פסחים ד ע"א

דף ד - א

רב, בר אחוה דרבי חייא, בן אחיו של רבי חייא היה, וגם בר אחתיה, בן אחותו. שאייבו [אביו של רב] היה אחיו של רבי חייא מן האב, ו"אימא" [אמו של רב], היתה אחותו של רבי חייא מן האם. ^[67]

כי סליק, כאשר עלה רב מבבל להתם, לארץ ישראל, והגיע אל רבי חייא, אמר ליה, שאלו רבי חייא: האם אייבו אביך עדיין קיים [חי]?

אמר ליה רב: וכי אימא קיימת!? כלומר, עד שאתה שואלני על אבי, יש לך לשאול על אמי, שאף היא אחותך. ורמז לו בכך שאביו מת. ולא רצה לומר לו כן בפירוש, משום "מוציא דבה הוא כסיל".

ושוב אמר ליה רבי חייא: ואימא אחותי, האם היא עדיין קיימת? אמר ליה רב: וכי אייבו ^[68] קיים, עד שאתה שואלני על אמי!?

ושוב רמז לו שאף אמו מתה. ^[69]

אמר ליה רבי חייא לשמעיה, למשמשו: חלוץ לי מנעלי, כדי לנהוג אבילות על אחי ואחותי. והוליך כלי אחרי לבית המרחץ! ונתכוין באמירה זו ללמד הלכה לתלמידים, כמבואר מיד.

שמע מינה מדברי רבי חייא, תלת, שלש הלכות:

א. מזה שאמר לו "חלוץ לי מנעלי" - שמע מינה: אבל אסור בנעילת הסנדל. ^[70]

ב. ומזה שאמר לו שיוליך מיד את כליו אחריו לבית המרחץ - שמע מינה: אבילות על שמועה רחוקה, שהגיעה השמועה על המיתה לאחר שכבר עברו שלשים יום, אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד. ואין צריך לנהוג אבילות כל שבעה ימים. שהרי אבל אסור ברחיצה, ורבי חייא לא המתין שבעה ימים.

ג. ושמע מינה שאפילו באותו היום אין צריך לנהוג אבילות בכולו, אלא די בשעה אחת ממנו, משום שמקצת היום ככולו. שהרי רבי חייא רחץ כבר באותו יום, ולא המתין עד למחר. ^[71]

ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דכל אימת שהיה לו דין ודברים עם חבירו, הוה אמר ליה: דונו דיני, בוא עמי לדין! שלא רצה לשמוע לאף אחד, אלא רק ללכת לבית דין.

אמרי [אמרו] עליו: כיון שהוא רגיל לומר כך, שמע מינה: משבט דן קאתי, שמוצאו משבט דן, דכתיב ביה [בראשית מט טז] "דן ידין עמו, כאחד שבטי ישראל".

ההוא גברא דהוה קא אזיל ואמר, שהיה רגיל תמיד לומר "אכיף ימא אסיסני ביראתא", אם היתה לי אפשרות לבנות ארמונות, הייתי בונה אותם רק על שפת הים. שתמיד היה משבח את שפת הים. ^[72]

בדקו, ^[73] ואשכחוהו דמשבט זבולון קאתי. דכתיב ביה [שם יג] "זבולון לחוף ימים ישכון".

שנינו במשנה: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ.

והוינן בה: והשתא, דקיימא לן, שהסקנו לעיל במחלוקת רב הונא ורב יהודה, דלכולי עלמא "אור" אורתא הוא, וזמן בדיקת חמץ הוא בליל ארבעה עשר. מדוע באמת צריך להקדים את הבדיקה מהלילה?

מכדי, שהרי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר, שנחלקו במשנה לקמן [יא ב] מאימתי אסרו חכמים לאכול חמץ בערב פסח, מדאורייתא כולם מודים שחמץ אינו אסור באכילה [ו"בבל יראה"] ^[74] אלא משש שעות ולמעלה, לאחר שעברו שש שעות מהיום בערב פסח. ואם כן, נבדוק בשית, בתחילת שעה ששית, ויבער את החמץ מיד לפני סוף השעה הששית, שהוא זמן איסורו מן התורה. ^[75]

בשלמא אם "אור" הוא יממא, יש לומר שאכן זו היא כוונת המשנה, שיבדוק בשעה הששית. אבל מאחר שאמרנו שלכולי עלמא בודקים את החמץ בלילה, קשה, מדוע צריך להקדים מהלילה? ^[76]

וכי תימא, לכן מקדימים את הבדיקה מהלילה, משום שזריזין מקדימין למצות. אם כן, נבדוק מצפרא, היה די להקדים את הבדיקה לבוקר יום ארבעה עשר, ותתקיים בכך ההקדמה לזריזים.

דהא כתיב במצות מילה [ויקרא יב ג] "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ותניא עלה: כל היום כולו כשר למילה. אלא שזריזין מקדימין למצות, ומלין בבקר, כמו שמצינו בעקידת יצחק שנאמר [בראשית כב ג] "וישכם אברהם בבקר", שלא המתין עד הנץ החמה אלא נזדרז להשכים מעלות השחר.

ואף על פי כן לא הקדים מהלילה. הרי שאף זריזין לא מקדימים רק מהבקר. ^[77] ומדוע צריך להקדים ולבדוק חמץ מליל ארבעה עשר?

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לכן תיקנו חכמים להקדים מהלילה, כדי שבדיקת החמץ תהא בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. וכן משום שבלילה אור הנר יפה לבדיקה, שאילו ביום, הנר אינו מאיר, אלא מחשיך. ^[78]

אמר אביי: הואיל וצריך לבדוק דוקא בלילה, הלכך, האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה, לא יתחיל בלימודו, אם קבע עתו לתורה בלילות, ^[79] באורתא דתליסר דנגהי ארביסר, במוצאי שלשה עשר שהוא אור לארבעה עשר, דהיינו, ליל בדיקת חמץ. כי דלמא משכא שמעתיה, שמא ימשך בלימודו, ואתי לאימנועי ממצוה של בדיקת חמץ. ^[80] בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר בניסן, על מי לבדוק את הבית מחמץ? האם על המשכיר לבדוק, משום דחמירא החמץ שבבית דידיה הוא.

או דלמא, על השוכר לבדוק משום דאיסורא החמץ ברשותיה קאי שהרי עתה הבית שלו, למשך זמן השכירות. ^[81] ופשטינן: תא שמע מהא דתניא: המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה. הרי מצינו שמצוה הקשורה לבית מוטלת על השוכר. ואם כן, גם בדיקת חמץ מוטלת עליו.

ודחינן את הראיה: התם, במזוזה, לכן היא מוטלת על השוכר, כי הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא. מי שדר בבית הוא החייב במזוזה, לפי שהמזוזה משמרתו. וגם משום שנאמר "על מזוזות ביתך", ודרשינן "ביתך" היינו "ביאתך", שהחיוב מוטל על מי שבא ויוצא בבית. אבל הכא, בדיקת חמץ, שכל חיובה אינו אלא מדרבנן, ^[82] שהרי מן התורה די שיבטל את החמץ בלבו כדי שלא יעבור עליו באיסור "בל יראה", יש להסתפק, מאי, מה הוא הדין, על מי הטילו חכמים טורח זה?

אמר להו רב נחמן בר יצחק: תנינא בברייתא: המשכיר בית לחבירו - אם עד שלא מסר לו את מפתחות הבית לשוכר, כבר חל ליל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק, משום שמסירת המפתח הוא קנין השכירות. ^[83] וכיון שבתחילתליל ארבעה עשר בשעה שחלה חובת הבדיקה, עדיין לא מסר המשכיר את המפתחות לשוכר, והבית היה עדיין ברשותו, הרי חלה עליו החובה לבדוק. ושוב אינו נפטר ממנה, גם אם למחרת הוא ימסור את המפתחות לשוכר.

ואם משמסר לו את המפתחות חל ארבעה עשר, שמסר לו את המפתחות בי"ג, על השוכר לבדוק, משום שבתחילת זמן הבדיקה כבר היה הבית ברשותו, וחלה עליו חובת הבדיקה.

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר בניסן בבקר, והשוכר אינו ידוע אם המשכיר בדק אתמול בערב את הבית או לא. האם חזקתו בדוק, שאנו מניחים כי ודאי המשכיר קיים מצות בדיקת חמץ אתמול, שהרי אמרנו שבאופן כזה החובה מוטלת עליו.

או דלמא אין חזקתו בדוק, והשוכר צריך לבדוק עתה את החמץ? ^[84]

והוינן בה: למאי נפקא מינה בבעיא הזאת אם חזקתו בדוק או לא? לישייליה, ישאל את המשכיר אם הוא בדק או לא? ^[85]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, דליתיה להאי דלשיוליה, שהמשכיר אינו נמצא כאן, ולכן אי אפשר לשאול אותו האם הוא בדק או לא. ולכן אנו מסתפקים, לאטרוחי להאי, מאי? האם הטריחו חכמים את השוכר לבדוק מספק, או לא?

אמר להו רב נחמן בר יצחק: תניתוה, שנינו הלכה זאת בברייתא. דתניא, הכל נאמנים להעיד ביום ארבעה עשר בניסן על ביעור חמץ שבית זה בדקוהו בעליו אמש. אפילו נשים, אפילו עבדים, אפילו קטנים!

ומדייקת הגמרא: מאי טעמא מהימני? מדוע הם נאמנים להעיד על כך, והלא הם פסולים לעדות? ^[86]

רבי חייא שאל לרב בן אחיו שהוא בן אחותו כשעלה לארץ ישראל אמר ליה אבא קיים כלומר אבי חי הוא לא בקש רב לומר לו כי מת או לא אמר לו אבי שלי חי כלומר אביך אינו חי וכן השיב לו על אמו כענין הזה:
ולמדנו ממנו שלשה דברים שאבל אסור בנעילת הסנדל וכי מקצת היום ככולו וכי שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד:
ולמה שנינו אור ארבעה עשר בודקין את החמץ. כלומר למה אין בודקין ביום אלא בלילה ואוקימנא בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם מפני שביום טרודין הן בשוק ובערב באין לבתיהן וכן בלילה יפה אור הנר לבדוק בו כי ביום אינו מאיר וכן אמר רב הונא בתלמוד ארץ ישראל כדהוינן ערקין באלין בתותה דסדרא רובא היינו מדליקין כשהיו כהים היינו יודעין שהוא יום וכד הוו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה:

המשכיר בית לחברו השוכר חייב במזוזה שהמזוזה חובת הדר היא:

המשכיר בית בארבעה עשר בניסן על מי לבדוק ופשטנא על המשכיר לבדוק דתניא המשכיר בית לחברו אם עד שלא חל י"ד מסר לו המפתח על השוכר לבדוק ואם משחל י"ד מסר לו המפתח על המשכיר לבדוק שכבר נתחייב מבערב.

רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה. הוה עיקר הפי' כפרש"י ז"ל כי רב חייא שאל את רב על אביו ואמו של רב שהי' אחיו של ר' חייא. וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטתה זו לא נלמוד מכאן כי שמועה רחוקה על אביו ועל אמו הוה נוהגת אלא יום א' מיהו הכי קושטא דמילתא כדברי בס"ד ע"כ:

ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל. הקשה הרי"ט ז"ל מה קאמר הא בהדיא שמעינן ליה מי ותירץ דהא קמ"ל דאע"ג דשמועה רחוקה אין לו לנהוג כל עניני אבילות צריך שינהוג מאותן שהם בגופו כגון נעילת הסנדל וכיוצא בו וסברינא כרבותא וזהו שלא חלץ תפיליו מדלא מפרש לה תלמוד וכן בדין שהביא אף אבל גמור אינו אסור בהם מיום שני ואילך ע"כ:

שמע מינה מקצת היום ככולו. הקשה הוא ז"ל למה לי ב' ש"מ לימא ש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא שעה אחת ותירץ דהא קמ"ל דלעלמא לענין שביעי אינה (נ"ל דצ"ל אי נמי, המעתיק) שלשים הוה כן מדסגי הכא שהוא ביום אחרון ואף אנו נלמוד מכאן דמתאבלין על פי קרוב ולא דייקו לה בגמ' משום דהא פשוט להו דהא מלתא דעבידא לאגלויי היא ע"כ:

אמר ר' נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. יש שפי' ומצוי להם אור הנר. וכתב הרי"ט ז"ל וא"כ אדם בטל ויש לו אור רשאי לבדוק ביום. ואינו נכון חדא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שבית של מי משמע דבלילה דוקא הלכך הוא פירש בשעה שבני אדם מצויין בביתם וסיפק בידם לעשות וגם יש אחרת גדולה מזו שאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר ע"כ:

אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן כו'. פי' הרי"ט כיון דטעמא לאו משום זריזות אלא משום שאור הנר יפה ראוי שלא לטרוף השעה ותהא בדיקה שלא כראוי הלכך לא ליפתח שלא בעידניה. וכתב ז"ל מיהו אם פתח אינו נדחה לגמרי אלא יקצר כל מה שאיפשר ודוקא לעידניה דהיינו דרך קבע בעתו הקבועה ללילה אבל כדרך עראי לעיוני בעלמא שרי וכיון דעידניה שהיא מצוה אסרינן ק"ו לאכילה ומרחץ וחבריהם שהוא אסור ומיהו אף בהנהו אפשר לומר שאם התחילו אין מפסיקין כיון דכל לילה זמניה ע"כ:

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד על מנת לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא. כתב הרי"ט ז"ל ליכא לפרושי דחמירא דידיה ואיהו בעי לבטליה ומשום הכי בדיקה עליה רמיא דא"כ אפי' בי"ג נמי. אבל יש לפרש דחמירא דידיה הוא וכיון דכן עליו חלה חובת ביעור בי"ד. ופשט להו רב נחמן מתני' היא אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד וכו' פרש"י ז"ל משום דמסירת מפתח קונה. וכתב הרי"ט ז"ל דאע"ג דהכי איתא בירושלמי ליתא דבגמ' דילן אמרינן בהדיא במסכת ב"ק פ' שור שנגח את הפרה שאין מסירת מפתח קונה אלא במקום שאמר לו לך חזק וקני והכא היינו טעמא דתלי במסירת מפתח דמי שסיפק בידו לעשות עליה רמיא מלתא לפי שיש על כל א' טעמא ולאפוקי מוסר מפתח ביתו לאינש דעלמא בפקדון שאין הנפקד ההוא חייב וכן פירשו בתוספת והשתא וודאי הא במשכיר קודם לי"ד הוא. וכיון שכן אהדר רב נחמן בר יצחק טפי ממאי דבעו מיניה שאפי' בשעה (נ"ל דצ"ל השכיר, המעתיק) קודם לי"ד הדין תלוי במסירת המפתח וכ"ש במי שלא השכיר אלא בי"ד ממש שעל המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה ואילו מעיקרא לא אבעיא לן כלל במשכיר קודם י"ד. וכתב ז"ל כי זה תימא ופי' בשם רבותיו דמעיקרא נמי הכי איבעי' לן המשכיר בית לחבירו ע"מ שיבוא השוכר לדור בו בי"ד על מי לבדוק וגרים הכי בי"ד על מי לבדוק כו' והרב אלפסי ז"ל גריס בהלכות המשכיר בית לחברו בי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח וכו':

דליתיה קמן דנישייליה. יש למדין מכאן שאין סומכין על החזקות כל היכא דאפשר למידע קושטא כגון ראה א' ששחט. או בדיקת סכין לאחר שחיטה. וכתב הרי"ט ז"ל ולדברינו שכתבנו שם בס"ד דסמכינן אחזקה י"ל שאין כל החזקות שוות. וכן האמת ע"כ:

מצות מילה בשמיני שנ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכל היום כשר בה שכל שמצותו ביום כשר בה כל היום אלא שזריזין מקדימין למצות וכמו שנ' בעקדה וישכם אברהם בבקר ואף בדיקת חמץ אע"פ שאין איסורו אלא משש שעות ולמעלה מקדימין לבדיקתו כמו שביארנו ושמא תאמר נבדוק בארבעה עשר שחרית ודי לנו הקדימה בכך אין בני אדם מצויים בבתיהם ונמצאו מתרשלים ואפי' היה אדם בטל מ"מ אור הנר יפה לבדיקה כדי להכניסו לחורים ולסדקים ואין אור שלה שולטת ביום הא אדם בטל ובית אפל יראה מסוגיא זו שאפשר לבדוק בו ביום אלא שבתלמוד המערב אמרו בהדיא שאף בזו אסור שאף בבית אפל אין אור שלה נוהר ביום כבלילה והוא שאמרו שם מבואות האפלים מהו לבדקם בתחלה ביום מליהון דרבנין אמרין לא כמה דמנהר ביממא מנהר בליליא דאמר רב הונא כד הוינן ערקין בהלין בוטיתא בסדרא רבה היו מדליקין עלינו נרות בשעה שהיו כהים היינו יודעים שהוא יום כלומר לזמן קריאת שמע של שחרית בשעה שהיו מבהיקים היינו יודעים שהוא לילה כלומר לזמן קריאת שמע של ערבית ואף סוגיא זו אפשר לדחוק ולפרשה בדרך זה ומתוך כך עקר הבדיקה בלילה שמחרתו י"ד ואם חל י"ד בשבת בודקין אור שלשה עשר:

מעתה תלמיד הקובע עתים לתורתו והיה זמן קביעותו בכל לילה בתחלת הלילה והוא הקרוי כאן עידניה על דרך שאמרו במקום אחר והני מילי דלא קביע ליה עידניה בלילה זו מיהא ראוי לו לדחות את קביעותו ולא יתחיל בו שמא שמועה מושכתו ויבא לידי בטול מצוה ואצ"ל שכן בשאר מלאכות ויש מפרשים בפירוש לא ליפתח דוקא בתחלת מסכתא ומשום דכל התחלות קשות חשש שמא ימשך אחריה ואין זה כלום שכל שמועה ושמועה אדם נמשך אחריה וכל שכן התלמיד שהוא נהנה בה וכן פירשו בעדניה בדברים זרים ואל תחוש לדבריהם:

שכירות של קרקע תולדת מכירה היא ואינו נקנה אלא באחת מן הדרכים שהוא נקנה במכירה והם כסף ושטר וחזקה אבל מסירת מפתח אינו קונה בו כלל לא לענין מכירה ולא לענין שכירות מעתה המשכיר בית לחברו קודם י"ד לצורך דירת י"ד אם לא קנאו באחד מדרכים אלו אע"פ שהמפתח ביד השוכר אינו כלום שאין זה רשותו של שוכר ואף לענין טהרות אמרו מסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת מפתח אבל אם כבר קנאו באחד מן הדרכים שהזכרנו הדבר תלוי לענין בדיקה במסירת מפתח שאם עד שלא חל י"ד מסר לו מפתח על השוכר לבדוק אע"פ שהחמץ של משכיר שהרי רשותו הוא הואיל וכבר קנאו ואין כאן שום עיכוב ליכנס שם שהרי מפתח מסר לו אבל אם לא מסר לו מפתח על המשכיר לבדוק הואיל והחמץ שלו שאע"פ שכבר קנאו השוכר הואיל וכניסתו מעוכבת ביד המשכיר מצות הבדיקה עליו:

ולענין דין הקנייה מיהא שכתבנו שאין מסירת מפתח כלום יש צדדים שמועלת והוא שאם בא לקנותו בחזקה והחזיק שלא בפני המוכר אינו כלום אא"כ אמר לו לך חזיק וקני ואם מסר לו מפתח הרי הוא כאומר לך חזיק וקני וחזקתו מועלת אף שלא בפניו כמו שביארנו בחמישי של קמא:

וכל שהבדיקה על השוכר יראה שהשוכר מבטל ואע"פ שאינו שלו שסתם הדברים שהמשכיר הקנהו לו אגב ביתו וי"א שבזו על המשכיר לבטל שאין זה מבטל מה שאינו שלו ואין נראה לי כן שאם התרת לו את הביעור לא תתיר לו את הביטול וכל שלא בטלו לא זה ולא זה יראה לי שאין אחד מהם עובר בבל יראה ובל ימצא זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שאלו היה אחד מהם עובר לא היה מקום לשאלה זו שבודאי על העובר היה לבדוק אלא שאין אחד מהם בלאו זה והוא שאמר במכילתא בפרשת החדש יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי אע"פ שיכול לבערו הואיל ואינו ברשותו וודאי הוא הדין אף ברשות ישראל שאין ההיתר משום דהוה ליה ברשות גוי אלא מפני שאינו ברשותו אלא דרבנן אחמור בהו ומכאן למדו גדולי הדור שישראל המפקיד חמצו לישראל הנפקד זקוק לבער וכן נראה ממעשה האמור בפרק זה באחד שהפקיד דיסיקיא מלאה חמץ אצל ר' יוחנן חקוקא וכן ראיתי שכתבו שאין אחד מהם חייב בביטול ואין נראה כן ולקצת גאונים ראיתי שדברים אלו כולם בסתם נאמרו אבל כל שהודיע המשכיר לשוכר שאינו בדוק ושתק לו וגמר את שכירותו על דעת כן על השוכר לבדוק ואף בלא מסירת מפתח שהרי קבל עליו בדיקתו ויחזר אחר המפתח או יבטל במקומו עד שיבא מפתח לידו ונראין הדברים:

ולענין מזוזה מיהא על השוכר לעשותה שמזוזה חובת הדר היא שהרי כתוב ביתך דרך ביאתך ואע"פ שנאמרה לקבעה בצד ימין דכי עקר איניש רגליה רגלא דימינא עקר ברישא מ"מ נכלל בה שכל שאין לו שם ביאה אינו חייב במזוזה ואפי' לא השכירה לשום אדם כמו שיתבאר במקומו:

המשכיר בית לחברו בי"ד ואין ידוע אם נבדק אם לאו אם המשכיר בכאן שואלו וסומך על דבריו ואם אינו בכאן הרי זה בחזקת בדוק בלא שום עדות שהכל חברים אצל בדיקה מפני שהכל זריזים בה והרי אמרו חכם שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי' הם בני יומן ר"ל שנתמרחו היום הרי הם בחזקת מתוקנים אחר שהוציאם מן הכרי והכניסם באוצר שחזקה על חבר שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ובדיקה מיהא הכל חברים בה אפי' היה המשכיר עם הארץ ואין מטריחין את השוכר לחזור ולבדוק היה מוחזק לנו שאינו בדוק כגון שיצאו הבעלים בדרך קודם זמן בדיקה ובאו עכשו בי"ד והשכירוהו ואמרו אשה או קטן או עבד כנעני שהוא כאשה אנו בדקנוהו הואיל ובדיקת חמץ דרבנן סומכין עליהם:

ולפי דרכך למדת שהעבדים והקטני' והנשים כשרים לבדוק את החמץ ובקטן מיהא דוקא בשיש לו דעת לבדוק שמא מתוך מה שכתבנו אתה גומר את הדין שכל שהיא מן התורה אין נאמנין עליו לא אשה ולא עבד ולא קטן שהרי לא אמרו כאן אלא הימנינהו רבנן בדרבנן ומ"מ צריך שתדע שאין הדבר מוחלט לומר כך אלא שיש מחלוקת בזה בין המפרשים ויש מהם נוטים לדעת זה עד שכתבו על ידי מעשה שאין סומכין על הנשים בדבר שהוחזק בו איסור תורה ומעתה אין נאמנות על ניקור בשר מן החלב ומן הגיד וכן בתקון הטבל וכמו שאמרו במסכת כתובות ע"ב ב' אלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שאינו מעושר ושאינה קוצה לו חלה ומשמשתו נדה והקשו במעשר וחלה אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע ובמשמשתו נדה הוא מקשה אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה דאמר רב יהודה מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה אלמא דוקא בנדה הוא שסומך עליה משום דכתיב וספרה לה הא בשאר איסורין לא ומה שסומכין עליהן בבדיקת תולעים שבירקות הוא מפני שלא הוחזק בו איסור:

ויש נוטים לדעת אחרת לומר שבעבדים וקטנים הדין כן אבל נשים אף באיסור תורה נאמנות ולא הוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אלא מפני עבדים וקטנים הא נשים נאמנות אף בשל תורה וממקום שבאו ר"ל אותה שבכתובות שהם מפרשים אף במעשר וחלה אי דלא ידע מנא ידע כלומר ויסמוך עליה ועוד שמאחר שהוא אומר מאכילתו שאינו מעושר אלמא שברשות היה סומך עליה ושראוי היה לו להאמין בה שאם לא כן מה טעם להפסד כתובתה והא איהו דאפסיד שלא היה לו לסמוך עליה ומה שהשיב שם מנא ידע עולה הוא לטעם אחד עם מה שאמר בנדה לסמוך עלה אלא שגלהו בהדיא בנדה מטעם וספרה לה והילכך נאמנת היא אף באיסור תורה בכל מקום שעד אחד נאמן בו וזהו באיסורין בכל מה שלא הוחזק בו איסור אבל כל שהוחזק בו איסור ואין בידו לתקנו אף עד אין נאמן בו כמו שיתבאר במס' יבמות פרק האשה רבה הא בכל שעד אחד נאמן בו אשה נאמנת בו ומה שאמרו במסכת נדה פרק סימן שכל לפני הפרק ולאחר הפרק נבדקות על פי נשים הא תוך הפרק אין נשים נאמנות בבדיקתן אלמא דוקא לאחר הפרק הוא שנאמנות מפני שיש שם חזקה דרבא הא תוך הפרק לא בזו כל שבענין שתי שערות דבר ערוה הוא ואין עד אחד נאמן וכל שעד אחד אין נאמן בו אף נשים אין נאמנות בו הא כל שעד אחד נאמן בו אשה נאמנת בו כגון עדות אשה שמת בעלה ושבויה שלא נטמאת ובשחיטה ואע"פ שהוחזק בה איסור הואיל ובידה לתקן ולא הוצרכו בנדה לטעם וספרה לה אלא מתוך שדמיה מצויים איתחזק איסורא הוא ואין בידה לתקן וראיה לדבר זה שהרי פסולי עדות דרבנן כנשים הם כמו שהתבאר בראשון של ראש השנה בענין סוחרי שביעית וכיוצא בהם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים בו וא"ת שאין סומכין עליהם באיסור תורה היאך אמרו בבכורות החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות כלומר ונאמן עליהם בעדות וכן החשוד בדבר שפסקנו שם שאינו נאמן בשל עצמו אבל נאמן הוא על של חברו ומעיד בו עליו:

ויש כאן דעת שלישית לצרף עמהם את העבדים ממה שראו בשחיטה שאף עבדים כנשים ואף הם פירשו שמה שהוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אף מתורת נשים ועבדים כן ומפני שיש בבדיקת חמץ טורח יתר בבדיקת וחורים וסדקים ושהדבר קרוב לטעות ולומר חמץ בחורין וסדקין מהיכא ומתוך כך אלמלא שבדיקתו מדרבנן לא היינו סומכין עליהם וכן מה שאמרו בעירובין נ"ח ב' על עבד ושפחה שנאמנין לומר עד כאן תחום שבת מפני שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל אלמא דוקא בדרבנן אף בזו מפני שמדידת תחומין טורח יתר וצריכה בקיאות בקידור ובריבוע והבלעה כמו שביארנו במקומו והם מצויות לטעות ולהעיד על פי המצויים לטעות הא כל שאין שם טורח יתר או יש שם טורח יתר אלא שאין מצויות לטעות בו הרבה והאיסור נודע להם בודאי אף בשל תורה נשים ועבדים נאמנים ומ"מ קטנים מיהא באיסור תורה לדברי הכל אין סומכין עליו:

ויש מכריעין לדעת אחרת לומר שכל שהוחזק בו איסור תורה אם אינו יכול להכחישה אינה נאמנת כגון בדיקת חמץ שאף אם מצא חמץ אין כאן הכחשה שאפשר שבדקה וחמץ לאחר כן בא או שלא בדקה יפה יפה ומתוך כך הוצרכנו בה לטעם הימנינהו רבנן בדרבנן אבל ניקור גיד וחלב הרי הכחשתה מצויה אם נשאר שם חלב וגיד וכן הפרשת חלה מתיראה שישאלנה היכן היא ולמי ניתנה ואם אמרה פלוני תקן לי אפשר להכחישה ואם שתאמר הלך למדינת הים אין הדבר מצוי:

ויש מכריעים לדעת אחרת שהאשה נאמנת באיסורין הרגילים כגון נקור בשר והפרשת חלה ומעשר ונדה אבל מה שאינו תדיר כגון בדיקת חמץ אלמלא שהוא מדרבנן אין נאמנות בו ושמא תאמר לכלהו תנאי ולכלהו אמוראי קטן מיהא בדרבנן נאמן וא"כ מהו שאמרו בכתובות כ"ח א' אלו נאמנים בגדלן על מה שראו בקטנן שדה זו בית הפרס הוא עד כאן היינו באים בשבת והעמידוה בבית הפרס דרבנן ובתחומין דרבנן והרי אף בקטנן ראוי לומר שנאמנין יראה לי שלא האמינוהו כאן אלא בדבר שעדותן לשעתו אבל במה שהוא ברחוק זמן כגון עד כאן היינו באין בשבת עם הגדולים וכיוצא בזה אין נאמנין בקטנן כך נראה לי ברור ויש מחלקין בין הגיע לחנוך ללא הגיע ומעמידין זו של כתובות בלא הגיע ואין הדברים נראין:

ובתלמוד המערב אמרו על סוגיא זו לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן ועקר הפירוש בו לית כאן נשים כלומר לא הוצרכנו להכשיר בדיקתן מטעם זה שמתוך שהם עצלניות בודקות כל שהן ר"ל עושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים ובודקות כל שהן ר"ל בכל כחן יפה יפה על דרך מה שאמרו ג"כ למה לאור הנר מפני שהנר בודק כל שהוא וי"מ אותו בהפך ואין דבריהן כלום וכן יש גורסין כאן דאמרו בדיק ליה מאן דהו ואין גורסין בדיקיניה ומפרשין שכל לענין מעשה עצמן נאמנין אבל לענין עדות כל שהוחזק בו איסור תורה לא היו נאמנות ולענין בדיקה לא היינו מאמינים בהם אלמלא שהבדיקה מדרבנן ואע"פ שגדולי המפרשים כתבוה אין הדברים נראין ואף במסכת כתובות ע"ב א' אמרו באשה כגון דאמרה פלוני כהן תקן לי את הכרי ולמדת שהאשה נאמנת אף דרך עדות אא"כ שאלה ונמצאת שקרנית דאי לאו הכי אמאי תצא שלא בכתובה והרי לא היה לו להאמין בה ומה שכתבנו בשם תלמוד המערב סותר את הענין לגמרי ואף סוגיית הגמרא מעידה כדברינו ולענין בטול מיהא כתבו גדולי המפרשים שאע"פ שנאמנים בבדיקה בטול מיהא בעי ולי נראה שאף בבטול נאמנות הן שיעידו שהן בעצמן בטלו הן שיעידו שפלוני בטל בפניהם וכל שכן במקום שיכולות עכשו לבטל:

שם וכ"ת זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל וגי' הרי"ף וכ"ת זריזין מקדימין כדכתיב וביום כו' נבדוק מצפרא אמר רב נחמן כו' עכ"ל לפי אותה גירסא של הרי"ף לא יליף הכא מאברהם אלא הזריזות כדיליף לה לענין מילה והא דסגי ליה הכא מצפרא מסברא אמר כן וכ"כ הר"ן לגירסת הרי"ף ואין מקום לקושיית התוספות דשפיר מצי לאתויי הכא מקרא דסדום שהוא מוקדם ודו"ק:

תוס' בד"ה אבא קיים א"ל כו' ולכך פירש הגמרא דרב בר אחוה ובר אחתיה כו' עכ"ל ודאי לפירש"י נמי ניחא שהוצרך התלמוד לפרש דהוה בר אחוה ובר אחתיה דמש"ה שאל עליהן דהיינו על אביו ואמו של רב שהיו אחיו ואחותו אלא לגירסת ר"ח ולפירושו לא הוה אצטריך ליה לפרש דהוה בר אחוה כו' אלא ששאל על אביו של רבי חייא והוא השיב לו על אביו של רב דלשתמע מיניה אבל אביו של ר' חייא מת אבל לגי' הספרים שהיא גירסת רש"י וכפירושם שכתבו כאן ניחא שהוצרך להשיב אימא קיים שלא יטעה לומר שהשיבו על מה ששאלו דקרו אינשי לאבי אבא אבא וכן בהיפך לכך הוצרך התלמוד לומר דהוה בר אחוה ובר אחתיה ודו"ק:

בד"ה שנאמר וישכם וגו' והתם מוכח מוישכם וגו' דכתיב גבי סדום דלא היה מצוה כו' עכ"ל דליכא למימר דלא השכים יותר משום דלאו מצוה היה לו כמו בעקידה דלא השכים יותר משום דלאו טעמא דמצוה אע"ג דלא היה יחידי דא"כ מאי אשמעי' קרא דוישכם דסדום אלא ע"כ אשמעינן דבסדום דמאליו הלך ודאי היה אברהם השכים יותר אי לאו דהיה יחידי משא"כ בעקידה דאי לא היה מצווה על כך לא היה הולך כלל ולכך לא השכים יותר ממה שהיה מצווה דזריזים לא הוה רק מצפרא וק"ל:

בד"ה אם משמסר כו' דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי כו' עכ"ל אפשר דהוצרכו לומר דאיירי בלא החזיק דבהחזיק לא אצטריך למתני ואם משמסר לו כו' דמלתא דפשיטא הוא אבל הר"ן לא פי' כן אלא דאיירי בהחזיק ע"ש וק"ל:

ש"מ מדן קאתי שנאמר דן ידין וגו'. מבואר כל איש ידמה במעשיו לברכת אותו השבט ולדן ניתן מהשבטים ברכה זו שינקום להעמיד דבריו על הדין שנאמר בו דן ידין וגו' וכחו שמצינו בשמשון שעליו נאמרה נבואה וברכה זו מיעקב וכן יש לפרש ההיא דבסמוך דאשכחוהו דמזבולון קאתי דלפי ברכת יעקב ידמה במעשיו כן:

ברש"י ד"ה מסירת מפתח וכו' נכנס ליל ארבעה עשר חלה חובת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבא קיים וכו' זאת גירסת פר"ח פי' רבי חייא שאל וכו' כצ"ל:

גמ' נבדוק מצפרא דכתיב כו'. נ"ב גירסת הרי"ף הכי וכ"ת זריזין מקדימין למצוה כדכתיב וביום השמיני וכו' נבדוק מצפרא אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם כו'. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה חובת הדר כו' ויצא בה אבל הכא בדיקת חמץ כו' הד"א ונ"ב פי' דאי הוה בדיקת חמץ דאורייתא א"כ הוה אמרינן דבודאי על המשכיר הוא מוטל שהרי ביתו הוא ודו"ק:

גמרא א"ל אייבו קיים. עי' הגהת הגרי"פ ועמש"כ עליו במו"ק שם:

רש"י ד"ה חובת הדר. אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן כו'. נ"ל כוונתו דאי הוה מדאורייתא שלא יעבור על ב"י וב"י ודאי דהיה חל על המשכיר מפני שהוא העובר כיון דחמירא דידיה הוא עי' ברא"ש ססי' ד' ובאחרונים והכא לכ"ע הוא עובר כיון דהשוכר לא קבל עליו לשמרו וגם הבית עיקרו של משכיר רק כיון דהבדיקה אינה אלא מדרבנן מיבעיא ליה מ"ט תקנוה אי משום חששא דב"י וכמש"כ הר"ן בתחלה דחששו דשמא לא יוציאוהו מלבן לגמרי ולכן על המשכיר חל החיוב או מטעמא דילמא יבא לאכלו כדעת הראשונים שהביא שם (וכ"ה דעת התוס') ולכן על השוכר לבדוק שהחמץ ישאר אצלו:

בָּדְקוּ וְאַשְׁכְּחוּהָ דְּמִזְּבוּלוּן קָאָתִי. קשה למה על אדם זה בָּדְקוּ ועל אותו שאמר 'דֹּנוּ דִינִי' החליטו דמדן אתי בלא בדיקה?
ונראה לי בס"ד כי זה היה נוהג בדבר זה תמיד לכך החליטו בלא בדיקה אך אותו דמזבולון אתי לא אמר אותו דבר אלא פעם אחת, ולכך לא החליטו הדבר בלא בדיקה ולכן מחמת קושיא זו נתחכם מסדר הש"ס לעשות שינוי בלשונו בין זה לזה כי בראשון נקיט 'הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר' ובשני נקיט 'הַהוּא דַּהֲוָה קָאָזִיל' ואמר ללמדך שיש שינוי בין זה לזה דחד הוה אמר בתמידות וחד נזדמן פעם אחת ששמעו ממנו שאמר כך.
ועוד נראה לי בס"ד דהראשון באותם דברים יצא מגדר טבען של בני אדם כי טבען של בני אדם להיות בורחים מבי דינא ובושה להם לקבול בבית דין וזה על דבר כל דהו אומר רוצה לדון בבית דין לכך החליטו 'מִדָּן אָתִי' בלא בדיקה מה שאין כן השני שהיה אוהב הישיבה על שפת הים, הנה טבע זה ישנו בכמה בני אדם לאהוב ישיבה זו לכך לא החליטו עד שבדקו.

בָּדְקוּ וְאַשְׁכְּחוּהָ דְּמִזְּבוּלוּן קָאָתִי. מקשים למה באותו שאמר 'דֹּנוּ דִינִי' החליטו מדעתם מִדָּן קָאָתִי, ולא הוצרכו לבדוק, וכאן הוצרכו לבדוק?
ונראה לי התם היה דרכו לומר כן אפילו על דבר מועט פחות משוה פרוטה, דאין בית דין נזקקין לו, ואין דרך לתבוע עליו לפני בית דין, לכך ברור אצלם דמדן קאתי, אך בזה הדבר שאמר 'אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסְנִי בִּירָאתָא' אין בדברים אלו איזה חידוש ופלא כדי להחליט מזבולון קאתי אלא רק הועילו דבריו לשום לב לבדוק אחריו.
או יובן בס"ד ההוא דאתי מדן היה מדבר כל דברים שלו בלשון לעז ורק רגיל על לשונו ב' דברים אלו בלשון הקודש ואינו אומרם בלשון לעז, וכיון דחזו סימן זה שהוא שינוי פלאי, דאף על פי שהוא מדבר בלשון אחר אומר 'דֹּנוּ דִינִי' בלשון הקודש, לכך החליטו דמדן קאתי ולא הוצרכו לבדוק מה שאין כן באותו דאתי מזבולון לא מצאו בדבריו דבר שינוי המתמיה, לכך לא החליטו אלא בדקו ואשכחו
ועוד נראה לי בס"ד, אך תחלה אתרץ בס"ד דקדוק אחר דקשה לי, מי הכריחם לבדוק, דמה יוצא להם מזה איזה דין כדי שישבו לבדוק? ונראה לי בס"ד דהבדיקה היתה לצורך דבר אחר, דאפשר שהיתה קרקע נקראת על שם יוסף בן שמעון שהיה קודם ד' דורות, והוא מוחזק דמזבולון קאתי, ועתה זה האיש שהיה דרכו לומר אכיף ימא וכו' תבע בבית דין ירושה מקרקע זו שהיתה נקראת על שם יוסף בן שמעון אביו של זקנו, וזה יוסף בן שמעון התובע הקרקע לא נודע לנו אם הוא היורש של יוסף בן שמעון הראשון בעל הקרקע, ויש עוד תובע אחר ששמו גם כן יוסף בן שמעון, ואומר שהוא היורש של יוסף בן שמעון הראשון, והעדים מעידים שיודעין בבירור שיש יורש ליוסף בן שמעון הראשון יורש שמו יוסף בן שמעון ואין יודעים זה או זה, ולכן כיון שראו שזה התובע האחר דרכו לומר 'אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסְנִי בִּירָאתָא' אמרו חכמים כיון שאותו הראשון ברור להם שהוא מזבולון הנה נראה שזה התובע שדרכו לומר 'אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסְנִי בִּירָאתָא' הוא היורש של אותו יוסף בן שמעון הראשון, אך לא יחליטו בכך על פי סברה זו, לכך טרחו ויגעו לבדוק, ובדקו ומצאו שדבר זה ברור שזה התובע מזבולון קאתי, ואם כן הוא היורש של אותו יוסף בן שמעון הזקן בעל הקרקע, מאחר דברור להם דהזקן בעל הקרקע אתי מזבולון.

רש"י ד"ה רב בר אחוה כו'. בני דר"א מכפרי. בסנהדרין שם איתא בני אבא בר אחא כרסלא מכפרי:

רב בר אחוה דר"ח וכו'. יל"ד דה"ל להש"ס לסדר הך עובדא דרב סמוך דעובדא דרב כהנא חלש דלעיל דהוה ממש הוצאת דבה במיתת אדם דומה לזה המעשה ולא להפסיק בעובדא דחטי' נעשו יפות שאינו דומה לזה וי"ל דהוצאת דבה דשמועה רחוקה אנינו רע כ"כ כמו הקרובה שהרי אין מתאבלים עלי' אלא שעה א' והוצא דבת הפסד ממון אנינו רע כ"כ כמו בנפשות ע"כ סידר הש"ס בהדרגה מלמטה למעלה בתחלה הך דרב כהנא שהוא שמועה קרובה דנפשות ואח"כ דיוחנן חקוקאה שהוא שמועה קרובה דממון ואח"כ דרב שהוא שמועה רחוקה דנפשות ואפ"ה יהי' נשמר מהוצאת דבה ואולי זהו פי' הפסוק בורא ניב שפתים בהקדי' דלכאורה משמע דלא אכפת לאידך אם אומרי' לו בזה הלשון או בזה הלשון ומה אכפת לר"ח אי אמר לו מת אבא או אימא קיים מ"מ הבין מיתתם אבל האמת הוא כך כי הקב"ה שוכן על השבורי לב לרפאותם ולנחמם לב נשבר ונדכ' אלקי' לא תבזה ועמו אנכי בצרה כתי' אמנם על כל דיבור רע שורה רוח הטומאה ונשמרת מכל דבור רע כתי' ולפחות אינו מזכיר שמו ית' על הרעה ע"כ כשמוציא מפיו דבר הרע לומר מת פלוני באותו שעה ע"כ מסתלקת השכינה ומפסיד לאידך שאינו מתנחם מהרופא לשבורי לב באותה שעה אך באומרו בלשון טוב א"כ גם בשעת צערו השכינה מנחמהו וזהו בורא ניב שפתים שיהי' מברר ניב שפתיו לומר על כל דבר שלו' שלו' לרחוק ולקרוב בין שהוא שמועה רחוקה או קרובה לעולם יאמרו בלשון שלו' וברכה ועי"ז אמר ה' ורפאתיו שתהי' השכינה שם לרפאותו מצערו ועי' בחי' למס' גיטין ס"פ הניזקי' כתבתי עוד פירושים ע"ז הפסוק וכולם נכונים בעזה"י:

אכיף ימא אסנא ברותא פרש"י הסנה נחשב לברוש. לפע"ד הכונה בזה דהנה ברכת יעקב לזבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות יש לפרשו מעין ברכתו של משה שמח זבולן בצאתיך ויששכר באהליך שהי' זבולן עוסק בפרגמטי' ונוטל חלק מתורתו של יששכר כשמעון אחי עזרי' נמצא שהי' יוצא ושט בעולם ונחשב לו כאלו יושב באוהלה של תורה וידוע כי העיון והתורה מכונה כמה פעמי' בשם ים לעומקו וע"כ אמר שזבולן ישכון לחוף ימים והוא לחוף אניות שאעפ"י שישוט באניות עד צידון מ"מ יחשב לו כאלו לא זז ממקומו ושוכן על חוף ים החכמה וזהו לחוף ימים ישכון אעפ"י שהוא לחוף אניות ועד"ז נותנים לו חלקו כת"ח ממש ועד"ז פי' אמ"ו הגאון אב"ד דק"ק פפד"מ בעה"מ ס' הפלאה פי' הש"ס לקמן פ"ט ע"ב ע"ד מוסר בני חבורה שהי' ידיו של א' מהם יפות יכולים לומר לו טול חלקך וצא פי' שהו' ידיו יפות למו"מ אומרים לו טול חלקך בתורתינו ממש וצא לסחורה ודפח"ח וא"כ יאמר לע"ה ת"ח אתה וזהו אכיף ימא אסנא ברותא פי' ע"ה המתחבר עם הלמדן וזהו אכיף ששוכן אחוף הים כנ"ל גם הסנה לברוש יחשב שהע"ה כת"ח יחשב:

והשתא דקי"ל דלכ"ע אור אורתא הוא וכו'. יל"ד דא"נ לאו כ"ע מודים בזה מ"מ הי' קשה למ"ד לילי ולשי' הראב"ד שהביא הר"ן והבאתיו לעיל יש ליישב דבל"ז הי' אפשר למימר דנהי דדבר שמצותו כל היום כמילה אין מקדימים טפי מצפרא מ"מ חמץ שמצותו בשש שעות מקדימי' עוד חלק מהלילה ולמ"ד לילי ממש כונתו בחצות הלילה אך למאי דמסקי' דלכ"ע אור אורתא ובאתרא דר"י קרו לי' נגהי הכונה כמ"ש הראב"ד שלתחלת הלילה קורי' כן שעדיין אור היום שולט קצת א"כ קשה מ"ט להקדים כ"כ וק"ל:

נבדוק בשית. לאו דוקא בשית ממש אלא קודם שעות דרבנן באופן שיכול לבטל אחר הבדיקה דמשחל עליו איס' דרבנן לא יכול לבטל כדלקמן ז' ריש ע"א אלא דהש"ס דהכי לא נחית לדקדק כ"כ בזה שעיקר כונתו אקו' שני' נבדוק מצפרא והוא פשוט מאוד אלא ששמעתי רבים מהבילי' בזה ע"כ כתבתיו:

וישכם אברהם בבקר. בפ"י הק' אשי' תוס' דוישכם אברהם דסדום הי' להתפלל תפלת שחרית דמינה ילפי' בפ' תפלת השחר אברהם תיקן תפלת שחרית וא"כ לא הו"מ להקדים כלל והנה גם מ"ש מהרש"א דבגי' הרי"ף נתיישבה ק' תו' לא יכולתי להבין דמ"מ מנ"ל להש"ס להוכיח התם דאל יצא יחידי בלילה דלמא משום שאין זריזין טפי מצפרא מסברא חצונה ואין לומר א"כ מה קמ"ל קרא שהקדים ז"א לאשמעי' שהי' זריז ונשכר עכ"פ ועכנלע"ד לקיים פרש"י וגי' דהנה הא לא קשי' כלל אש"ס דהכא מנ"ל דאין זריזין טפי מצפרא דלמא משום חשש מזיקין לא הלך בלילה ז"א דא"כ הי' שלוחי מצוה ואינם ניזוקין אע"כ דאין זריזין טפי מצפרא והי' לו לחוש למזיקין כיון שאינו מצוה באותו שעה וכ"כ תוס' להדיא בפרק הכונס בב"ק ס' ב' ובלא"ה נ"ל דמ"מ הוכיח הכא הש"ס שפיר דהי' לו לחבוש את חמורו קודם אור היום לילך מיד בהאיר המזרח אע"כ דאין זריזין טפי מצפרא אלא דעיקר הק' מהתם מנ"ל לר' אבוה דלא יצא יחידי בלילה ופרש"י התם שאפי' עם נעריו לא רצה לילך ק"ו יחידי דלמא משום דאין מקדימין טפי מצפרא ולפע"ד מ"מ מוכח דנהי דדבר שמצותו ביום לא יקדים טפי מצפרא מ"מ היכן אמר לו השי"ת או רמז לו שמצות ההליכה הוא ביום דלמא ילך מיד אע"כ סתם הליכה הוא ביום שאין דרך לילך בלילה אפי' בחבורת אנשים מכ"ש יחידי אע"ג דפשוט הוא אי הי' אומר לו הקב"ה לך בלילה לא הי' בזה חשש מזיקין כלל מ"מ השתא שלא פי' לו מסתמא סתם כוונתו אשעה שב"א כמותו הולכי' והוא ביום ולכן לא הקדים אלא מתחלת היום. אמנם לולי פרש"י שם הייתי אומר דמוכיח התם מדלקח עמו ב' נעריו ובסדום הלך יחידי שלא רצה שיראו קשה הלא ה"נ כתי' שבו לכם פה עם החמור משמע שייעד הנערי' במקום מהמקומות שלא יראו בהקרבת בנו וא"כ למה לקחם עמו כלל מ"ש מלגבי סדום אע"כ כיון שהי' מעכב שם על הדרך כמה לילות הי' צריך לשמירה והוא הי' חושב שבחזירתו לא יהי' יצחק עמו ויצטרך שנים כפרש"י בחומש דאדם חשוב צריך שנים דוקא עמו כנ"ל נכון בעזה"י אלא שמלשון רש"י שם לא משמע כן:

בשעה שב"א מצויי' בבתיהם כו'. הכונה בזה מבואר דאי משום אור הנר יפה לחוד הי' סגי באמצע הלילה לכן אמר בשעה שב"א באים ממלאכתם אמנם לא ידעתי מי הצריכו לזה דלמא משום זריזין מקדימי' למצות וכי היכי דבר שמצותו ביום מקדימין מצפרא ה"ה דבר שמצותו בלילה לאור הנר מקדימין מצאת הככבים וי"ל דנהי דהש"ס קאמר וכ"ת זריזין כו' היינו לשקלא וטרי' ולא לקושטא דמילתא דלישנא דמתני' משמע דדינא קאמר ולא זריזות בעלמא ונ"מ דלא לפתח בעידנא והא"ש דקאמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן כו' וק"ל:

הלכך צורבא מדרבנן לא לפתח כו'. בטור פסק אפי' התחיל פוסק מסברת עצמו דלא כרבינו יונה ודקדקו עליו מלשון לא לפתח והנה הרמב"ם ה' פסח פ"ב ה"ג כתב ואין קובעי' מדרש בסוף יום י"ג וכן החכם לא יתחיל לקרות כו' ופי' הכ"מ במ"ש אין קובעי' מדרש כוונתו את"ת דרבי' ואשמועי' דאע"ג דקשה לקבצם אח"כ ויהי' המצוה עוברת מ"מ לא יקבע מדרש וק' מנ"ל להרמב"ם הא דלמא באמת בכה"ג שרי' וי"ל דס"ל הא דאמר אביי לא לפתח בעידנ' ולא אמר סתם אסור ללמוד באותה שעה אע"כ משום דדרכם הי' בערב בשעה שבאו מן השדה היו מתאספים לשמוע תורה מהת"ח כמ"ש בברכות אלא אדם בא מן השדה בערב אם רגיל לקרות קורא כו' ואהך עידנא אמר אביי דלא יפתח והה"נ דאם התחיל יפסיק אלא משום דאורחא הכי שמתחיל זה השיעור באותה שעה שבאים מן השדה וא"ש דמוכח אפי' ת"ת דרבי' ואש"נ פסק הטור מסברת עצמו שאם התחיל יפסיק ולק"מ מלשון לא לפתח דאורחא דמלתא קתני כנ"ל ובשגם אשמועי' דקאי את"ת דרבי' הנ"ל שדרכם לפתוח באותה שעה:

המשכיר בית לחברו בי"ד על מי לבדוק. לשי' הר"ן דהבדיקה היא שמא לא בטלו יפה יפה שהדבר תלוי במחשבת בני אדם כאשר האריך ז"ל בכוונת רש"י במתני' א"כ א"ש דהי' ס"ד שהחיוב מוטל על המשכיר דחמירא דידי' הוא ואיהו עבר על בל יראה ואין צורך למה שנדחקו תוס' ולענין מה שהק' תו' א"כ בי"ג נמי באמת כ' הר"ן בי"ד פי' לצורך י"ד וממנו ואילך ואה"נ אפי' השכירו בי"ג אלא שעדיין לא דר בו עד י"ד נמי מיבעי לי' על מי לבדוק כיון שהשוכר לא הכניס בו שום חמץ ועיקור טעם הבדיקה אנינו משום שמא יבא לאכול אלא משום שלא יעבור וזהו מוטל אהמשכיר ולדבריו צ"ל הא דס"ד שיהי' על השוכר מה"ת הא איהו לא יעבור בבל יראה מ"מ נ"ל דשייך אדלעיל דאמר רנב"י בשעה שב"א מצויים בבתיהם ה"נ איכא למימר כשם שהטילו החיוב בשעה שב"א מצויים ה"נ הטילו על מי שמצוי בבית באותה שעה והיינו השוכר אע"ג שהבדיקה עיקרי' לתקנת המשכיר שלא יעבור. ומפני זה פי' הר"ן נמי דמסירת המפתח לא מהני למסקנא אלא בשהחזיק תחלה כמ"ש המהרש"א על שמו כיון שעיקור החיוב ראוי להיות על המשכיר רק משום שהוא מצוי בבית וא"כ חזקה לחוד לא מהני דמ"מ אנינו מצוי בבית עדיין ומכ"ש דמסירת מפתח בלא חזקה לא מהני מידי כיון שהבית עדיין של משכיר ה"ל כהפקיד מפתחו שחייב לקחתו מיד הנפקד ולבדוק. והתוס' לטעמי' אזלי דס"ל דעיקור הבדיקה משום שמא יבא לאכלו וא"כ עיקרה אהשוכר שיבוא לאכלו בתוך הפסח רק שמיבעי' לי' משום דחל שעה א' על המשכיר תו לא פקע וא"כ אי כבר החזיק השוכר בי"ג לא חלה אהמשכיר כלל ועיקר האיבעי' בשלא החזיק עדיין ומ"מ מסקינן דמיד שמסר לו המפתח ה"ל כאלו אמר לך חזק וקני א"כ לא חלה הבדיקה על המשכיר מעולם וק"ל ופשוט:

חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק. יש לעי' מאין הרגלים לא יהי' חזקתו בדוק ולא שמענו מעולם שנחשדו ע"ה אלא על הדמאי שיש בו הפסד ממון וגם בזה אמרי' רוב ע"ה מעשרין הם וא"כ כי היכי דהתם מי שאינו בחזקת ע"ה מוקמי' אחזקה שהפריש א"כ מכ"ש הכא שהחיוב מוטל עליו לבדוק מה"ת לא ניקום אותו בחזקת כשרות דהרי אין בזה הפסד ממון כלל דבלא"ה יוצא מהבית והניח החמץ בתוכו ולמה לא יבדוק ויבערנו וי"ל דמשום טרחא יתירה דאית בי' ומכ"ש דאיכא אתרא דיהבי אגרא ואיכא נמי הפסד ממון ואיכא למיחש שנתעצל או חס על ממונו. והא"ש שלא הביא הרי"ף הך איבעי כלל דס"ל למאי דמסיק אביי לקמן ניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בין בגופי' בין בממוני' וא"כ ק"ו הדברים השתא התם דהשוכר צווח ואמר לא ניחא לי והדרנא בי אמרי' שאינו אמת דמוקמי' אחזקת ישראל דניחא להו א"כ כ"ש אהמשכיר דמוקמי' אחזקתי' ולא הוצרך להביא זה ומזה מוכח דלי"ל להרי"ף כפי' הרמב"ן לקמן שהביא הר"ן וה"ה בשמו דלקמן דאמרי' ניחא לי' לאינש לא יפסיד השוכר אלא מוציאי' מהמשכיר דא"כ לא מוכח מלקמן מידי וק"ל:

בגמרא והשתא דאמרת דלכ"ע אור אורתא כו' וניבדוק בשית פרש"י בשלמא אי אור יממא איכא למימר דמתניתין נמי בשש קאמר כו'. ולכאורה שזה סותר מה שכתבתי לעיל דע"כ מ"ד אור יממא היינו בעלות השחר או עכ"פ בהנץ החמה דאל"כ מאי מהני לאור הנר שרגא בטיהרא מאי אהני ונהי דמסוגיא דהכא לא קשה מידי דבלא"ה פרש"י אינו מוכרח דשפיר איכא למימר דמ"ד אור יממא היינו מצפרא ומשום דזריזין מקדימין למצוה אלא דמ"מ מפרש"י גופא מוכרח דלמ"ד אור יממא היינו ביום ממש ולפ"ז צ"ל דקס"ד דבדיקה דאור היום ממש טפי עדיף אלא שהצריכו אור הנר כדי שיכנס לחורין ולסדקין או בבית אפל או משום גזירת הכתוב לסברת הר"ן ז"ל דהוי ילפותא גמור וכל זה למאי דס"ד עכשיו דלא קים ליה האי סברא דאור הנר יפה טפי מאור היום אבל למסקנא דאתינן להאי סברא ודאי מצינו למימר דהא דהוה בעינן למימר מעיקרא דאיכא למ"ד אור יממא היינו בעלות השחר או בהנץ החמה ודו"ק:

שם וכ"ת זריזין מקדימין למצות ניבדוק מצפרא. וקשיא לי דמעיקרא דבעי למימר טעמא משום זריזין מאי קסבר אי סבר דבדיקה זו יש לה סמך מדאורייתא וכשיטת הר"ן ז"ל וכמו שפירשתי דבריו לעיל דכתיב ביום הראשון תשביתו ומצינו י"ד שנקרא ראשון דמעיקרא ולית ליה דרשא דביום או אך חלק א"כ מאי איריא משום זריזין ותיפוק ליה דעיקר מצותו בכך דמתחלת ליל י"ד נקרא ראשון ומאי מקשה נמי ונבדוק מצפרא דהא לא דמי למילה שאין זמנה בלילה כלל ומש"ה הוי זריזין מצפרא ולוישכם אברהם בבוקר נמי לא דמי כיון שלא נקבע לו זמן משא"כ הכא תחלת זמנו בלילה וכמה מצות דאורייתא ודרבנן זמנן מתחלת הלילה ואי קסבר שאין לבדיקת חמץ זמן קבוע כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כעין דאורייתא אלא משום חשש בל יראה כשיטת רש"י או משום דילמא אתי למיכל כשיטת התוספות או שנאמר דיש לה סמך מדאורייתא די"ד נקרא ראשון אלא דביום כתיב ולא בלילה א"כ מעיקרא מאי ס"ד לומר דזריזין דאכתי אמאי קבעו תחלת ליל י"ד טפי משאר ימים ולילות ויכול אפילו מר"ח או משלשים יום לפני פסח לכל חד כדאית ליה אע"כ דכל כמה דנוכל לאחר זמן הבדיקה טפי עדיף שלא יצטרך לחזור ולבדוק וא"כ לא שייך הכא ענינא דזריזין כלל כיון דלא מטי זמן חיובא כלל ומוישכם אברהם בבוקר נמי לא שייך למילף דשאני התם דע"י הזריזות לילך לדרכו יקדים המצוה עצמה משא"כ הכא וכי מקשה ונבדוק מצפרא לא הוי צריך לאתויי ראיה אלא מגופא דביום כתיב ויש ליישב בדוחק דקס"ד דודאי עיקר מצות תשביתו היינו השבתה ממש מדכתיב אך חלק אלא דמ"מ תקנו חכמים שיזרז עצמו למצוה שיהא מושבת ועומד בזמנו וקבעו זמן הזריזים בליל י"ד משום דמצינו מיהא די"ד נקרא ראשון דמעיקרא משמע שכל היום יתעסק בהכשר המצוה שיהא בזמנה והכי איתא להדיא בירושלמי בריש מכילתין אלא דמייתי תו קרא אחרינא בראשון בי"ד לחדש ואם אינו ענין לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ וא"כ ממילא שמעינן דאיכא למימר דכל יום י"ד בכלל התחלת הביעור שהוא מכשירי מצוה ולפ"ז מקשה שפיר ונבדוק מצפרא ומייתי מאברהם דמשום מכשירי מצוה לא שייך זריזים בלילה כן נ"ל. מיהו לפי גירסת הרי"ף ז"ל יתיישב יותר דגריס וכ"ת זריזין דתניא כל היום כו' ונבדוק מצפרא וכתב הר"ן ז"ל דמסברא מקשה הכי ואם כן יש לפרש כדפרישית דנהי דמוישכם לא משמע שאין להקדים בלילה מ"מ מסברא מקשה הכא כיון דאין זמנה בלילה ואכתי לא מטי זמן חיובא לא שייך זריזין אלא בצפרא דביום כתיב ודו"ק:

בתוס' בד"ה שנאמר וישכם כו' וא"ת והיכי מוכח כו' והא בפרק גיד הנשה יליף כו' עכ"ל. נראה מבואר דקושייתם לפי גירסת הספרים שלנו דאהא דמקשה וניבדוק מצפרא מייתי מקרא דמוישכם להוכיח שאין להקדים יותר משא"כ לפי גירסת האלפסי דגריס להיפך וכמו שפירש הר"ן ז"ל דהא דמקשה ונבדוק מצפרא היינו מסברא וכדפרישית שאין בדיקת הלילה עושה שום זריזות בעיקר המצוה ולא מטא נמי זמן חיוב וא"כ אין מקום לקושית התוספות דודאי תרתי שמעת מיניה דבשמעתין דמייתי ברייתא וקרא דוישכם היינו לענין עיקר מלתא דזריזין אלא דאכתי היה לו לאברהם לזרז יותר ולחבוש חמורו בלילה כדי שימהר בעיקר מצות עקידה אלא ע"כ דהיינו משום דת"ח אל יצא יחידי בלילה והיינו עד הנץ החמה כדפרש"י כאן ולעיל גבי יצא בכי טוב וכן משמע נמי בפרש"י בחומש דלילה רשות למחבלים דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער וא"כ הא כתיב בהדיא תזרח השמש יאספון ולפיכך השכים אברהם בעלות השחר וחבש חמורו ובתוך כך האיר היום כן נ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ומה שהכריחו לזה היינו משום דלא ניחא לו כתירוץ התוס' דבפרק גיד הנשה יליף מקרא דסדום ושם כתבו התוס' להדיא דברוב הספרים גרסינן בפ' גיד הנשה קרא דוישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו כן נ"ל דלפ"ז גירסת הספרים בשמעתין היינו לפי גירסת רוב הספרים דפרק גיד הנשה ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דהכא מוכח מקרא דעקידה כו' דשלוחי מצוה אין ניזוקין ועוד שני נעריו היו עמו כו' עד סוף הדיבור. ומתוך כל אותן הקושיות מחקו התוס' בפרק גיד הנשה גירסת הספרים דמייתי מקרא דעקידה ופירשו דמקרא דסדום ילפינן כמו שכתבו כאן אלא דיש לי לדקדק בקושיית מהרש"א ז"ל דהאיך ילפינן מקרא דסדום דת"ח אל יצא יחידי בלילה שמא לא היה צריך לילך בלילה כאן דלא היה מצוה ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דמיתורא דקרא קא דריש קשיא לי דקרא בלא"ה איצטריך לכדדרשינן בפ' תפלת השחר דאברהם תיקן תפלת השחר ומייתי מהאי קרא גופא מוישכם דסדום ובאמת דאלשון התוס' נמי קשה דליכא למילף כלל אלא דלשיטתם יש ליישב קצת דאפילו הכי לא מיקרי מצוה כיון שלא נצטווה על כך אבל קושיית מהרש"א במקומה עומדת ויש ליישב בדוחק דהא דיליף דת"ח אל יצא מוישכם דסדום לא ס"ל כהאי תנא דפ' תפלת השחר דתפלות אבות תקנום אלא כאידך ברייתא דכנגד תמידין תיקנום מיהו כל זה לשיטת התוס' משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל שכתבתי בסמוך נתיישב הכל על נכון בע"ה ומה שהקשו התוס' דשלוחי מצוה אין ניזוקין ושני נעריו היו עמו י"ל דהיכא דשכיח הזיקא שאני וכיון שמתקנאים בת"ח יותר הו"ל כשכיח הזיקא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפ' גיד הנשה אע"ג דלא היה יחידי לא היה רוצה לצאת בלילה ולדעתי עובדא דר' חנינא ואביי דפ' ערבי פסחים יוכיחו דאי לאו דמכריזין עלייהו ברקיע היו באין לכלל סכנה ומסתמא לא היה יחידי דת"ח אל יצא יחידי כן נ"ל לולי דברי תוס' שלא כתבו כן:

בגמ' אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח כו' פירוש דלמאי דס"ד מעיקרא היה באפשר לומר דלעולם אור היום טפי עדיף מאור הנר אלא כיון דתקנו זמן הבדיקה בליל י"ד משום זריזות או משום שמתחיל הזמן תקנו שיבדוק לאור הנר וא"כ לא היה מקום לאסור ליפתח בעידנא שאף אם יעבור ואתי לאמשוכי כל הלילה אפ"ה יבדוק למחר אור היום משא"כ השתא דקאמר ר"נ ב"י שאור הנר יפה לבדיקה טפי מאור היום דע"כ זה עיקר הטעם לר"נ דאי משום שבני אדם מצויין בבתיהם יבדוק בהשכמה קודם יציאתו מביתו דאז יותר מצויים בבתיהם אלא ע"כ דעיקר הטעם דאור הנר יפה לבדיקה וא"כ לא ליפתח כו' כנ"ל מיהו מפרש"י לא משמע כן אלא דאור היום טפי עדיף לבדיקה אלא משום דילפינן לקמן מאור הנר וא"כ הא דקאמר ואור הנר יפה לבדיקה אבשעה קאי בשעה שאור הנר יפה משא"כ ביום אין אור הנר יפה ואם נפרש כשיטת רש"י ז"ל דהוי לגמרי מדאורייתא היכא שלא ביטל וכמ"ש בריש מכילתין בשיטת הר"ן ז"ל ואם כן הא דקאמר רנב"י בשעה שבני אדם מצויין ואור הנר יפה הוי לכאורה כיהודא ועוד לקרא כיון דלטעמא דאור הנר בדיקת הלילה מדאורייתא אלא דאפשר לומר דאע"ג דלאור הנר מדאורייתא אפ"ה היה באפשר לומר דהיינו ביום דאע"ג דמחשיך אפילו הכי גזירת הכתוב הוא ואם כן הא דמסיק אור הנר יפה בלילה טפי מביום הו"ל טעמא בעלמא כמו טעמא דבני אדם מצויין ובאמת דבלא"ה משום הא לא איריא דאיכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל הא ילפינן לקמן חיפוש מצותו בנר היינו אסמכתא בעלמא ולעולם דבדיקת חמץ מדרבנן כדפרישית במתניתין אלא דבסמוך בלשון רש"י בד"ה חובת הדר משמע דהוי מדאורייתא היכא שלא ביטלו כמו שיבואר בסמוך:

שם בעא מיניה מרנב"י המשכיר בית כו' או דלמא דאיסורא ברשותיה קאי ופרש"י שהרי עתה הבית שלו. ומשמע לכאורה מזה דפשיטא ליה לבעל האיבעיא שהבית הוא של השוכר דשכירות קניא ואפ"ה מיבעיא ליה אם על המשכיר לבדוק דאף ע"ג דאין הבית שלו אפ"ה חמירא דידיה הוא וקשה דלקמן דף ו' מסקינן דשכירות לא קניא ומוכחינן לה ממתניתין דעכו"ם לא ישכיר ביתו לעובד כוכבים כו' ע"ש ואם נפרש דמ"ש רש"י שהרי עתה הבית שלו היינו לענין איסור חמץ גופא כדמסקינן התם דמיקרי מצוי בידך לגבי השוכר ולא לגבי המשכיר אלא דלפ"ז קשה מאי פשיט ליה ממזוזה דשכירות קניא אדפשיט ממזוזה ליפשוט ממתניתין דעבודת כוכבים דשכירות לא קניא ועוד דבסמוך מסיק רש"י גופא דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן מספקא ליה לבעל האיבעיא טורח זה על מי מוטל אלמא דלאו משום דהבית עתה שלו מספקא ליה ועוד דמאי פשיט כלל כיון דבעל האיבעיא גופא הוי ידע נמי דשכירות קניא ואפ"ה ס"ד דעל המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא וזה לא שייך במזוזה. ולולא פרש"י כאן היה באפשר לפרש דהשתא נמי סבר בעל האיבעיא דשכירות לא קניא ועל המשכיר נמי אע"ג דמקרי ביתו אפ"ה אי לאו דחמירא דידיה לא היה מוטל עליו לבדוק דהא רואה הוא של אחרים וכ"ש הכא שאינו עתיד לראותו והו"ל חמץ של אחרים בגבולין דשרי לגמרי שהרי אין מצוי בידו כלל אלא דעיקר האיבעיא אם על המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק כיון דאיסורא ברשותי' קאי וצריך לבדוק דלמא אתי למיכל מיניה אם ימצאנו בפסח ואף לשיטת רש"י שכתבתי במתניתין שהיא עיקר דחיוב הבדיקה לאו משום שמא יאכל אלא משום חשש בל יראה איכא למימר דכל זה היינו לפי המסקנא דפשטינן דתליא במסירת המפתח א"כ ע"כ שאין עיקר הבדיקה משום שמא יאכל אלא משום בל יראה דתליא במי שהבית שלו משא"כ בעל האיבעיא בהא גופא מספקא ליה אי טעמא דבדיקה משום בל יראה או משום שמא יאכל ולפ"ז מייתי שפיר ת"ש ממזוזה ואין כוונתו לפשוט שיטת בעל האיבעיא בא' משני צדדין דבלא"ה יש לדקדק כיון דבעי' מרב נחמן ב"י וקפשיט אם כן למה הפסיק בעל התלמוד בענינא דת"ש ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי תא שמע הוי כמו קושיא לסתור האיבעיא לגמרי דאפי' לא הוי טעם הבדיקה משום דאיסורא ברשותיה וחששא דשמא יאכל אלא שהחיוב על הבית אפ"ה אין כאן מקום ספק שהחיוב הוא על השוכר כדאשכחן במזוזה דאע"ג דשכירות לא קניא כדמוכח ממתניתין דעבודת כוכבים דמייתי לקמן אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה משום דלענין מילי דמצוה מיקרי ביתו אי מדאורייתא ואי מדרבנן דהו"ל כאילו התנו כן וא"כ תפשוט מיניה לחמץ ממ"נ דאי מיקרי ביתו לענין מצות מדאורייתא ה"נ לא משגחינן בהא דחמירא דידיה דעיקר חיוב בדיקה בבית תליא דכתיב לא ימצא בבתיכם וכ"ש אי הוי מדרבנן ה"נ דכוותה דהו"ל כאילו התנו כך היה נ"ל לכאורה אלא כיון דרש"י ז"ל גופא מפרש הא דאיסורא ברשותיה קאי היינו שהרי עתה הבית שלו אם כן לא משמע דאיירי בחששא דשמא יאכל אלא לענין דמיקרי ביתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד דודאי שיטת רש"י ז"ל במה שכתב שהרי עתה הבית שלו היינו כדפרישית דאע"ג דשכירות לא קניא אפ"ה עובר דכתיב לא ימצא ודרשינן לקמן מי שמצוי בידך לענין שכירות ואע"ג שאין החמץ שלו כנראה מפרש"י לקמן בשמעתין וכאינך סוגיא דלא אימעט אלא של אחרים ושל גבוה ואחרים היינו עובדי כוכבים דוקא כמו שאבאר וראיתי בספר תורת חיים שכתב דקי"ל כל היכא שהבית שלו אע"פ שאין החמץ שלו עובר והיינו כדפרישית אלא דבמה שכתב דקי"ל לא ידעתי מהיכא פשיטא ליה כ"כ ואדרבא מלשון הפוסקים משמע להיפך ועי"ל דכיון שהחמץ מצוי אצלו נהי דמשום חששא דשמא יאכל לא הוי מצרכינן לבדוק חמץ שאינו ידוע כדפרישית במתניתין אפ"ה חיישינן לענין בל יראה גופא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלה ואע"ג דלאו דידיה הוא ואפ"ה כיון שהמשכיר מסתמא בטלו או שבטל ממילא דכיון שיצא מהבית נתייאש ממנו כמ"ש הטור סימן תל"ג לענין שוכר עובד כוכבים ואפשר דה"ה אם השכירו לישראל כמ"ש בעל מגן אברהם ואם כן יוכל השוכר לזכות בו ממילא ואתי לידי בל יראה כדאיתא לקמן כך סברת האיבעיא ומייתי ת"ש לסתור האיבעיא כדפרישית ומייתי ממזוזה דלענין מצוה מיקרי ביתו לגמרי ולא של המשכיר וכיון דקרינא ביה לא ימצא בבתיכם א"כ פשיטא דעיקר החיוב עליו ותו לא איכפת לן בסברא דחמירא דידיה דעיקר החיוב בביתו תליא כן נ"ל ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ודו"ק ויותר נראה דמ"ש רש"י ז"ל שהרי עתה הבית שלו לאו משום דשכירות קניא או דמיקרי ביתו אלא משום דאע"ג דחיוב ודאי על המשכיר דחמירא דידיה אפ"ה כיון שהשוכר נכנס לתוכו והבית שלו לכל תשמישו שייך לגביה טפי ענין הבדיקה והוה ליה כאילו התנה על כך ובהכי בעי למיפשט שפיר ממזוזה דאע"ג דחיוב על המשכיר דשכירות לא קניא אפ"ה על השוכר לבדוק והיינו נמי דמילי דמצוה עליה רמיא כיון שהבית שלו לכל תשמישו הו"ל כאילו התנה דמסתמא לא קפיד במידי דמצוה ואהא דחי שפיר דשאני מזוזה דאיכא למימר דעיקר החיוב מן התורה על השוכר כפירש"י כן נ"ל נכון:

בפירש"י בד"ה חובת הדר לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן כו' עכ"ל. וא"א לפרש כוונת רש"י דכיון דהיא מדרבנן לא שייך למילף ממזוזה דבלא"ה אפילו הוי דאורייתא לא שייך למילף ממזוזה דטעמא מפני שהיא משמרתו אע"כ דלא נפשוט לאידך גיסא דהחיוב על המשכיר וכמ"ש מהרש"ל ז"ל מיהו אין לפרש דנפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך לכתוב במזוזה ביתך ביאתך דהאי לא מייתרא דהא דרשינן מיניה מימין דרך ביאתך אלא דניפשוט מדרבי משרשיא גופא מדאיצטריך לאסוקי דמזוזה חובת הדר היא א"כ משמע דבלא"ה שכירות לא קניא אפילו לענין מצוה וקרינן ביתו של המשכיר וא"כ פשיטא דהחיוב על המשכיר דהא חמירא דידיה ורשותיה דידיה וע"ז כתב דאפ"ה לא תפשוט נמי לאידך גיסא כיון דבדיקת חמץ מדרבנן ואע"ג דלמאי דפרישית בעל האיבעיא נמי הוי פשיטא ליה דשכירות לא קניא והוה ליה ביתו של המשכיר אפ"ה כיון שלא נזכר בהדיא ומדרבי משרשיא ודאי מוכח לה מש"ה כתב רש"י כן. כן נ"ל ודו"ק:

מיהו בעיקר דברי רש"י דמזוזה חובת הדר היא מדאורייתא לא כן כתבו התוספות בפ"ק דעבודת כוכבים דף כ"א ע"ש ועיין בתוספות פרק התכלת דף מ"ד שנסתפקו בזה וכתבו ג"כ דתרי ביתך כתיבי חד לדרך ימין וחד לדרשא דהכא ע"ש:

בא"ד אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן דאי משום בל יראה כו' דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה מלשונו דהיכא דלא ביטלו הוי בדיקת חמץ דאורייתא אף בחמץ שאינו ידוע כי ההיא דהכא וזה כשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים וכמ"ש שכן נראה לי עיקר אלא דלענ"ד משום הא נמי לא איריא דאפשר דכוונת רש"י ז"ל דא"א לבא כלל לידי חשש איסור דאורייתא אף אם ימצא גלוסקא יפה אח"כ אפ"ה אינו עובר לא השוכר ולא המשכיר כיון דבביטול בעלמא סגי ומסתמא ביטל המשכיר או שאין צורך לבטל דודאי נתייאש כיון שיצא ממנו כמ"ש בסמוך אלא דאכתי איכא למימר כיון דסוף סוף הביטול תלוי במשכיר ואם כן כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור כמו שכתבו התוספות בסברת דאין לפרש על זה כתב רש"י ז"ל דליתא אלא לגבי השוכר נמי שייך יותר ביטול דהא מסח דעתיה מיניה כיון שאינו שלו גילה דעתיה שאינו רוצה לזכות בו ועוד דאפי' בפה יכול לבטל בעיקר מצות חכמים והיינו דמסיק רש"י דאמר כל חמירא דבביתא הדין כו' דלכאורה לשון מיותר הוא ולקמן בעיקר שמעתא דצריך שיבטל היה לו לפרש כן ולא הכא דלא מייתי לביטול אלא אגב גררא ולמאי דפרישית אתי שפיר דנהי דעיקר דין הביטול היינו באדם המבטל בשלו וצ"ל כל חמץ שיש לי ברשותי כמבואר בפוסקים כדי לכלול ג"כ מקומות אחרים מ"מ הכא שרוצה רש"י לפרש דהשוכר נמי יכול לעשות כל המצוה אפילו הביטול וא"כ לא שייך לומר כל חמץ שיש לי ברשותי דהא האי חמירא לאו דידיה ורשות נמי לאו דידיה הוא אלא דמשכיר לכך כתב רש"י דהשוכר יכול לומר בזה הלשון כל חמירא דבביתא הדין והיינו דגלי דעתיה דמסיח דעתו ממנו ואינו רוצה לזכות בו כן נ"ל נכון וברור בעז"ה בדיקדוק לשון רש"י ז"ל. ובזה נתיישב לשון הטור או"ח סימן תל"ד שכתב שאין לומר כל חמירא דאיכא בהדין ביתא ותמה עליו בעל טורי זהב שם דמהיכי תיתי דאמר כן והרי לך מבואר שהוא ממש לשון רש"י ז"ל כאן וע"ז הוצרך הטור לפסוק שאין לומר כן כיון דלרש"י גופא לא שייך הא מילתא אלא בשוכר ומשכיר כדפרישית דלא שכיח אח"ז ראיתי דרש"י כתב נמי לקמן בעיקר מימרא דר' יהודא זה הנוסח ומ"מ א"ש שהוצרך לפרש כן גם כאן מטעמא דפרישית ואפשר דהתם נמי היינו טעמא לבטל חמץ שהובא לבית זה ממקום אחר כגון ע"י חולדה ועכבר או משום שוכר ומשכיר גופא או בבני ביתו של אדם ותו לא פלוג רבנן ועוד דהטור סובר דאפילו היכא שמסר לו המפתח דעל השוכר לבדוק אפילו הכי אין לשנות הנוסח דמסתמא המשכיר מבטל דהבודק צריך שיבטל ואם כן כשאומר כל חמץ שיש לי ברשותי נכלל גם כן זה הבית ולגבי השוכר גופא סובר הטור דבגלוי דעת אפילו במחשבה סגי שאינו רוצה לזכות בו וכדפרישית כנ"ל ברור ודוק היטב:

בא"ד והשתא כה"ג מיבעיא ליה טורח זה על מי מוטל עכ"ל. ולכאורה ל' מיותר הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל בלשון האיבעיא היה אפשר לומר דלאו לענין הטורח לחוד מיבעיא ליה אלא אפילו לענין הביטול על מי מוטל עיקר המצוה והיה באפשר לפ' נמי להיפך דכל חד מינייהו קאמר אנא בעינא למיעבד האי מצוה משא"כ השתא דפשיטא ליה לרש"י מדר' משרשיא דשכירות לא קניא אפילו למידי דמצוה ואם כן קרינן ביתו של המשכיר לפ"ז פשיטא דהיכא דהמשכיר אומר אנא בעיא למיעבד הא מצוה שהדין עמו דמצי למימר שאינו רוצה לבטל החמץ אלא כדינו לבדוק ולבטל אחר הביעור ושריפה כדי לקיים המצוה בחמץ שלו כיון שעיקר החיוב עליו אי מדאורייתא או מדרבנן אע"כ דהכא איירי שלא באו לדין על הביטול דכל חד מינייהו מצי לבטל ורוצין לבטל כיון שאין בו טורח אלא על טורח הבדיקה לחוד מספקא לן היכא דכל חד מינייהו אומר שאינו רוצה לטרוח ולבדוק אלא לבטל לחוד והיינו דמיבעיא לן. כנ"ל נכון בעזה"י:

בתוס' בד"ה על המשכיר כו' אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין יכול לבטל כו' עכ"ל. ולא ידענא למה הוצרכו לזה דהא בלא"ה א"ש הא דקאמר דחמירא דידיה הוא דלכ"ע עיקר החיוב על מי שהחמץ שלו. ודוחק לומר דהתוס' סברו כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש ז"ל דהמפקיד חמץ אצל ישראל חבירו שאין המפקיד חייב לבער כיון שרוב הפוסקים לא ס"ל הכי והכי קי"ל א"כ לא הוי שתקי מלפרש בהדיא ועוד דלפי זה לבטל נמי אינו צריך וליכא למימר דמ"מ כיון שאם לא יבטל המשכיר יעבור השוכר דלא מצי מבטל אבל לאחר שמבטל המשכיר אף השוכר נמי אינו עובר דהוה ליה של אחרים ושל גבוה כמו שאבאר בלשונם בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא אלא דזה ג"כ נראה דוחק דאטו משום לתא דשוכר נכוף את המשכיר לטורח הבדיקה ואין די במה שנכוף אותו לבטל. ולכאורה היה נ"ל דהתוספות לשיטתם שכתבו במשנתינו דריש מכילתין דבדיקה בחמץ אינו אלא משום חששא דשמא יאכל וא"כ קשיא להו הא דקאמר הכא דחמירא דידיה הוא ואכתי מאי הוי הא חששא דשמא יאכל לא שייך לגביה אלא לגבי השוכר ומש"ה רצו לפרש דאפי' הכי אתי שפיר דקאמר חמירא דידיה הוא לענין הביטול שצריך לבטל ואע"ג דלשיטתם הביטול מצוה בפ"ע הוא משום בל יראה והבדיקה ענין בפ"ע משום חששא דשמא יאכל אפ"ה כיון דמ"מ תיקנו תרווייהו דהבודק צריך שיבטל א"כ כולה חדא מצוה היא. ולפ"ז הוי אתי שפיר נמי מאי דקשיא ליה היאך רצו לפרש האיבעיא בענין זה דא"כ מאי פשיט ממזוזה דהשוכר חייב דמ"מ הכא שאני שאין השוכר יכול לבטל ולמאי דפרישית א"ש דבעל האיבעיא נמי הא מספקא ליה לאידך גיסא דאיכא למימר דעל השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי והיינו חששא דשמא יאכל וא"כ לפ"ז נאמר דהביטול יעשה המשכיר והבדיקה יעשה השוכר ואהא מייתי ת"ש לסתור האיבעיא דבלאו הא מלתא דאיסורא ברשותא קאי לענין שמא יאכל נמי על השוכר לבדוק כיון דמיקרי ביתו לגמרי ויעבור בבל יראה כיון שאינו יכול לבטל וכדקי"ל דבחמץ של ישראל הנפקד נמי עובר וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל בסמוך. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דמשום דלשיטתם דחיוב הבדיקה שמא יאכל לא אתי שפיר הא דקאמר דחמירא דידיה הוא א"כ היה נראה להם לכאורה לדחות שיטתם ולהכריח שיטת רש"י דחיוב הבדיקה היינו נמי משום בל יראה ונמשך אחר הביטול וע"ז מסקי דא"א לפרש כן דא"כ אפילו בי"ג נמי אלא ע"כ כפירוש ר"י דאחר התחלת החיוב אזלינן וכיון דקודם שהשכירה חל עליו החיוב דבדיקה משום שמא יאכל תו לא פלוג רבנן ואם כן שפיר מקיים ר"י שיטתו במשנתינו דריש מכילתין וזה נ"ל יותר נכון ודו"ק:

בד"ה אם משמסר לו המפתח פרש"י דמסירת מפתח קונה ואין נראה לר"י דהא אמר במרובה כבר כתבתי שם בפ' הפרה ליישב שיטת רש"י והרשב"ם ז"ל דודאי מסירת המפתח לחוד לא הוי אלא כא"ל לך חזק וקני אלא שאם קבל השוכר המפתח לחוד ונעל ופתח בו נגמר הקנין כמ"ש שם באריכות ואם כן הכא נמי כיון שהמשכיר מסר לו המפתח וכאילו א"ל לך חזק וקני א"כ ביד השוכר לבדוק דמאחר שיקח המפתח ויפתח הנעול הוא לאלתר רשותו אלא דבלא"ה לענ"ד א"ש ההיא דשמעתין דנהי דמסירת המפתח אינו גמר קנין היינו לענין שאם רצה א' מהם לחזור הרשות בידו משא"כ בשמעתין שאין שום אחד מהם רצה לחיור ולבטל השכירות אלא לקיים ואם כן כיון שהמשכיר א"ל לך תזק וקני ע"י מסירת המפתח הרי סילק עצמו מהבית שהרי ביד השוכר ליחזוק באחד מעניני חזקה א"כ שפיר קאמר על השוכר לבדוק כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

מיהו ר"י בעל התוספת לשיטתו בדיבור הקודם דהאיבעיא הוא דעל מי שחל התחלת החיוב עליו לבדוק ומסתמא כי פשיט ליה דהמשכיר בי"ג על השוכר לבדוק היינו נמי משום ה"ט גופא דמכיון שמסר לו המפתח בי"ג נמצא דמתחלת ליל י"ד חל עליו חובת הבדיקה וא"כ קשיא להו שפיר דכיון שלא נגמר הקנין במסירת המפתח א"כ לא חל עליו חיוב הבדיקה בתחלת ליל י"ד שהרי עדיין יכול לחזור בו כן נ"ל דלפ"ז רש"י לשיטתו ור"י לשיטתו ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשמעתינו כי נכון הוא בעז"ה:

שם בגמ' בעו מיניה מרב נחמן ב"י המשכיר כו' חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק. לפי שיטת התוספת דריש מכילתין הו"מ למיבעי הא מילתא נמי בלא משכיר ושוכר אלא לענין ביתו של אדם דהוא מילתא דשכיח טפי וכגון שהלך בעל הבית בי"ד וכמו שאני עתיד לפרש ברייתא דבסמוך דהכל נאמנים דאי אין חזקתו בדוק צריכין בני הבית לבדוק משום חששא דשמא יאכל ואי חזקתו בדוק א"צ לבדוק אלא דניחא ליה למינקט האיבעיא בגוונא דלעיל אבל ליכא למימר דדוקא במשכיר מיבעיא ליה דשמא לאו כ"ע דינא גמירי וקסבר המשכיר דעל השוכר לבדוק משא"כ בבע"ה ממש פשיטא ליה דמסתמא בדק דאם כן מאי קפשיט רנב"י מברייתא דהכל נאמנים וקשקיל וטרי באוקימתי טובא ואמאי לא מוקי לה לענין סתם בע"ה ובני ביתו כדמשמע סתמא דלישנא אלא ע"כ דאין לחלק בכך דאי חזקתן בדוק משום דהכל בקיאין ממילא פשיטא דהמשכיר נמי בקי. מיהו לפרש"י דמתניתין דריש מכילתין וכדפרישית דלשיטתו לא שייך לבדוק בחמץ שאינו ידוע משום חששא דשמא יאכל אלא משום חששא דבל יראה א"כ יש לומר דלא שייך האיבעיא אלא לענין משכיר ושוכר שאם לא בדק המשכיר צריך השוכר לבדוק מה"ט גופא שלא יעבור בבל יראה כיון שהמשכיר נתייאש בודאי והחמץ ממילא ברשות השוכר ושמא דעתו עליה ויעבור בבל יראה דמקרי מצוי אצלו כדפרישית בסמוך משא"כ בבני ביתו לא שייך הא מילתא כלל כיון שהחמץ ורשות הכל לבע"ה ואין להם חלק בהם ולא מיקרי נמי מצוי בידך כן נראה לי ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה בי"ד שחרית כו' דודאי בדקו אמש כו' עכ"ל. לכאורה הוצרך לפרש שחרית לאפוקי מליל י"ד דאיירי ביה באיבעיא דלעיל אמנם כן יש להסתפק עוד בכוונת רש"י דדוקא נקיט שחרית בענין שעדיין יש שהות לבטל ואם כן אין הספק אלא בחשש בדיקה דרבנן דאפילו אין חזקתו בדוק יכול השוכר לבטל וכדפרישית לעיל בסמוך בל' רש"י דהשוכר יכול לבטל משא"כ אם השכירו לו בי"ד אחר זמן איסורא דמהאי שעתא לא מצי מבטל ואם כן יש כאן חשש איסור דאורייתא דאתי לידי בל יראה אפשר דלא מיבעי' לן דודאי אין חזקתו בדוק וכדמשמע לכאורה במסקנא דשמעתין דשקלא וטריא איירי במילתא דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כמו שאבאר לקמן בשמעתין ואיכא למימר נמי לאידך גיסא דדוקא בשהשכירו שחרית מיבעיא לן דשמא אין חזקתו בדוק שהמשכיר שכח לבדוק בלילה משא"כ לאחר שעבר זמן הביעור מסתמא רמי אנפשיה ומדכר כיון דמצוה דאורייתא עליו והאי שעתא מידכרא טובא שהכל עסוקין בביעור חמציהן ויבואר יותר בסמוך וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל דמסיק אאיבעין דמבטלו והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וא"כ משמע דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין ביש שהות לבטל ובזה נתיישב הא דמסיק הרא"ש ז"ל על זה וכתב ומתוך דברי ר"י משמע אפילו אין חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאלו וכ"כ הרי"ץ גיאת ז"ל וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה הוצרך הרא"ש ז"ל לדקדק הא מילתא מלשון הפוסקים הא גמרא ערוכה היא דאמרינן מאי נ"מ לישיילי' דליתיה קמן אם כן משמע להדיא דהיכא דאיתיה קמן לעולם צריך לשואלו אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דודאי מפשטא דגמרא לא מצינן למידק הא מילתא דאפשר דהאיבעיא הוא בענין דליכא שהות לבטל דוקא כגון לאחר זמן איסורא ובדאיכא שהות אפשר דפשיטא ליה לבעל האיבעיא דמבטלו ותו לא מטרחינן ליה אלא דמלשון ר"י בסמוך בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק משמע להדיא דאיירי בדאפשר לבטל ואפ"ה משמע מדבריו שצריך לשאלו כן נראה לי נכון ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא נאמנין הא לאו בני אסהודי נינהו כו' עכ"ל. משמע מלשונו דאכולהו קאי ולא ידענא אמאי פשיטא ליה לרש"י דנשים לא מהימני דממ"נ אי ס"ל דבדיקת חמץ מיקרי איתחזק איסורא אף בחמץ שאינו ידוע וכשיטת הר"ן ז"ל שכתב במשנתינו א"כ מאי איריא נשים אפילו עד אחד דעלמא נמי לא מהימן כדאיתא בר"פ האשה רבה ואי משום דבידו כדאיתא התם א"כ באשה נמי ואי ס"ל דבדיקת חמץ שאין ידוע לא מיקרי איתחזק איסורא א"כ אשה נמי מהימנא דהא קיי"ל דכל היכא דע"א מהימן בדלא אתחזק איסורא אשה נמי מהימנא ואדרבה לשיטת התוספת בריש גיטין משמע דילפינן מוספרה לה דאיירי באשה ואף לפירש"י דהתם דילפינן משחיטה וניקור א"כ הא פשיטא לן בכל הנך דסמכינן אעדות נשים ממעשים בכל יום כמ"ש התוספת בשמעתין ולולי פירש"י היה נ"ל דהא דקאמר הכא מי מהימני מקטנים לחוד קשיא ליה דודאי לאו בני אסהודי נינהו ואף בזה עדיין צריך לי עיון היכא שהקטן הוא בן דעת מנ"ל דלא מהימן בדלא איתחזק איסורא כיון דאשה מהימנא ודעתי להרחיב הדיבור אי"ה בקונט' הכללים שלי ודו"ק:

בגמרא לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חבירים כו' דתני' חבר שמת כו'. ולכאורה כל האריכות הזה שלא לצורך דכיון דלבעל האיבעיא הוי מספקא ליה אי חזקתו בדוק ולא יהיב טעם לדבריו אם כן מה"ט גופא פשיט ליה רנב"י מברייתא דחזקתו בדוק והנלע"ד בזה דודאי לסברת בעל האיבעיא דלא מספקא ליה אלא במשכיר ושוכר אם כן מסתמא בחמץ שאינו ידוע איירי שאין דרך המשכיר למסור המפתח ולהניח חמצו בבית השוכר א"כ לא הוי צריך לומר דמספקא ליה אי חזקתו בדוק משום דהכל חבירים או לא דאפילו אי נמי פשיטא ליה דאין הכל חבירים אצל בדיקת חמץ אלא רוב בני אדם חבירין נמי שפיר מספקא ליה אי חזקתו בדוק משום דסמכינן ארוב ואף אם נאמר דחמץ שאינו ידוע נמי מיקרי איתחזק איסורא כסברת הר"ן ז"ל ואשכחן נמי בכמה דוכתי דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה לא סמכינן ארובא להקל דהו"ל כפלגא ופלגא כדאיתא בר"פ האשה שהלכה וכמו שהארכתי בעז"ה בקונט' הכללים ובכמה דוכתי בסוגיא הש"ס אפ"ה איכא למימר דאין להחמיר כאן בכה"ג דאף לסברת הר"ן דסתם בתים מצוי בהם חמץ שאינו ידוע אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ועכ"פ הו"ל כספק ספיקא אימר לא הוי את"ל דהוי שמא בדק המשכיר ועוד דבלא"ה כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי וליכא אלא איסור דרבנן סמכינן שפיר ארובא או דילמא אין חזקתו בדוק דלא סמכינן ארובא כיון דבדיקה תלוי במעשה ומסקינן בפ"ב דבכורות דרובא דתליא במעשה לא מיקרי רובא וא"כ לא מיבעיא לשיטת הר"ן ז"ל דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא דחזקה שיש בו חמץ א"כ י"ל דלא סמכינן אפי' ארוב גמור כ"ש ארובא דתליא במעשה אלא אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי ונ"ל שהיא דעת רש"י ג"כ דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדברי סופרים לחוד אפ"ה הוי בחזקת איסור דרבנן ולא סמכינן ארובא כי האי ואפשר דאפילו ספק ספיקא לא הוי כיון דתליא במעשה לשיטת הסוברים דלא מהני ספק ספיקא בדאיתחזק איסורא וכמו שאבאר לקמן בעז"ה בסוגיא דאין חוששין וצבורין. נמצא דכל זה בשיטת בעל האיבעיא משא"כ בהאי ברייתא דפשיט רב נחמן ב"י דקתני בה הכל נאמנין על ביעור חמץ ולא קתני על בדיקת חמץ וא"כ צריך לפרש באחד משני דרכים או שנאמר דאיירי אף בחמץ ידוע ולפ"ז אתי נמי שפיר האי דהכל נאמנים אפילו בלא שוכר ומשכיר דלא שכיח כדפרישית אלא בכל גוונא אפי' לבני הבית שיודעים שהיה לו לבע"ה חמץ ידוע בחדר מהחדרים ואפ"ה אין צריכין לבדוק ע"י הנך עדות שאמרו שכבר ביער החמץ דאל"כ היו צריכין לבדוק דאפילו לפרש"י דלא חיישינן. לשמא יאכל ובל יראה נמי ליכא גבי זה שאין החמץ שלהם ולא הבית שלהם אלא דבחמץ ידוע לכ"ע צריך לבער משום שמא יאכל כדפרישית במשנתינו או שנאמר דההיא דקתני על ביעור חמץ היינו לאשמעינן דאפי' ביטול אין צריך דאי הוי קתני הכל נאמנין על בדיקת חמץ הו"א דוקא לענין בדיקה לחוד נאמנים לענין שאין צריך לבדוק עוד משא"כ לענין ביטול לעולם צריך המשכיר לבטל כמ"ש בפוסקים באמת להלכה משו"ה קתני דנאמנין על הביעור גם כן ואם כן א"צ לבטל ועוד דלשון הכל נאמנים על ביעור חמץ משמע דאיירי שכבר עבר זמן הביעור ואם כן תו לא מצי השוכר לבטל ואפ"ה נאמנים שא"צ ביעור נמצא דהשתא לפ"ז נקטינן מיהא דברייתא איירי דנאמנים לענין איסור דאורייתא כיון שלא ביטל וכ"ש אי איירי בחמץ ידוע ומהשתא ע"כ ליכא למימר דחזקתו בדוק משום דרוב חבירים דהא הו"ל רובא דתליא במעשה ועוד דבלא"ה נמי בחמץ ידוע איתחזק איסורא ואם כן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דמחמרינן בדאורייתא כ"ש בחמץ דמחמרינן טובא כמבואר בפוסקים וכ"ש במידי דאיכא תקנתא בבדיקה לכך הוצרך לאסוקי בהא מילתא דקסבר הכל חבירים אצל בדיקת חמץ ומייתי ראיה מחבר שמת דאע"ג דהתם נמי איתחזק איסור טבל והו"ל נמי רובא דתליא במעשה אפ"ה סמכינן משום דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו וחזקה כי האי הו"ל כודאי וה"נ כיון דהכל חבירים הו"ל כודאי דעדיף מרובא כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק תימא מאי ס"ד כו' ואור"י דמיירי כו' אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה מכשול כ"כ כו' עכ"ל. פי' דאפי' אם לא בדק מ"מ מסתמא בטלו ואפשר דממילא נתבטל אי איירי במשכיר דמסתמא במסירת המפתח נתייאש וסובר ר"י דהשוכר נמי אינו עובר כיון שלא נתכוין לזכות ואם כן אין צורך הבדיקה אלא שמא ימצאנו בפסח ואתי למיכל כמו שפירש ר"י במשנתינו וא"כ אין זה מכשול כ"כ דחששא רחוקה היא מיהו למאי דפרישית בסמוך דאיירי נמי בחמץ ידוע וכמו שאבאר בשילהי שמעתין לדעת המפרשי' שהוא ג"כ שיטת התוספת וא"כ אם נאמר דהתוספות סברי ג"כ דהיכא שמצוי בידו עובר אף בחמץ של ישראל כמו שכתב בספר תורת חיים והוספתי נופך משלי דלא ממעטינן מלך אלא של אחרים ושל גבוה א"כ למאי דמשמע דאיירי בשוכר ומשכיר ודאי יש כאן מכשול לגבי השוכר לענין בל יראה אם כן נראה מזה דהתוספות לא נחתו להך סברא דבעל תורת חיים ועיין מ"ש בזה בסוף דיבור הסמוך מיהו בלא"ה איכא למימר דמהני מיהו אמירה דהני דקתני לענין חמץ שאינו ידוע או לגבי בני ביתו אף בחמץ ידוע דלא מיקרי מצוי בידם כיון שאין להם שייכות בבית כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד וממילא ידעינן דאמירה דהני מהני לענין שאין צריך לישאל כו' עד סוף הדיבור. ולא ידענא האיך שמעינן ממילא כיון דמסיק דאמירה דהני אטו מששא אית ביה ואם כן כיון דאיתא קמן מאי פשיטות דאין צריך לשואלו ונסמוך אדברי הקטן וכה"ג קשיא לי אתירוץ שני של ר"י דמקשה דפשיטא דמהימן במיגו ומאי פשיטותא כיון דסוף סוף אומרים שבדקו בעצמם ואם כן איכא למימר דנשים עצלניות ולא בדקו שפיר וכן בקטן ולא שייך מיגו כה"ג היכא שהם סוברין שבדקו כהוגן ואיצטריך מיהא לאשמעינן דאפי' הכי מהימני. ולולי דברי התוספת היה נ"ל דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דאף אי חזקתו בדוק יש צורך לאמירה דהני לענין שאין צריך לשואלו מ"מ בתר הכי דחי וקאמר דלמא שאני הכא משום דקאמרי הני וכוונתו דכי היכי דלדידך מהני אמירה דהני אף בדאיתא קמן שא"צ לשואלו איכא למימר נמי דאפילו אי אין חזקתו בדוק אפ"ה מהני אמירה דהני כיון דמדרבנן הוא כדמסיק בסוף. ואהא מסיק אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה וע"כ סובר דחששא דאורייתא היא כמו שאבאר או דאפילו בדרבנן ס"ד דלית ביה מששא באמירת הקטן ואם כן ממילא דבדאיתא קמן צריך לשואלו או דאפילו בלא אמירת הקטן א"צ לישאל כיון דהכל חבירים ואם כן מקשה שפיר ניתני כל הבתים בחזקת בדוקין כן נ"ל ודו"ק. כל זה כתבתי לקיים פירוש התוספת דקס"ד דאמירה דהני מהני לענין לשאלו לחוד אבל לפמ"ש בשמעתין יש לפרש בענין אחר דקס"ד דאמירה דהני מהני לענין שא"צ לבטל או לענין חמץ ידוע וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו והקשה מהרש"א ז"ל דהו"מ למימר דהימנוה רבנן בדרבנן ותירץ דא"כ תפשוט דאין חזקתו בדוק כדקאמר כו'. ולכאורה לשונו אינו מדוקדק דמה בכך דתפשוט אלא דכוונתו מבואר שרוצה לומר דלא בעי למידחי לעיל דאיכא למימר דאין חזקתו בדוק אלא דהימנוה רבנן בדרבנן ואדרבה ניחא ליה למימר דתפשוט איפכא לפי סברא זו כן נראה לי בכוונתו. אמנם לפענ"ד בלא"ה אין מקום לקושייתו דלא שייך למימר הכא דהימנוה רבנן בדרבנן משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כיון דעכשיו ס"ד שאין המשכיר כאן אלא השוכר או בני ביתו ואם כן אפשר שלא ביטל המשכיר כלל ואם כן יעבור המשכיר גופא בבל יראה אם לא יבדוק השוכר או בני ביתו וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלגבי השוכר נמי שייך בל יראה אלא דע"י אמירה דהני בעי למימר דנאמנין לענין שאפילו לבטל אין צריך ואם כן מקשה שפיר אטו מששא אית ביה כיון דבלא דיבוריה איכא איסורא דאורייתא משא"כ לקמן במסקנא דמוקמינן דמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני בדקיניה מצי איירי שפיר אפילו אם המשכיר לפנינו או אפילו לענין בעל הבית בביתו ממש דיכול לסמוך על בדיקת אלו כיון שיודע שכבר ביטל או שרוצה לבטל עכשיו ואם כן א"ש דהימנוה רבנן בדרבנן כן נ"ל לפי שיטת הגמרא מיהו מלשון רש"י בסמוך לא משמע כן דמשמע מלשונו דלמסקנא נמי איירי שאין הבע"ה לפנינו אלא לענין השוכר או בני ביתו של בע"ה ולפירושו צ"ל דהא דקאמר מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו משום דנהי דאין חזקתו בדוק אפ"ה חזקתו שביטל כיון דלא תלי במעשה ואין בו טורח ודו"ק וע' עוד בסמוך:

שם כיון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' משמע לכאורה מכאן דהיכא שלא ביטלו הוי בדיקת חמץ מדאוריית' וכשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו מיהו למאי דפרישית בסמוך דברייתא דהכל נאמנין על ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אין ראיה מכאן דשפיר איצטריך לומר הכא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לענין חמץ ידוע ולפ"ז מוכח להדיא דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול ודלא כשיטת הרמב"ם לפי נוסחא הישנה שהביאו מפרשי הרמב"ם ז"ל והוא שיטת הגאון שהביא הכל בו דלא מהני ביטול בחמץ ידוע ולשיטת הרמב"ם בנוסחא ישנה ושיטת הגאון ע"כ צ"ל דהא דאמרינן הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע ויש לתמוה דהא הרמב"ם ז"ל בדין שאחריו כתב בפירוש דבדיקת חמץ בחורים ובסדקים מדברי סופרים ויש ליישב ויבואר בסמוך:

ולפ"ז לפי מה שהבין בעל פרי חדש בא"ח סי תל"א דשיטת התוספת בר"פ כל שעה דחמץ שאינו ידוע ואפילו בידוע אלא שאינו יודע באיזה מקום מונח אינו עובר עליו א"כ לשיטתם נמי צריך לפרש האי דהכא דברייתא איירי בחמץ ידוע ולענ"ד אף שפירוש זה נכון בסוגיא דשמעתין כמו שכתבתי אפ"ה לא משמע לי שיהא כן שיטת התוס' והמדקדק בדבריהם בד"ה לאו משום כו' יראה דלא נחתו לזה הפירוש ולקמן פרק כל שעה אבאר דמלשון התוספת שם אין הכרח לפירוש בעל פרי חדש ע"ש:

ובעיקר הדברים אי מהני ביטול בחמץ שאינו ידוע אף שאיני כדאי להכניס ראשי בדבר שנחלקו אבות העולם ואף גם שבעל כסף משנה העיד שמצא כמה נוסחאות להיפך. עם כל זה אענה את חלקי שיש לקיים שיטת הגאון ונוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל ולענ"ד היא עיקר בש"ס דהיאך אפשר לומר דמהני ביטול בחמץ ידוע דאל"כ פלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי ביעור חמץ דוקא בשריפה לר"י ולרבנן אף מפרר וזורה לרוח היכי משכחת לה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וזורה לרוח ואף דלשיטת התוס' פלוגתא דר"י ורבנן היינו לאחר זמן איסורא דוקא דתו לא מצי מבטל ליה מ"מ תיקשה לשיטת רש"י ומדלא הקשו התוס' אלמא דלא נחתו להכי ועוד כמה סוגיות הסותרות זו את זו כמו שהביא בעל פר"ח סי' תל"א ולולי שאיני כדאי נ"ל ליישב כל הסוגיות ולומר דודאי לענין לאו דבל יראה ובל ימצא סגי בביטול אף בחמץ ידוע כדדרשינן להדיא בסיפרי לא יראה לך בטל בלבך וכמ"ש גם כן התוספת בשמעתין דמשבטלו הוה ליה של אחרים וליתא בכלל לא יראה אבל לענין עשה דתשביתו ודאי לא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשריפה דיליף מנותר ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו והיינו הא דאמרי רבנן בפרק כל שעה לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ולא קאמר והתורה אמרה לא יראה לך חמץ ועמ"ש בזה לקמן פ' כל שעה ולשיטתינו א"ש דלאו דלא יראה יש לתקן ע"י ביטול משא"כ עשה דתשביתו וכן הוא בהדיא בנוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל שהביא הכ"מ וז"ל מה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטל בלבו ע"כ הרי לפנינו דהרמב"ם ז"ל לא איירי אלא במה היא מצות עשה דהשבתה ולא איירי מאיסור לאו וא"כ אני תמה על בעל הכ"מ שרצה להעמיד הנוסחא ישנה שהדבר מסור לחכמים כדי ליישב הסוגיות ואעפ"כ לא עלו לו כהוגן ולמה לא העמידן כפשטן דאיירי לענין מצות עשה שבכך יתיישבו כל הסוגיות כמו שאבאר כ"א על מקומו מיהו אפשר דהכ"מ נמי לזה נתכוון דודאי היכא דא"א לא עבר נמי אעשה דתשביתו דאונס רחמנא פטריה וכמו שאפרש בסמוך להסכים לשון רש"י ז"ל לזו הסברא ויותר יש לתמוה על בעל פרי חדש סי' תל"א שהאריך לסתור דברי הגאון שכתב דלא מהני ביטול בחמץ ידוע ואח"כ כתב ליישב קושיית הגאון מפ' כל שעה דכיון שאין החמץ שלו אין זה עשה דתשביתו ואם כן הלא בזה נתקיימו דברי הגאון דמש"ה גופא לא מהני ביטול בחמץ ידוע כיון שאינו מקיים העשה ובעמוד והשבת קאי ומאי לי איסור לאו או איסור עשה:

ומעתה חל עלינו חובת הביאור לפי שיטה זו בשמועתינו דא"כ היאך קאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלפי מה שכתבנו דלשון ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אכתי בעשה קאי אלא דלענ"ד אדרבה מכאן סיוע לשיטה זו דהא מוקמינן לברייתא במשכיר ושוכר או בבני ביתו של בע"ה ולא בבע"ה עצמו דהכי דייק לישנא דגמרא דקאמר דמוחזק לן וכמו שפרש"י ז"ל להדיא ולכאורה לישנא דברייתא דקתני הכל נאמנים על ביעור חמץ ולא קתני הכל כשירין לביעור חמץ ולשון נאמנים משמע דמי שמסופק בדבר הן נאמנים לו נמצא דלפ"ז שאין הבע"ה לפנינו א"כ אין כאן מצות עשה דתשביתו מבתיכם ואף אם יבערו בלתי רשותו אין זו קיום המצוה דתשביתו אלא עיקר החיוב ביעור ובדיקה היינו שלא יעבור המשכיר או השוכר בבל יראה ובהא קאמר דביטול בעלמא סגי וכדפרישית דמסתמא כבר ביטל המשכיר והשוכר יבטל עכשיו והיינו דקתני הכל נאמנים דוקא דאי כשבע"ה בפנינו אינו יכול לסמוך על בעורין אלו כיון דמדאוריי' צריך לקיים תשביתו דוקא ולא מהני ביטול ובדאורייתא לא מהימני כן נ"ל נכון לולי דמפרש"י ותוס' לא משמע כן ודו"ק:

בתוס' בד"ה מדאורייתא כו' פ"ה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו כו' וקשה לר"י דהאי תשביתו כו' הבערה היא דתניא בשמעתין כו' ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עכ"ל. וקושיא השניה מבואר דלא קשה כלל לפרש"י כ"א לפי שיטתם וכמו שאבאר באריכות אי"ה בפ' כל שעה לבאר היטב שיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן בביעור חמץ בשריפה היינו דוקא קודם ביעורו ואם כן ע"כ פירושא דקרא דראשון דמעיקרא תשביתו שיהא מושבת ועומד ביו"ט או לאחר שש אלא דלענ"ד קושייתם הראשונה נמי יש ליישב בפשיטות דאף למאי דפשיטא להו דלרבי יהודה ור"ע נמי בביטול בעלמא סגי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואפ"ה מצינן למימר דהיינו דוקא לענין חמץ שאינו ידוע וילפי מתשביתו אבל בחמץ ידוע פליגי רבי יהודה ורבנן דלר"י ולר"ע דקאי בשיטתיה הוי דוקא בשריפה ולאו מתשביתו אלא דילפי מנותר כדאיתא לקמן בהדיא בר"פ כל שעה ואף ע"ג דר"ע מייתי לקמן בשמעתין קרא דתשביתו אפ"ה סמיך אילפותא דנותר:

אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דנהי דלענין מצות עשה דתשביתו ודאי עיקר מצותו בשריפה כדילפינן מנותר אלא מדלא כתיב תבערו מודו ר"י ור"ע דהיכא שא"א לקיים מצות שריפה כגון שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים השבתתו בכל דבר בכל מה שיכול להשבית וכדמקשו ליה רבנן לקמן אם כן לא מצא עצים יהא יושב ובטל וחזר ודן דין אחר ומשמע שם דלא השיב ע"ז כלום והיינו משום דמודה היכא דא"א כמו שאבאר בעז"ה לקמן בשם המכילתא וממילא דאם אין החמץ אצלו קיים עשה דתשביתו בביטול ומכ"ש דניתק הלאו דבל יראה בכך ולפ"ז פרש"י דשמעתין גופא יש ליישב בענין זה וכיון דהכא איירי שאין בעל החמץ לפנינו א"כ שפיר קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ומסתמא אף אם לא ביטל אתמול קודם זמן איסורא רמי אנפשיה ומידכר לבטל ויצא ידי מצותו בכך היינו דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו משא"כ היכא שאפשר לשרפו לר"י או לפרר לחכמים ודאי זה עיקר מצותו דתשביתו מ"מ לענין לאו דבל יראה לכ"ע בביטול בעלמא סגי כן נ"ל נכון בעז"ה:

בא"ד ואור"י דמאחר שביטלו הוי הפקר כו' מדאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלקמן דף הסמוך הקשה ר"י מאורליינש דהכא ממעטינן עובד כוכבים והקדש מחד קרא ובכמה דוכתי מצרכינן תרי קראי ותירצו בדיבור שאחריו בשם הרשב"א דכיון דגלי קרא בחד דוכתא למעט שניהם כא' ממילא בכל דוכתא סגי בחד קרא ולפ"ז שמעי' מיהא דלא שייך למעט ממיעוט דלך אלא עובד כוכבים והקדש דוקא ולא של הפקר וכן משמע לכאורה שם לקמן מלשון רש"י דאבל אתה רואה של אחרים פרש"י כגון עובד כוכבים והקדש משמע דדוקא קאמר. ולפ"ז שפיר הוצרך רש"י לפרש מדכתיב תשביתו וכבר כתבתי דנראה משיטת רש"י דכ"ש בחמץ של ישראל חבירו עובר הנפקד גם כן אע"ג דלא קיבל אחריות דברוב מקומות בש"ס לא שייך למעט מלך אלא של עובד כוכבים והקדש דוקא אם לא היכא דאיכא תו קרא יתירא וכתבתי גם כן שבספר תורת חיים כתב כן בפשיטות ואין להאריך בעיקר הדבר אלא שכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוס' מדבריהם דלקמן דף הסמוך יש ליישב וצ"ע ודו"ק:

בד"ה הימנוהו רבנן כו' מה שיש לדקדק בכל זה אין כאן עיקר מקומו ודעתי להאריך אי"ה בקונט' הכללים מלבד מה שכתבתי בכמה מקומות בסוגיות הש"ס:

בגמרא תנן התם ר"מ אומר כו' דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנליה. וקשיא לי הא לקמן בפ' כל שעה דף כ"ח יליף ר' יהודה להדיא מקרא דלא תאכל עליו חמץ דהיינו משעת שחיטת הפסח אם כן האיכא למימר דר"מ נמי בהא כוותיה ס"ל מיהו למאי שאפרש לקמן דרבי שמעון דפליג אדרבי יהודא בהא ודריש מהיקשא דבשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לענין לפני זמנו וה"ה לענין לאחר זמנו כמו שאבאר שם ולפי זה כיון דאשכחן דר"מ סובר דלאחר זמנו אינו עובר מדאורייתא מדמפליג בין חמצו של עובד כוכבים לישראל שם בברייתא ועוד דסתם משנה נמי ר"מ אם כן ממילא דע"כ אית ליה לר"מ דרשה דבשעה שישנו ואם כן מה"ט גופא ע"כ לית ליה נמי האי דרשא דר"י לענין לפני זמנו ולפ"ז ע"כ צ"ל דלר"מ לפי זמנו אינו עובר אלא בעשה דלענין עשה לא שייך האי היקישא דבשעה שישנו כמו שאפרש שם וא"כ מקשה שפיר מנ"ל ומייתי לה שפיר מקרא דאך ביום הראשון תשביתו. אלא דאכתי קשה לרבא דיליף לקמן מלא תשחט על חמץ אם כן סוף סוף לית ליה האי ילפותא דר"ש בשעה שישנו לענין לפני זמנו והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מייתי רבא האי קרא דלא תאכל עליו חמץ דמייתי רבי יהודא גופא ללאו דלפני זמנו ובתחלת עיוני היה נ"ל בזה דמקרא דלא תאכל עליו חמץ לא שמעינן אלא איסור אכילה לחוד ועדיין אני אומר דמותר להשהותו בבית ואפילו איסור הנאות נמי לא ידענא אליבא דחזקיה לקמן כמו שהקשו תוספות לקמן כ"ח וע"ש בחידושינו. ואחר העיון ראיתי בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שהעתיק דכ"ע חמץ משש ולמעלה צריך לבערו מן הבית מנלן. ונראה בעליל שנתכוין למה שכתבתי אלא דאכתי קשיא לי דלמא אין ה"נ דמה שצריך להוציא חמצו מן הבית לאחר שש היינו מדרבנן שהרי רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוי גזרו ביה דבין יממא לליליא לא טעו אלמא שהוצרך לפרש כן דלא נימא דמדרבנן איירי ואם כן כיון דשמעינן מיהא דאסור באכילה מדאורייתא ואף בהנאה למאי דקי"ל כרבי אבהו אם כן שפיר קאמרי דשורפין ואסור להשהותו מדרבנן משום גזירה דשמא יאכל ועוד אהא הו"מ לשנויי בפשיטות דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. לכך נלע"ד בזה דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יהודא גופא דיליף לקמן מלא תאכל עליו חמץ לענין לפני זמנו ואשחיטת הפסח קאי היינו דוקא לבתר דגלי לן קרא דשייך איסור חמץ בי"ד דהיינו מהנהו קראי דשמעתין אבל אי לאו הנך קראי דהכא לא הוה שייך כלל לאוקמי קרא דלא תאכל עליו בי"ד אלא בט"ו ולא תאכל עליו אזמן אכילת פסח קאי כדרבי שמעון או לדרשא אחריתא וכמו שאבאר שם בעז"ה ועי"ל דאפילו אי הוה מוקמינן להאי עליו אשחיטת הפסח אכתי הוי מוקמינן קרא כפשטא דאיסור אכילת חמץ בי"ד אינו אלא משום לתא דקרבן פסח דאשכחן נמי לא תשחט על חמץ דם זבחי אבל מי שאינו שוחט הפסח כגון דרך רחוקה וכ"ש בזמן הזה דליכא פסח ליכא למישמע מהאי קרא אלא לבתר דגלי לן קראי דשמעתין דשייך איסור חמץ בי"ד לעולם אם כן שפיר מוקי לה נמי ר"י קרא דלא תאכל עליו בכל זמן כן נ"ל נכון ובזה יתיישב גם כן לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ שהביא שני כתובים לענין לפני זמנו ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה וכתיב אך ביום הראשון כו' ואין נראה לר"י עד סוף הדיבור וכבר קדמוני מהרש"א ז"ל ומורי זקיני ז"ל דקושייתם הראשונה דוקא לשיטתם ולא לשיטת רש"י ז"ל אלא דלענ"ד קשה יותר דלכאורה דברי התוספות סותרין זה את זה דכיון דלשיטתם דהאי תשביתו דהיינו הבערה היינו דוקא לאחר איסורו אם כן האיך מסקו דמייתורא דקרא קדריש הא לא מייתר קרא דלהכי גופא אתא דביום הראשון דוקא תשביתו בשריפה אבל קודם איסורא משבית בכל דבר וליכא למימר שרוצין לומר דמייתורא דאך קדריש דאם כן זה תירוץ השני שכתבו ועוד דאם כן היאך מסיק הש"ס הא כיצד לרבות אדרבא אפילו מיעוטא ויש ליישב בדוחק:

מיהו לפי שיטת רש"י א"ש טובא דודאי לפירושו נמי ע"כ לאו ממשמעותא יליף דכיון דהשהא שעה אחת ע"כ מקצתו מותר דא"כ אכתי לא מתרץ כלל עיקר קושיית הגמרא מנ"ל דמשש ולמעלה אסור דהא בלא"ה פשיטא לן מסברא שצריך לבער בי"ד קודם בין השמשות כדי שלא יעבור בכניסת הלילה בבל יראה. אע"כ דרש"י נמי אייתורא דקרא ודרשא דאך סמיך אלא דאכתי משום ייתורא דקרא לא הוי עקרינן לקרא ממשמעותא ולמימר דהראשון היינו י"ד למאי דלא מסיק השתא הך דרשא דלקמן כמו שאבאר וכיון דפשטא דהראשון היינו ט"ו ראשון לי"ט ע"כ הוי מוקמינן לייתורא דקרא לדרשא אחריתא כדמוקמינן לקמן כל הנך הראשון ומאי חזית וכמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה כדתניא או דהוי דרשינן ביום הראשון דוקא תשביתו ולפניו ולאחריו בכל דבר אבל לפי שאי אפשר לאוקמי קרא דהראשון כפשטא בי"ט עצמו דא"כ הרי השהה בו שעה א' וליכא לאוקמי קרא דאי עבר והשהה דהא קייל דאי לא כתב קרא ע"כ דהאי הראשון היינו קודם יום טוב ואם כן קרא יתירא דבלא"ה מסברא ידעינן שצריך לבער קודם זמן איסורו ואי לעשה דתשביתו לחוד אתי הו"מ למיכתב סתם תשביתו אע"כ דהאי הראשון פשטא דקרא היינו קודם דהיינו י"ד ולאשמעינן דהאי תשביתו די"ד לאו משום אלא שלא ישהא החמץ בט"ו דא"כ לשתוק מיניה אע"כ דאותו יום ראשון מצוה בפני עצמו הוא שיש בו איסור היום גופא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ובעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוספות אבאר לקמן אי"ה במקומו דף י"ב ובפרק כל שעה ודו"ק:

בגמרא ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור דסד"א ימים כתיב כו' ע"כ. ולשיטת רש"י דבסמוך יש לפרש דהשתא לא שייך לומר דפשטא דקרא לא מיתוקמא בט"ו דהרי השהה בו שעה א' הא ליתא כיון דאדרבה פשטא דקרא דשבעת ימים משמע ולא לילות אלא דגלי דבליל ט"ו נמי אסור ואם כן שפיר מקיימינן קראי כדכתיבי דעיקר השבתה בתחלת ליל ט"ו ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב מה שהקשו התוספות דהו"מ לשנויי ביום כתיב וכמ"ש ג"כ מהרש"ל ז"ל בקושיא השניה של התוספת דה"מ לדרוש הכל מהקישא נ"ל דאדרבא ר"י הגלילי גופא נמי אהאי דרשא דהכא סמיך דאלת"ה מאי חזית לאוקמא הקישא להך גיסא דלמא לאידך גיסא כיון דאכילת מצה דוקא בערב השבתת החמץ נמי דוקא מערב אלא ע"כ דרבי יוסי הגלילי אהך דרשא דהכא סמיך וכמו שאבאר בעז"ה:

ש"מ תלת אבל וכו' ק' דלימא נמי אבל אסור ברחיצה כי היכי דקתני נעילת סנדל הגם דשנויה בדוכתא ופירש רבינו משה בר יהודה דהולך כלי אחרי לאו אכלי מרחץ אלא למנעלים קאי שיביאם למרחץ לנועלם כשיצא ודילמא אבל מותר ברחיצה והרב בדרש"י ז"ל תירץ דאבל אסור ברחיצה לא אצטריכא דמשנה היא פ' היה קורא אבל נעילת סנדל אינה במשנה. לקוטי רב בצלאל כ"י בשם חידושי הרב המאירי. ולשון ר' חייא דאמר חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ לא משמע כרמב"י הנז' כלל דהול"ל והוליכם אחרי לבית המרחץ מלבד דלשון זה רגיל על תשמישי המרחץ:

דונו דיני ש"מ מדן קאתי. כתב הרב המאירי בחידושיו ראיתי בתשובת הגאונים שהיה אומר כך דרך לחש והשבעה המונית שיהיו כל דבריו מחוורים ושהוא ילך בטוח בהשבעה זו לפני הדיין לזכות בדיניו וזהו סרך ע"ז והביאור ממ"ש במס' שבת לפי גירסתם דיינו דינאי יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר אין דן אלא ע"ז שנאמר חי אלהיך דן ואיכא טפי מדרכי האמורי ומתוך כך בדקו אחריו ומצאו שמצד יחוסו היה אומר כן. ליקוטי רב בצלאל:

(ד א תוספות) ד"ה אבא וכו' פירוש ר' חייא שאל על אביו וכו'.—מהא דאיתא בב"ר פצ"ב אות ד' (ומובא ביפ"ע כאן) ר' חייא רבה חמא חד בבלאי א"ל מה עביד אבא א"ל אמך שאלה בך. א"ל אנא אמר לך כדין ואת אמרת לי כדין. א"ל שואלים על החיים ואין שואלים על המתים. ע"כ נראה כגירסת הספרים שהביאו התוספות אלא שביאורו כפשוטו, שר' חייא שאל על אביו של עצמו, וכן רב השיב על אמו של ר' חייא.