פסחים ה ע"א

דף ה - א

דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. מהיקש אנו למדים שזמן השבתת שאור שנאמר בפסוק של "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" הוא משעה שאסור לאכול חמץ. ואכילת חמץ הוקשה לאכילת מצה שזמן איסור אכילת חמץ הוא משעה שחייבים באכילת מצה.

ומבארת הגמרא: השבתת שאור הוקשה לאכילת חמץ, דכתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי". ^[102]

ואכילת חמץ הוקשה לאכילת מצה, דכתיב [שם כ] "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות".

וזמן אכילת מצה הוא בליל חמשה עשר, דכתיב ביה במצה [שם יח] "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות". אם כן, זמן איסור אכילת חמץ וזמן השבתת שאור אף הם מבערב. ובהכרח ש"ביום הראשון" אינו בא לרבות ליל חמשה עשר, אלא את יום הארבעה עשר לביעור חמץ.

ומקשינן: ואימא, בא הכתוב לרבות אפילו ליל י"ד לביעור. ומנלן שזמן הביעור הוא רק משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר?

ומשנינן: "ביום הראשון" כתיב, ומשמע רק מביום, ולא מהלילה.

ועדיין מקשינן: ואימא מצפרא מבקר יום ארבעה עשר יתחייב להשבית את החמץ, ולא רק מחצות היום?

ומשנינן: "אך" - חלק. דהיינו, "אך ביום הראשון" כתיב, וכל "אכין" ו"רקין" שבתורה מיעוטים הם, ובא הכתוב לומר שרק מקצת יום ארבעה עשר אסור בחמץ ומקצתו מותר. ולכן, יש לנו לחלק את יום ארבעה עשר, שחציו מותר, ורק מחציו השני ואילך הוא אסור. ^[103]

דבי רבי ישמעאל תנא: מצינו י"ד בניסן שנקרא "ראשון", שנאמר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות". ולכן, גם "ביום הראשון תשביתו" אפשר לפרשו על ארבעה עשר בניסן.

רב נחמן בר יצחק אמר: גם בלא סתירת המקראות דלעיל, הרי שעצם משמעות הכתוב "ביום הראשון" - ראשון דמיעקרא משמע, היום שהוא קודם לכל שבעת הימים שנאמרו באותו פסוק. שכיון שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו", משמע ראשון שהוא קודם לשבעת הימים. ^[104]

ומצינו "ראשון" שמשמעותו "קודם". כדאמר קרא [איוב טו ז] "הראשון אדם תולד", שפירושו: האם קודם לאדם הראשון נולדת!? ומקשינן: אלא מעתה, הא דכתיב בלולב [ויקרא כג מ] "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", האם הכי נמי נימא "ראשון" דמיעקרא משמע, היום שקודם לשבעת ימי החג, [שנאמרו בפסוק שלפני כן "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ... תחגו את חג ה' שבעת ימים"]!? והרי ודאי שאין נוטלין לולב לפני היום הראשון של החג.

ומשנינן: שאני התם, דכתיב בסוף הפסוק ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". ודרשינן, מה שביעי של שבעת ימים אלו הוא שביעי לחג, אף ראשון הוא ראשון לחג.

ומקשינן: הכי נמי בחמץ כתיב "אך ביום הראשון תשביתו", ולפני כן באותו פסוק נאמר "שבעת ימים מצות תאכלו". ^[105] ונדרוש גם כאן, כמו שהשביעי היינו שביעי לאכילת מצה, כך גם הראשון היינו ראשון לאכילת מצה, שהוא יום חמשה עשר?

ומשנינן: אם כן, נכתוב קרא "אך ביום ראשון תשביתו". האות ה"א ד"הראשון" למה לי? אלא, שמע מינה, בא הכתוב לרבות יום ארבעה עשר, כדאמרן.

ושוב מקשינן: אי הכי, התם, בלולב, נמי תקשה, ה"א ד"הראשון" למה לי?

ותו קשיא: התם, בחג הסוכות דכתיב "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ... תחגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון". אימר "ראשון" דמעיקרא משמע, שיהא חייב בשביתה ביום שקודם לשבעת ימי החג, ולא ביום הראשון של החג?

ומשנינן: שאני התם, דאמר קרא "וביום השמיני שבתון". ודרשינן מה "שמיני" הוא שמיני דחג [ש"וביום השמיני" עולה על "שבעת ימים" ולא על "וביום הראשון"], אף ראשון הוא ראשון דחג.

ועדיין מקשינן: ה"א ד"הראשון" שבחג הסוכות, למה לי?

ומשנינן: הה"א בא למעוטי חולו של מועד, לומר שאין חייבים בו בשביתה. ^[106]

ותמהינן: הרי חולו של מועד לא צריך מיעוט, שהרי מכך שנאמר "שבתון" רק בראשון ושמיני, נפקא לן שבשאר ימי החג אין בהם מצות שבתון?

ומשנינן: בכל זאת איצטריך מיעוט מיוחד לחול המועד משבתון. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל דכתב רחמנא "וביום השמיני שבתון", הוה אמינא כי האות וי"ו ד"וביום" מוסיף על ענין ראשון, על הימים הקודמים, דאפילו בחולו של מועד חייבים בשבתון.

לכן קא משמע לן האות ה"א ד"הראשון" למעט חול המועד משבתון.

ומקשינן: ולא לכתוב רחמנא, לא הריבוי של וי"ו ד"וביום השמיני". ושוב לא יצטרך לכתוב ה"א ד"הראשון" כדי למעט חול המועד. וממילא נדע שחיוב השבתון הוא רק ביום הראשון וביום השמיני?

ותו קשיא: התם, בפסח, דכתיב [ויקרא כג ו] "שבעת ימים מצות תאכלו. ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו", האם גם שם נאמר "ראשון" דמיעקרא משמע, שיהיה יום י"ד אסור במלאכה!?

ומשנינן: אלא, לא קשיא, כי הני שלשה "ראשון" שנאמרו בלולב וסוכות ופסח, "הראשון" האמור בהם אינו כפשוטו, אלא הוא "שם דבר", שכולם נקראים "ראשון"

- ומיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל.

דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה אלה שנקראים "ראשון", זכו ישראל לשלשה "ראשון" אחרים ^[107] -

א. זכו להכרית זרעו של עשיו. ב. ולבנין בית המקדש. ג. ולשמו של משיח, שכולם נקראים "ראשון" -

להכרית זרעו של עשיו שנקרא "ראשון", דכתיב [בראשית כה כה] "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער".

ולבנין בית המקדש שנקרא "ראשון", דכתיב [ירמיה יז יב] "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

ולשמו של משיח שנקרא "ראשון" - דכתיב [ישעיה מא כז] "ראשון לציון הנה הנם". ^[108]

רבא אמר: מהכא אנו למדים ש"אך ביום הראשון תשביתו" היינו בחצות היום של ערב פסח. דכתיב [שמות לד כה] "לא תשחט על חמץ דם זבחי". וביאור הכתוב: לא תשחט את הפסח, ועדיין חמץ קיים. וזמן שחיטת הפסח הוא בערב פסח בין הערביים, דהיינו, מתחילת השעה השביעית, שמאז נוטה השמש לצד מערב לערוב. וגילתה התורה בכך, שזמן השבתת החמץ הוא משש שעות ולמעלה.

ומקשינן: ואימא, הזהירה התורה לכל חד וחד כי שחיט, שיבער את החמץ מעט לפני שהוא שוחט את פסחו, כדי שלא יהא חמצו קיים בזמן שהוא שוחט את הפסח. ואם הוא שוחט רק בשעה התשיעית, יכול להשהות את החמץ עד אז. ומנלן שהחמץ נאסר לכולם משש שעות ולמעלה? ^[109] ומשנינן: זמן שחיטה אמר רחמנא. התורה אסרה בזמן הראוי לשחיטת הפסח, ולא בשעה שכל אחד שוחט בפועל את פסחו. שהואיל והתורה באה לקבוע זמן לביעור חמץ, ואיסור חמץ הוא שוה לכל, מסתבר שלא באה לחלק לכל אחד זמן שונה, אלא לקבוע זמן אחד לכולם. ^[110]

תניא נמי הכי, ראיה לרבא, מדברי רבי ישמעאל בברייתא: נאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" - מערב יום טוב ציוה הכתוב להשביתו!

או אינו כך, אלא כוונת הכתוב שישבית החמץ ביום טוב עצמו?

תלמוד לומר "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים. מלמד הכתוב שצריך להשבית את החמץ בערב פסח לאחר השעה ששית, דברי רבי ישמעאל. ^[111]

רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד זאת מ"לא תשחט על חמץ דם זבחי". אלא מעצמו הוא מוכח. שהרי הוא אומר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ו"השבתה" היא שריפה. וכתיב ביום טוב "כל מלאכה לא יעשה בהם". ולכן, אי אפשר לומר שהכתוב מדבר ביום טוב עצמו, שישרוף בו את החמץ, והרי מצינו להבערה שהיא אב מלאכה, והיא אסורה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש. ^[112] ובהכרח צריך לפרש ש"ביום הראשון תשביתו" היינו ערב פסח.

רבי יוסי אומר: אינו צריך ללמוד זאת מהראיה של מלאכת הבערה, אלא מעצם מצות ההשבתה. שהרי הוא אומר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ועל כרחך ש"ביום הראשון" היינו מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב? תלמוד לומר "אך ביום הראשון". ודרשינן מ"אך" - חלק, שיש לחלק את היום, שמקצתו מותר בשהיית חמץ ומקצתו אסור.

ומדייקת הגמרא: ואי "ביום הראשון" היינו ביום טוב עצמו, מי שרי להשהות את החמץ במקצת ממנו!?

הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה, וזמן אכילת מצה הוא בתחילת ליל ט"ו, ואם כן, גם זמן איסור אכילת חמץ וזמן השבתת שאור הוא מאז, ואם כן, איך מתקיים "אך", שבחלק מיום הראשון מותר להשהות חמץ? ^[113]

אלא בהכרח ש"ביום הראשון" היינו מערב יום טוב, שמקצתו מותר בשהיית חמץ, ורק מחצות מצוה להשביתו. ^[114]

אמר רבא:

ואימא מצפרא בי"ד ופרקינן אך חלק כדקיימא לן אכין ורקין למעט ובא זה אך וחלק גם י"ד חציו מותר וחציו אסור:

רב נחמן בר יצחק אמר אך ביום הראשון הראשון של יום טוב ראשון משמע כלומר קודם יום טוב ודייק מהא דכתיב הראשון אדם תולד (איוב טו ב) כלומר הראשון של אדם הראשון נולדת ולפני גבעות חוללת ואקשי' עליה אלא מעתה ולקחתם לכם ביום הראשון הכי נמי וכו':

רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי וגו' לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח מן התורה וזמן שחיטת הפסח שהיא משעה ששית ולמעלה קאמר:
תניא כרבא ואליבא דר' ישמעאל ר"ע אומר הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה לפיכך כיון שטעון שרפה אי אפשר להשבתת שאור ביו"ט אלא מערב יו"ט:

ולענין ביאור מה שאמרו דכולי עלמא אסור פירושו שאלו לא היתה חובת השבתה וביעור עד הלילה לא היו גוזרין בו כל כך לשרפו בתחלת שש שהרי בין יום ללילה אין לטעות וכן מה ששאלו ואימא מצפרא והשיבו אך חלק פירושו שאך הוא מיעוט מקצתו אסור ומקצתו מותר וא"ת ליתן שעה אחת לאיסור והשאר להיתר פירשו בו שאך באלפא ביתא של (אח"ץ) [אח"ס] בט"ע הוא חץ כלומר חציו להיתר וחציו לאיסור ורבותי פירשו שהיום כלו נחלק לארבעה חלקים שש שעות לכל אחד ותחלת המנין חלוק בין האומות והוא שאנו מתחילין מתחלת הלילה וקצת האומות מתחלת היום וקצת האומות מנקודת חצי הלילה מפני שמחלקין את הלילה חציו ליום שעבר וחציו ליום הבא וחכמי האצטגנינות מנקודת חצי היום שהשמש נגלה לכל העולם ואחר שכתב ביום וכתב אך הרי הוא ממעט להיתר חלק ראשון שביום ונמצא ביעורו בחצי היום שהוא תחלת יום חמשה עשר למצריים שהיו מתנהגים בכל עניניהם אחר חכמת האצטגנינות:

גמרא רב נחמן בר יצחק אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' רבא אמר מהכא לא תשחט כו' ורש"י בפי' החומש הרכיב את שני המאמרים וז"ל בפרשה בא אך ביום הראשון וגו' מעי"ט וקרוי ראשון שהוא לפני הז' ומצינו מוקדם שנקרא ראשון שנאמר הראשון אדם וגו' או אינו אלא ראשון של ז' תלמוד לומר לא תשחט על וגו' כו' עכ"ל ע"ש וצ"ל לפי' דר"נ בר יצחק נמי אית ליה דרשה דרבא לא תשחט וגו' ואי לאו קרא דלא תשחט וגו' לא הוה מפקינן מלת הראשון ממשמעותיה דכל אינך הראשון דכתיבי במקרא קודש ובלולב אלא דבא רב נחמן בר יצחק לומר לפי הדרשה דלא תשחט הוה לשון הראשון משמעותי' כמו הראשון אדם וגו' אבל א"כ הוא קשה מאי פריך תלמודא מכל הני הראשון דלית בהו הוכחה לאפוקי אותן ממשמען כי הכא בהראשון תשביתו וי"ל שהוא מפרש דרבא אתי לשנויי הא דר"נ ב"י דכל הני הראשון ודאי ממש הן אלא גבי הראשון תשביתו דמפיק ליה ממשמעיה לפרשו מעיקרא כמו הראשון אדם וגו' היינו דמוכחי קראי מדכתיב לא תשחט וגו' וק"ל:

תוס' בד"ה למעוטי חולש"מ אתרווייהו קאי דלולב אינו ניטל במדינה אלא יום אחד עכ"ל וכדמשני סד"א וי"ו מוסיף על ענין ראשון נמי אתרוייהו קאו דבלולב נמי כתיב בסיפא דקרא ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' וק"ל:

בד"ה כדתני דבי ר"י אע"ג דכתיבי טובא כו' דמסתברא דמהכי דכתיבי במקרא קודש כו' עכ"ל ר"ל הני ג' דכתיבי בפ' מקרא קודש בפרשת אמור שמתחיל בה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש וגו' והיינו שביתת רגל דפסח ושביתת רגל דסוכות ונטילת לולב דכתיבי בהך פרשתא ואייתי להו בשמעתין ובהכי ניחא דלא פריך בשמעתין בשביתת רגל דפסח מקרא דלקמיה דכתיב בפ' בא דכתיב ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי וגו' ומייתי קרא דבתריה בפ' אמור ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם משום דההוא אתי למסקנא להך דרשה דג' ראשון דכתיבי בפ' מקרא קדש וההוא קרא דפרשת בא לא חשיב כיון דכתיב בהך מצוה דשביתת רגל דפסח ועוד יש לישב דניחא ליה לאתויי קרא דפ' אמור דליכא התם לשנויי וי"ו מוסיף על כו' מה שאין כן בהאי קרא דפ' בא בשביתת רגל דפסח דמייתי איכא וי"ו מוסיף כו' מיהו ק"ק בשביתת רגל דסוכות דמייתי ביום הראשון שבתון וגו' אמאי לא מייתי קרא דלקמי' בהך פרשתא גופיה ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת וגו' והתם נמי ליכא לשנויי וי"ו מוסיף כו' ודו"ק:

בפירש"י בד"ה אך חלק כו' דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בין השמשות כו' עכ"ל ק"ק לפירושו דאי לית ליה לר' יוסי דרשה דביום למעט לילה אכתי קשה ואימא ליל י"ד כדפריך לעיל ואי אית ליה דביום ממעט לילה א"כ אימעיט נמי בין השמשות דיום הראשון ולא אצטריך אך אלא דלא נימא מצפרא כדאמרינן לעיל ויש ליישב [א] ודו"ק:

זכו לשלשה כו' הענין מבואר. כי טעם השביתה בפסח שנאמר בו הראשון כי בו נגאלו ישראל מן המשעבדים אותם והקב"ה היה דן אותם בכל מיני מכות וטביעה בים ובזכות שבית' זו יגאלו גם לעתיד מעשו שנקרא הראשון המשעבד אותנו והקב"ה ידין אותו ויכרית זרעו וכדאמרי' בפ"ק דר"ה (יא) בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל והוא טעם השבתת שאור בפסח כי שאור שבעיסה הוא היצ"ה הוא כחו של ס"א שרו של עשו שיכרת בזמן הגאולה וטעם השביתה בחג הסוכות שנא' בו הראשון בהוציאנו ה' ממצרים פרס סוכת שלומו עלינו כמ"ש כי בסוכות הושבתי וגו' בזכות זה יזכו לגאולה בבנין בית המקדש להשרות שכינתו עלינו כטעם ויהי בשלם סוכו וגו' וטעם מצות לולב שנאמר בו הראשון ע"ש השמחה כמ"ש ולקחתם לכם וגו' ושמחתם וגו' יזכו לשמחה לעתיד בבא משיח שנקרא ראשון ודקדק לומר לשמו של משיח ששמו מנחם שהוא ינחמנו וישמחנו כמ"ש שמחנו כימות עניתנו וכן י"ר ב"ב א"ס:

ד"ה כדתניא וכו'. אע"ג דכתיבי טובא פי' ראשון בהנך וכו' כצ"ל:

ד"ה דברי ר' ישמעאל וכו' ובכמה דוכתי פריך מרבי ישמעאל אתנא דבי רבי ישמעאל ר"ל א"כ משמע דחד תנא הוא:

רש"י בד"ה זמן שחיטה כו' זמן איסורו שוה כו' כצ"ל:

בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה "רִאשׁוֹן" זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה "רִאשׁוֹן". נראה לי בס"ד שְׁלֹשָׁה 'רִאשׁוֹן' הם: חג הפסח דכתיב ביה 'וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן' (שמות יב, טז) שהוא בט"ו לחודש ואחד חג הסוכות דכתיב ביה 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן' (ויקרא כג, לט) שהוא ט"ו לחודש, ואחד מצות לולב ומיניו דכתיב ביה 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן' (ויקרא כג, מ) שהוא גם כן בט"ו לחודש וג' פעמים ט"ו שלש זמנים הנזכרים הם מספר 'אָדָם' [15×3=45] שנקראו בו ישראל דוקא שהוא מספר שם הוי"ה במלוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] ולכן זכו ישראל בשלשתם.
ובראשון של הפסח היתה הגאולה מפרעה לכן בשכר חג זה תהיה הַגְּאֻלָּה מֵאֱדוֹם שֶׁהוּא עֲמָלֵק שהוא עֵשָׂו הרמוז בתוך שם פַּרְעֹה כי פרעה במלוי כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א המלוי הוא מספר עֵשָׂו. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב 'לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ' (שמות י, א) רמז על אומת עֵשָׂו הרמוז בקרב פַּרְעֹה דכתיב בגאולה העתידה להיות מאומתו של עשו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז טו), לכן בזכות חג הפסח שהוא ביום הראשון נזכה לגאולה מעשו הוא אדום דכתיב ביה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן (בראשית כה, כה) כי עֵשָׂו רמוז בתוך פַּרְעֹה ועמלק ועשו חד הוא.
ובשכר חג הסוכות דכתיב ביה 'הָרִאשׁוֹן' (ויקרא כג, לט) נזכה לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דכתיב ביה 'רִאשׁוֹן' כי בסוכה יהיה יחוד שם הוי"ה ושם אדנ"י [26+65=91] הרמוזים באותיות סוכה כ"ו ה"ס [26+65=91], ובבנין בית המקדש בית שלישי יהיה יחוד הוי"ה אדנ"י בתכלית המעלה והשלימות בסוד שני מלכים בכתר אחד. וידוע כי בית שלישי נקרא 'רִאשׁוֹן' בבנין מעשה שמים שאינו מתערב עם מקדשים שקדמו שהם מעשה אדם.
ובשכר לולב ומיניו דכתיב בהם 'רִאשׁוֹן' (ויקרא כג, מ) נזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ דכתיב ביה 'רִאשׁוֹן' (ישעיהו מא, כז) והיינו כי בשמו של משיח נרמז שם קדוש משמות ע"ב של 'ויסע ויבא ויט' שהוא נקרא 'כלי' והוא שם הי"ח שבע"ב שמות הנזכרים והוא נרמז בשם 'מָשִׁיחַ' שהוא אותיות ש"ם י"ח, ובשם זה יהיה קבלת השפע של כל ישראל כי כשמו כן הוא שהוא נקרא 'כלי' ולקיבול השפע צריך כלי ולא יזכו ישראל לקבלת השפע בכלי הנזכר אלא אם כן יהיו כולם באחדות ושלום יען שהם שלשה מדרגות, כהנים לויים ישראלים דראשי תיבות שלהם הוא 'כְּלִי', ואם יהיו נפרדים זה מזה נמצא הם 'שברי כלי' ולא יזכו לקבלת השפע בשם הקדוש הנזכר הנקרא 'כלי' אבל אם יהיו באחדות אחת כולם אז הם 'כלי שלם' יזכו לקבלת השפע והברכה בשם הקדוש הנזכר.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמרו רבותינו ז"ל (משנה עוקצין ג, יב) לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, פירוש שם הקדוש הנזכר הנקרא 'כְּלִי' שהוא מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל שיהיה בו קבלת השפע והברכה אֶלָּא על ידי הַשָּׁלוֹם שיהיה ביניהם שאז הם יהיו כלי שלם.
והנה בודאי אחדות וחיבור של ישראל זה עם זה יהיה בשלימות בימי מלך המשיח שאז יהיו תמיד המה כלי שלם ולכן הם זוכים תמיד לקבלת השפע בשם הקדוש הנקרא כלי הרמוז בשמו של מָשִׁיחַ שהוא אותיות ש"ם י"ח. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בלולב ומיניו שהם באגודה רומזים להתחברות כל ישראל שהם ארבעה מינים באגודה אחת. ולכן בשכר מצות הלולב ומיניו הרומזת לחיבור ישראל נזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שמקבל שפע וברכה בשם הקדוש 'כְּלִי' שהוא רמוז בשמו של משיח.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמרו לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כי בשמו רמוז מעלה והשגה גדולה שתהיה לו לעתיד אשר גם אנחנו יגיע לנו הארה מזה והוא שיהיה מורח ודאין דכתיב (ישעיה יא ג) 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ'' ואם תשבר שי"ן של מָשִׁיחַ לשני שלישים ושליש יהיה ממנה אותיות 'קר' ועם אותיות 'מיח' שבשמו יהיה מזה צירוף 'קם ריח' שיהיה לו השגה וקימה בריח, וממילא גם אנחנו נשיג חכמה גדולה משם שאז יתקיים (ירמיה לא, לג) כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם הֳ' כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.
והא דקרי למשיח בשם 'רִאשׁוֹן' כי הוא יזכה ליחידה מן הכתר שהוא ראשון לי' ספירות וזו היחידה רמוזה בשמו של משיח, יחדה בחד יו"ד דהחיר"ק ישמש במקום יו"ד אם תמלאנה כזה 'יו"ד חי"ת דל"ת ה"א' [878] עולים מספר מָשִׁיחַ במילואם 'מ"ם שי"ן יו"ד חי"ת' [878] ולזה אמר שנזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כלומר להארה ושפע מן היחידה הרמוזה בשמו של משיח.
או יובן אומרם לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ על פי מה שאמרו המפרשים דְּ'מָשִׁיחַ' [358] עולה מספר 'הֳ' מֶלֶךְ הֳ' מָלַךְ הֳ' יִמְלֹךְ' [358] נמצא מלכותו יתברך בשלימות רמוזה בשמו של משיח ולכן אמר שנזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שתתגלה ותראה מלכותו עלינו בשלימות כאשר רמוזה בשמו של משיח.
ובזה יובן בס"ד, הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם (ישעיה מב, ט) פירוש הָרִאשֹׁנוֹת הם שלשה דכתיב בהו רִאשׁוֹן הִנֵּה בָאוּ ובשכרם חֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד הם שלשה הנזכרים בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה החדשות אַשְׁמִיע אֶתְכֶם מלשון וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד) רוצה לומר אקבץ אתכם.

תוס' ד"ה וכתיב כל מלאכה בסוף הדבור שרי מלהנות. צ"ל מלה':

תד"ה ואומר וכו' ומאן דשרי שרי מלד'. דבריהם צריכים ביאור דמצינו (ביצה דף יט) דרשב"א סבר דעולת נדבה אינה קריבה ושלמי נדבה קריבין ע"ש. א"כ ע"כ דנדבה לא נפקא מריבוי לד' דא"כ אף עולת נדבה בכלל כמו דמרבי' עולת ראיה. אע"כ דלא מרבי' מלד' רק קבוע לה זמן דומי' דוחגותם. והא דשלמי נדבה קריבי' ע"כ מסברא דמקרי צורך הדיוט כיון דהבעלים אוכלים ממנו. ולא ס"ל דכהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ איך כתבו בפשיטות דמאן דשרי שרי מלד'. אף דמצינו ג"כ (ביצה דף כ ע"ב) דאבא שאול סבר נו"נ קריבים ביו"ט והיינו אף עולת נדבה (מדלא השיבו ב"ש עולת נדבה יוכיח. וכ"כ המהר"ם שיף שם) ולדידי' שפיר י"ל דמרבי' מלד'. מ"מ הרי מוכח דרשב"א ס"ל מסברא דשלמי נדבה קריבים ביו"ט. ולאו מלתא דפסיקא הוא לומר משלחן גבוה זכו. ובתוס' משמע דכ"ע ס"ל הכי. ונראה דכוונת תוס' אינו דכ"ע סברי הכי אלא דבאו לתרץ דלא יקשה לפי תירוצם אמאי לא קאמר הש"ס ש"מ ד' דהא מוכח דרע"ק סבר נו"נ אין קריבי' ביו"ט. ולזה באו לומר ומאן דשרי שרי מלד' היינו דאיכא דמאן דמתיר מקרא לד' כנלענ"ד כוונתם אף דלשונם אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז.
אך באמת תמוה לי דהא בסוגיא דשבת (דף קיד ע"א) ורע"ק סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. הרי מוכח דסבר עכ"פ דעולת נדבה אין קריבי' ביו"ט וע"כ דלא דריש מלד', וא"כ ממילא מדברי רע"ק דשמעתין דסבר גם שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט כיון דע"כ סבר כהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ עדיין הוי מצי הש"ס לומר ש"מ ד'. דש"מ דשלמי נדבה אין קריבים לאפוקי מסברת רשב"א הנ"ל. וצריכים לדחוק כיון דעכ"פ מהך דהכא לא מוכח. דהא י"ל דדריש לד' ומוכח רק מהצטרפות דברי רע"ק דשבת לכך לא קאמר ש"מ ד'. ובדברינו מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אמאי לא קאמרי תוס' בקיצור דמאן דשרי משום דס"ל דאמרי' מתוך והוי צורך קצת דלא יהא שלחנך. אבל רע"ק דלא סבר מתוך מש"ה נו"נ אין קריבים ביו"ט. ולפמ"ש א"צ לזה דכל עיקר כוונתם ליישב אמאי דלא קאמר הש"ס עוד ש"מ דרע"ק ש"מ ד'. וא"כ אינו מספיק בסברת מתוך. דהרי להרשב"א דסבר עולת נדבה ע"כ דלא שרי מטעם מתוך ואעפ"כ שלמי נדבה קריבים ביו"ט. וע"כ דמקרי לצורך הדיוט. וא"כ לרע"ק דלא סבר מתוך וגם לא סבר דהוי צורך הדיוט מוכח דסבר שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט. והו"ל להש"ס לומר ש"מ דסבר ש"נ אין קריבים ביו"ט. ולזה באו לומר דשרי מלד'. וא"כ ליכא ש"מ. דדלמא גם רע"ק סבר דנו"נ קריבים ביו"ט מקרא דלד'. והוא נכון בעזה"י לענ"ד.
והנה על תירוצם א' קשה לי במה שתירצו דקרא מיירי אף במי שא"צ לגחלתו. הא מ"מ מדאורייתא שרי משום הואיל דמקלעי אורחים. ויצטרכו לבשל או לאפות בגחלים. ואם נימא דרע"ק סבר דלא אמרי' הואיל א"כ נימא ש"מ ד'. דש"מ דסבר דל"א הואיל. ודוק:
בחדושי הרשב"א הקשה ג"כ קושית תוס' ד"ה אא"כ ראויין דמה מהני ראויין לב"ש הא לית ליה מתוך וסיים הרשב"א וכ"ש דלית להו הואיל. ובודאי גם כוונת תוס' כך דבלא"ה אין כאן מקום לקושייתם.
לפ"ז תמוה לי דהא רע"ק בפ"ק דפסחים ס"ל דל"א מתוך. א"כ לא סבר ג"כ הואיל. ובלא"ה מוכח כן לתירוצם א' בתוס' פ"ק דפסחים. שכתבו דקרא מיירי בכל ענין אף בא"צ לבשל אצל הגחלת. ועדיין הא מותר ע"י הואיל דמקלעי אורחים דירצו לבשל בגחלת. אע"כ דלית ליה לרע"ק הואיל. א"כ קשה לי דבפסחים (דף מז) בסוגיא דהואיל הוכיח ממתני' דביצה דמסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי. והרי במתני' דהתם קתני ג"כ רע"ק אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה והרי לרע"ק לית ליה הואיל. ודוחק לומר כיון דבדרע"ק לא נזכר לישנא דיש שהות. י"ל דמיירי באמת באוכל דוקא. דנראה דרע"ק על דברי ת"ק קאי ומוסיף להקל. וצל"ע:

איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. יל"ד לפמ"ש הר"ן במתני' דטעם ההשבתה היא משום שהוא בכרת ולא בדילי לכן החמירה תורה שיעבור בב"י ע"ש ומ"ש לעיל א"כ אכתי נימא דנהי דלאו דאכילת חמץ איתקש לאכילת מצה שיהי' בלאו האוכלו מ"מ כרת שלו איתקש להשבתת שאור מה התם ימים ולא לילות אף ה"נ ימים ולא לילות ואין לומר דמסתברא שיהי' כרת ולאו שוין ז"א אדרבא הסברא נותנת שלא יהיה בכרת כ"א ביום כיון דהשבתה וכרת תלי' זב"ז כמ"ש הר"ן ובהשבתה כתי' להדי' ימים ולא לילות מנ"ל למפיק קרא ממשמעותי' וי"ל דהא כתי' ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמעותא משמע עם הלילות כמ"ש לקמן בשם הרא"ם ז"ל וא"כ נהי דלילה הראשונה לא נפקא מהך קרא דמיום הראשון כתי' משמע משם ואילך מ"מ א"א להקישו להשבתת שאור שיהיה ז' ימים בלא לילות דע"כ כל הששה ימים עם לילותיהם קאמר א"כ ממילא אמרי' כיון דגלה לן קרא בלאווי דחמץ שיהי' מתחיל מזמן אכילת מצה ה"ה לכרת דחמץ שמתחיל אז והה"נ דהו"מ למילף בפשיטות כוון דאיתקש השבתה לאכילה וכרת דאכילה הוא ע"כ גם בלילה לכה"פ מיום הראשון עד יום השביעי וע"כ ימים דהשבתה לא למעוטי לילות אתי' אלא ז' ימים שלמים עם לילותיהן קאמר ולילה הראשונה בכלל ותו לא מידי. והנה במכילתא איתא בקרא דבערב תאכלו מצות עד יום עשרים ואחד לחדש בערב דסד"א שבעת ימים תאכל מצות ולא לילות קמ"ל עד יום כ"א לחדש היינו עם לילותיהן ומסיק בהרא"ם פ' בא דהכוונה אאיסורא דחמץ שיהי' שוה ביום ולילה דאלו מקרא דמיום הראשון עד יום השביעי לא הוה ידעי' לילה הראשונה קמ"ל הכא ולפי הנ"ל לא איצטריך דמהשבתת שאור נפקא דז' ימים עם ז' לילותיהן קאמר עכנ"ל כמ"ש החזקוני דאמצות אכילת מצה קאי שיהיה ביום ובלילה עד כ"א לחדש בערב דנהי דקי"ל דששה ימים רשות חוץ מלילה ראשונה מ"מ נהי שאינו נענש אם לא אכלו מ"מ יש לו שכר אם אכל מצה ביום ולילה ע"ש בחזקוני ולולי זה לא ידעתי לפרש הנך קראי:

ראשון דמעיקרא משמע. מדלא קאמר נמי מצינו מעיקרא שנק' ראשון מזה הוכיח רש"י דבלא רומי' כלל משמעותא דקרא כך הוא משא"כ תנא דבר"י דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון מ"מ ט"ו נמי נקרא ואכתי מנ"ל דראשון דהכא י"ד אע"ג ע"י רומי' דקרא מוקמי' לי' אי"ד והא דלא מפיק מרומי' דקרא לחוד משום דלי"ל הך הקישא דשאור לאכילת חמץ וא"כ הומ"ל דביום הראשון אתא לרבות לילה ופי' בכניסת יום כלעיל אלא כיון שזהו דוחק מביום נרבה לילה לכן כשמצינו בשום מקום שי"ד נקרא ראשון אמרי' שזהו י"ד ולא נדחוק בכנ"ל וק"ל ופשוט:

חש"מ מראשון וח' נפקא. וכן גבי לולב מדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושמחתם לפני ה' אלקיכם ז' ימים משמע דווקא לכם במדינה יום א' ותו לא ולפני ה' אלקיכם במקדש ז' ימים ומשני ויו מוסיף וה"ה בלולב כמ"ש במהרש"א אלא שקיצר במקום שהי' לו להאריך וק"ל:

בשכר ג' ראשון כו'. הק' בתו' איפוך אנא ולפמ"ש מהרש"א דרש"י בחומש ס"ל דרבא אתא לפרש דברי רנב"י ע"ש י"ל דהוק' לו ק' תו' הלז לכן מייתי מלא תשחט מאי תאמר כל חד כי שחיט מ"מ מוכח דראשון מעיקרא משמע דאלת"ה אלא בט"ו וקרו לי' ראשון שבזכות זה יזכו לראשון א"כ העושים פסח המבערים חמצם קודם יום ט"ו ע"כ כדי שלא ישחטו על החמץ לא יזכו לזכות הראשון דדוקא המשביתים חמץ ביום שנקרא ראשון זכו לראשון לא זולת וזה א"א שעושי הפסח יפסידו אע"כ ראשון מעיקרא משמע וכן הוא דעת הרמב"ם פ"א מה' חמץ דמייתי מלא תשחט וגם מראשון כפרש"י בחומש:

זכו לג' ראשון. עי' מהרש"א ח"א ולולי דבריו הייתי אומר בזכות מקרא קודש שהוא לקדש י"ט בכסות נקי' יזכו לבנין בהמ"ק שכן השוו חז"ל המבזה מועדות עם המחלל את הקדשים וגם הוא כתי' בפסח דקי"ל שעתידי' לגאול בו וחנוכת בהמ"ק העתיד בו יהי' כמשמע ביחזקאל וזהו הרמז ביום הראשון מקרא קודש ביום הזה יזכו להראשון שהוא קריאת הקדש מרום מראשון מקדשנו. ובסוכות הוא מפלת האומות כידוע אשר לא יבואו לחוג את חג הסוכות ועי' בזוהר על פסוק עשו הלך לדרכו ויעקב נסע סוכתה ע"כ אמר בו ביום הראשון שבתון פי' בזכות היום יושבת הראשון הידוע שהוא הראשון אדמוני שבת נונש שבתה מדהבה ולקיחת פרי עץ הדר כינוי לצדיק גמור כידוע שהוא שמו של משיח אשר יקראו לו ה' צדקנו ואולי בשידוע כי כשנהי' באגודה א' מגיני' אלו על אלו וכל נפש ישראל א' היא וכלם נקראי' בשמו של משיח וזהו הנה הנם שהוא הם והם הוא וזהו ע"י האגודה מד' מינים שמרמזים על צדיקים רשעים בינונים ומשיח על גביהם:

רבא אמר מהכא כו'. הק' בתו' הא תמיד נשחט תחלה בחצות עי' לקמן ס"ג א' מבואר דר"י ס"ל דגם תמיד של ע"פ אינו נשחט על החמץ וא"כ לק"מ ומיושב נמי ק' תו' שהק' בד"ה זמן שחיטה כו' אע"ג דאמת הוא כו' והא"ש דמ"מ בשעת הקרבת התמיד אינו ראוי' שיהי' חמץ לשום א' מישראל שיש לו חלק בתמיד ואע"ג דת"ק פליג התם אר"י מ"מ איכא למימר דרבא קאי הכא אר"י דמק' הש"ס מני' בתחלת הסוגי' תנן התם כו' ואפשר ר"מ נמי בהא כר"י ס"ל והארכתי עוד בזה אלה ששמעתי שכבר כתוב מזה בספר גבול אשר ע"כ הקצרתי:

זמן שחיטה קאמר. כ' תוס' סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבשתה עכ"ל ויש לעי' לר"ש דאי"ל לקמן כ"ח ע"ב דחמץ משש שעות ולמעלה מותר עד הלילה דכתי' לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ולא קודם א"כ איפוך אנא מדחזינן דלא נאסור אכילת חמץ עד הלילה מסתמא מצות השבתה בלילה היא ואפי' למאי דס"ל לרוב הפוסקים חוץ מהרז"ה ז"ל דלר"ש איכא מיהת איסור עשה באכילת חמץ מש"ש ולמעלה היינו עשה דהשבתה לבתר דקי"ל דהשבתה בי"ד אבל היא גופא קשי' מנ"ל דבי"ד קאמר דלמא בכניסת ליל ט"ו ואי משום דחזינן איסור שחיטה על החמץ לעושי פסח אדרבא נימא איפכא מדאקשה רחמנא לאכילת מצה ש"מ דמי שאינו עושה פסח מותר באכילת חמץ וה"ה שאינו מצווה על ההשבתה ועכצ"ל דרבא ס"ל כר"י שם דפליג אר"ש וס"ל דחמץ משש ולמעלה אסור בלא תאכל עליו חמץ והא דלא יליף השבתה מחצות מדגלי רחמנא איסור אכילה מחצות י"ל דקרא דל"ת עליו חמץ גופי' אינו מבואר אהי קאי דנהי דלא יליף ר"י הקישא ממצה כר"ש מ"מ אינו מבואר אי עליו אשחיטת פסח קאי או עליו אאכילת פסח קאי לכן ילפי' השבתה מלא תשחט ואח"כ נדע נמי זמן איסור אכילה וכ"כ פ"י תחלת הסוגי' דר"י גופי' יליף אכילת חמץ משש מהשבתה. ובזה א"ש מ"ש ה"ה פ"א מה' חו"מ ה"ח דהרמב"ם פסק כר"י לאסור חמץ בלאו משש ולמעלה וכ' ה"ה דנפ"ל מרבא דשמעתין ותמה עליו הלח"מ מה ענין זה לכאן דהכא בשבתה איירי והרמב"ם מיירי מלאו דאכילה ולפי הנ"ל א"ש ודוק היטב:

תנ"ה אך ביום הראשון וכו'. יל"ד דהל"ל כתנאי דהא כאביי נמי תני' דר' יוסי כוותי' ס"ל וי"ל לפמ"ש מהרש"א ע"פ רש"י בחומש דרבא מפרש לדרנב"י דתרוי' צריכי א"כ י"ל דלאו דוקא דלרנב"י צריכים לא תשחט אלא הה"נ לר' ישמעאל דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון ואולי לי"ל רמז דאך חץ באח"ס בט"ע אלא אך ממעט מקצת היום ולא ידענא כמה ואתא לא תשחט וגלי לן מחצות ואילך ומ"מ בין למר ובין למר היינו תנא דר"י ורנב"י לתרוי' צריכי נמי לא תשחט ואתרוי' קאי רבא וע"ז אמר תנ"ה דלא סגי בשינוי' דראשון לחוד שהרי ר' ישמעאל עצמו דמפיק לי' לעיל מראשון שנקרא י"ד איהו מפיק לי' הכא מלא תשחט אע"כ דתרוי' צריכי ומיושב נמי ק' תו' והא"ש מאי דמייתי הרי"ף מרומיא דקרא כאביי וכר' יוסי דבריתא ושביק לדרבא דהלכתא כוותי' ותני' נמי כוותי' והא"ש דכללא הוא דהלכה כר' יוסי שנימוקו עמו ע"כ יש לנו לומר דרבא לא פליג עליו אלא דמפרש דברי תנא דר"י דלעיל ואהא מייתי נמי התנ"ה אבל לא דהלכתא הכי הוא. אמנם בתוס' לעיל ד"ה ואימא כו' משמע דגרסי' ריה"ג וכן נראה שהוא בעל מחלוקתו של ר"ע ואכתוב עוד מזה לקמן אי"ה ומש"ה נראה דפסק הרמב"ם ורש"י בחומש כרבא דס"ל דאין זה סתם ר"י דנימוקו עמו אך בכל הספרים שלפנינו הגי' סתם ר' יוסי. אמנם לולי דברי הנ"ל הי' נ"ל לתת טעם אחר דצריכי תרוי' קראי דאקרא ראשון מעיקרא משמע קשה ק' התו' דלמא ההיא איבעי' להך דרשא דזכו לחד מג' ראשון ע"י השבתת שאור ואדרשא דלא תשחט קשה ק' תוס' דזמן שחיטת פסח אחר התמיד ועוד דהא האמת הוא כל חד כי שחיט אך מתרוי' בהדדי מוכח שפיר בשנניח דאי בזכות ראשון זכו לראשון ע"כ יעשה המצוה ההיא ביום שנקרא ראשון כדי שיזכו ע"י לראשון וא"כ אי נניח שע"י השבתת שאור יזכו לראשון ולעולם ט"ו קרי ליל ראשון א"כ ע"כ יעשוהו ביומו המסוגל לכך ואם יקדמוהו ליום י"ד לא יזכו לכך כמי שנוטל לולב בערב סוכות וא"כ יש לתמוה איך צותה תורה לא תשחט על חמץ וגו' וע"כ כל חד כי שחט ישבית חמצו ולא נשאר מצות אך ביום הראשון אלא למי שאינו עושה פסח ואיך יצוייר שעושי הפסח לא יזכו לראשון ומיגרע גרעי ממי שאינו עושהו אע"כ דהך ראשון לא אתא לזכות ראשון אלא מעיקרא משמע כנלע"ד נכון. אלא דלפ"ז לא שייך זה אלא לרנב"י ולא לתנא דבר"י דלדידי' ליכא למטעי כלל דלמא חד מהנך מעיקרא קאמר דהא איהו לא אמר אלא מצינו י"ד שנקרא ראשון וזה לא שייך אלא בע"פ שהוא ראשון שבו מתחילין מצות היום בעשיית פסח והוא ראשון למנין אבל ע"ס אין שום סברא שיקרא ראשון דאין לו שיווי עם שאר הימים כלל וא"כ לא שייך למ"ש לעיל דרבא קאי אתנא דבר"י אלא דמ"מ קשה עליו מיום הראשון מקרא קדש דכתי' גבי פסח דלמא י"ד קאמר והא"ש מה שהק' מהרש"א דלא מייתי מסוכות והא"ש דק' זו לא שייך לתנא דבר"י:

רע"א אינו צריך. הק' בפי' לשי' רשיז"ל דלאחר זמן אי' לכ"ע השבתתו בכ"ד וא"כ אי ביום הראשון בי"ט קאמר הוה אחר זמן איסורו והשבתתו בכ"ד והנה לדידי' קשי' לי עוד למאי דמפרש רש"י בשמעתין דיש לפרש אך ביום הראשון בכניסת יום הראשון שהוא סמוך לכניסת הלילה א"כ מאי מוכיח ר"ע דלמא בכניסת יום קאמר דאז מותר להבעיר עדיין וי"ל דמ"מ לא צריך אך ביום הראשון דאי לא הוה כתי' אלא תשביתו שאור מבתיכם נדע דבכניסת יום קאמר מאי תאמר ה"א שבעת ימים ולא לילות כדלעיל ז"א דא"כ יהי' זמן השבתה קודם עמוד השחר של יום ט"ו והוא י"ט וא"א לבערו בשריפה והשבתה דקודם זמן איסורו שריפה היא ולפי אותה הה"א הי' קודם עמוה"ש קודם זמן אי' וא"א לשרפו מפני שהוא יו"ט וע"כ נדע דז' ימים שלמים עם לילותיהן קאמר וקודם זמן איסורו דבשריפה הוא סמוך לכניסת י"ט וא"כ אך ביום הראשון למ"ל אע"כ למעוטי כניסת יום אלא בעצומו של יום וכמ"ש מהרש"א לקמן בר' יוסי הגלילי ומיושב הכל ודוק ועי' עוד מ"ש בזה בסמוך כי מישך שייכי אהדדי:

שהיא אב מלאכה. דקדק לומר עי' בתוס' לפרב"א אמנם לולי דבריו הייתי אומר ביישוב ק' פ"י דלמא רחמנא ציוה כן להשביתו בי"ט ומי יאמר לו מה יעשה ולפע"ד עי' לקמן קי"ז ע"ב תוד"ה למען כו' שכ' שלכן אומרים זכר ליציאת מצרים בקדוש כי ל"ט אבות הם נגד אותן מלאכות שנשתעבדו בפרך במצרים כי פרך בא"ת ב"ש גימט' ל"ט ע"ש בתו' וא"כ לפ"ז לא יתכן לומר שבשעת השבתת חמץ יעשה בו מלאכה בי"ט הפך ממה שרומז עליו וא"ש ולכן דקדק לומר מל"ט מלאכות שהם נגד עבודת מצרים המרומז בפר"ך משא"כ אי לא הי' אב מלאכה אלא ללאו יוצאת הי' ק' קו' פ"י הנ"ל וק"ל:

אב מלאכה. כ' תוס' כיון שבתחלת ביעורו אסור להנות ממנו אסור להבעיר כמו נו"נ שאין קריבי' בי"ט כו' וצ"ע לפ"ז מנ"ל לרבא דלי"ל לר"ע מתוך הא אפי' למאן דאי' ליה מתוך אסור להקריב נו"נ בי"ט והה"נ הכא ועכצ"ל דמ"ש תו' כיון שבתחלת ביעורו כו' היינו למאי דמסיק דלי"ל לר"ע מתוך ואסור להבעיר אלא לצורך וע"ז כתבו דלמא מקרי הבערה לצורך אא"כ יש בו צורך בתחלת הבערה אמנם למאי דקי"ל מתוך שהותרה וכו' בודאי דשרי' הבערה כה"ג דתחלת בעורו נמי מקרי צורך היום קצת כיון שיהי' בו צורך בסוף ולא דמי לנו"נ דלא אמרינן בהו מתוך מטעמי' שכ' תוס' לקמן מ"ו א' ד"ה לא כו' ע"ש ובשבת פ' במה מדליקין ובביצה גבי בהמה שמתה ע"ש ובזה נסתלק' קו' המג"א סי' תק"ז אמאי דפסקי' שם עצים שנשרו מן הדקל בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיק' משום דמקלי קלי איסורא ומסיק שם שאסור ליהנות מהן עד אחר שנשרפו והק' ע"ז מתוס' דשמעתין דכיון שאסור ליהנות מהם בתחלת בעורם איך מסיק' בי"ט ולפי הנ"ל א"ש דלמאי דס"ל דאמרינן מתוך בהבערה שפיר מסיק' אעפ"י שאינו נהנה מהם בשעת תחלת ההסק והוא ברור כשמש בצהרי' לפע"ד ודוק ועמ"ש בזה בחי' למס' ביצה ד' ע"ב:

ר' יוסי אומר אינו צריך. עי' במהרש"א וכוונת ק' היא כך דבלא אך נדע די"ד קאמר קרא דכיון דאי"ל הקישא א"כ כבר ידעי' דשבעת ימים עם לילותיהן קאמר א"כ ע"כ ביום הראשון בעצומו של יום קאמר דלכניסת היום לא צריך קרא דמשבעת ימים נפקא דעם לילותיהן קאמר ואין לומר דה"א דיבער אחר כניסת הלילה זה א"א דא"כ כבר השהה וכבר עבר וכמ"ש רש"י לעיל ברומי' דאביי ובאמת המעי' יראה דרש"י סתר א"ע בזה ממה שכ' לעיל ברומי' דאביי ולפע"ד ליישב על נכון בעזה"י דהנה כבר כתבתי לעיל דהא דפשיטא לרש"י דצריך לבער קודם זמן אי' דאל"כ הרי השהה והרי עבר הוא עפ"י שיטתו וכמ"ש מהרש"א בתוד"ה וכתי' אך כו' ולפע"ד יצא לרשיז"ל שיטה זו עפ"י מ"ש שם לעיל מזה הסוגי' גבי המשכיר בית בי"ד דבטול בלב מתשביתו נפקא לן מדלא כתי' תבערו ולא כהתוס' שם ד"ה מדאורי' כו' וא"כ כיון דהבערה ובטול מחד תיבה נפ"ל היינו תשביתו מרמז על שתיהן א"כ כי היכי דתשביתו שהוא ע"כ קודם זמן אי' דאח"כ אינו ברשותו לבטלו ה"נ השבתה שהיא הבערה היא ג"כ קודם זמן אי' עמש"ל על דבור תוס' הנ"ל דלק"מ ק' ארש"י ותבין דברי אלו ביותר ומזה הטעם כתבתי לעיל ריש הסוגי' דלרש"י יתפרש אך ביום הראשון אחציו ראשון של יום אז ישבתנו או בבטול או בהבערה. אמנם כ"ז למאי דקי"ל חמץ אסור בהנאה א"כ ע"כ אין מבטלי' אחר זמן אי' שאינו ברשותו של אדם וה"ה להבערה ששתי השבתות בחדא מתתא מחתינהו קרא משא"כ הכא דלריה"ג קיימי' כמ"ש תוס' לעיל ד"ה ואימא כו' וכבר כתבתי שכן הוא נכון עפ"י סדר תנאים שהוא מחלוקתו של ר"ע א"כ הא הוא ס"ל לקמן כ"ח ב' תמה על עצמך איך חמץ אסב"ה כל ז' א"כ לדידי' שפיר הי' אפשר לומר דגם הביטול יהי' אחר זמן אי' כיון שישנו ברשותו וה"ה להבערה שיהי' אח"ז איסורו ונהי דמהקישא הוה ידעי' דימים אפי' לילות מ"מ ה"א דיבערנו אחר כניסת הלילה וזמן ביעורו אחר זמן אי' כשי' התוס' דלריה"ג לית לן הוכחה היפך זה ולכן הוה אצטריך ביום שבכניסת היום קודם זמן אי' יבערנו ולא הוה ידעי' שום איסור בי"ד לכן אצטריך אך חלק ודוק. ועי' בסמוך אי"ה:

ע"ב בגמרא דהא איתקש השבתת שאור כו' דכתיב שבעת ימים כו'. ויש לדקדק דמהאי קרא קמא גופא הו"מ למידרש הקישא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ויש ליישב דלא מצי לאתויי הקישא מהאי קרא דא"כ אדרבא מהאי הקישא גופא הוי משמע דהראשון לאו י"ד הוא אלא בערב ט"ו דומיא דאכילת חמץ ואכילת מצה כדפרישית בסמוך. אלא ע"כ דבהאי קרא דהראשון לפי האמת נמי לא שייך למידרש הקישא דהא כתיב בהדיא כי כל אוכל חמץ ונכרתה והאי ודאי לאו בי"ד איירי דהכתיב קרא אחרינא כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה ולפ"ז כיון דתשביתו היינו בי"ד וכל אוכל היינו בט"ו תו לא שייך האי הקישא כלל משא"כ מהאי הקישא דשבעת ימים מייתי שפיר ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה דהא איתקש כו' ור"ש פליג עליה ומהכא לא מצי למילף כו' עכ"ל כוונתם דודאי אפילו לר"ש דלפני זמנו אינו עובר לענין אכילה אפ"ה פשיטא להו דמודה נמי ר"ש דלאחר שש שורפין דלא אשכחן מאן דפליג בהא וא"כ אית ליה נמי הנך דרשא דהכא וקשיא להו דא"כ לילף אכילה מהשבתה ולכאורה היה נראה מלשונם דמשמע להו דלר"ש שרי באכילה עד הערב מדאוריי' והיינו כשיטת בעל המאור ז"ל דבאכילתו מקיים עשה דהשבתה אלא שאין צורך לפרש כן דבהדיא כתבו בפ' כל שעה דף כ"ח דלר"ש נמי אסור באכילה מדאוריי' אלא שאינו עובר בלאו אלא בעשה דתשביתו וקשיא להו הכא דאפילו בלאו יעבור מהאי הקישא וליכא למימר דילפינן בהקישא אכילה די"ד מהשבתה די"ד דהוי נמי עשה גרידא אלא שכבר כתבתי דבהאי קרא דתשביתו ביום הראשון לא שייך היקישא כיון דהאי בי"ד והאי בט"ו כן נ"ל ודוק:

בא"ד וקשה לרשב"א אמאי לא יליף כרת כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה היה נ"ל ליישב כיון דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה משמע דוקא על האכילה חייב כרת ולא על השבתה כדדרשינן כה"ג לענין תערובת חמץ וחמץ נוקשה. ולכאורה היה נ"ל להביא ראיה מדאיצטריך קרא נפש לרבות השותה בפ' העור והרוטב א"כ משמע דאכילה דוקא. אלא דיש לדחות דאי לאו קרא דנפש הו"א איפכא דאפי' בבל יראה אינו עובר על החמץ שהמחה ונעשה משקה כיון דאוכל כתיב משו"ה איצטריך נפש. אלא דאפילו בלא ראיה נמי מצינן למימר כדפרישית. ועוד נ"ל דלא שייך כרת לענין השבתה כיון דלא אשכחן כרת בשב ואל תעשה חוץ מפסח ומילה כיון דאיכא סברא תו לא שייך היקישא להא מילתא אלא למילי אחריתא כדפרישית בכמה דוכתי. ואע"ג דאשכחן השבתה נמי בקום עשה כגון שקונה חמץ בי"ט אפ"ה עיקר קרא לאו בהכי איירי דכתיב לא ימצא בבתיכם ודרשינן לקמן מדכתיב לא ימצא היינו במצוי בידך מדלא כתיב לא תמצא ואם כן משמע שכבר מצוי אצלו וא"כ אין בו מעשה כן נ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ראשון דמעיקרא משמע בלאו רומיא דקרא כו' עכ"ל. כוונתו בזה דודאי לרבי יוחנן כו' איצטריך נמי ילפותא דאך חלק דלא נימא מצפרא ואיצטריך נמי ילפותא דביום כתיב אלא דלא איצטריך למילף מרומיא דקראי והא דלא פרש"י כן לעיל מיניה בילפותא דתנא דבי ר"י משום דהתם איכא למימר דתדבר"י אית ליה נמי רומיא דקראי דאל"כ נהי דאשכחן די"ד נקרא ראשון מ"מ ניחא טפי לאוקמי בט"ו דנקרא טפי ראשון אע"כ דארומיא דקרא סמיך מיהו לא סגי ליה בכל הנך ילפותא דלעיל דאכתי אי לאו די"ד נקרא ראשון לא הוי מפקינן קרא מפשטא וע"כ הוי מתוקמא לליל ט"ו משום דהקישא לא משמע ליה להכי כדפרישית לעיל דאיכא למימר אדרבה היקישא לאידך גיסא משא"כ הכא בדרב נחמן ב"י דאמר ראשון דמעיקרא משמע ולא ניחא ליה בהאי דתנא דבי ר"י דקאמר דאשכחן י"ד דנקרא ראשון להא מילתא דפסח גופא אלא ע"כ דתדבר"י לית ליה דרשא דרומיא דקראי וא"כ לא סגי ליה נמי בתדבר"י לחוד דהא ט"ו נמי נקרא ראשון משו"ה מייתי ראשון דמעיקרא דלא שייך לאוקמי כלל בט"ו דא"כ הראשון למה לי כדמסיק בסמוך וממילא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה ואי ס"ד דתדבר"י נמי ארומיא דקרא סמיך לא הוה מקשה מידי כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה דברי ר"י תימא לר"י דתדבר"י נפקא ליה מקראי אחרינא כו' עסה"ד. ולענ"ד נראה דלרבי ישמעאל איצטריכו תרווייהו דמהאי די"ד נקרא ראשון לחוד לא מצי למילף דט"ו נמי נקרא ראשון אם נאמר דלית ליה רומיא דקראי דלעיל כמו שפירשו בדרב נחמן ב"י. ועוד אפילו אי אית ליה אכתי אימא מצפרא או מאורתא משו"ה מייתי נמי קרא דלא תשחט ומלא תשחט לחוד נמי לא פסיקא ליה דאפשר דלא איירי אלא במי ששוחט הפסח כפשטא דקרא אבל מי שאין שוחט הפסח א"צ לבער אלא בט"ו כפשטא דקרא דביום הראשון תשביתו לכך הוצרך לומר ג"כ די"ד נקרא ראשון ואם כן מסתמא קרא דלא תשחט נמי בכל ענין קאמר וזמן שחיטה קאמר. ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשו התוס' בד"ה לא תשחט דזמן שחיטה הוא אחר שבע ומחצה לאחר התמיד ולמאי דפרישית אתי שפיר דקרא דלא תשחט אינו אלא גילוי מילתא דאך ביום הראשון היינו בי"ד ואם כן התם דכתיב בפסח מצרים ע"כ היה זמן שחיטת הפסח מיד לאחר שש שלא היו מקריבין תמיד והיינו דכתיב בפסח מצרים בין הערביים לחוד ולא בערב וא"כ כיון שפירש אח"כ בפסח דורות לא תשחט והיינו זמן שחיטה מסתמא איירי בעיקר זמנו של פסח מצרים כן נ"ל:

בד"ה ואומר כל מלאכה כו' והא דתנן בפ' כל שעה ולא יסיק היינו מדרבנן. עיין מה שאכתוב בזה לקמן דיש מי שסובר דהיינו מדאורייתא ושם יבואר בעז"ה:

תנא דברי רבי ישמעאל בשכר ג' ראשון זכו לג' ראשון להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח וכו'. אפשר לומר במ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל דבחסד עליון בכל שנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא בכל לילה חלק א' משלשים חלקים שנטמעו נפשות ישראל בקליפות וכל לילה חלק א' עד שבערב פסח כבר יצאו נפשות ישראל אשר היו טמעים בקליפה והם בני חורין ע"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך רבה תפארת ולידע קצת מחסדיו יתברך עם ישראל. ובזה יובנו כמה דברים מ"ש רז"ל בכל דור חייב להראות עצמו ודור כאלו הוא ודור יצא ממצרים מלבד הפשוט עוד זאת יתירה כי ממש יש לכל א' מישראל יצ"מ מהקליפות שהיתה נפשו מוטמעת בקליפות וזהו תכלית יצ"מ לצאת מהסט"א. ובזה יובן מ"ש בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל כי הוא זמן דבכל שנה נפשות ישראל יוצאות מהקליפות ואז זמן גאולה בהיות שיצאנו מהסט"א ובאנו לקדושה. גם זהו הטעם שאמרו ברעיא מהימנא דביום ערב פסח תהיה מחיית עמלק והטעם דבו בפרק נשמות ישראל ניצולו מהקליפות והוא זמן מחיית עמלק. וזהו טעם מאמרינו דבזכות ג' ראשון נזכה לג' ראשון זה יצא ראשונה חג הפסח שבו יצאו נפשות ישראל בני חורין מהקליפה ואז נזכה שיכרת זרעו של עשו וימחה עמלק. ואחר זה יבנה בית המקדש דג' מצות במעמד שלשתן כסדרן והלכתן יסבו בלכתן מחיית עמלק ובנין הבית בזכות חג הסוכות שנתכפרו ישראל ויתיחדו הדודים במצות סוכה ולולב ונזכה למשיח ואמרו לשמו של משיח ר"ל נשמתו כמ"ש הרב מהר"ם די לונזאנו ז"ל במאמרם שקדם שמו של משיח. והכא ר"ל שתבא לו למשיח בחינת יחידה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד בב"א. ויש לרמוז ראשון אשר רמז לאימא ו"ן קב"ה ושכינתיה ודוק היטב:

בשכר ג' ראשון, עיין ב"ר פ' ס"ג ומ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת אמור בס"ד: