאור בבתי'. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא ג"ש הרי הוא כאילו כתיב תרווייהו בבתים ובגבולין ואפי' בטבלין (צ"ל בגבולין, המעתיק) עובר בשניהם וכיון שכן תווה שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרינן בבתים ואחרים פי' דלא אהני ג"ש אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות וליתן חומרא בבתים דגבולין נמסרו באחריות. אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד ומינה דשרינן טמון:

הא דקביל עליה אחריות. פי' סתמא קאמר ואפי' בש"ח ומאי דנקיט בחמירא דבני חילא מיגניב או מיתביד משום דהכי קושטא דמילתא. ודוקא נקיט דלא קביל דמסתמא אין אחריות לעכו"ם דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב מיהו כל שבדיני עכו"ם חייב באחריות כמאן דקביל דמי כההוא דבני חילה דמדיני דמלכותא הוה ולא שאונסין אנסן כפי' הרמב"ן ז"ל דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו וכן כתב הראב"ד ז"ל ובודאי אעפ"י שישראל זה עובר עליו חמץ של נכרי מיקרי לאשתרויי אחר הפסח מפי מורי נ"י ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל:

הבערה בשבת הרי היא בכלל שאר המלאכות ולא יצאה מן הכלל כמו שאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אלא לחלק ר"ל שאם עשה הרבה מלאכות בהעלמה אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת אא"כ הם מעין מלאכה אחת כמו שביארנו במקומו ודין הבערה שלא לצורך ביום טוב יש צדדין שהותרה ויש צדדין שנאסרה וכבר ביארנוה יפה בראשון של יום טוב ודין ביעור חמץ אם דינו בשריפה אם במפרר וזורה לרוח וכיוצא בו יתבאר למטה:

ממה שנאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אתה למד להקל בחמץ של גוי ושל הקדש ברשותו שכך דורש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וממה שנאמר לא ימצא אתה דורש להחמיר בשלו לומר שאפי' הטמין את שלו עד שלא נראה אין זה כלום שהרי מצוי הוא וכל שלא יקבל פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות שכל שאדם מקבל אחריות שמירתו עליו והרי הוא כשלו ולא התרנו בשל אחרים אלא בלא קבלת אחריות ודברים אלו הן להקל בשל אחרים הן להחמיר בשל עצמו כל רשותו של אדם שוה בו הן בתים הן בורות שיחין ומערות שדות וכרמים אפי' בגבולין ורשויות שבעיר אחרת וכן מה שהתרנו לראות בשל אחרים בשאין שם קבלת אחריות לא סוף דבר בגוי שלא כבשתו ר"ל שאינו שכירך ולקיטך אלא גוי דעלמא שאין שרוי עמך בחצר אלא אף בגוי שכבשתו ר"ל שהוא חנוק בידך לאיזו סבה כגון שהוא שכירך ולקיטך וכיוצא בו שאם תרצה ליטלו לעצמך אינו יכול למחות בידך והיה לנו לומר שהוא כשלך אע"פ כן מותר וכן מה שאסרנו בקבלת אחריות לא סוף דבר בכבשתו אלא אף בלא כבשתו:

ולענין ביאור נאמר בגמ' לענין זה אין לי אלא גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר כבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא והיינו סבורים שהוא מוסב על כל איסור קבלת פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות ומתוך כך שאלו כלפי לייא כלומר שהרי הדבר בהפך שבגוי שכבשתו ראוי להחמיר יותר ותירצה אביי איפוך כלומר אין לי אלא בכבשתו שלא כבשתו מנין ת"ל לא ימצא ורבא תירצה שאין הענין מוסב אלא על היתר קבלת פקדונות שלא באחריות כלומר אין לי שמותר אלא בלא כבשתו אבל בכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושאלו בה בגמ' תנא מיהדר אהיתרא ונסיב לה קרא לאיסורא ותירץ משום לך לך תרי זימני והרבה מפרשים נתבלבלו בפירושו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בו שעקר שאלתו תנא מהדר אהיתרא כלומר שהתחיל לחזר אחר היתר של גוי שלא כבשתו והיה לו לגמור היתר זה אף בכבשתו ואח"כ לדרוש האיסור בשניהם בקבלת אחריות והניח ההיתר ותפש האיסור שבשניהם בקבלת אחריות ומדכתיב לא ימצא ותירץ לו שאף הוא כך היתה כונתו משום לך לך תרי זמני כלומר שמאחר שכתוב שני פעמים לך בשאור של ראיה ויש לך לדרוש בשתיהם שלך אי אתה רואה וכו' הדבר פשוט שאחד לכבשתו ואחד שלא כבשתו ואין צריך בזה תשובה ומאחר שכן אינך צריך אלא לאיסור שבשניהם בקבלת אחריות ואיסורו מלא ימצא שכשם שהותרו שניהם בלא קבל נאסרו שניהם בקבל והשמועה קצרה את לשונה והיה לה לומר שלך אי אתה רואה וכו' אין לי אלא שלא כבשתו כבשתו מנין ת"ל לך אחרינא יכול יקבל וכו' בקבלת אחריות ת"ל לא ימצא ומאחר ששניהם שוים להיתר כך שניהם שוים לאיסור:

ויש מפרשים בו שלא ימצא להיתרא שאם לא נכתב הייתי דורש חד לך להתיר חמץ בפסח בהנאה ר"ל שלך יהא ולא נשאר אלא חד לך לשלך אי אתה רואה וא"כ אף אני אומר דוקא בשלא כבשתו ועכשו שנאמר לא ימצא וחדש לנו איסור הנאה בחמץ על כרחך נשאר לנו חד לך לדרוש בו שלך אי אתה רואה אף בכבשתו וגדולי הרבנים פירשו דמדכתיבי תרי לך בלא יראה של שאור אומרין באחד מהם שאם אינו ענין ללא יראה תנהו ללא ימצא כלומר אבל אתה רואה של אחרים אף באותו המצוי אצלך והוא הגוי שכבשתו וכבר פירשו בו דרכים אחרים ואין צורך להזכירם:

קבלת אחריות שהזכרנו לאיסור פירושו בקבלת אחריות דוקא שנמצא אחריותו עליו מן הדין אבל כל שלא קבל אחריות אע"פ שהוא של אנס או של אלם המכריחו לשלם אין זה כלום שכל שמתורת אונס ושלא מן הדין אינו אחריות ומה שהביאוה מבני חילא ואמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד ברשותיכו קאי פירושו שבדין היה עליהם ומחוקי המלוכה לפרנסם בזמנים ידועים ונמצא שהפת שהכינו להם אם נגנב או אבד אחריותו עליהם מן הדין ובחזקת הישראלים הוא ומ"מ גדולי המחברים פירשוה אף באנס ואין הדברים נראין ומ"מ אף בקבלת אחריותו אין צורך לבערו אלא שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם לאחר הפסח וכמו שאמרו בפרק שני פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא:

ויש מי שאומר שכל שיש לישראל תורת שומר על אותו חמץ אפי' שמירת חנם חייב לבער שהרי חייב הוא בפשיעה וכל שחייב בפשיעה אחריותו עליו ואין היתר בדבר זה אלא שיאמר לו הא ביתא קמך שאין עליו תורת שמירה כלל כמו שיתבאר במקומו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו למטה גוי הנכנס בחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער כלומר שאינו צריך להשתדל ביציאתו אלמא דוקא בדרך זה שאין שום חיוב שמירה עליו הא כל שיש שום שמירה עליו אף שמירת חנם חייב ואף הם מפרשים שם הפקידו אצלו זקוק לבער שהפקידו בלא אחריות ומתורת שומר חנם ומ"מ אנו מפרשים אותה דוקא בקבלת אחריות ורישא לא הוצרכה אלא דכלהו משום סיפא איתנו לה דהיינו ייחד לו בית הא בשמירת שכר מיהא ודאי חייב וי"מ שאף בשמירת שכר פטור וממה שהביאו בכאן בענין דבר הגורם לממון שמעות קדשים שחייב באחריותן שאם גנבם משלם תשלומי כפל שמאחר שהוא חייב באחריותן ממון דידיה הוא וודאי חיוב אחריותן אף באונסין הוא וכגון דאמר הרי עלי ואין בה הכרח דמ"מ זו של דבר הגורם לממון סתמא איתמרא אף בלא חיוב אונסין אלא שהם חוזרין ודנין שאין דין קבלת אחריות נאמר אלא בקבלה בפירוש הא מדין שום שמירה לא שאין הגוי בכלל דין ארבעה שומרין שהרי רעהו כתיב ועיקר הדברים שבשמירת חנם ודאי פטור שחיוב פשיעה כעין היזק היא ואין חיובו מתורת שמירה גמורה הא שומר שכר מיהא חייב לבערו והוא שאמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד וכו' והרי אף שומר שכר חייב בגנבה ואבדה ומה שנתגלגל בכאן בדבר הגורם לממון שהוא כממון כבר ביארנוהו במסכת בבא קמא:

ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה כו' פי' אע"ג דלא יראה בגבולין כתיב לא נפקי בתים מכלל גבולין:

תוס' בד"ה משום דכתיב לך וגו' אבל השתא דשדינן אלא ימצא כו' משמע אפילו במצוי בעינא לך כו' עכ"ל ואין להקשות מנלן לאסור הטמנה מלשון לא ימצא אימא דכתב האי לישנא ימצא לדרוש מיניה נכרי שכבשתו דאפילו במצוי בעינן לך די"ל דמשמעותי' דימצא בלאו יתורא נלמד מיניה לאסור הטמנה ובהכי ניחא מאי דתמיהא ליה לר"ן דמנליה לאסור הטמנה מלא ימצא דאדרבה נילף להתיר הטמנה מלא יראה דיש לומר דודאי לא ימצא משמע אפילו הטמנה ודכתיב לא יראה לך לאשמעינן דאפי' ראיה שרי בשל אחרים ושל גבוה ודו"ק:

בא"ד אבל ע"ק לי כיון דשדינא אלא ימצא אמאי איצטריך ליה לעיל למדרש מה שאור כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא דאימא דאי לאו ג"ש דשאור שאור לא הוה שדינן לך אלא ימצא אלא יתורא דלך אתי לגופיה בגבולין להתיר אף הטמנ' וקבול פקדונות מן העכו"ם ומעיקרא נמי דקאמר יכול יטמין ויקבל כו' היינו נמי מיתורא דלך אבל השתא דילפינן שאור שאור לאסור בגבולין הטמנה וקבול פקדונות ע"כ יתורא דלך שדינן אלא ימצא וממעטינן עכו"ם שכבשתו ממשמעותיה וק"ל:

בגמ' והלא כבר נאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור כצ"ל:

[גמרא והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך. מה שהוסיפו בד"ח בשם מהר"ם ול"י לך חמץ נראה שבוש דהקושיא אינה אלא משאור דהא בקרא דלא ימצא אינו כתיב אלא שאור גם הוסיפו שלא כסדרן במקרא:

גמ' יכול כו' ויקבל פקדונות מן הנכרים כו'. מדלא קאמר מן אחרים משמע לכאורה דאחרים היינו נכרים דווקא וכהגר"א בסימן תמ"ג סקי"א. אבל יש לדחות דמשום איסורא דמפקיד נקיט נכרי. אמנם בזה נדחה גם ראיית הגר"א מהא דחמצו של נכרי עושה כו'] :

גמ' רבא אמר כו'. משום שנאמר לך לך תרי זימני. ועפירש"י ולכאורה יקשה א"כ מנ"ל לאסור ש"א בקבל עליו אחריות וי"ל דלהכי לא כתביה להאי לך בגופיה לומר לך דלא שרי בהחלט ש"א אלא דאיכא גוונא דאסור וכגון בקבל אחריות וכיוצא בזה כתבתי בס"ד (בשבועות לג) והבאתי דוגמאות לזה ע"ש:

גמ' ל"ק הא דקביל עליה אחריות. עי' ברא"ש די"א דוקא אחריות דגניבה ואבידה וי"א דאפי' אחריות דפשיעה לבד סגי וק"ל דא"כ מאי פריך לקמן אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל הא לא אשכחן לר"ש אלא הא דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב והתם חייב אפילו באחריות אונסים ומצינו לענין אכילת תרומה (ביבמות סו ב) דעבדי צאן ברזל יאכלו ואפי' למ"ד שם הדין עמה דהואיל דחייב באונסין הוה כדידיה משא"כ בכהן ששכר פרה מישראל כיון דלא מחייב אלא בגניבה ואבידה לא אכלה וי"ל דהתם משום דחייב גם כן בכחשא ובפחת דמים ולפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם עיקר החלוק תלוי בזה לבד. אבל אחריות דאונסים לחוד שוה לאחריות דגנו"א לענין זה ועי' בט"ז ר"ס ת"מ. ומ"מ לדעת רש"י כתב התוס' (בב"מ פב ב) ד"ה אימור דגם הכא אינו אלא בקבל עליו אחריות אונסים וע"ע (בשבועות מד) תוד"ה שומר אבדה:

רש"י סד"ה ש"מ. יאכילנו לכלבים. צ"ע דהא לקמן (לב) מבואר דס"ל לר"ע דחמץ בפסח אסור בהנאה ועי' (כא ב) בתוד"ה בהדי דאף בשעת ביעורו אסור ליהנות ממנו ובשו"ע סימן תמ"ח ס"ו דאפי' לכלב הפקר אסור והוא מירושלמי:

רש"י ד"ה וש"מ. דתניא הבערה ללאו יצאתה דברי רבי יוסי. כצ"ל:

תוס' ד"ה לחלק. דלמ"ד ללאו יצאת לא היה אסור ביו"ט. עיין באבני מלואים להט"א במגילה ספ"ב מה שהקשה עליו (מברכות ט) ובמש"כ ליישב בק"א שם בס"ד. ועוד נ"ל דא"א לומר דלר"א שרי הבערה ביו"ט דהרי שמעינן לב"ש (בביצה כא ב) דל"י אדם מדורה ויתחמם כנגדה ור"א שמותי הוא פי' מתלמידי שמאי (עיין תוס' שם לד ב) וזה יש לדחות די"ל דמדרבנן אסור כמ"ש הש"א בתשוב' ע' לרפרם דס"ל אין עוה"צ ליוה"כ דמ"מ מדרבנן אסור ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה ששמעתי מקשים על הט"א דהא שמעינן לר"א לקמן (מו) דל"ת לה שם כו' עיין פירש"י שם ועיין (שבת כד) תוד"ה גזירה אמנם (בביצה יב) איתא המבשל גה"נ כו' ולוקה משום הבערה כו' ב"ש היא ע"ש אלמא דלב"ש הבערה אסורה מה"ת ביו"ט. אולם לקמן (מז ב) ובמכות אמר רבה דאפיק הבערה כו' ע"ש. ועמש"כ במגילה (ז ב) בס"ד:

תוס' ד"ה אבל. אע"ג דג' לך כתיבי בפרק כ"ש (כג א) משמע כו'. כצ"ל:

גמ' משום שנאמר לך לך תרי זימני. עי' בריטב"א קדושין כא ד"ה ביובל:

תוס' ד"ה לחלק וכו' לא היה אסור ביו"ט. עיין ביצה דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה על גבי חרס:

תד"ה ואומר כל מלאכה ל"ת כו' אומר ר"י דסברא הוא כו' אפילו א"צ לגחלתו, אי נמי כיון דמתחלת הבערה א"י להנות כו'.
קשה לי לתירוצם הראשון לחשוב נמי דש"מ מדרע"ק דלא אמרינן הואיל, וי"ל דמאן דל"ל מתוך מכ"ש דלית ליה הואיל וכמ"ש בתוס' במסכת שבת (דף לט ע"ב ד"ה אא"כ) ומבואר כן יותר בחידושי רשב"א, אך קשה דזה נסתר מסוגי' דמסכתין (דף מז ע"ב) וככתוב בתוס' שם ד"ה אהבערה לא לחייב.
ועל תירוצם השני נמי קשיא לי, דהא למ"ד אין שבח עצים בפת גם באבוקה כנגדו שרי ולא משכחת עצים דאיסורא אלא בשרשיפא כדאיתא לקמן (דף כז) וא"כ לחשוב ש"מ מדר"ע דיש שבח עצים בפת, וי"ל דשני תירוצי התוס' כחדא ננהו כיון דאיכא למימר דסבר יש שבח עצים ואיכא למימר [דס"ל אין שבח עצים אלא] דל"ל הואיל וכיון דלא מסתיימא לא חשיב לה.
מיהו הא קשיא לי על תירוצם השני דהא לרוב הפוסקים שלכה"נ מותר מה"ת.
ובתוס' לקמן (דף כו ד"ה שאני היכל) משמע דס"ל, דשלכה"נ אפילו מדרבנן שרי [וכמו שביאר המל"מ בה' יסודי התורה], והרי להסיק בחמץ בודאי הוי שלכדה"נ [אאב"ה, וכ"כ להדיא הפ"י פסחים דף כו בברייתא תנור שהסיקוה בקליפי ערלה עיי"ש] ויקשה מתני' ערוכה ולא יסיק תנור וכיריים:

ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. פרש"י דאי השבתתו בכ"ד ישלכנה לים עכ"ל מקשי' ממה דפרש"י בביצה כ"ז ע"ב במתני' דאין קדשי' טמאים מתבערים בי"ט מגזה"כ אפי' להאכילם לכלבים דרחמנא אחשבה להבערתה ע"ש בביאור וכ"כ עוד לקמן מ"ו א' במתני' דכיצד מפרישי' ע"ש וא"כ ה"נ איך ישלכנה לים ורחמנא אחשבה להבערתה וי"ל דהכא לא שייך לומר אחשבה להבערתה כיון דאי בעי אינו מבערו אלא מבטלו בלבו והרהור מותר בשבת וי"ט וא"כ לא הקפידה תורה ולא חשיבא הבערתו להיות אב מלאכה בהשלכתו לים ואין להשיב הא ר"ע בי"ט איירי שאז א"א לבטלו שאינו ברשותו י"ל לפמ"ש לעיל דדברי ר"ע בנויים אייתורא דביום הראשון דממילא נדע שיבער קודם הכנסת היום דמאי תאמר ז' ימים ולא לילות ויבער קודם עמוד השחר הא אותה שעה הוא י"ט עמ"ש לעיל וא"כ ע"כ לר"ע לפי אותה הה"א שהי' הביעור אז הי' ג"כ שעה הראוי' לביטול דאלת"ה לימא בקיצור וכי אפשר לבער בי"ט הא בעי' שעה הראויה לביטול כמ"ש לעיל לשי' רש"י דתשביתו הוא ביטול וביעור ותרוי' בשעה א' בעי' אע"כ לפי אותה הה"א ראוי' נמי לבטל באותה שעה שאינו אסור בהנאה עדיין והדין נותן כן לפמ"ש הר"ן במתני' טעם שהקפידה התורה להשבית חמץ טפי משארי אי' משום שהוא בכרת ולא בדילי מני'. והנה בתוס' ריש מכילתין משמע דהכל תלוי במה שהוא אסור בהנאה ולפע"ד גם הר"ן לא פלט מזה דאל"כ קשה מיה"כ שהאוכלי' בו בכרת ולא בדילי ואפ"ה א"צ להשבית ועמ"ש בזה במתני' אע"כ דס"ל נמי כהתו' משום שאסור בהנאה ג"כ אלא דבטעם התו' לחוד לא ניחא לי' דהי' קשה מנדרי' וקונמ' שאסורי' בהנאה ולא בדילי לכן הוסיף לומר שחמיר שהוא בכרת ג"כ ומ"מ צריכי' נמי לאיה"נ וא"כ אי אמרי' דאין משביתי' עד היום א"כ גם בהנאה אינו אסור עד היום ויכול לבטלו ג"כ וכיון שיכול לבטלו ממילא לא אחשביה להבערתו והי' יכול לבערו בהשלכה לים אע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ובזה מיושב צחות לשון רשיז"ל שכ' מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון עי"ט אלא משום שאסור להבעיר בי"ט כו' והוא שפת יתר ולישנא שלילא והל"ל מדאמר הבערה היא אב מלאכה כו' והא"ש מדלא נפקא לי' אלא מדאסור להבעיר ולא אמר בקיצור שאין יכול לבטלו באותה שעה ש"מ שהי' ברשותו לבטלו וא"כ עדיין אינו מוכח מידי דיכול להשליכו לים דלא אחשבי' להבערתה וקשה קיצור או סתירה אע"כ אין ביעור חמץ אלא שריפה:

אין ביעור חמץ אלא שרפה. פרש"י דאי השבתתו בכ"ד לוקמי' בי"ט ויבערנו בד"א עכ"ל יל"ד דהל"ל בקיצור דאי השבתתו בכ"ד א"כ אסור לשורפו דכל הנקברי' לא ישרופו ומזה ראי' דס"ל לרש"י כהרמב"ם הובא במג"א סי' תמ"ה בתחלתו עמש"ל במתני':

הבערה לחלק יוצאת. פרש"י דה"א אי עשה ה' מלאכות בפ"א לא לחייב אלא א' ובמק"א פרש"י דהה"א היתה שלא לחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות בפ"א והסתירה מפורסמת וכבר כתבתי בזה בתכלית האריכו' בתי' למס' שבת ע' א' עש"ה וכעת נלפע"ד פשוט דבמכות כ"א ב' אמר רבא דאין חלוק מלאכות לי"ט וא"כ אי הוה אמרינן דמסברא חצונה לא הי' חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות וע"ז גלי לן לא תבערו א"כ השתא נמי בי"ט דאין חלוק מלאכות ה"נ דלא מחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות ואיך קאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה הא מ"מ יבעור בי"ט ומה בכך כיון שאינו עושה השארי מלאכות אע"כ אי"ל לר"ע מתוך דמחיי' על א' אלא דה"א בעושה חמשה נמי אינו חייב אלא א' קמ"ל לא תבערו ובי"ט דאין חלוק מלאכות אה"נ דמחייב על ה' מלאכות מלקו' א' ומ"מ חייב נמי על א' מלקות ואמר שפיר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועמ"ש בזה בחי' למס' ביצה י"ב ע"א וע"ב:

וש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה לצורך. כבר הארכתי בזה בחי' למס' שבת ס"פ כל הקשרי' ובדרושי לש"ש שנה זו תקנ"ו לפ"ק פה דרעזניץ ובחי' למס' ביצה י"ב ע"א ע"ש אך את זאת ראיתי להעלות כאן במה שהקשתי בימי חורפי לפמ"ש הרמ"א בש"ע סי' תמ"ה בשם מהרי"ל דיש לשרפו ביום דומי' דנותר דאין שורפי' קדשי' בלילה א"כ ה"נ נימא דלהכי אין שורפי' חמץ בי"ט דומי' דנותר ומנ"ל לרבא דלי"ל לר"ע מתוך וכעת מצאתי ק' כעין זו בפ"י בשם הרא"ש מלוניל ולפע"ד דארבא לק"מ מדאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ משום שהיא אב מלאכה הוא ולא משום דמיון דנותר ור"ע הה"נ דהומ"ל משום דמיון דנותר אלא דעדיפא מני' קאמר ועוד אדמיון דנותר הו"מ למדחי כמש"ל בשם פ"י שאני הכא ה' אמר ותהי ביום הראשון שפירושו ט"ו אבל כיון שהוא אב מלאכה א"א שיצוה ה' לחלל י"ט בהשבתת חמץ כנ"ל שנתקן נגד פר"ך של מצרי' כנ"ל וק"ל:

ת"ר ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כו'. הק' פ"י איפכא ה"ל להקשות לא יראה למ"ל דכבר כתי' לא ימצא שהרי לא ימצא מוקדם בקרא ולפע"ד ראיתי במכילתא פ' בא ופירשה מורי דודי ז"ל בספרו זה ינחמנו דלא ימצא ה"א שמשמרו לזמן רב אבל באקראי בעלמא ה"א דאינו עובר קמ"ל לא יראה שאפי' באקראי כגון שמשהה עצמו בביעורו נמי עובר וא"כ שפיר הק' שכבר כתי' לא יראה דכולל יותר שאפי' באקראי בעלמא אסור א"כ ל"ל לא ימצא ומשני דלא ימצא מורה לאיסור אפי' בשאינו רואהו בעינו ולמסקנא אסור אפי' באקראי אפי' אם אינו רואוהו בעין מגז"ש דשאור שאור וק"ל:

מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך. הק' בפ"י הא אצטריך לא ימצא שיחפש אחר החמץ למ"ד בדיקה דאורי' ותי' מלא יראה נפקא מדלא כתיב לא תראה ותמהתי על פה קדוש הא כ' הר"ן במתני' דגז"ש דמציא' ממצי' גז"ש גמורה היא לחפש בנרות דוקא א"כ אצטריך לא ימצא דוקא ולא נפקא מלא יראה והדר' ק' לדוכת' אמנה מעיקרא לק"מ דהיינו תי' הש"ס ועדיפא מני' לא מיבעי דאי לאו לא ימצא לא הוה ידעי' חפוש המטמוני' אלא דה"א דיטמין בידים והוא פשוט:

יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא. ופרש"י מדלא כתי' לך גבי לא ימצא ואין הכונה דלכתב לך נמי גבי לא ימצא דא"כ כל הנהי לך למ"ל אלא כיון דע"כ שדינן חד לך אלא ימצא למסקנא א"כ לכתוב אותו לך גבי לא ימצא ולא לבעי חד קרא דלא יראה לך כלל ואפי' לאביי דלא משגי הכי לקמן שדי לך אלא ימצא מ"מ מודה הוא לדינא לרבא אלא דפליגא בכוונת הברייתא אי נימא איפוך או ארישא קאי אבל לדינא הכל אמת. ועוד נלפע"ד דאי הוה כתי' לך גבי לא ימצא דהוה ידעי' מני' נכרי שכבשתו דבמצוי בעי' לך וא"כ מכ"ש שלא כבשתו ואז לא הוה בעי' כלל לא יראה לך ללא כבשתו ולכבשתו ומדלא כ' רחמנא הני ש"מ דאתא לאיסורא דקבול פקדונות. והיותר נלע"ד בזה לפמ"ש רש"י בחומש לפי גירסתו במכילתא דדרש התירא דשל נכרי ביד ישראל מדכתי' בבתיכם ע"ש וברמב"ן ולפום רהיטא הי' נראה דס"ל למכילתא דעריסותי' דגבי חלה דרשי' מני' כדי עיסת מדבר כמ"ש תוס' וא"כ עדיין לא גלי לן קרא מיעוטא דגביה בשום דוכתא ואצטריך חד לך למעוטי גבוה ואידך למעוטי נכרי שלא כבשתו ומבבתיכם ממעט נכרי שכבשתו אלא דלפ"ז הי' נגד הש"ס דילן ואיך הביאו רש"י בחומש ושבק דרשת הש"ס ועוד קשה לפי הנ"ל כיון דכתי' בבתיכם גבי לא ימצא א"כ מוכח דאפי' במצוי לך ממעוט נכרי והיינו כבשתו וכ"ש לא כבשתו ולמה לי לך למעוטי נכרי שלא כבשתו ובתחלת העיון הי' אפשר לומר דס"ל למכילתא כמ"ש הר"ן במשנתינו בשם ספרי דמפיק מלא יראה לך בטל בלבך אלא דרשיז"ל לא ס"ל הכי דכ' לעיל דבטול מתשביתו נפקא ואיך הביא זאת המכילתא בפירושו עכנלע"ד לפמ"ש לעיל בשם מכילתא דמלא ימצא לא הוה ידעי' אלא דאסור לקיימו לזמן מרובה קמ"ל לא יראה אפי' ראי' בעלמא אסור א"כ י"ל דבבתיכם אתי להתיר של נכרים לעכבו זמן מרובה אפי' ולזה לא צריך תרי קראי לכבשתו ולשלא כבשתו כיון דכתי' גבי לא ימצא ושרי' כבשתו מכ"ש לא כבשתו ואכתי ה"א דוקא כשהוא טמון מן העין כמשמעות לא ימצא אז שרי' של נכרים אבל לראות בעיניו אפי' בשל נכרים אסור קמ"ל תרי פעמים לא יראה לך להתיר בין כבשתו בין לא כבשתו אפי' לראות ואולי זהו ג"כ דעת הש"ס ודקאמר שדי לך אלא ימצא הכונה דשם כבר כתי' בבתיכם להתיר נכרי שכבשתו ממילא מפרשי' נמי לך דגבי לא יראה כאלו כתי' להדיא אפי' במצוי בעי' לך דאל"ה הוה מוקמי' לי' לשום דרשא כמ"ש תוס' והא"ש טפי דמוכח איסורא דקבול פקדונו' מדכתי' בבתיכם ולא כתי' גבולכם דכולל יותר מבתים ואי משום שריותא דשל נכרי הו"ל למכתב לך אע"כ דאתא לאורוי' איסור בקבלת פקדונו' מן הנכרי:

ומה שאור האמור בגבולי' שלך אי אתה רואה כו'. לפמ"ש לעיל בסמוך דכתי' בבתי' גופי' שריותא דשל אחרים כדאי' במכילתא צ"ל דיליף הכי מגז"ש דגם בבתים מותר לראות בראי' ממש של אחרים ושל גבוה אמנם ע"ד הראשון שכתבתי לעיל בסמוך שלע"ד המכילתא א"ש בלא"ה וזהו נלע"ד כונת המהרש"א ז"ל במ"ש בתוד"ה משום דכ' לך לך תרי זימני שכ' המהרש"א דאי לאו גז"ש דשאור ה"א דשריותא אקבלת פקדונו' קאי ורבים תמהו הא ע"כ איכא גז"ש לאסור הטמנה וקבול פקדונות ולא כ' תוס' אלא דלמ"ל גז"ש להתיר של אחרים והא"ש דס"ל להמהרש"א אי לאו גז"ש להתיר של אחרים ג"כ בבתים לא הוה ידעי' איסורא דקבול פקדונו' כלל דוקא השתא דאיכא גז"ש להתיר של אחרים בבתים ושדי לך אלא ימצא קשה מ"ט לא כתי' לך גבי לא ימצא ע"כ לאסור קבלת פקדונו' אבל אי לא הוה ילפי' שריותא דשל אחרים גבי בתים ה"א דלכן לא כתי' לך גבי לא ימצא משום דבבתים אסור כלל אפי' של אחרים ובגבולין שרי אפי' לקבל פקדונות מדכתי' תרי זימני לך וכמ"ש מהרש"א וא"ש וק"ל:

ת"ר ז' ימים שאור כו'. דע ג' קראי כתיבי א' בפ' החדש הזה לכם ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואידך בסוף פ' בא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך והשלישי בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים. וכ' רמב"ן פ' ראה שם וז"ל ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר לא ימצא בבתיכם עכ"ל וצע"ג הלא גם בפ' בא כבר כתיב ולא יראה לך שאור בכל גבולך והוא תמוה מאוד ולא ראיתי מי שעמד בזה ומצאתי במכילתא פ' בא וז"ל אי לא בא אלא ללמדך בבתים ז' ובגבולין לעולם ת"ל ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים ע"ש כן הגי' בס' זה ינחמנו ופי' בזית רענן דה"א חמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם ע"ש ועפי"ז י"ל דגם הרמב"ן לזה נתכוין דהוסיף מרע"ה ביאור במצות השאור שלא יראה בכל גבולך ז' ימים דלא כתיב ז' ימים אלא בבתים ובלא ימצא ולא בגבולין ובלא יראה. אלא דלכאורה היינו לר' יהודה דס"ל חמץ אחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל דה"א שיהי' גם בבל יראה אבל למאי דקי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר אפי' באכילה א"כ מכ"ש דליכא בל יראה י"ל בהיפוך דה"א בגבולין ליכא בל יראה אלא יום א' קמ"ל דאסור כל ז' וטעמא י"ל לריה"ג דס"ל דבמצרי' לא נאסר חמץ אלא יום א' דלאו לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום עי' לקמן כ"ח ב' א"כ ה"א ה"ק קרא לא יאכל חמץ היום והי' כי יביאך וגו' אז ז' ימים תאכל מצות אך ולא יראה לך חמץ יום א' בעלמא הכי ס"ד קמ"ל בפ' ראה דלא יראה ז' ימים בגבולין. ומזה קצת ראי' דלא כהר"ן שכ' ריש פסחים טעמא שהחמירה תורה לעבור עליו בל יראה וימצא משום דלמא אתי למיכל מיני' דהשתא אס"ד היינו טעמא איך היה אפשר לומר דליכא בל יראה אלא יום א' הלא טעמא דלמא אתי' למיכל מיני' שייך בכל הימים אע"כ ליתי' להאי טעמא. ובזה יתישב דריה"ג ס"ל חמץ מותר בהנאה מדכתיב לך ולי"ל כתיב בחמץ וכתי' בשאור וצריכי עי' פכ"ש ולכאו' ק' וכי ס"ל לריה"ג כב"ש רפ"ק דביצה שאור בכזית וחמץ בכותב' והלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה וי"ל דב"ה דס"ל התם בפ"ק דביצה דצריכי דשאור מחמץ לא אתי' דה"א שאני חמץ דראוי לאכילה זה הולך ע"ד הר"ן הנ"ל דטעמא דלא יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' וא"כ שפיר הוה סד"א דחמץ דראוי לאכילה איכא למיחש שישכח ויאכל ממנו אבל בשאור שאינו ראוי לאכילה בעינא ליכא למיחש כולי האי דאדהכי והכי יזכור שהוא פסח זהו טעם של ב"ה וב"ש לי"ל האי טעמא אבל ריה"ג בודאי ס"ל כב"ה דאי לא הוה כתי' שום קרא לאיסורא בשאור ה"א טעמא משום דלמא אתי למיכל מיני' אבל השתא דכתיב בשאור גופי' תרי קראי חד בפ' בא וחד בפ' ראה וע"כ כמכילתא הנ"ל למימרא דאיסורי' ז' ימים ולר' יוסי דחמץ אחה"פ מותר ע"כ כונת הקרא דה"א שאיננו בל יראה אלא יום א' אע"ג דחייב כרת כל ז' א"כ תו נדע שאין הטעם משום דלמא אתי למיכל מיני' ושוב לא אצטריך לך מיותר להתירא בחמץ דודאי לא נטעה לומר דוקא שאור שאינו ראוי לאכילה אתה רואה של אחרים משא"כ חמץ דע"כ לא הוה טעמא משום כן כנ"ל אע"כ לך להיתר הנאה אתי' ולעולם לא ס"ל לריה"ג כב"ש. ואיידי דאיירי אמרתי קצת ע"ד פלפול לפרש הא דאמר ריה"ג לר"י תמה על עצמך איך חמץ אסב"ה כל ז' והלשון תמה על עצמך קשה להולמו לכאורה וי"ל הנה בקרא טרם יחמץ פליגי רש"י ורמב"ן רש"י ס"ל שלא הוזהרו אז על לא יראה וכ' רא"ם הטעם כיון שלא נהג חמוצו אלא יום א' לית בי' בל יראה ואמנם רמב"ן פליג וס"ל דנהג בל יראה ע"ש ולכאורה יש להוכיח כרש"י דאלת"ה למ"ל קרא לנכרי שכבשתו ולפרש"י או כבשתו או שרוי בחצר והוה סד"א דישראל עובר על חמצו שבבית נכרי שכבשתו א"כ למ"ד פ"ק דברכות וישאילום בע"כ דמצרי' וכן משמע דעת ריה"ג במכילתא בפסוק וה' נתן את חן העם וא"כ הי' כל מצרים באותה שעה כבוש ת"י ישראל וכל אשר להם מסור ביד ישראל ואי ס"ד דעובר ב"י על נכרי שכבשתו א"כ היו מחויבים לבער חמצן של מצרים וזה לא היה וא"כ נדע מזה דאפי' גוי שכבשתו נמי אתה רואה וא"כ למ"ל לך אנכרי שכבשתו אע"כ מוכח מזה כשי' רשיז"ל שלא הי' מצוי' על ב"י במצרים. ואמנם לר"י דס"ל חמץ אחה"פ אסור מלא יאכל ולא דריש סמוכי' ולא יאכל חמץ היום ומשמע לדידי' נהג חמוצו כל ז' במצרים ממילא אפי' רש"י מודה דאיכא ב"י במצרים וא"כ תיהדר ק' לדוכתא אס"ד נכרי שכבשתו אית בי' משום ב"י היה להם לבער חמצן של מצרים אע"כ דאפי' כבשתו לא מיקרי לך וא"כ אייתר חד לך להיתר הנאה לר' יהודה והיינו תמה על עצמך כו' ובדרוש יש להאריך עוד:

שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הק' תוס' איך ממעטי' אחרים וגבוה מחד מיעוטא הא גבי חלה בעי' תרי עריסותיכם והנה מ"ש תוס' דלגי' עריסותיכם שיעור עיסת מדבר א"ש הוא תמוה בעיני דעכ"פ תיקשי מתרומה דלחד מ"ד דמרוח נכרי פוטר מן התורה איכא תרי דגנך למעוטי הקדש ונכרים ולמאן דמחייב מרוח נכרי' דס"ל ג' דגנך כתי' א' למעוטי הקדש ואידך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות נכרים א"כ כיון דגלי רחמנא לרבות נכרים אע"ג דממעטי' הקדש א"כ פשיטא דמהשתא בעי' בחמץ תרי מיעוטים להקדש ולנכרים דלא נילף מתרומה. ויותר יש לשמוע תי' ב' של תוס' דמהתם ילפי' דגוי והקדש חד הוא ויש להסביר כן דאי אזלי למ"ד מרוח גוי פוטר וכתי' בתרומה תרי דגנך נאמר מתרומה ילפי' בכל דוכתא דאחרים וגבוה חד דינא אית להו ובחלה בעי' עריסותיכם לשיעור עיסת מדבר ואי אזלי למ"ד בתרומה מיעוט אחר מיעוט לרבות נכרים נימא דמסברא חצונה אחרים וגבוה חד הוא ובתרומה הא דאיכא גז"ה לרבות נכרים והוה סד"א למילף כל דוכתא מתרומה לכן גילה פעם א' בחלה תרי עריסותיכם למפטר תרוי' אחרים וגבוה ושוב ילפי' כל דוכתא מחלה למפטר תרוי' כסברא חצונה כן צריכי' להסביר תי' של ר"ת בזה. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה התי' דהרי התם במנחות כתבו דמ"מ צריכים באונאה תרי קראי למעוטי משום דאיכא התם סברא טפי למעט אחרי' מלמעט גבוה משום דמחייב חומש ע"ש וא"כ ה"נ לפמ"ש הר"ן דטעם דהחמירה תורה בבל יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' א"כ איכא למימר בהקדש דמיבדל בדולי אינשי מיני' ליכא למיחש כולי האי לדלמא אתי למיכל מיני' דהרי מהאי טעמא א"צ לעשות מחיצה לחמץ של הקדש מש"ה כ"א דליכא ב"י ואצטריך לך יתירא למעוטי גבוה והדר' ק' תוס' לדוכתה. ובפ"י כ' לתרץ ק' תוס' וז"ל למסקנא דברייתא דכתי' לא ימצא ודרשי' כו' להיכא שקבל אחריות דאסור וא"כ אפי' אי הוה כתי' חד לך ומוקמי' אהקדש דמסתבר טפי כו' אפ"ה הוה ידעי' נמי דבגוי היכי דלא קיבל אחריות שרי מדאצטריך לא ימצא עכ"ל נראה מדבריו דס"ל בהקדש לא שייך שום קבלת אחריות בעולם אפי' בקנו מידו וכאשר האריך בביאור בתומי' סי' ס"ו סס"ק ע"א ע"ש. אלא דעדיין צ"ע נהי בנפקד לא שייך קבלת אחריות עכ"פ מיהו איכא קדשי' שחייב באחריותן דפליגי בהו רבנן ור"ש דמייתי ש"ס לקמן ולכאורה י"ל ולומר עפ"י מ"ש תוס' לקמן מ"ו ע"ב ד"ה הואיל כו' שהק' בהקדש נימא הואיל ואי בעי מיתשל ותי' דמיירי בחמץ שביד גזבר דליתי' תו בשאלה ע"ש והשתא ממ"נ אי דגבוה ביד בעלי' החייבי' באחריות נדרם תי"ל דהוה שלך משום הואיל אי בעי מיתשל ואי ביד גזבר תו ליכא אחריות אלא משום תורת פקדון ובהקדש לא שייך זה כמ"ש בשם התומי' הנ"ל וא"כ ע"כ לא ימצא דאתי לרבות קבלת אחריות אאחרי' קאי ושפיר תי' פ"י דממילא מוכח דהיכי דלא קבל אחריות שרי של אחרי' ואם זאת היתה כונתו ז"ל י"ל בפ"ק דביצה דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בכותבת דלי"ל צריכותא דחמץ ושאור והק' בצל"ח א"כ ס"ל לב"ש נמי כריה"ג דחמץ מותר בהנאה מיתורא דלך כיון דלי"ל צריכותא ופליגי ב"ש וב"ה נמי בהא וב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולא לשתמיט ולהנ"ל ניחא דהא ב"ש ס"ל בעלמא אין שאלה להקדש וא"כ לא שייך הואיל ואי בעי מיתשל ושפיר שייך אחריות בהקדש בקדשי' שחייב באחריותן ובבית בעלי' ואיכא לאוקמא לא ימצא אהקדש ואכתי אחרי' מנ"ל ואצטריך תלתא לך חד לגבוה ותרי לאחרי' לא כבשתו וכבשתו וק"ל. אמנם מה שנלע"ד בענין אחריות דקדשי' יבואר לקמן בדברינו אי"ה. והגאון שאג"א תי' על ק' תוס' הנ"ל לחלק בשלמא בחלה כתי' עריסותיכם למעוטי נכרי אבל עריסת ישראל חברו לא אימעוט א"כ לא אימעוט נמי הקדש עד דאיכא קרא אחרינא למעוטי הקדש משא"כ הכא ממעטי' מלך אפי' של ישראל חברו א"כ ה"ה הקדש ודפח"ח אבל היא גופיה קשי' מנ"ל למעט מלך אפי' של ישראל חברו ומ"ש מדגנך דלא ממעטי' אלא מירוח נכרי ולא מירוח חברו והנלע"ד ליישב נמי בזה מה שפרש"י אחרי' נכרים והרגיש בזה פ"י דודאי לדינא פשוט דאפי' על של ישראל חברו אינו עובר בלי קבלת אחריות ונ"ל עפ"י מה דאיתא בספרי לא יראה לך בטל בלבך ומייתי לי' הר"ן בריש מכילתין והכוונה בזה דאין יראה מלשון ראיית עין דהרי אפי' להטמין אסור אלא ראי' לב כמו לבי ראה הרבה חכמה וכמו נראה לי ורמב"ן בתורה מייתי הרבה כיוצא בזה ורצונו לא יראה בלבך כאלו הוא שלך אלא תיאשהו ובטלהו מלבך ונראה דהיינו נמי שי' רש"י לעיל מדאורי' בבטול בעלמא סגי מדכתי' תשביתו משמע השבתה בלב אין כונתו דלשון משמעות תשביתו משמע השבתת הלב דהיכא רמיזא אלא בודאי רש"י אהא דספרי סמיך אלא משום דמהתם הומ"ל היינו לענין לאו דמיד שאינו נראה בלבו בלבו שיהי' שלו אינו עובר אבל עכ"פ מ"ע להשבית החמץ איכא לכן פרש"י דהאי השבתה היינו שישביתנו באופן שלא יהי' עליו איסור לאו דבל יראה וימצא וכיון דסגי לזה שלא יהי' נראה כשלו היינו השבתה דידי' באופן דנ"ל פשוט דרש"י נמי אדרשא דספרי סמיך משא"כ התוס' שם ע"ש. והנה פשוט ומבואר כיון שהתירה תורה בבטול בעלמא שלא יהי' נראה כשלו א"כ ע"כ מוכח דאתה רואה של אחרים אפי' אחרים ישראל ובא הכתוב להורות עוד קולא אפי' איננו של אחרים אלא שאין לו בעלים כלל רק שהוא מבטלו מלבו ולא אתי' ליד זוכה רק נשאר בהפקרא מ"מ אינו עובר עליו אבל אי ס"ד דשל אחרים היינו נכרים אתה רואה אבל של אחרים ישראל עובר עליו א"כ מכ"ש של עצמו שלא יועיל בטול מלבו ולא אתי ליד זוכה ואיך א"כ כתי' לא יראה לך בטל בלבך אע"כ דזה מוכח דשל חברו ישראל נמי איננו עובר עליו וה"ה הקדש וכמ"ש שאג"א הנ"ל. והנה כ"ז לקושטא דמלתא דאיכא גז"ש שאור שאור ואסר הטמנה אפי' בגבולין וע"כ תו א"א לפרש לא יראה ראיית עין שהרי אפי' להטמין נמ' אסור אע"כ לא יראה ראיית הלב ובטל בלבך קאמר א"כ מוכח מזה דשל חברו ישראל נמי מותר וה"ה הקדש וכנ"ל אבל להס"ד טרם דאתי' גז"ש שאור שאור ה"א בגבולין מותר להטמין ולא יראה ראיית עין קאמר וממילא אין כאן שום קרא לבטול בלב ואיכא למימר אחרים נכרים ומשו"ה פרש"י בהס"ד אחרים נכרים ולאותו הס"ד ה"א באמת תרי לך חד להקדש וחד לנכרים וכמ"ש פ"י ג"כ ע"ש. ובזה נ"ל ליישב ק' תוס' דהק' כיון דע"כ שדי לך אלא ימצא א"כ למ"ל גז"ש שאור שאור וכונת קושיתם על הועדיין אני אומר בבתי' לא יטמין ולא יקבל פקדונות ובגבולין יטמין ויקבל פקדונות ובשלמא טעות דיטמין ולא יטמין יכול לטעות אבל טעותא דיקבל פקדונות ולא יקבל א"א לטעות שהרי כבר אמר גוי שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושדי לך אלא ימצא ושוב לא מצינו לאסור קבלת פקדונות בלי אחריות בין בבתים בין בגבולין זה הוא כונת קושיתם לע"ד ואמנם להנ"ל ניחא כיון דעדיין אני אומר בבתים אל יטמין ובגבולין יטמין א"כ יהי' לא יראה בגבולין כפשטי' ראיית עין ולא אימעט מאחרים אלא גוים ולא ישראל וממילא אצטריך מיעוטא לך אחרינא אהקדש ולא אייתר לך למשדי אלא ימצא. וקרוב לזה י"ל עוד עפמ"ש הרז"ה דחזינן למסקנא יש לאסור טפי קבלת אחריות הגורם לממון ממה שנאסר חמצו של גוי שכבשתו ואיך נאמר בהס"ד בהיפוך דכבשתו הוה ממש לך כמ"ש תוס' והלא אפי' דבר הגורם לממון בעלמא לא הוה כממון ואיך נחליט דכבשתו הוה ממש לך אי לאו קרא יתירא. והנה בודאי י"ל דבלשון לך הוה כבשתו טפי לך מדבר הגורם דאלו מגניב ולמסקנא דאיכא תרי לך לכבשתו מלשון לא ימצא משמע טפי קבלת אחריות שהוא מצוי בבית ושמירתו עליו משא"כ חמץ שביד הגוי שכבשתו אנינו מצוי מ"מ הסברא קשה דלמסקנא הקפיד הקרא טפי אמצוי אעפ"י שאיננו לך ולהס"ד נאמר בהיפוך וק' אהתוס' דפשיטא להו דאין סברא למעט כבשתו וי"ל דודאי קשה מאוד לאסור חמץ שביד גוי שכבשתו דמה בכך הלא אפי' חמצו של ישראל עצמו אם מבטלו בלבו ואינו נראה כשלו אינו עובר עליו אע"ג שכל שעה ושעה בידו לזכות בו מ"מ הוא אינו רוצה לזכות בו בשום אופן וא"כ חמץ שביד גוי שכבשתו אעפ"י שבידו לגוזלו ממנו אבל אין דעתו בכך איך אפשר שיעבור עליו ודוחק לומר דאה"נ דמיירי דכונת ישראל לגזול ממנו ומש"ה הוה ס"ד לאסור וקמ"ל דמותר שיהי' דעתו של ישראל לגזול ממנו וא"צ להסיח דעתו מחמצו ש"ג שכבשתו זה נ"ל עקוש ושבוש עכנ"ל ע"ד הנ"ל דכל כמה דלא קי"ל גז"ש דשאור שאור וה"א דמותר להטמין בגבולין ולא יראה הוא ראיית עין אין לנו שום פסוק שיהי' סגי בבטול בעלמא הוה סד"א לאסור כבשתו ולא אפשר לנו למעוטי כלל מלך כמ"ש דהוה ממש כשלך טפי מקבלת אחריות ומש"ה צריך למשדי לך אלא ימצא אבל למסקנא דשאור שאור ואפי' בגבולין אסור להטמין וע"כ לא יראה ראיית הלב ובבטול בעלמא סגי אין שום ה"א שיהיה גוי שכבשתו לך טפי מקבלת אחריות אדרבא קבלת אחריות גרע דלא שייך בי' בטול כמ"ש והחליט בשאג"א ויבואר לקמן אי"ה באמת לא צריך למשדי לך אלא ימצא. ועד"ז יתישב ק' פ"י דבברייתא משמע מרש"י דה"א לאסור או כבשתו אפי' אינו שרוי בחצר ואו שרוי עמו בחצר אפי' לא כבשתו וא"כ לבסוף פרש"י שדי לך אלא ימצא דאפי' במצוי בעי' לך היינו השרוי עמך בחצר מ"מ בעי' לך א"כ אכתי נימא אפי' שרוי בחצר בעי' נמי שיהי' כבשתו שהוא לך אבל כי איכא תרתי לריעותא כבשתו וגם שרוי עמו בחצר מנ"ל להתיר ולפי הנ"ל י"ל הא ודאי דבכבשתו לחוד בלא שרוי בחצר אין שום ה"א לאסור דהא אפי' בבטול בעלמא סגי לכה"פ לחמץ שאינו ידוע אך ה"א בשרוי עמך בחצר דהוה כחמץ ידוע דבחמץ שלו ממש איכא דעות דלא מהני ביטול בהא ה"א דנכרי שכבשתו הוה כשלו ושרוי בחצר הוה כחמץ ידוע לכן בעי' למשדי לך אלא ימצא דאפי' במצוי בעי' לך ממש דאין לומר דבעי' שיהיה כבשתו דזה ידעי' אפי' בלא התירא דלך דלא גרע מביטול וכנ"ל ואמנם כ"ז בהתירא דלך אך ברישא באיסירא דקבלת אחריות דבעי' נמי ריבוי' לאסור לא כבשתו וכאביי ועי' תמים דעים בהא בודאי ה"א להחמיר טפי אפי' בחדא לריעותא היינו כבשתו וקבל אחריות בלא שרוי בחצרו ואין לומר מאי מעליותא דכבשתו לא יהא אלא שלו ובטלו ז"א דבקבלת אחריות לא מהני ביטול כמ"ש לעיל בשם שאג"א מש"ה פרש"י או כבשתו או שרוי עמו בחצרו וק"ל ויעוי' עוד מזה לקמן אי"ה:

יכול יטמין ויקבל פקדונות וברמב"ם יטמין ויפקיד חמצו אצל גוי ונ"ל דהמפקיד חמצו אצל גוי אפי' בסתם מ"מ כיון דעכ"פ גוי מישראל בודאי חייב בפשיעה להרמב"ם דפשיעה הוה מזיק גבי שומרים וא"כ גוי שהזיק לישראל חייב כשור של גוי שהזיק שורו של ישראל שחייב לשלם מכ"ש גופו של גוי שהזיק לישראל או פשע בשמירתו דהוה כמו מזיק דחייב ונהי דגוי שהפקיד אצל ישראל כש"ח נ"ל פשוט מאוד דישראל פטור מפשיעה אפי' לרמב"ם דלא יהי' הפושע אלא מזיק ממש נמי כשהזיק את המצרי וישראל שהזיק הקדש גופי' להתוס' ב"ק ז' ע"א ליתי' אלא מדרבנן ובש"מ שם איתא פוסקים דמחייבי מדאורי' מק"ו מה הדיוט דליכא חומש באכילה חייב בנזקיו הקדש דאיכא חיוב חומש באוכל כ"ש דחייב קרן במזיקו וכ"ז לא שייך בישראל שהזיק למצרי וממילא פטור בפשע בשמירתו מן התורה ותמי' גדולה בעיני על רבותינו האחרונים שלא עמדו בזה בשמעתין ובפרט הגאון שעה"מ דפשיטא לי' בהיפוך מלשון ש"ע ח"מ סי' ש"א ע"ש ולפע"ד ליתא דהרי אפי' אי גזל וגניבת גוי אסור מ"מ הפקעת הלואתו מותר לכ"ע אי ליכא חלול ה' ואיסורא איכא בהשבת אבדת מצרי ואיך יתחייב לשלם נזקיו ע"כ ברור בעיני דמצרי שאיננו גר תושב שאינו מצווה להחיותו פטור הישראל מפשיעה לכ"ע ויבואר לקמן אי"ה. נחזור להנ"ל דעכ"פ גוי שקבל פקדון מישראל חייב בפשיעה דה"ל גוי שהזיק לישראל שחייב וא"כ לפמ"ש מג"א סי' תמ"ג כשמגיע שעת ביעור חמץ והמפקיד הי' יכול למכרו ולא מכרו ה"ל פושע כש"ח שיכול לקדם ברועי' ומקלות ואם ככה בישראל הנפקד שעכ"פ צריך לחזור אחר רועי' ומקלות היינו גוי שקונה החמץ ומ"מ מקרי פושע מכ"ש אם הנפקד גוי שהוא עצמו הי' יכול להחזיקו לעצמו ולשלם דמיו לישראל ואי לא עשה כן הרי פשע פשיעה גדולה וכבר משעה שישית נתחייב דמיו לישראל ואנינו דומה לקבול אחריות דכולי שמעתין דאלו מגניב או מתבד אבל הכא כבר חייב תשלומי אחריותו שכבר פשע ה"ל ממש של גוי ממ"נ אי לקחו לעצמו ממש הרי ה"ל חמצו ש"ג ואי לא לקחו לעצמו ופשע הרי חייב לשלם וקרוב לומר שזה הוא דעת הגאונים דמייתי הרא"ש דס"ל דאפי' נפקד ישראל חייב ופטור המפקיד מטעם הנ"ל ומכ"ש בנפקד גוי ומ"מ יש לפקפק ולומר דנהי דחייב לשלם מ"מ גוף החמץ של ישראל שהרי בנפקד ישראל כה"ג אע"ג שהחמץ נאסר עכ"פ יהי' מטעם המפקיד או מטעם הנפקד עכ"פ החמץ אסור בהנאה ואעפ"י שנאסר בהנאה אומר לו הנפקד הרי שלך לפניך ופוטר פשיעתו בתשלומי החמץ בעינו ש"מ שלא קנאו הנפקד לגמרי דאל"ה לא הומ"ל שלך לפניך ש"מ שנשאר של בעליו הראשון ומשו"ה השיג הרא"ש על הגאונים הנ"ל וה"ה בנפקד גוי נשאר חמצו של ישראל ביד גוי ונאסר בהנאה ומ"מ נ"ל היא גופי' נפ"ל מדכתיב לא יראה לך לא יהי' נראה בלבך שהוא שלך דאע"ג דלכאורה אתי' להקל דסגי בבטול בעלמא מ"מ ממילא משתמע מיניה דכל כה"ג נראה שלו וסופו לחזור אליו והגוי משמרו לתנו לו אחר הפסח ואי לאו דהוה כתי' לא ימצא לאסור הטמנה הוה מפרשי' לא יראה ראיית עין ולא ראי' הלב הי' מותר להפקיד ביד גוי מטעם הנ"ל ומש"ה כ' הרמב"ם דמדכתיב לא ימצא אסרי' הטמנה והפקדון ביד גוי ודברי כ"מ בזה אינן מבוררים לי בזה:

הניחא למ"ד דבר הגורם כו'. פרש"י ר"ש ס"ל הכי כו' נ"ל דרצה בזה דלא נימא דראבר"ש נמי היא דס"ל בשבוע' ל"ב א' משביע ע"א חייב דמחייב שבועה וה"ל דבר הגורם לממון וכממון דמי ומחייב קרבן שבועה ובאמת ליתי' דראבר"ש לא אמר אלא דהוה כממון אבל לא כממון שלו דאפי' יהי' לו ב' עדים על הממון שכפר זה בו אין כותבי' הרשאה אמטלטלים דכפרי' ואין יכול להקדישו נמצא נהי דהוה כממון לאפוקי דלא הוה משביע עידי איסורא אלא מקרי תביעת ממון אבל ממון שלו לא מצינו דמקרי ואינו ענין לחמץ לכן פרש"י דר"ש קאמר שמחשבו ממון שלו ובית איש קרינן בי' והכי מוכח קצת דלראבר"ש לא משני ש"ס מידי כיון דאיתי' הדר' בעינא פי' ועדיין לא מיגנב וק' הא התם נמי עדיין הדבר בספק דלמא ישבע ולא ישלם ומ"מ מיחשב לי' דבר הגורם לממון כיון שאפשר שישלם ולא ישבע אע"כ לראבר"ש בלא"ה לק"מ מיהו רש"י פי' התם דרוב אנשי' אינם נשבעים על שקר ע"ש מ"מ מ"ש הוא נכון ובצל"ח האריך בפשט על דברי רש"י הללו:

משום שנאמר לך לך תרי זימני. פרש"י דשלישית אצטריך בחמץ כדלקמן כ"ג א' ויש לעיין קצת דאלו משום הא הומ"ל לא יראה לך חמץ ושאור בחד לאו ולמ"ל לייחודו לאו בגופי' דהא בלא"ה לא לקי עלה דה"ל נל"ע כדלקמן צ"ה א' ומכאן ראי' לפסק הרמב"ם ז"ל דס"ל דהקונה חמב"פ לוקה דלי"ל דהוה נל"ע כמשמעו' התוספתא שהביא מל"מ פ"א מה' חו"מ ה"ג עש"ה ואולי י"ל דמש"ה מפיק ריה"ג מני' היתר הנאה דס"ל כסתמא דהש"ס לקמן דהוה נל"ע ולא הול"ל אלא לא יראה לך חמץ ושאור ולכיילי' בחד לאו כיון דלא לקי עלה אע"כ להיתר הנאה אתי' ואין להאריך כאן יותר ושם אי"ה אבארנו בל"נ:

הא דקבל עליו אחריות וכו'. עי' ברא"ש מביא פלוגתת ר"י ובה"ג אי אחריות דש"ח או דש"ש ואולי תלי' בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי שומר הקדש חייב בפשיעה עכ"פ או ממעיט מרעהו אפי' מתשלומי פשיעה דלמאן דמחייב הקדש בפשיעה כהרמב"ם א"כ הא אמעיט מלך אחרי' דומי' דגבוה והיינו אעפ"י שיש עליו אחריות פשיעה ואידך ס"ל כהראב"ד וק"ל ועפ"י:

כי הא דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כו'. הרמב"ם מפרש לי' שהיו נאנסי' מבני חילא לשלם אי נגנב ונאבד ואולי ס"ל להרמב"ם דלקבלת אחריות ממש לא צריך לא ימצא דממילא לא הוה ממעטינן מלך אלא בלא קבלת אחריות דומי' דגבוה ומלא ימצא מרבינין לאסור אפי' כה"ג שלא קבל אחריות אלא באונס ודמקשה לקמן למ"ד הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למ"ל לא הו"מ לשנויי אאנס אצטריך וכן הקשה בט"ז ולא ידעתי מה קא קשי' לי' דלמ"ד הגורם לממון כממון דמי האי נמי גורם הוא ופשיטא דחייב כה"ג:

בעירו חמירא דבני חילא מבתיכו. יל"ד מאי מהני מבתיכו דקאמר אי יתנו לגוי אחר הא קי"ל בש"ע סי' ת"מ אפי' אי מפקידו ביד אחר לא מהני אא"כ יקבל אחריות לדעת מג"א שם א"כ עיקר חסר והל"ל בעירו מבתיכו ויקבלו אחריות עוד יל"ד כפל ענין ברשותיכו קאי ובעית לשלומי והוא אריכות שלא לצורך וי"ל דאנהי נמי הוי ידעי איסורא בכה"ג וכבר הי' רגילי' להפקידו ביד גוי אחר והוא קבל אחריות וזה שרי' אעפ"י שהמלך חוזר תחלה עליהם מ"מ שרי כמ"ש מג"א אלא שהי' החמץ מניחים בביתם ואולי יחדו לו קרן זוית והודיעם רבא שזה לא מהני דה"ל כאלו הגוי האחר קבל אחריות על חמצו של ישראל בביתו של ישראל דלא מהני עי' היטב במג"א רסי' ת"מ והיינו דקאמר להו אפיקו מבתיכו דייקא כיון מ"מ אלו מגניב ומתבד ברשותיכו קאי וגם בעית לשלומי כדידכו דמי פי' שהחמץ קאי בביתכם וברשותכם וגם המלך חוזר עליכם הא אלו חסר א' מהתנאי' דהיינו שאינו בביתכם אלא בבית הנכרי אעפ"י שהמלך הי' חוזר עליכם מ"מ כיון שהגוי מקבל אחריות שרי וא"נ לא הי' בבית הנכרי אלא שלא הי' המלך חוזר עליכם נמי שרי אבל עתה ברשותי' קאי ובעית נמי לשלומי כדידכו דמי וק"ל:

הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו'. עמ"ש ט"ז סי' ת"מ פי' לדברי רבנו יונה שהביא הרא"ש בשמעתין ואעפ"י שהוא דבר שכליי מ"מ הוא נראה רחוק קצת מהפשוט אבל דברי ר"י יובנו בפשיטות דמוכיח דהאי נמי מקרי ביתו של ישראל אם הפקידו אצל הנכרי ונתן לו רשות להניחו כמו וגנב מבית איש ולא מבית הקדש א"כ אי נימא דבית ממש קאמר יהיה הגונב להדיוט המונח בבית הקדש פטור וההפך יהי' חייב וזה לא שמענו מעולם אע"כ דכ"מ שההקדש מונח נקרא בית הקדש וכן של הדיוט א"כ ה"נ כן זהו מה שנלפע"ד בפי' דברי הרריז"ל ועמש"ל אי"ה גבי למימרא דשכירות קני' ע"ש ועמ"ש תשו' ח"צ סי' קל"ט:

בגמרא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופרש"י ז"ל דס"ל כר' יהודא דיליף מנותר. ולכאורה קשיא לי טובא משיטה זו על שיטת רש"י לקמן דף י"ב ובפרק כל שעה דעיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן היינו שלא בשעת ביעורו דוקא דהיינו מתחלת שש ואם כן מאי קאמר ר"ע הכא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ות"ל דלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. והנלע"ד בזה דודאי הא דקאמר ר"י אימתי אני אומר בשריפה שלא בשעת ביעורו ולפרש"י היינו קודם שש כל זה דוקא לבתר דמשמע לן דראשון דמעיקרא משמע ואם כן עיקר מצות עשה דתשביתו היינו בי"ד כדי שיהיה מושבת ועומד בי"ט עצמו וי"ל עוד דאך חלק נמי איירי בהאי מילתא גופא דקודם זמן איסורו יראה שיהא מושבת לאחר שש נמצא דכל זה לבתר דקים לן דהאי ראשון היינו י"ד ושייך ביה עשה דתשביתו ומשו"ה קאמר רבי יהודא דבשריפה דיליף מנותר וכמו שאפרש בעז"ה לקמן דף כ"ז דבהאי עשה דתשביתו דמיא לנותר שהוא בבל תותירו קודם זמנו משא"כ אם נאמר דהאי ביום הראשון אין לו משמעות כלל לי"ד אלא פשטא דקרא בט"ו דוקא איירי וא"כ אי ילפינן מנותר היינו לאחר זמן איסורו דוקא ואם כן לפ"ז שפיר קאמר ר"ע דודאי אית ליה לר"ע די"ד נקרא ראשון או כדתנא דבי ר"י או כדרב נחמן ב"י אלא דאכתי לא מוכח דאיירי דוקא בי"ד כיון דט"ו נמי נקרא ראשון איכא למימר דבט"ו איירי ועל זה מסיק שפיר כיון דהבערה אב מלאכה ואם נאמר דאיירי בט"ו ובהאי שעתא קאמר רחמנא תשביתו דהוה בשריפה א"כ אתי לידי איסור אב מלאכה בי"ט והא מהיכי תיתי הא קי"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט אין לדחות בחנם אע"כ דאין ה"נ דהאי הראשון היינו בי"ד כיון דאשכחן דנקרא ראשון וקרא גופא אהכי סמיך לכתוב ראשון סתם דממילא נוקי לה במלתא דלא אתי לידי איסור מלאכה. ואדרבא בזה נתיישב גם כן הא דקאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואי ס"ד דרחמנא אמר דוקא בראשון דהיינו בי"ט עצמו א"כ גזירת הכתוב הוא שידחה י"ט אע"כ כדפרישית דר"ע נמי סבר דראשון משמע נמי י"ד אלא דאסברא סמיך כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד לקמן בחידושינו בפ' כל שעה:

בפירש"י בד"ה ש"מ כו' דאי השבתתו בכל דבר הו"ל לאוקמא בי"ט כו' יאכלנו לכלבים כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דרש"י גופא כתב לקמן דף מ"ו במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים בי"ט כמו כן אסור להאכילה לכלבים וכן כתב ג"כ בפ"ג דביצה דף כ"ז ע"ש:

אמנם לאחר העיון נ"ל ליישב דודאי במידי דעיקר מצותו בשריפה דוקא בעינן שיהא מושבת לגמרי מן העולם וא"כ תו ליכא למימר דיאכילנה לכלבים היכא דא"א בשריפה דסוף סוף הא נמי מלאכה היא כיון דקפיד קרא שיהא מבוער מן העולם דוקא וזה שכתב רש"י בביצה דרחמנא אחשבה לשריפתו דכתיב באש תשרף ומצותו וביעורו מן העולם היינו מלאכה דקפיד רחמנא שלא לעשות בי"ט משא"כ אי הוי ס"ל לר"ע דחמץ אינו בשריפה ולא הוי יליף מנותר כלל ואם כן לא קפיד רחמנא לבערו מן העולם ועיקר העשה אינו אלא שלא יעבור בבל יראה לחוד אם כן אף אם ישליכנה לכלבים ליכא מלאכה כיון שאין מחויב לבערו מן העולם וממילא דלא הוי שייך לומר דרחמנא אחשבה כיון דלא יליף מנותר ולא הוי אלא כמו שאר איסורי הנאה דמותר להשליך לים וממילא דמותרין נמי להשליך לכלבים של הפקר כן נ"ל נכון שמעינן מהא דלשיטת רש"י ז"ל מותר להשליך חמץ לאחר איסורו לכלבים של הפקר ודלא כהגהת אשר"י לקמן פ' כל שעה ועי"ל דנהי דאסור לבער קדשים בי"ט אף שלא דרך שריפה אפ"ה לא הוי מלאכה גמורה אלא איסורא בעלמא ומדקאמר והתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה אלמא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל:

בגמרא וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה כו' וראיתי בספר תומת ישרים שהקשה בדף כ"ד בשם הרב רבינו אשר בהר"ר משולם והוא הרא"ש מלוני"ל ז"ל דאפילו אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור בי"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופא לא דחי י"ט כדאיתא בכמה דוכתי דקבע לו תורה בקר שני לשריפתו:

אמנם לשיטת התוספות דשמעתין לא קשה מידי דבנותר אפילו אמרינן מתוך אפ"ה אסור בי"ט דהוי שלא לצורך היום כלל משא"כ בחמץ אי הוי אמרינן מתוך הוי שרי דאיכא צורך היום קצת שעובר בכל שעה בבל יראה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ש"מ הבערה לחלק יצאה מדקרי לה אב מלאכה כו' עכ"ל. ולכאורה זה לא יתכן אלא להאי לישנא דאמרינן בר"פ הזורק דהך דהוי במשכן וחשיבא קרי לה אב וכאותו גירסא דגרסינן במשכן וחשיבא דתרתי בעינן כמ"ש שם התוס' משא"כ לאידך לישנא דאמרינן התם אי נמי הך דכתיבא קרי אב א"כ אפילו אי הבערה ללאו יצאה שפיר קרי לה אב מלאכה דהא כתיבא בהדיא טפי משאר מלאכות לכך נראה עיקר כפירוש ריב"א דאי ללאו יצאה הוי שרי בי"ט אלא דגם בזה יש לדקדק דאכתי אפילו אי לחלק יצאה מצינן למימר דשרי בי"ט כיון דכתיב לא תבערו אש ביום השבת משמע בשבת אין בי"ט לא כדדרשינן כה"ג בפ"ק דביצה דף י"ב לענין הוצאה דכתיב ביום השבת בדברי קבלה כ"ש הכא דכתיב באורייתא. ולכאורה דממקומו הוא מוכרע דהא למאי דקאמר רבא דש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יש להקשות אטו ר"ע דאמר כב"ש דהא בפ"ק דביצה שם מוקמינן פלוגתא דב"ש וב"ה בטלטול קטן וס"ת ולולב בהכי דב"ה סברי דאמרינן מתוך אע"כ דרבא ס"ל כרבה דאמר התם דב"ש וב"ה פליגי בהאי קרא דאין הוצאה לי"ט דב"ה סברי דאין הוצאה דכתיב ביום השבת בשבת אין בי"ט לא ואם כן כ"ש דיש לומר כן בהבערה ואם כן מאי קאמר ר"ע בשמעתין מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אע"כ דלר"ע הבערה אסורה בי"ט דהא דרש בס"פ אלו קשרים עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ט אלמא דהבערה בי"ט אסור וכן מדדרשינן בנותר דקבע לו בקר שני לשריפתו אם כן לעולם אימא לך דללאו יצאה ואפ"ה אסור בי"ט מהאי טעמא גופא:

מיהו למאי דפרישית התם בפ"ק דביצה דר"ע דהכא לא הוי כב"ש אלא אפילו כב"ה דס"ל דאמרינן מתוך היינו בדבר שהוא צורך היום קצת משא"כ הכא לא מיקרי צורך היום כלל כיון דאפשר לעשותו מעי"ט והיינו כדפרישית בסמוך כיון דאשכחן די"ד נקרא ראשון א"כ שפיר קאמר ר"ע דאית לן למימר דמסתמא בי"ד איירי כיון דאפשר בכך לא דחינן י"ט דהוי שלא לצורך כלל וזה שלא כשיטת התוספות בסמוך בד"ה לא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך שרי ואם כן מוקי לר"ע כב"ש וכשיטתם שם בפ"ק דביצה משא"כ לשיטתינו אדרבא ר"ע כב"ה והא גופא אשמעינן רבא דשמעינן מדר"ע דאפילו לב"ה לא אמרינן מתוך בדבר שאינו צורך היום וע"ש בחידושינו בפ"ק דביצה שכתבתי שם דמההיא דפרק אלו קשרים נמי לא מוכח מידי ודוק היטב:

בגמרא ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה כו'. אע"ג דהאי קרא דשבעת ימים כתיב מקמי קרא דלא יראה אפ"ה לא מצי למימר איפכא כיון דלא יראה איצטריך לאסור בגבולין ומשו"ה קשיא ליה להאי גיסא כיון דבתר הכי כתיב לא יראה לאסור אף בגבולין אם כן מה ת"ל לא ימצא בבתיכם כיון שבסוף אוסר הכתוב אף בגבולין מכ"ש בבתים:

מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו דבדיקת חמץ שאינו ידוע נמי מדאורייתא ומשמע לכאורה דהיינו מדכתיב לא ימצא משמע פשטא דקרא דאפילו ע"י חיפוש לא ימצא ואם כן שפיר הא איצטריך נמי לא ימצא לחמץ שאינו ידוע דלא יראה לא משמע אלא חמץ ידוע אלא דהרא"ש ז"ל כתב להדיא לקמן בשמעתין דהבודק צריך שיבטל דמלא יראה נמי משמע שפיר אפילו באינו ידוע מדלא כתיב לא תראה משמע שלא יהא שום חמץ במקום הראוי לראיה ולדבריו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך דאי מלא יראה יכול יטמין היינו שיטמין במקום שא"א לבא לידי ראיה שיטמין בכותל ויטוח בטיט או יסגירנו במסגר:

אלא דלפ"ז קשיא לאידך גיסא כיון דכתב רחמנא לא ימצא דאפילו להטמין במקום שאינו ראוי לראיה אסור כ"ש דעובר במקום הראוי לראיה וממילא ידעינן נמי דעובר בלא ימצא אפילו בחמץ שאינו ידוע מדכתיב לא ימצא ולא כתיב לא תמצא ואדרבא לא ימצא טפי משמע דאיירי שלא ימצא ע"י חיפוש דילפינן חיפוש ממציאה ולא יראה משמע טפי בידוע ואכתי אמאי כתיב לא יראה ליכתוב לא תראה וע"כ היינו כדמסיק הרא"ש ז"ל דאפילו אם אינו ידוע באיזה מקום מונח נמי עובר והא ודאי לא שמעינן מלא ימצא דכיון שאינו ידוע באיזה מקום לא מיקרי מצוי בידך ולא שייך נמי חיפוש בכה"ג אלא כשיודע באיזה מקום נאבד מש"ה איצטריך למיכתב לא יראה דשמעינן נמי הא דמ"מ אפשר לבא לידי ראיה כנ"ל נכון בשיטת הסוברים דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא:

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דלא הוי מדאורייתא אין להקשות א"כ לכתוב לא תראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דהמפקיד אצל ישראל חבירו או אפילו אצל עובד כוכבים עובר המפקיד ואם כן לא שייך לכתוב כלל לא תראה אלא לא יראה דמשמע לא יהא החמץ שהוא שלך במקום הראוי לראיה:

ובאמת קשיא לי דהרא"ש ז"ל גופא כתב לקמן שילהי שמעתין להלכה דהמפקיד עובר א"כ האיך כתב לקמן דלכתוב לא תראה ואף ע"ג דהרא"ש ז"ל מסיק טעמא דהמפקיד עובר דקרינן ביה ביתו אפ"ה לא שייך לכתוב לא תראה כיון דקושטא דמילתא לאו בראייה תליא מלתא אלא שלא יראוהו גם כן אחרים ועוד אבאר בלשון הרא"ש ז"ל לקמן בסוגיא דהבודק צריך שיבטל ודו"ק:

שם והלא כבר נאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך. וכתב מהר"ם ז"ל דצריך להיות לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך וכן הוא בדפוס בספרי האלפסי ועל פיו הוגה כן בדפוס הש"ס ולא ידעתי כוונתו בזה דקראי לאו הכי כתיבי אלא ברישא כתיב חמץ והדר שאור וסמיך בכל גבולך לשאור ואם כן קשיא ליה לתנא דברייתא אשאור גופא כיון דאף בגבולין אסור כ"ש בבתים וכדפרישית:

בפירש"י בד"ה לפי שנאמר כו' אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון של עובדי כוכבים ושל גבוה אם הקדישן כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסוגיא דמשכיר דמשמע מל' רש"י כאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים משא"כ של ישראל אי אתה רואה אף של אחרים אפילו לא קיבל אחריות ואע"ג דמצינן למימר דרש"י מילתא דשכיח נקיט משא"כ דישראל לא שכיח כיון דהמפקיד מיהו צריך לבער מדאורייתא או מדרבנן כמו שאבאר בשילהי שמעתין והנפקד נמי מיהא צריך לבער מדרבנן מ"מ נראה דלא הוצרך רש"י לפרש כן כיון דהכא בדרשא דקרא דאורייתא איירי ואם כן שפיר קאמר של אחרים דבכל ענין אינו עובר הנפקד לכך נראה יותר דרש"י ז"ל דוקא נקיט וכשיטת בעל תורת חיים שם שסובר כן בפשיטות דישראל בשל ישראל חבירו עובר בבל יראה. ולכאורה נ"ל ראיה מפורשת מהמכילתא שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והר"ן ז"ל וכן הרמב"ן בחומש והכי איתא שם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך יכול כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות עובד כוכבים אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו כו' עכ"ל. נמצינו למידין לפי משמעות לשון המכילתא דעיקר הפטור בשל אחרים היינו לפי שאין יכול לבערו שיתחייב לשלם ושלא מן הדין דכיון שלא קיבל עליו אחריות לא רמיא עליה כלל ומכל מקום אם יבערו ויזיק בידים יתחייב ומשום הכי פטרה רחמנא דומיא דמפולת שאין בידו לבערו ולא הצריכו הכתוב לפקח הגל ולבער מה שאין כן בשל ישראל שפיר קרינן ביה יכול לבערו שהרי אם יבערו פטור מתשלומין למאי דקי"ל חמץ בפסח לאו בר דמים הוא. ועוד נראה דאדרבא מחויב הנפקד לבערו לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דהמפקיד עובר בבל יראה אם כן הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וכל ישראל שלוחי דרחמנא נינהו וזכיה מטעם שליחות אם כן על הנפקד לבער וליכא למימר דשמא בטלו המפקיד וכשיטת רוב הפוסקים דביטול מהני אף בחמץ ידוע דמ"מ ליכא לאוקמי קרא בהכי דהא כשביטלו אפילו בשלו אינו עובר לאותה השיטה ובלא"ה נראה דוחק לאוקמא דיוקא דקראי מספיקא אלא ע"כ כי דייקינן רואה אתה של אחרים היינו אף בשלא ביטלו והיינו דמוקי לה דוקא בעובד כוכבים ומטעמא דמפרש במכילתא לפי שאין יכול לבערו וכדפרישית משא"כ בישראל יכול לבערו. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאין המפקיד עובר אפ"ה נראה דמודים דשל ישראל אצל ישראל אף בלא אחריות עובר מיהא הנפקד בעשה דתשביתו שאור מבתיכם והכא הא לא כתיב לך למעוטי ולכמה דינים אין שוין עשה דתשביתו ללאו של בל יראה אע"כ כדפרישית והא דישראל בשל עובד כוכבים בלא אחריות אפי' בעשה אינו עובר היינו נמי מדכתיב תשביתו מבתיכם ושייך למידרש נמי האי דרשא דמכילתא גופא לפי שאין יכול לבערו לא הוי דומיא דבתיכם והיינו דמדמה להו למפולת כן נ"ל ברור בשיטת רש"י ז"ל ולפי שיטת המכילתא וכן הוא להדיא ברש"י בחומש דמהאי קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם הוא דממעטינן חמצו של עובד כוכבים ביד ישראל בלא אחריות ואף שהרמב"ן ז"ל השיגו שם וכתב דבגמרא יליף לה משלך אי אתה רואה אפ"ה יש ליישב שיטת רש"י כמו שאבאר מ"מ אף לפי סברת הרמב"ן ז"ל נראה דהיינו דוקא בחמצו של עובד כוכבים משא"כ בחמצו של ישראל נראה דהרמב"ן ז"ל גופא מודה דהנפקד עובר מיהו בעשה דתשביתו כיון דהכא לא כתיב לך ולאפוקי ממה שכתב בעל פרי חדש סימן תל"א דאין עובר לא המפקיד ולא הנפקד. ולענ"ד הוא להיפוך והרבה ראיות יש לי על זה ואין להאריך. נקטינן מיהא מהני מילי מעליותא כיון דלרש"י של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים כיון שאין יכול לבערו אם כן שפיר הוצרך רש"י לפרש לעיל דהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא תבערו ולא פשיטא ליה דסגי בביטול מטעם הפקר כסברת התוספת ולמאי דפרישית אתי שפיר דהפקר גופא לא מימעט משל אחרים דהיינו דוקא עובד כוכבים לפי שאין הישראל יכול לבערו שיתחייב לשלם משא"כ בשל הפקר כ"ש דיכול לבערו אלא ע"כ דאפ"ה קאמר רחמנא דבביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא תבערו והיינו כדפרישית לעיל דוקא היכא דא"א לבער כגון שאינו אצל החמץ וכן בנפלה עליו מפולת והרבה כיוצא בה דהשתא אין בידו לבער ולא הוי דומיא דבתיכם והיינו ממש כדברי המכילתא. ולשיטת התוספות וסייעתם דהפקר מהני דמיקרי נמי של אחרים אפשר דמפרשי לדברי המכילתא דכה"ג נמי מיקרי אין בידו לבערו ולא ידעתי למה לכך נראה יותר דס"ל דלא קי"ל כהאי מכילתא דמפיק לה חמצו של עובד כוכבים מבתיכם ובתלמודא דידן ממעט לה משום שלך אי אתה רואה. אלא שכל המפרשים והפוסקים הקדמונים הביאו זו המכילתא וכמו שאפרש עוד לקמן שילהי שמעתין והרמב"ן ז"ל גופא בפי' החומש הביאו ולפי סוף דבריו נראה דלשון אינו יכול לבערו דקתני במכילתא לא קאי אחמצו של עובד כוכבים אלא אחמץ שנפל עליו מפולת וזה דוחק ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אבל אתה רואה כו' הקשה הר"י דאורליי"נש דהכא לא מצריך תרי קראי כו' ובמנחות כו' עס"ה. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות דבמנחות אע"ג דכתיב תרי זימני עריסותיכם אפ"ה לא ממעטינן אלא מירוח הקדש ומירוח העובד כוכבים והכא לשיטת התוספת ממעטינן משל אחרים אפילו חמץ של ישראל חבירו מדכתיב לעיל דביטול הוי מטעם הפקר ולא מיקרי לך כיון שיצא מרשותו ובקושיא זו לא הוי משני מידי בדיבור שאח"ז דכיון דגלי בחדא דוכתא ה"ה לכולהו דהא קמן דאע"ג דבחלה מירוח של ישראל ומכרו אח"כ אינו פוטר דמיקרי שפיר עריסותיכם אף ע"ג דממעטינן הקדש ועובד כוכבים ומ"מ הכא דממעטינן אף של ישראל חבירו דלא מיקרי לך קא משמע להו לך טפי מיעוטא מעריסותיכם אם כן מעיקרא לא מקשה הר"י מאורליינ"ש מידי. וכבר עלה בלבי לומר דהתוספות סברי נמי דישראל בישראל חבירו מיקרי שפיר לך או דאיתרבי מבכל גבולך דקאי אכל ישראל אלא דמשמע להו דוקא בהני דשייך בהו חיובא משא"כ בשל הפקר דלא הוי חמץ של חיוב כלל דאין לו בעלים דמי לשל הקדש ושל עובד כוכבים אלא דמל' התוספות לעיל ובכמה מקומות בפירקין בשיטה דאין חוששין משמע להדיא דלא נחתו לחלק בכך ועוד דאכתי מלשון המכילתא משמע דאדרבא של הפקר הוי טפי בכלל חיוב כיון שבידו לבערו. וגם בר מן דין קשיא לי האיך אפשר לומר דבחמץ של ישראל חבירו אינו עובר אם כן אמאי לא מייתי בפ' ראשית הגז אליבא דרבי אלעאי דממעט מלך אפילו שותפות ישראל אי לאו היכא דאיכא ריבויא ואם כן בחמץ נמי ליפטרו של שותפות אע"כ דחמץ ליתא בכל הנך כללא כיון דאפילו בשל ישראל חבירו חייב והיינו כדפרישית דקרינן ביה בכל גבולך ולא ממעטינן אלא היכא שאין בידו לבערו כדברי המכילתא שכתבתי וצ"ע:

בא"ד דהכא לא מצריך תרי קראי כו' ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דהא השתא מעיקרא קאמר שפיר תנא דברייתא דממעטינן של אחרים ושל גבוה דהאיכא תרי לך ומכ"ש למאן דגריס בהדיא ברישא דברייתא תרי קראי דלך וע"כ דקושיית הר"י מאורליינ"ש היינו למסקנא דילפינן מתרי זימני לך למישרי נמי עובד כוכבים שכבשתו דשדינן ליה בע"כ אלא ימצא באם אינו ענין וקשיא להו מנ"ל למישרי עובד כוכבים שלא כבשתו דלמא לעובד כוכבים שכבשתו איצטריך דמחדא לא הוי ידעינן אלא הקדש לחוד אלא דהא נמי לא קשה דהא למסקנא דברייתא דכתיב לא ימצא ודרשינן לקמן דאפקא רחמנא בלשון לא ימצא להיכא שקיבל אחריות דאסור ואם כן אפילו אי הוי כתיב חד לך דהוי מוקמינן בהקדש לחוד דמסתבר טפי שכתבו התוס' במנחות להדיא אפ"ה הוי ידעינן נמי דבעובד כוכבים היכא דלא קיבל אחריות שרי מדאיצטריך לא ימצא. והנראה מזה דר"י מאורליינ"ש משמע ליה דלא ימצא לא מייתר דבלא"ה איצטריך שלא יטמין אבל למה שאפרש בסמוך דלמסקנא נמי ע"כ לא ימצא מיותר אי משום דלא יטמין לא צריכא קרא או משום דהוה ליה למיכתב לא תמצא או לא יהיה לך אע"כ דמייתר להכי דרשא למיקרי ביה לא ימצא שמצוי בידך לאסור היכא דקיבל אחריות א"כ ממילא דבלא קיבל אחריות שרי ואם כן ע"כ אידך לך להיכא דכבשתו כן נ"ל נכון ליישב שיטת ר"י מאורליינ"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בגמרא יכול יטמין ויקבל. ויש לדקדק מאי ס"ד דיטמין דנהי דלא עבר בלאו כיון דכתיב לא יראה דהוי משמע דבראייה תליא מלתא אכתי הא איכא עשה דביום הראשון תשביתו והאי הטמנה ודאי לאו השבתה היא וליכא למימר דה"נ לא מיירי אלא לענין דאין עובר בלאו דאכתי לשון יטמין דמשמע לכתחלה לא אתי שפיר ואין לומר ג"כ דקס"ד דהטמנה נמי מיקרי השבתה מבתיכם דדמי לנפל עליו מפולת וכגון שהעמיק והטמין אם כן אין ה"נ דשרי מדאורייתא ובשלמא לשיטת הפוסקים דבנפלה עליו מפולת גופא צריך לבטל מדאורייתא אתי שפיר אלא לשיטת הפוסקים דא"צ ביטול אלא מדרבנן וכדמשמע מל' רש"י לקמן דף ל"א ועוד דלדברי המכילתא שכתבתי בסמוך משמע דנפלה מפולת גופא לא ידעינן התירא אלא לבתר דכתיב לא ימצא בבתיכם ודרשינן מה ביתך ברשותך ולדרשת הגמרא דידן היינו מדכתיב לא ימצא ובנפלה מפולת אין מצוי בידו וא"כ הכא דאילו לא נאמר קאמר מהיכי תיתי להתיר הטמנה מעשה דלא תשביתו ואפשר כיון דבעשה נמי כתיב תשביתו מבתיכם הוי דרשינן נמי האי דרשא דמכילתא מה ביתו ברשותו לאפוקי הטמנה דלא מיקרי ברשותו כן נ"ל ועדיין צריך עיון:

שם אין לי אלא בעובד כוכבים שלא כבשתו כו' כבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ופירש"י שכבשתו דהוי ממונו כממונך או שלא כבשתו אבל שרוי עמך בחצר מניין עכ"ל. ואע"ג דנראה פשוט דלפי האמת אפילו היכא דכבשתו ושרוי גם כן בחצר נמי שרי אפ"ה למאי דמיבעיא למימר השתא לאיסורא משמע לרש"י לפרש דאפי' בחד מינייהו נמי בעי למיסר כיון דבכל אחד יש טעם לאסור אלא דלפ"ז קשיא לי הא דמסקינן משום דכתיב לך לך תרי זימני ופרש"י דשדינן ליה אלא ימצא דאף במצוי אצלך ששרוי עמך בעינן לך ואם כן אכתי בכבשתו דמיקרי לך דממונו כממונך מנ"ל דשרי ואף אם נאמר דכבשתו ואין שרוי מגופא דלא ימצא בבתיכם ילפינן דוקא בבתיכם ובהכי הוי אתי שפיר טפי פשטא דלישנא דברייתא דמייתי גופא דקרא מיהא להתיר בחד מינייהו ובאידך סמיך אלך תרי זימני אלא דאכתי קשה היכא דכבשתו ושרוי עמך דאיכא תרתי לגריעותא דממונו כממונך ומיקרי לך ושרוי בחצר דהוי בבתיכם אימא דאסור ובאמת פשיטא לן בכולא תלמודא דלא מפלגינן כלל דהיכא דלא קיבל אחריות בכל ענין שרי וסגי במחיצה עשרה. ומה"ט גופא ליכא למימר נמי דכבשתו לא מיקרי מצוי אצלו כמו שרוי עמך בחצר ומגופא דקרא דמייתי לא ימצא ולא כתיב לא תמצא משמע דבעי' מצוי אצלך ושרינן אף בכבשתו ומלך תרי זימני ממעטינן שרוי עמך ולא כבשתו דלא מיקרי לך דאם כן אכתי היכא דכבשתו ושרוי עמך שהוא מצוי אצלו ובבתיכם וממונו כממונך מנ"ל דשרי:

ובאמת דלולי פרש"י היה נ"ל לפרש בפשיטות להיפוך דטעמא דכבשתו לאו משום דממונו כממונך דהא בכל דוכתא לא מצרכינן תרי קראי להכי כמו שהקשו התוספות בד"ה משום בשם רבינו תם אלא גריעותא דכבשתו היינו מדרשא דמכילתא דדרשינן מבבתיכם מה ביתך ברשותך דבעינן בידך לבערו וא"כ עובד כוכבים שכבשתו שיכול לכופו לבערו איכא למימר דאסור אלא דאכתי לא מצינן למימר דאסור דהא לא מיקרי לך. אלא משום דפשטא דקרא לא כתיב לך אלא בגבולין ולא בבתים ואיכא למימר דבבתים לא בעינן לך אלא ביכול לבערו לחוד תליא מילתא מדלא כתיב לך ואע"ג דאיכא ג"ש דשאור שאור אפ"ה איכא למימר דקי"ל לא אתי ג"ש ומפיק לפשטא לגמרי וכ"ש הכא דלחומרא וג"ש לא מייתרא להכי אלא לאסור בקיבל אחריות אף בגבולין ואם כן הכי קאמר אין לי דשרי אלא בלא כבשתו דאין בידו לבערו וה"ה בכבשתו נמי שרי כיון שאין שרוי בחצר ואם כן בעינן לך דהו"ל גבולין אבל בכבשתו ושרוי עמך בחצר דבידו לבערו וכיון ששרוי בחצר הו"ל בבתיכם דלא בעינן לך אימא דאסור ואהא מסיק שפיר ת"ל לא ימצא בבתיכם דאף בבתיכם ובידו לבערו נמי והו"ל לגמרי בבתיכם אפי' הכי בעינן לא ימצא שמצוי אצלך וכיון דלא קיבל אחריות לא מיקרי מצוי אצלך. אלא דאפ"ה פריך הש"ס שפיר דתנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא דאכתי מנ"ל למירבי הכי ולקולא דלמא קרא דוקא כתיב ולחומרא דבגבולין דוקא בראיה תליא מילתא ואפ"ה בעינן נמי לך אבל בבתים בכל ענין לא ימצא כלל היכא דבידו לבערו כיון דלא כתיב לך ואהא מסיק הש"ס שפיר משום דכתיב לך תרי זימני וע"כ באם אינו ענין שדינן חדא לגבולין וחדא לבתים וע"כ מפרשינן שפיר נמי פשטא דקרא דאפילו בבתיכם בעינן לא ימצא מצוי אצלו דוקא דהא ליכא לאוקמי פשטא דקרא להיפך דבבתיכם בכל ענין אסור דא"כ תרי לך ל"ל כן נ"ל נכון ונתיישבו כל קושיות התוס' וא"ש נמי דמייתי ברייתא קרא דלא ימצא בבתיכם ולא מייתי לך לך תרי זימני והעיקר חסר אע"כ כדפרישית דלאוקימתא דרבא עיקר ילפותא מלא ימצא בבתיכם דבבתיבם דברייתא אלא ימצא קאי אלא דהש"ס גופא מסיק דע"כ צריך לפרש כן כיון דכתיב לך תרי זימני אלא דרש"י ותוספת לא כתבו כן ודוק היטב:

בתוס' בד"ה משום דכתיב לך לך כו' ואור"י דאי לאו מלא ימצא כו' דההיא נמי לך חשיבא כו' אבל השתא כו' עכ"ל. וקשיא לי השתא נמי דשדינן לך אלא ימצא מנ"ל להתיר עובד כוכבים שכבשתו ולאסור בקיבל עליו אחריות אף בלא כבשתו אימא איפכא דהא קיי"ל כמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלא דהכא מלא ימצא משמע לאסור דמצוי אצלו ומשו"ה איצטריך לך להתיר אף בקיבל אחריות לאשמעינן דלא ימצא איירי דוקא בכבשתו וליכא למימר דא"כ לישתוק מלא ימצא ולישתוק נמי מחד לך הא לא ימצא איצטריך לאסור הטמנה ואם כן הו"א דבא לאסור אף בקיבל אחריות ואיצטריך לך תרי זימני ולעולם דכבשתו ממשמעותא דלא ימצא מיתסר. והנראה בזה דלהטמנה לא איצטריך קרא כדפרישית לעיל או משום דאכתי הו"מ למיכתב לא תמצא או לא יהיה לך אע"כ דלא ימצא בא לאסור המותר דהיינו בקיבל אחריות ולך דשדינן אלא ימצא היינו להתיר האסור דהיינו כבשתו כן נ"ל בשיטת התוס' וכן נראה גם כן מלשון הגמרא לקמן דקאמר הניחא למ"ד דבר הגורם כו' אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ומאי קושיא הא איצטריך להטמנה וליכא למימר דאלישנא דברייתא קשיא ליה מאי איצטריך למילף קיבל אחריות מלא ימצא הא נמי לא קשיא דאיכא לאוקמי ברייתא אפילו כהאי תנא דלאו כממון דמי דהכי קי"ל אע"כ דלהטמנה לא איצטריך למיכתב לא ימצא כדפרישית ודו"ק:

בא"ד אבל עוד קשה כו' אמאי איצטריך ליה לעיל למידרש כו' עכ"ל. פי' דאף ע"ג דג"ש דשאור שאור ודאי לאיסורא דפקדון באחריות והטמנה בגבולין איצטריך אכתי לישנא דברייתא גופא קשיא להו אמאי איצטריך לאסוקי נמי ג"ש לענין אחרים ושל גבוה ותיפוק ליה דבלא ג"ש ידעינן התירא דעובד כוכבים אף בכבשתו וכל שכן בהקדש כן נראה לי אבל מהרש"א ז"ל הבין דברי התוס' בענין אחר ע"ש ואין להאריך ועיין מה שכתבתי בסמוך ליישב כל קושיית התוס' עד סוף הדיבור:

מיהו מה שכתבו כיון דגלי גלי נראה לי דממקומו הוא מוכרע דכיון דאיצטריכו תרי קראי לשאור וחמץ ולא איצטריכו נמי בכל חד קראי טובא לענין כבשתו ולענין הטמנה ופקדון באחריות אע"כ כיון דגלי גלי וק"ל:

בגמרא לא קשיא הא דקביל אחריות כו' כי הא דאמר רבא כו' דאילו מיגנב ואילו מיתבד כו'. ונחלקו הפוסקים אי דוקא קאמר רבא מיגנב ומיתבד שקיבל אחריות דגניבה ואבידה אבל אם לא קיבל אלא אחריות פשיעה פטור לבער ויש פוסקים דאפילו באחריות פשיעה חייב לבער עיין בלשון הרא"ש ז"ל ובפוסקים ולכאורה היה נ"ל מסוגיא דשמעתין דבאחריות פשיעה פטור לבער לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דבהקדש אע"ג דאיתמעט מדין שומרים אפ"ה חייב בפשיעה דפושע כמזיק וכתב הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) שכן עיקר ושהוא ג"כ שיטת רש"י ז"ל וכמה פוסקים ע"ש אם כן האיך ממעטינן בשמעתין של גבוה הא מחייב מיהא בפשיעה ובהקדש לא שייך לחלק בין קיבל אחריות או לא אע"כ דאחריות דשמעתין היינו אחריות דגניבה ואבידה דוקא דבהקדש פטור. אלא דלכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל להיפך דלעיל בשמעתין מפרש רש"י ז"ל של גבוה אם הקדישן לבדק הבית ומדלא מפ' בפשיטא דבגזבר איירי שפטור לבער חמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא במקדיש גופא מסתמא מסרו מיד לגיזבר שלא יעבור בבל תאחר ולא ליתי לידי תקלה. אלא ע"כ דגזבר כיון דחייב בפשיעה לשיטת רש"י ז"ל כמ"ש הש"ך אם כן חייב לבער לכך הוצרך לפרש במקדיש גופא ומשכחת ליה שפיר שהקדישו ע"מ שלא יתחייב באחריות כלל. אלא דאפ"ה נ"ל להוכיח מסוגיא דשמעתין לכאורה דבאחריות פשיעה פטור דאלת"ה מאי מקשה בסמוך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא ל"ל ופרש"י דהיינו ר"ש דפ' מרובה ומאי קושיא הא לא שמעינן לר"ש אלא דבאחריות דגניבה ואבידה דהא לענין כפל דגנב איירי ומחייבו בכפל כיון שגורם למקדיש שמתחייב בתשלומין חשוב כממון המקדיש גופא ואם כן אם לא קיבל המקדיש עליו אחריות דגניבה אלא אחריות פשיעה משמע דפטור הגנב שהרי לא גרם בגניבתו שום ממון להמקדיש ואם כן אכתי איצטריך לא ימצא לחייב בממון אפי' בקיבל אחריות פשיעה דמיקרי נמי מצוי בידו אע"כ דלכ"ע באחריות פשיעה פטור לבער דלא מיקרי נמי מצוי בידך דפשיעה לא שכיחא:

אמנם אחר העיון נ"ל להיפך דשיטת הסוברים דבאחריות פשיעה נמי חייב עיקר כפשטא דלישנא דברייתא דקתני יכול לקבל פקדונות ואידך ברייתא דבסמוך נמי דקתני הפקיד אצלו חייב לבער וסתם פקדון לא מחייב אלא באחריות דפשיעה ואפ"ה חייב לבער ועוד דאי ס"ד דגניבה ואבידה דוקא קאמר תיקשה היא גופא מנ"ל דהא קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואי משום דכתיב לא ימצא שמצוי בידך דילמא באחריות אונסין איירי דוקא דכיון שקיבל עליו כל אחריות דממילא מיקרי מצוי בידך ולא מימעט מלך ומאן פלג לן דממה נפשך אי לך דוקא ולא מרבינן מלא ימצא אלא חדא דדמי טפי למצוי בידך הו"ל לאוקמי אאונסין דוקא ואי ריבוי דלא ימצא עיקר דמרבי כל מידי דמצוי בידו ומיעוטא דלך לא ממעט אלא חדא היכא שהוא לגמרי של אחרים ואין לו תפיסת יד כלל אם כן מרבינן נמי אפילו אחריות פשיעה ובאמת ראיתי שהתוס' בס"פ האומנין ובפ' כל הנשבעין כתבו דלשיטת רש"י אינו חייב לבער אלא היכא שקיבל אף אחריות אונסין וזה דוחק ולקמן בסוגיא דעובד כוכבים שהלוה על חמצו אבאר עוד בזה אע"כ סברי דקושטא דמילתא הכי הוא דהא אי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבים לגמרי נמי אסור ואפילו עובד כוכבים שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו היה חייב להוציאו והיינו משום דכתיב לא יראה דמשמע דבראייה תליא מילתא ואסור לראות אפילו חמצו של אחרים אלא דאתא מיעוטא דלך וממעט היכא שהוא של אחרים לגמרי ואין עליו שום אחריות כלל דלא קרינן ביה לא יראה שאין מוטל עליו כלל לראותו משא"כ היכא שיש לו שום אחריות אפילו דפשיעה גלי קרא דלא ימצא בידך דמיקרי מצוי בידך כיון שמוטל עליו לראותו אם החמץ קיים שלא יבא לידי חיוב פשיעה קרינן ביה לא יראה ולפ"ז מקשה בסמוך שפיר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואם כן בלא"ה ליכא למימר דמיעוטא דלך דוקא דבעינן שיהא לגמרי שלו ממש דהא באחריות הוי מיהא גורם לממון אע"כ דאדרבה מיעוטא דלך לא ממעט אלא חדא ואינך מרבינן מלא יראה ואם כן לא ימצא ל"ל ומשני שפיר דקס"ד כיון דאי איתא הדר בעינא כו' ואם כן איכא למימר דבעינן שיהא שלו ממש ואיצטריך לא ימצא כן נראה לי ודוק היטב: