פסחים ג ע"ב

דף ג - ב

משום בניו, שהם זכרים, ואורחא הוא, דרכם לרכב, לכן נקט הכתוב לשון רכיבה.

עוד מקשינן: והכתיב אצל אביגיל אשת נבל [שמואל - א כה כ], "והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר, והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה, ותפגש אותם". הרי שנאמר באשה לשון רכיבה?

ומשנינן: התם, רכבה בלילה. ומשום ביעתותא דליליא, אורחא הוא אף לאשה ברכיבה.

ואיבעית אימא, אמנם משום ביעתותא דליליא ליכא, ואפשר גם בלילה שלא לרכב, אך משום ביעתותא דדוד איכא, שנתייראה מדוד שהיה בדרך להרוג את כל בית נבל, ולכן ישבה בצורת רכיבה.

ואיבעית אימא: ביעתותא דדוד נמי ליכא, אך משום ביעתותא דהר איכא. שהרי רכבה במורד ההר, ונתייראה שמא תפול מהחמור. ^[48]

ומקשינן: וכי באורייתא מי לא כתיב "טמא"? והרי נאמר בתורה בהרבה מקומות "טמא", ולא שינה בהם הכתוב לכתוב "לא טהור".

ומשנינן: אלא, כל היכא דשתי הלשונות, לשון הנקיה והמגונה כי הדדי נינהו, שתיהן שוות במספר האותיות, משתעי, מדבר הכתוב בלשון נקיה. אבל כל היכא דנפישין מילי, שיש יותר אותיות בלשון הנקיה מאשר בלשון המגונה, משתעי מדבר הכתוב בלשון קצרה, אף שאינה נקיה.

[מלבד באותם המקומות המובאים לעיל, שהאריך הכתוב כדי לא לכתוב טמא, כדי ללמדנו שצריך לחזר אחר לשון נקיה במקום שהיא שוה ללשון שאינה נקיה. ^[49] וביתר המקומות כתב לשון מגונה כדי לקצר, כדי ללמדנו שצריך אדם לשנות לתלמידו דרך קצרה]. ^[50] כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה, אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, שעל ידי כן קל יותר לזכור את תלמודו. ^[51]

ושוב מקשינן: וכי כל היכא ששתי הלשונות, הנקיה והמגונה דכי הדדי נינהו, כאשר הן שוות במנין האותיות, משתעי, מדבר הכתוב בלשון כבוד?

והא "רוכבת" ו"יושבת", דכי הדדי נינהו, שמספר אותיותיהן שוה, ובכל זאת קאמר קרא באביגיל "רוכבת", אף שאינו לשון כבוד באשה? ^[52]

ומשנינן: "רכבת" כתיב שם בלא וי"ו. ואילו היה כתוב "יושבת" היה צריך להוסיף אות אחת.

ואין לשאול שיכתוב "ישבת" בלא וי"ו? משום שהתורה אינה כותבת בכתיב חסר אלא במקום שהוא בא לאיזה דרשה, וכאן אין שום דרשה ל"ישבת". אבל החסר של "רכבת" בא לדרשה זו עצמה - ללמד שיש לתפוס לשון קצרה על אף שהיא מגונה. ^[53]

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב. חד אמר: שויתינן האי שמעתא, יגעתי בסוגיא זו עד שהתעייפתי כדבר אחר מסנקן, כחזיר עייף. ^[54]

וחד אמר: שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן.

ולא אישתעי רב בהדי דהאיך. רב הפסיק מלדבר עם אותו תלמיד שאמר "דבר אחר מסנקן", משום שדיבר בלשון מגונה.

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל. וחד מינייהו היה רבן יוחנן בן זכאי.

ואמרי לה, ששני התלמידים היו יושבים קמיה דרבי. וחד מינייהו היה רבי יוחנן.

חד אמר: מפני מה בוצרין ענבים בטהרה בכלים טהורים, ואין מוסקין זיתים [מסיקה - כינוי ללקיטת זיתים, כמו בצירה בענבים] בטהרה? ^[55]

וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה, ומוסקין בטומאה בכלים טמאים?

אמר רבם: מובטח אני בזה שאמר "אין מוסקין בטהרה" שעתיד להיות מורה הוראה בישראל. מפני שדיבר בלשון נקיה. ^[56]

ולא היה ימים מועטים, עד שהורה הוראה בישראל!

הנהו תלתא כהני שהיו במקדש. חד אמר להו לחביריו: הגיעני מלחם הפנים לחלקי, כמות מועטת כפול. ^[57]

וחד אמר: הגיעני כזית מהלחם.

וחד אמר: הגיעני מעט לחם, כזנב הלטאה.

בדקו אחריו של זה שדיבר בלשון מגונה, שאמר "כזנב הלטאה", ומצאו בו שמץ פסול כהונה, שנתברר שהיה כהן חלל. ^[58]

ותמהינן: מדוע בדקו אחר יחוסו?

והא תנן במסכת קידושין [עו א] לענין בדיקת יוחסין בנוגע לנישואין: אין בודקין מן המזבח ולמעלה. כהן ששימש בעבודת במזבח, אין צריך לבדוק ביחוסו בדורות שלמעלה ממנו אם אין בהם פסול משפחה, או פסול כהונה, משום שאם הוא לא היה כשר וראוי לכהונה, לא היו מניחים אותו לשמש במזבח. שכך שנינו במסכת מדות, שבית דין הגדול שבלשכת הגזית היו בודקים את כל הכהנים והלויים ביחוסם לפני שנכנסו לעבודת המקדש.

וגם כאן, כיון שאותו כהן כבר שימש בכהונה, ודאי כבר בדקו אותו. ומדוע בדקוהו שוב? ^[59]

ומשנינן: לא תימא שבדקו את יחוסו ומצאו בו שמץ פסול, אלא אימא, שבדקו ומצאו בו שחץ פסול, שראו בו שהוא גס רוח ומבזה קדשי שמים. לפיכך, אינו ראוי לשמש. וכעין מה שאמרו, כל כהן שאינו מודה בכל עבודות הכהונה שנצטוו עליהם משמים, אינו נוטל חלק בחלוקת קדשים.

ואיבעית אימא, לעולם בדקו אחריו את כשרות יחוסו, ואף שבעלמא "אין בודקין מן המזבח ולמעלה", שאני התם, דאיהו דארע נפשיה, הוא ערער את חזקת כשרותו בכך שנקט לשון שאינה נקיה, עד שהוצרכו לבודקו, ואז התברר שמלכתחילה לא בדקו אותו היטיב.

ההוא ארמאה [גוי ארמי], דהוה סליק שהיה עולה לבית המקדש בערב פסח, ואכיל מבשר קרבן הפסחים בירושלים. וכשחזר לעירו היה מתרברב, ואמר: כתיב בתורה [שמות יב מג] "כל בן נכר לא יאכל בו" מקרן הפסח. ועוד נאמר על הפסח [שם מח] "כל ערל לא יאכל בו". ואנא, אף שערל ובן נכר אני, הא קאכילנא משופרי שופרי, מהחלק המשובח ביותר של הפסח! ^[60]

אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו, וכי נותנים לך לאכול מאליה של הפסח, שהוא הבשר השמן ביותר שבו? והרי לא נתנו לך אלא מן הכחוש שבבשר הפסח!

אמר ליה הנכרי: אכן, לא נתנו לי מן האליה.

אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: כי סלקת להתם, בפעם הבאה כשתעלה לירושלים אימא להו, אמור להם: ספו לי, האכילוני מאליה.

ונתכוין רבי יהודה בן בתירא להכשילו בכך. שהרי האליה קריבה על גבי המזבח, ואסורה באכילה. ^[61] ומתוך שיבקש לאכול ממנה יתגלה הדבר שהוא אינו מישראל. ^[62]

ולא היה ביד רבי יהודה בן בתירא האפשרות להורגו, ולכן סיבב כך את הדברים.

כי סליק, כאשר עלה שוב לירושלים, אמר להו לישראל: מאליה של הפסח ספו לי!

אמרו ליה: הרי אליה לגבוה [למזבח] סלקא.

וחזרו ואמרו ליה: מאן אמר לך הכי לבקש לאכול מהאליה?

אמר להו: רבי יהודה בן בתירא הוא שאמר לי שאתם בודאי מקפידים לא לתת לי רק מהבשר הכחוש. ואני, הלא השתתפתי בקניית הקרבן בדיוק כמוכם, ומדוע אתם מקפחים אותי.

אמרו: מאי האי דקמן? מה פשר הדבר הזה שלפנינו!? והרי לא יתכן שרבי יהודה בן בתירא יאמר לו כן.

בדקו בתריה [אחריו] ואשכחוהו דארמאה הוא, התברר שהוא נכרי, וקטלוהו. ^[63]

שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם [שלום] לך רבי יהודה בן בתירא. דאת יושב בנציבין [שם עירו של רבי יהודה בן בתירא], ומצודתך פרוסה בירושלים! ^[64]

והובא מעשה זה כאן אגב המעשה הקודם, ששניהם גרמו לעצמם שיבדקו אחריהם.

רב כהנא חלש [חלה], שדרוה רבנן, שלחו החכמים לרבי יהושע בריה דרב אידי אליו, ואמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה [מה מצבו].

אתא רבי יהושע בריה דרב אידי, אשכחיה, מצאו לרב כהנא, דנח נפשיה [שמת].

קרעיה רבי יהושע בריה דרב אידי ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, הפך את הקרע לאחוריו, כדי שלא יבהלו רבנן כשיראו בבת אחת את הקרע, ^[65] ויבינו שרב כהנא מת. ובכי ואתי, והגיע לפני רבנן כשהוא בוכה.

אמרו ליה רבנן: האם נח נפשיה דרב כהנא?

אמר להו: מעצמכם הבנתם כן. אך אנא, לא קאמינא, לא אמרתי לכם בשורה זו במפורש, כי כתיב [משלי י יח] "ומוציא דבה, הוא כסיל".

יוחנן חקוקאה [כך היה כינויו] ^[66] נפק לקרייתא, יצא לסייר בכפרים לבדוק את התבואות.

כי אתא, כשחזר, אמרו ליה שאלוהו: חיטין נעשו יפות, האם בשלו כראוי?

אמר להם: שעורים נעשו יפות! ומתוך דבריו השתמע שהחיטין לא נעשו יפות, אך הוא לא רצה לומר זאת בפירוש, כדי שלא להוציא דבר רע מפיו.

אמרו ליה: מה אתה משיבנו על השעורים שאינם מאכל אדם. צא ובשר על כך לסוסים ולחמורים שזה מאכלם, כדכתיב [מלכים - א ה ח] "השעורים והתבן לסוסים ולרכש"!

ותמהה הגמרא: מאי הוי ליה למימר? כיצד היה יכול לומר אחרת, מבלי שיוציא דבר גרוע מפיו? ומשנינן: היה לו לומר "אשתקד נעשו חיטין יפות". ומתוך כך יבינו שהשנה לא נעשו החיטין יפות.

אי נמי: היה יכול לומר "עדשים נעשו יפות", שעדשים הם מאכל אדם, ולא היה צריך לדבר על מאכל בהמה.

ואקשינן אטו טמא מי לא כתיב בתורה ופרקינן אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי דרך כבוד אלא במקום טמא שצריך לומר לא טהור שזה שלש אותיות וזה שש אותיות משתעי דרך קצרה.

ואמרינן וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו ולא משתעי דרך כבוד ופרקינן רכבת כתיב פי' ואם י"ל נכתוב ישבת חסר וי"ו כל יושבת מלא נכתב כגון (איכה ד כא) יושבת בארץ עוץ (שופטי' ד' ה) והיא יושבת תחת תומר וכשמחסירו למדרש מחסירו ואין שם מדרש:

כגדי מסנקן. פי' כגדי שמן מלא בכל אבריו כלומר נתמלאו מלא מעים שלנו מזו ההלכה שבענו ממנה כדתנן בתמיד (ד' כח) האברים והפדרים שלא נתאכלו מערב סונקין אותן בצדי המזבח וי"א גדי שנתפשט במים ומתחבט לצאת משם ואינו יכול וזה שאמר כדבר אחר מסנק ולא אשתעי בהדיה רב לפי שדבר על עצמו גנאי ופי' דבר אחר כמו חזיר:

בוצרין בטהרה. כלומר נזהרין על בצירת ענבים ומסקי במסיקת זיתים אינן נזהרין כל כך פי' הענבים עלולים לקבל טומאה מפני שהמשקה שבהן מצוי להיות שותת בשעתו מה שאינו כן בזיתים ואע"פ ששניהן מכשירין כדתנן שבעה משקין הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים:
ושבח לזה שאמר מפני מה אין מוסקין בטהרה דלא הוציא טומאה מפיו:
וזה שאמר ההוא כהן הגיעני כזנב הלטאה שהיא שרץ:

ומצא בו. שמץ פסול פי' ע"ז כדכתי' (שמות לב כה) לשמצה בקמיהם שניה' פסולין לכהונה כי הכהנים ששמשו לע"ז פסולין כדתנן בסוף מנחות כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר (מלכים ב כג ט) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' כלומר בבית חוניו פסול וכל שכן ע"ז עצמה ואקשינן והתנן במסכת קדושין אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה כלומר כל כהן שהוחזק להקריב למזבח ובן לוי שהוחזק לדוכן אין צריכין לדקדק אחריו שלא עלה למזבח ולא לדוכן עד שבדקו והכשירוהו יושבי לשכת הגזית כדתנן בסוף מדות לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה כהן שנמצא בו פסול כו' ושנינן לא תימא שמץ פסול אלא שחץ פסול פי' שחץ פסול פסולות גסות הרוח ולעיגת לשון כדאמרינן במסכת שבת פרק במה אשה אנשי ירושלים אנשי שחץ היו:

רבי יהושע בריה דרב אידי לא בקש לומר דנח נפשיה דרב כהנא דאמר ומוציא דבה הוא כסיל:
חקוקאה פי' סופר כדכתיב (ישעיה י' א) הוי החוקקים:

ההוא עכו"ם דהוה סליק ואכל פסחים וכו'. כתב הרי"ט ז"ל מכאן נלמד דכל מאן דאתי ואמר ישראל אני נאמן והיינו נמי דאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך. ואי קשיא הא דאמרינן התם מי שנתגייר ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך. תירץ רת"ם ז"ל דהתם דמוחזק לן באבותיו שהן גוים דליכא מיגו גביה וכן דעת רבינו הגדול ז"ל זה למורי. ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל:

אע"פ שביארנו שכל שאין בו לשון גנאי אין מעקמין את הלשון כדי לספר בלשון כבוד כל שלשון של כבוד נופל יפה יותר מן האחר מעקמי' אותו ועל דרך זה הוזכר כאן בשני תלמידים שאחד מהם שאל מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וחברו שאל מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ושניהם לדבר אחד נתכונו אלא שזה שעקם את לשונו כוון יותר בדקדוק הלשון אע"פ שלא היה בזה לשון מגונה שהרי כשאדם אומר ומוסקין בטומאה הלשון מוכיח שצריך להשתדל בכך ויותר ראוי לומר ואין מוסקין בטהרה כלומר שאין המנהג לטרוח ולחזר אחר כלים טהורים למסיקה ומתוך כך נשתבח זה המעקם אע"פ שלא היה כאן לשון גנאי ומ"מ לענין תשובת השאלה הדבר ידוע שאין המשקה מכשיר את הפירות לקבל טומאה אא"כ נוח לו באותו משקה וכמו שאמרו יותן דומיא דכי יתן וא"כ בבצירה ר"ל בענבים פעמים שאדם בוצר בקופות מזופפות שאין היין הולך מהם לאבוד וכשהבעלים יודעים בכך דורכים מעט את הענבים לשם כדי שיחזיק הכלי הרבה ומשקה יוצא ואף הוא נוח לו בכך אחר שהוא בוצר לגת שהבוצר לאכילה ודאי אינו כן אלא בבוצר לגת ונמצא המשקה מכשיר את הענבים ומתוך כך צריך לכלים טהורים ואף בהולך לאיבוד מגזרת שמא יבצרנו בקופות מזופפות כמו שביארנו במסכת שבת אבל במסיקה ר"ל בזיתים הרי המשקה היוצא מהם אינו שוה כלום ומיחל בעלמא הוא ואינו מכשיר כלל ומתוך כך אין צריך לטרוח בה אחר כלים טהורים:

אע"פ שאין בודקין ביוחסין מן המזבח ולמעלה ר"ל שאם שמש אביו במזבח אין צריך לבדוק למעלה הימנו שאלמלא לא היה ראוי לכהונה לא היו מניחין אותו לשמש מ"מ כל שראינוהו בעל מדות מגונות ומנבל את פיו בלשון גנאי מהרהרין אחריו שמא לא נבדק יפה יפה וכל שכן כשמספר בלשון גנאי בדברים של קדש מעשה באחד שאמר בחלוק לחם הפנים הגיעני כזנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול ר"ל פסול כהונה ויש אומרי' שחץ פסול ר"ל מחלל עצמו מתוך גבהות לב וגסות הרוח:

ראוי לאדם גם כן להזהר שלא יהא מזומן לבשורה של פורענות כגון מיתת אדם גדול וכיוצא בזה ואם שואלין אותו בכך רשאי לגמגם בדברים עד שיבינו הענין מתוך דבריו ולא שיאמרהו הוא להדיא ומה שנתגלגל כאן בענין אבל שאסור בנעילת הסנדל ובשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד ובמקצת היום שהוא ככולו כבר ביארנוה במסכת מועד קטן:

ואין מוסקים בטהרה עמ"ש בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:

בפירש"י בד"ה וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דלשון קצר עדיף אפי' מגונה מלשון ארוך ונקי אבל קשה לפי זה כיון דלשון קצר אפילו מגונה עדיף כל הני דעיקם ל"ל דלא ה"ל לעקם אלא חד קרא ללמדך היכא דכי הדדי נינהו לחזר אחר לשון נקי וע"כ נראה לפרש דלשון קצר ומגונה ולשון ארוך ונקי שוים הם וכיון דשוים הם ע"כ היכא דכי הדדי נינהו למדנו דעדיף לשון נקי והשתא ניחא כל הני קראי דטמא דקיצר בהם וכמה קראי איכא דעיקם והאריך בהם דשוים הם להאריך בלשון נקי או לקצר בלשון מגונה ולקמן בשמעתין גבי ח"א אין בוצרין בטהרה וח"א ומוסקין בטומאה דאמר מובטחני בזה שמורה הוראה כו' שכתב הר"ן בשם התו' שעל זה שאמר ומוסקים בטומאה שקיצר בלשונו אמר כן והוא פי' פירוש אחר וע"ש שהוא נראה דחוק ולפי דרכינו ששניהם שוים להאריך בל' נקי ולקצר בלשון גנאי יש לפרש שעל השני אמר כן שראה בו דבר חכמה כההיא דאמרינן מברכותיו של אדם ניכר שת"ח הוא שהראשון אפשר שלא נתכוין לדבר בלשון נקי אלא שכך נזדמן לו בפיו בלי כוונה אבל השני ששמע מן הראשון ושינה לומר בלשון קצר ודאי נתכוין לכך וכן להיפך לגירסת הרי"ף הראשון אפשר שלא נתכוין לומר בלשון קצר אבל השני ששמע מן הראשון ושינה לומר בלשון נקי ודאי דנתכוין לכך להשמיענו הך חדושא דיש לאדם לומר בלשון נקי וק"ל:

בד"ה רכבת כתיב ואע"ג דמצי למכתב נמי ישבת חסר כו' אפילו הוא מגונה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דאפילו בלשון מגונה יקצר אדם לשונו כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא מאי רבותיה וטפי ה"ל לאשמעינן דאפי' בלשון נקי גופא יקצר אדם וע"כ הנראה לקיים פשטיה ומאי דקשיא ליה למהרש"ל הא שמעינן ליה כבר מדכתיב טמא באוריי' י"ל דאשמעינן דאפי' בכה"ג דבדבורא ובמקרא לא הוה לשון קצר אלא בכתיבה ומסורת יקצר אדם לשונו והתוס' שכתבו דלא מצי למכתב ישבת דכל היכא דכתיב ישב בלא וא"ו אתי לדרשה כו' עכ"ל אין זה סותר פירש"י אלא דבהכי גלי דהכתיבה ומסורת יושב מלא וכיון דהכא ליכא שום דרשא בחסרון וי"ו דישבת ועוד יש לבעל המאור דרך אחרת בשמעתין וסוגיין דשמעתין ק"ק להולמו לפי דרכו ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה שמץ פסול פר"ח דבר ע"ג כדכתיב לשמצה כו' עכ"ל וכיון דפסול ביה לכהונה דהיינו לעבודה פריך שפיר והתניא אין בודקין כו' דכמו שאין בודקין אם הוא חלל דא"כ לא היו מניחין אותו לשמש ה"נ אין בודקין בו על דבר ע"ג דא"כ לא היה משמש וק"ל:

גמ' מי קא ספו לך מן האליה כו' מפ' מהרש"ל דר"י ב"ב דחה אותו כו' כי בודאי הכירוך כו' ולא אסרה תורה לבן ערל ונכר אלא מן המובחר שבו כו' עכ"ל ע"ש ואני מוסיף על דבריו שראה ר"י ב"ב בנכרי שהוא מפרש לה הכי דלא אסור אלא מן המובחר שבו דאל"כ לא ה"ל למימר דאכילנא משופרי שופרא אלא סתם דאכילנא מיניה ודו"ק:

:

משום בעיתותא דלילא כו' ואבע"א כו' דמדאמר דוד אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משמע דאז לילה הוי ואבע"א משום ביעתותא דלילא ליכא דאיכא למימר דביום באה אביגיל אלא שהוא אמר עד אור הבקר שלא היה דוד מגיע לשם עד הלילה משום ביעתותא דדוד איכא שהיתה יראה שיהרוג דוד את כל בית נבל ודקאמר אבע"א משום ביעתותא דדוד ליכא משום דאחר שמת נבל ושלח אליה דוד לקחתה שאז ודאי לא היתה יראה עוד מהריגה את בית נבל כתיב ותרכב על החמור וגו' אבל ביעתותא דהר איכא כמפורש וירדת בסתר ההר וגו' ודו"ק ׃

כגדי מסנקן. עפירש"י ועי' בערוך בערך סנק ב' פירושים:

מן האליה כו'. לפי טעותו של הנכרי דלא נאסר לנכרי אלא השומן והיותר טוב שבו דהיינו כדקאמ' משופרי שופרי שאמר והוא נכרי ומטעה את ישראל לתת לו מהיותר שמן וטוב שבפסחים א"ל רבי יהודה בן בתירה שאתה טועה ובודאי הן יודעים שאתה נכרי ומה שנותנין לך מהפסחים השמן והטוב שבו אין זה משופרי דשופרי אלא האליה שהוא השמן ביותר הוא משופרי דשופרי וממנו לא ניתן לך שהם יודעים שאתה נכרי ולפו דעתו שלא ידעו בו שהוא נכרי הלך לשם ובקש מהם מן האליה ועיין קרוב לזה בחידושנו בהלכות:

לאחוריה כו'. פירוש רש"י שלא יבינו מהר ויצא לבם עכ"ל ועי"ל שאלו הראה להם הקריעה ה"ל מוציא דבה כאלו הגיד להם בפה דנח נפשיה והם שאמרו נח נפשיה דרך שאלה אמרו לו כן ולא הוה מוציא דבה ולא בדרך הודעה וכן יש לפרש בסוגיא בפרק הנושא בנח נפשיה דרבי קרעיה בר קפרא ללבושיה ואהדריה וגרסינן שם דא"ל נח נפשיה א"ל אתון קאמריתון אנא לא קאמינא ר"ל כמ"ש אתון קאמריתו דרך שאלה אבל אנא לא קאמינא דה"ל לגבי דרך הודעה ומוציא דבה הוא ודו"ק:

בגמ' ואיבעית אימא ביעתותא דדוד נמי ליכא משום ביעתותא דהר איכא כצ"ל:

בתוס' ד"ה שמץ פסול וכו' פירוש לע"א וכו' ר"ל אם שמש לע"א:

גמ' מי קא ספו לך מאליה. נ"ב נראה בעיני לפרש דר' יהודה בן בתירא דחה להאי נכרי בדברים ואמר לו מעולם לא רימית את היהודים כי בודאי הכירוך ואפ"ה לא השגיחו בך כי לא אסרה תורה לבן ערל שלא יאכל בו אלא מן המובחר כגון האליה והדומה לו ומזה לא נתנו לך אלא מן הכחוש ותדע שכן הוא שהרי כשתעלה עוד ותשאל מהם שיתנו לך מן האליה לא יתנו לך כלל וא"כ בודאי כשיעלה ישאל מהם שהרי נכרי ידע האמת שהם לא הכירוהו וק"ל אבל אין נראה לפרש כפשוטו שאמר ליה תבקש אף מן האליה מאחר שאין מכירין אותך דא"כ איך סבר ר' יהודה בן בתירא שלא ירגיש הנכרי כי איך יבין הנכרי שר"י יתן לו עצה לרמות עוד את אחיו בירושלים ודו"ק:

רש"י בד"ה רכבת כתיב כו' ואפי' הוא מגונה. נ"ב פירוש אפי' בלשון מגונה ידקדק אדם לקצר את לשונו אבל אין לפרש שיקצר את לשונו אפי' אם א"א לו אלא שידבר בלשון מגונה זה אינו דא"כ מה תועלת במדרש של חסרון זה הלא שמעינן כבר להדיא מדברי התורה בכל המקומות שכתוב בהן טמא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמרא הנהו ב' תלמידי כו' קמיה דהלל כו' אמר מובטח כו'. הר"ן מביא בשם התוספות דע"ז דאמר ומוסקין בטומאה אמר מובטח כו' ותמיהני שהרי (בשבת יז) אמר הלל עצמו ואין מוסקין בטהרה:

גמ' ואב"א בעתותא דדוד נמי ליכא. נ"ב דאשה כלי זיינה עליה:

וְהָכְּתִיב: (שמות ד, כ) "וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר"? הָתָם, מִשּׁוּם בָּנָיו, אוֹרְחָא הוּא. עיין פירוש רש"י ז"ל [שהן זכרים כתב לשון רכיבה] ונראה לי בס"ד הכוונה, כיון דבניו היו עמה על חמור אחד שהם קטנים וצריכה לאחוז אותם אי אפשר שתשב על החמור מן הצד אלא מוכרח שתשב בפיסוק רגלים כדי שתוכל לאחוז בהם שלא יפלו. או יובן הכוונה כיון דבניו גם כן היו עמה על חמור אחד אינו מספיק גב החמור שתהיה הרכיבה מן הצד בלי פיסוק רגלים. או יובן הכוונה כיון דבניה עמה שרוכבים אחד מלפניה ואחד מאחריה אז אין גנאי לרכוב בפיסוק רגלים יען כי פיסוק רגליה יהיה מכוסה בבניה מכאן ומכאן.

חַד אָמַר לְהוּ: "מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה"?. זו גרסת עין יעקב דגריס 'לְהוּ' דקאי על הלל או על רבי לחד לישנא וכן הוא גרסת תלמוד כתב יד אבל בתלמוד שבידינו לא גריס 'לְהוּ' וצריכים להבין לגרסת 'לְהוּ' מאי קא משמע לן?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרשב"ץ (ח"ג סימן ע"ח) מפני מה שיבח התלמיד שאמר 'אֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה' אדרבא הוה ליה לשבוחי לאידך שקיצר בלשונו דהא אמרינן (פסחים ג:) 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'? והשיב הרשב"ץ ששמע מהגאון מו"א ז"ל שתירץ בשם הרבנית אשתו של הרב רבי יוסף ז"ל דמה שאמרו 'ישנה דרך קצרה' דוקא הרב לתלמיד כדי שלא ישתבש התלמיד בלשון ארוכה, אבל התלמיד ששואל מן הרב עדיף לדבר בלשון נקיה ולא בעי לשון קצרה, כי הרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה יעיין שם. ולכן דקדק מסדר הש"ס למנקט 'לְהוּ' דפירושו להלל או לרבי לחד לישנא לומר כיון דהיה התלמיד שואל לרב לכך יאות לו השבח שדיבר בלשון נקיה אף על גב שדיבר בלשון ארוכה.
ובזה ניחא נמי לתרץ דקדוק אחר דאמר 'מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל' ויש להקשות מה שייכות יש לזה בזה כי מה שנמצא שדבר בלשון נקיה ראוי שיאמר שיהא חסיד ופרוש כי סימן זה נוגע לכך? אך כפי האמור ניחא כיון שדיבר בלשון ארוכה לרבו, והיינו נמצא דחלק כבוד לרבו לומר שיש לו לב רחב ואינו משתבש בלשון ארוכה, לכן בזכות שחלק כבוד לרבו ודאי יזכה לכך שכל הנזהר בכבוד רבו זוכה להיות הוא רב מורה הוראות בישראל מדה כנגד מדה.

מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מקשים מה שייכות יש לזה בזה? והוה ליה למימר שיהא חסיד ופרוש משום שדבר בלשון נקיה!
ונראה לי בס"ד דמלבד דבר טוב זה שמצא בו שדבר בלשון נקיה עוד מצא בו חריפות שכל וחכמה יתירה דהוה דייק לישנא שלא אמר לשון דמשתמע לתרי אנפי כמו חבירו והוא כי חבירו אמר 'מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה' דבריו אלו סובלים שני פירושים הא' לומר כונתו לשאל רק על המסיקה של זתים למה יעשו בטומאה ובאמת כך היא כונתו בשאלה זו, אך דבריו אלו סובלים עוד פירוש אחר אשר אין זה מטרת שאלתו והוא שהשומע יפרש שאלתו כך 'למה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה ואין עושין להפך להיות בוצרין בטומאה ומוסקין בטהרה?' דכונתו לשאל על שניהם לתת של זה בזה ושל זה בזה, ובאמת הוא לא היתה כונתו כך אלא שדבריו סובלים גם פירוש זה ונמצא אינו חכם להיות דייק בלשונו לתפוס שאלתו בלשון ברור שאינו סובל אלא פירוש אחד דוקא. אך זה השני שלא זכר בדבריו טומאה בחד וטהרה בחד אלא שאל 'מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה' אין דבריו סובלים שני פירושים אלא רק פירוש אחד דמוכרח לפרש דבריו שכל שאלתו היא רק על הטהרה למה אין עושין אותה גם במסיקה, ולא אפשר לפרש דבריו ששואל בשתים לתת של זה בזה. ושל זה בזה.
ולכן כיון שראה חכמתו דדייק בלשונו למנקט לשון ברור אמר 'מֻבְטָחַנִי שֶׁיִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל' כי דבר זה דדייק בלישנא הוא סימן טוב לזה וכמו שאמרו בעירובין (עירובין נג.) בני יאודה דהוו דייקי לישנא הוו גלי מסכתא מה שאין כן בני גליל.
ועדיין יש לדקדק במה שאמר 'בְּיִשְׂרָאֵל' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש מורה הוראות בבית המדרש ואין זוכה שתתפשט הוראתו לעשות מעשה בקרב כל ישראל על פי הוראתו אלא הוראתו תשאר עצורה בבית המדרש דאין הלכה כמותו. ויש שזוכה שיקבעו הלכה כמותו לענין מעשה הנה זה הוראתו יוצאה בבית המדרש ומתפשטת בקרב ישראל דעבדי עובדא כוותיה ועל זה נאמר (משלי ה, טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה.
הַנְהוּ תְּלָתָא כַּהֲנֵי, חַד אָמַר [לְהוּ]: הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל [ג:]
קשה הנהו תרי קמאי למה הזכירם פה? וסגי לומר 'הַהוּא כַּהֲנָא דְּאָמַר הִגִּיעַנִי כְּזָנָב הַלְּטָאָה וּבָדְקוּ אַחֲרָיו'?
ונראה לי בס"ד דאם לא היו אלו עמו שקדמו ודברו בשבח לא היו בודקים אחריו מחמת שאמר כן דהיו אומרים משגה שכך נפל בפיו בשגגה והיה נשאר בחזקתו ולא היו בודקין אחריו אך מאחר דהוו יתבי תלתא והיה האחד מחבב הקדשים שהיה מיצר על רוע מזלו שלא הגיע לו מבשר הקודש אלא דבר מועט והשני היה מחבב הקדשים באומרו אני זכיתי לחלק חשוב יותר ממך שהגיע לי כזית וזה השלישי לא הלך בדרך חבריו שחבבו הקדשים אלא ענה אחריהם בדבר בזיון לדמות הקדשים לשיעור זנב הלטאה תו ליכא ללמד עליו זכות ולומר בשגגה דבר בלשון זה לכך בדקו אחריו!
אי נמי יש לומר אין הבית דין בדקו אחריו דאין צריכין מן הדין לבדוק אחריו בעבור דברים אחר שהיה מוחזק בכשרות אלא אותם השנים שהיו עמו חרה להם על דבריו וּבָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁמֶץ פְּסוּל וביררו אותו אחר כך בבית דין.
ברם איכא למידק איך יגיע לזה כפול ולזה כזית מלחם הפנים והלא צריך לחלקו ביניהם בשוה חלק כחלק? ודוחק לומר זה בעל הזית חטף מאחרים ונשלם חלקו לשיעור זית.
ונראה לי בס"ד דאלו השלשה לאו מחד משמר הם אלא כל אחד מן משמר אחר ולכן במשמר של זה היו החלקים כולם על שיעור פול ומשמר זה כולם זית. אי נמי לעולם שלשתם משמר אחד והחלקים היו שיעור פול לכך אמר הראשון הגיעני כפול והשני אמר אני חלקי היה חשוב בעיני כשיעור זית שהוא גדול מפול והג' אמר שהיה נראה בעיניו כזנב שהוא קטן מפול.

וַאֲנָא, הָא קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי!. יש להקשות אם היה אוכל מן האיברים החשובים סגי ליה לומר קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי ומה כונתו לומר 'שּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'?
ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף נז.) מלכא אמר הגדי משובח יותר ומלכתא אמרה הכבש משובח יותר ושאלו לכהן גדול, והשיב הכבש משובח יעיין שם. ודינו של פסח בא הן מן הכבשים הן מן העזים שיש נמנים על כבש ויש נמנים על עז והוא כדי להתפאר היה נמנה על כבש שהוא שּׁוּפְרֵי והיה אוכל מן האברים החשובים שבו ולזה אמר 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'. ובאמת דבר זה שדקדק בו היה סיבה למפלתו דאם היה נמנה על עז וגדי לא היה אפשר לרבי יהודה בן בתירא לפרוש לו רשת ללכדו בדבר זה שאמר לו 'מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?' כיון דבעז וגדי לא יש אַלְיָה אך על ידי שדקדק לאכול 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי' בזה נלכד בדבר זה של אַלְיָה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?. פירש עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה בספרו 'מדרש אליהו' דרך רמז דישראל נשפעים ממקום עליון מהחסדים והרחמים והאומות מלמטה והחכמים ז"ל כל שיחתם היא דברי תורה שגם בעת שידברו דברים פשוטים משתעו בלשון חכמה ולכן רבי יהודה בן בתירא שם בפיו של זה לומר 'סְפוּ לִי מֵאַלְיָה' שיש רמז בתיבה זו 'מא"ל י"ה' כי ראהו אוכל מן הקודש בגזל ואיסור ואמר כשיזכיר שמות א"ל י"ה בפיו הם ינקמו ממנו וכן היה לו שהם הרגישו ברוח קדשם בזה ואמרו לו שלא במתכויין א"ל י"ה לגבוה אלו ישראל דוקא סלקא. ומחמת שהוזכרו באותו מעמד שמות הקודש אלו לכך עשו פעולה זו לעורר את לב השומעין לבדוק אחריו ובדקו ומצאו ובערו הרע מן העולם עכת"ד ז"ל.

אֵימָא לְהוּ: "סְפוּ לִי מֵאַלְיָה"!. הדבר יפלא איך האמין זה העכו"ם שיהיה רבי יהודה בן בתירא רבן של ישראל מיעצו לעשות דבר הפך התורה אשר צותה 'עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ' (שמות יב, מח) דודאי מאחר שעלתה בידו ערמתו בתחלה וגם את המקראות ידע להו לא היה טפש?
ונראה לי בס"ד דאותו עכו"ם כשאמר דבר זה לרבי יהודה בן בתירא היתה כונתו לזלזל בישראל באומרו שאין מדקדקים לשמור מצות ה' אלהיהם כראוי שהרי הם מאכילים בידים את הפסח גם לנכרים וערלים ואין מרגישים!
והשיב לו רבי יהודה בן בתירא 'מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?' וכונתו לומר מה שצותה תורה 'כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל' לא צותה על בשר הפסח אלא רק על חלק המשובח שבו שהוא האליה ולכן כל אדם שאינו בדוק אצלם שהוא ישראל אין מאכילין אותו מן האליה אבל על שאר בשר הפסח כיון דאין עליו אזהרה מן התורה מאכילין אותו לכל אדם שיבא ויאמר ישראל אני אף על פי שאין בודקים אותו ורק לנכרי וערל ודאי לא יאכילוהו מבשר הפסח דמעלה וסלסול נהגו בו לבלתי יאכל ערל מבשר הפסח אבל מן התורה אין מונע בזה, ואתה אם תרצה להבחין ולידע שדברי אלה אמת או לאו תלך ותאמר להם לספות לך מן האליה ותראה שלא יאכילו אותך אלא אם כן יבדקו אותך תחלה.
וזה הנכרי נכנסו בדעתו דבריו של רבי יהודה בן בתירא ולא עלה על לבו שאם יבדקוהו וימצאוהו ערל יהרגוהו כי מה עשה איסור שיתחייב עליו כך והלא מקודם לא היה אוכל אלא מן הבשר דוקא דאינו אסור מן התורה לנכרים וערלים דהא כתיב 'לֹא יֹאכַל בּוֹ' דייקא דהיינו מחלק החשוב והמובחר שבו ולכך הלך לנסות כמו שאמר לו רבי יהודה בן בתירא וניצוד ונלכד!
ונראה לי בס"ד כי מה שאמר לו רבי יהודה בן בתירא 'מִי קָא סָפוּ לָךְ?' וכן אמר לדידיה שיאמר להם בלשון זה 'סְפוּ לִי' דנקיט לשון ספו ולא אמר 'הֶאֱכִילוּנִי'? הנה בחר רבי יהודה בן בתירא בהאי לישנא לרעתו של זה כי ספו הוא סובל, גם כן ממשמעות הרג וכליון כמו יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם הֳ' (ישעיהו סו, יז) וברית כרותה לשפתים הכריח שיהיה הוא פותח ברעתו.

שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד אם אתה בִּירוּשָׁלַיִם וּמְצוּדָתְךָ בִּנְצִיבִין אין זה חידוש ופלא כי זכות ארץ ישראל מסייעה אותך, וכן היא המדה דכתיב (ישעיה ב, ג) 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם' אך החידוש והפלא הוא דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין חוץ לארץ, וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם דאסתייעא מילתא טובא.
ודע שיש קבלה ביד אנשי נְצִיבִין אשר רבי יהודה בן בתירא קבור אצלם רחוק מעט מהעיר, שפעם אחת באו גוים ולקחו אבנים מן הבנין הבנוי על קברו ונשאום על הגמלים ונסתמו עיניהם של הגמלים ואומרים דבעבור נס זה קורין אותו הגוים מעא"מי פירוש מסמא על שם המופת הזה. ואנא עבדא בשנת תרכ"ט עליתי לעה"ק תובב"ב ובחזרתי לעיר בג'דאד באתי על דרך נְצִיבִין וזכיתי לנשק אבני הציון שלו ולמדתי שם המאמר הזה דמכילתין. יהי רצון זכותו יגן בעדינו ובעד כל ישראל אמן כן יהי רצון!

אָמְרוּ לֵיהּ: "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים". קשה וכי השעורים הם קללה בעולם, והלא גם בהם יש צורך לבני אדם כי בני אדם צריכין לבהמות והם צריכין לשעורים, ויש בני אדם שאוכלים פת שעורים, ואמאי הקפידו על בשורה שבשרם בשעורים והלא מצינו שהכתוב שבח את ארץ ישראל בשבעת המינים שבכללם השעורים דכתיב (דברים ח, ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה אטו יאמרו ח"ו לפסוק 'צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים'?
ונראה לי בס"ד כי רצו שבראותו החיטים של אותה שנה אינם יפות יפתח פיו לטובה להזכיר שם יפות על החיטים, דאולי יתן השם יתברך ברכה באותו המועט להספיק במקום מרובה כמו שמצינו שפתח אברהם אבינו ע"ה פיו לטובה על יצחק וחזר לשלום, ולכן היה יותר נכון שיאמר 'אֶשְׁתַּקֵּד נַעֲשׂוּ חִטִּים יָפוֹת' דעל כל פנים זוכר שם יפות על החיטים, והם היו מבינים מדבריו על חיטים דאותה שנה איך הם, ונח להם בלשון זה שפותח פיו לטובה על שם חיטים.
ודע דהא דקאמר הש"ס הוה ליה למימר 'אֶשְׁתַּקֵּד' לאו דוקא אֶשְׁתַּקֵּד אלא הכוונה על איזה שנה שעברה שנעשו בה חיטים יפות כדי שלא יוציא שקר מפיו, וכן מה שאמרו עֲדָשִׁים לאו דוקא עֲדָשִׁים אלא הכוונה שיתפוס איזה מין ממיני מאכל שנעשה יפה באמת.

אָמְרוּ לֵיהּ: "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים", דִּכְתִיב: "וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ". פירוש אף על גב דשעורים הם מאכל אדם גם כן דאיכא טובא דאכלי פת שעורים, עם כל זה הם מיוחדים לבהמות דהכתוב שקל אותם במשקל אחד עם התבן דאינו מאכל אדם כלל שאמר 'הַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים'.

מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר? "אֶשְׁתָּקַד, נַעֲשׂוּ חִטִּין יָפוֹת". נראה לי בס"ד כל הקפדתם עליו הוא שצריך להוציא מפיו שם יפות על מאכל אדם, ואף על פי שהוא עומד ברע באותה שנה, עם כל זאת אם פותח פיו בדבר טוב יועיל להיות הרע טוב, כי ברית כרותה לשפתים הן לטובה הן להפך, והרע אפשר שיהיה טוב שאם תוציא הארץ קמעא ישלח השי"ת ברכתו ויספיק המועט לרבים ויאכלו ויותירו.
מעשה בעשיר גדול שהיה לו שני בנים ורצה שלא יהיו בטלנים אלא יעסקו בעסקים שירויחו מהם, ואף על פי שאינו צריך להרווחה שלהם כי יש לו קרקעות של שכירות שיגיע לו מהם שכירות מאה ידות על הוצאת ביתו, עם כל זה רצה שיהיו עוסקים ולא יהיו עצלנים מחמת בטלה, ולכן נתן ביד כל אחד מהם קרן מאתים זהובים שיתעסקו כל אחד לבדו בשולחנות, והתנה עמהם שיבאו אצלו כל ערב שבת קודם מנחה, ואם יגידו לו שהרויחו באותו שבוע הוא יתן מתנה חמשה זהובים מכיסו לאותו שהרויח, ואם לא הרויחו לא יתן להם פ"ק, וכל שכן אם הפסידו שלא יתן להם כלום.
והם נהגו בכך כמה שבועות, והיו לוקחים ממנו כל אחד חמשה זהובים כפי התנאי, והנה שבוע אחד שניהם הפסידו, ויבא האחד אצל אביו בעיין שם ויגיד לו שהפסיד בזה השבוע ולא נתן לו כלום, וחבירו השני אמר למה לי לומר הפסדתי ואפתח פה לשטן? אלא אני אודיעו באופן זה כדי שלא יתן כלום, ולכן אמר לו הרווחתי בשבוע שעבר, ואז יבין בזה שבזה השבוע הפסיד וכיון שפתח פיו בטוב, נסתבב מן השמים שאביו כיון ששמע שאמר הרווחתי, לא נתן לבו על סיום דבריו שסיים בשבוע זה, ונתן לו חמשה זהובים, נמצא פתיחת פיו לטובה עשתה לו הרווחה! ולכן כאן הקפידו שיוציא מפיו תיבת יפות על מאכל אדם.

רש"י ד"ה בגדי מסנקן. כגדי עיף. עי' בהרע"ב רפ"ב דמסכת תמיד:

כגדי מסנקן. נלע"ד דשניהם לדבר א' נתכוונו בשידוע מ"ש אלו ואלו דא"ח ואין בכל התו"ה ד"א לבטלה ע"ד ועליהו לא יבול ומה שנראה עתה נגד הסברא מ"מ יהי' אמת במק"א ובגלגל אחר וזה השיג לפי דעתו וזה לפי דעתו עי' מזה בביאור בס' יערות דבש וע"כ דמהו לדבר אחר מסנקן כמ"ש חכמי' ע"כ נקרא שמו חזיר שחוזר להתירו וחזיר מיער בעין יהי' לעתיד חזיר מיאור באלף וכל ביבשה טמא בים טהור וע"כ אמר שנעשה עיף ויגע מהפלפול להגיע אל האמת והוא רק כדבר אחר שגם הפסולת שהוציא אמת הוא במקום אחר ואינינו לבטלה ואידך בחר לשון ערומי' דמ"מ חזיר מאוס הוא עתה ע"כ כנהו בשם גדי כי אעפ"י שפשוטו הוא גדי עזים ממש מ"מ מרמז נמי על המזל הנקרא גד גדי שהופך ומגלגל תמיד כל היום פעם זה למעלה וזה למטה ופעם בהיפך וע"ז הרמז הקריבו פסחיהם גדי כי הטלה ידוע שירמוז על בטחונם של מצרי' במזל טלה והקב"ה שדדו אך גדי אין בו כונה אם לא כנ"ל שפי' מזל בעצם ואולי ירמוז עוד כי גדי עזים הוא חלקו של עשו וס"ם איש שעיר ושעירים ירקדו שם ומש"ה פירושו מזל כי הוא מסטרא דדהו אבל הישראל הם למעלה מהמזל והשעיר יתהפך לטוב באמת כי זהו חזיר מיער שיתהפך ליאור ע"י הפוך עין דכתונת עור לאלף אור כידוע:

הגיעני כפול. לכאו' הי' נראה דשוה בשוה הי' הכהנים חולקים במקדש אלא נ"ל שהכהן הגיעו כפול ואמר לחביריו שהגיעו חלק קטן מאוד ואמר לו אידך שהחלק הקטן הזה בעיניו נחשב לכזית שראוי לברכה בכ"מ וע"ד שאחז"ל הרואה זית בחלום שם טוב יוצא לו שנא' זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך כי נתנו למשחה לגדולה שזכו לאכול משולחן גבוה. ואידך הי' מבזה ואמר שבעיניו נחשב לבזיון וכלימה להתבזות עבור דבר מועט כזה ע"כ קראוה זנב כמו תהי' לראש ולא לזנב ואמר זנב ההלטאה כידוע מדרכו להיות מפרכסת נראה כחי והוא מת וה"נ אמר הרשע הזה שנראה לפי הדמיון שהכהונה היא יקר ותפארת ובאמת היא לו בושה וכלימה ובנפשו דבר כי באשר הי' בו שחץ פסול ולא הי' ראוי' לה באמת נעשית לו סם המות ככל עסק התורה ומצות שלא כראוי שנתהפכה לו לרועץ ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם:

משופרי שופרי. עי' מהרש"א ולפע"ד שהי' ההוא ארמאה סובר דמשאר קדשי' מאכילין לערל ובן נכר דדוקא בפסח כתי' כל ערל וכל בן נכר וע"כ כדי שלא יאמרו שבני ירושלים הכירו בו אלא שהטעוהו והאכילוהו משאר קדשים דודאי מחולין לא האכילוהו כי הי' עומד במקדש על קרבנו וראהו נזרק על המזבח ועסק הכהנים עם האימורים אלא שלא יאמרו משארי קדשים האכילוהו שהערל מותר בהם לפי טעותו ע"כ אמר והוא בהקדי' דבקדשים כתי' כל חלב לה' ולפי פשוטו הבין הנכרי שאין לחלק בין חלב לחלב כי מה שאנו מחלקים בין תות' קרו' ונקלף וכדומה אין נראה להנכרי לפי פשוטו ובפסח זה האכילוהו באמת מה שהי' ראוי להקריב לפי דעת הארמאה ע"כ חשב בנפשו דפסח שעיקר אכילתו לבעלי' מקילין בהקרבתו וכל מה שראוי ממנו לאכילת אדם אוכלין בני החבורה שהרי באמת בכל הקרבנות נותנים לכהן חזה ושוק לפחות ומפסח אין נותנים לו מאומה הה"נ בענין הקרבה ומזה שאכל הי' לו ראי' שלא הכירוהו והאכילוהו מפסח ממש אך ריב"ב הראה לו טעותו ממקראות מפורשות דאין מקריבין משום קרבן אותו החלב אך הטעהו לפי טעותו ואמר לו שלא ימצא ברור שאכל מפסח אלא ע"י האלי' שהוא מאכל אדם בגדי בכל הקרבנות ומ"מ בטלה מקריבים אותו בשארי קרבנות וכל זה מבואר בקרא להדי' וא"כ לפי טעותו שבפסח אוכלים כל הראוי לאכילת אדם א"כ גם בטלה יאכלו האלי' ואם יתנו לו ממנו ידע שהוא פסח לא זולת. ואה"נ א"נ לא הי' נותנים לו מהאלי' רק שהי' רואה אחרי' אוכלים ממנו הי' די לברר טעותו אלא לפי שידע ריב"ב שלא יראה האלי' כלל על השולחן ע"כ אמר שיתבע ממנו חלקו דאם לא יאמר ספו לי מה לו לשאל אחר האלי' כיון שנתנו לו חלקו הראוי ע"כ הסיתו שישאל חלקו מהאלי' ועי"ז יתברר האמת מהשקר ומיושב נמי ק' תוס' אע"ג דגדי אין אליתו קריבה כו' והא"ש שהגיד לו שימנה על טלה דוקא וכנ"ל ואולי זה נכלל בדברי התוס' שכתבו או שמא הגיד לו עכ"ל והוא אינו מובן לפי פשוטו ולפי דברינו א"ש כנ"ל נכון בעזה"י:

שלם לך ריב"ב שאת בנציב' ומצ"פ בירושלים. הנה זכה את הרבים שעשו פסח כהוגן על ידו וזכותם תלוי בו כאלו גם הוא עשה פסח וראוי לברכה שיזכה גם הוא לעשות פסח כראוי בעצמו ששכר מצוה מצוה. והנה המניעה שלא עלה הי' כמ"ש תוס' שלא הי' לו קרקע או שהי' זקן ע"כ שלחו לו ברכת שלם עלך שיהי' שלם בממונו ויקנה קרקע ושלם בגופו שיחלפהו ה' כח לעלות ברגליו ועד"ז פירשנו פ' בורא ניב שפתים בהקדים מה שנדחק רשיז"ל מה ענין להאי דריב"ב לכאן ולפע"ד הוא פשוט כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' דיעות כשכתב הך דשמעתתא ותבחר לשון ערומים כ' נמי שלא ירבה בדברי התולים להתל ברעהו וכדומה והא"ש כי אלו לא היו מכירים בריב"ב שהוא מכת החכמים הבוחרים לשון ערומים ובורחים מההתולים הי' אפשר לומר שהאי ארמאה הוא מע"ה והתולי מהתלי בי' לשאול מהאלי' כדי שיתבייש כי ע"ה האיש הזה וכמו שעשה אחיו של חוניו סוף מנחות אבל בשאלם מאן אמר לך הכי ריב"ב ידעו נאמנה כי לא ע"ד התול ושחוק אמר זה ע"כ בדקוהו ומצאוהו ארמאה ושייך שפיר לשמעתין זהו נלע"ד ברור כשמש בצהרים וזהו פי' הפסוק בורא ניב שפתים שיהי' מברר ניב שפתיו מבלי שיהתל את חברו אלא שלו' שלו' יהיה לו מכל עבריו ועי"ז לרחוק ולקרוב כאלו כתי' כרחוק כקרוב פי' שהוא ברחוק בנציב' ודבריו פועלי' בירושלים כאלו הוא שם בקרוב ועי"ז יברכהו אמר ה' ורפאתיו שירפאהו ה' ויהי' שלם בגופו וממונו. ובסמוך אי"ה אכתוב פי' נכון על הך קרא לענינינו:

חיטין נעשו יפות. בפ"י דקדק מה בכך שאמר שעורין נעשו יפות הלא א"י נשתבח בהם ארץ חטה ושעורה ויש לדחות אבל האמת נלפע"ד שהשעורה הוא באמת טוב והוא מדרגה א' למטה מהחטין כדכתי' ארץ חטה ושעורה ומ"מ בשעה שחטין נעשים יפות מאכילים השעורים לבהמות כדכת' בשני' המבורכת דשלמה השעורין לסוסים ורכש ואפי' בחטים גופי' כתי' בשעת ברכה בליל חמיץ יאכלו וע"כ יוחנן חקוקאה לא הואיל כלום להיות נשמר מהוצאת דבה שכיון שבשר להם שיאכלו שעורין הרי אמר שאין להם חטין דידיעת ההפכים א' משא"כ באמרו אשתקד נעשו יפות אין מההכרח שלא נעשו עתה יפות כי מ"מ אוכלים מהישן וכן אוכלים עדשים לתבשיל אפי' כשנעשו חטין יפות כי הוא לפת ועדשים לתבשיל משא"כ בישור השעורים שהוא ממש כאלו אמר שלא יהי' להם חטין:

בפירש"י בד"ה וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך כו' עד סוף הדיבור. נראה דכל הנך דלעיל איצטריכו הך דריב"ל איצטריך לאשמעינן דאפילו בגנות בהמה טמאה נמי לא שייך לומר בלשון מגונה והך דר"פ איצטריך דאפילו תשע. ועוד דאע"ג דאיירי בעיקר מצוה הנוהג לדורות ואם כן יש ללמוד בלשון קצרה. אפילו הכי רשאי להאריך משום לשון נקיה. והנך דנביאי נמי איצטריך דאפילו בנביאים. ובמה שכתב רש"י דבשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך נ"ל גם כן דעיקרא דמילתא לעולם בדברי תורה מ"מ יש לומר בלשון קצרה ומש"ה כתיב בכל דוכתא טמא כ"א במקום אחד או שנים שינה בלשון ארוך ללמד דאיכא מיהו צד מעליותא בלשון ארוך ונקי כי היכי דנילף דבכל מקום דשוין או בדבר שאין נוגע ללמוד לתלמידים יש לחזור על לשון ארוך כן נ"ל:

מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה אמר מובטח אני וכו' כתב הרב תאוה לעינים דע דכפי גרסא זו שהביא אין מוסקין בטהרה בסוף אם כן כששיבח ריב"ז לזה שבח שדיבר לשון נקיה אבל יש גרסא אחרת שמביא לבסוף וחד אמר (אין) מוסקין בטומאה ועליה מייתי מובטחני וא"ש טפי דשבח לזה אע"ג דלא דיבר לשון נקיה מ"מ דיבר לשון קצרה וכו' ע"ש. ואשתמיטיתיה מ"ש הר"ן וז"ל מובטח אני בזה שאמר אין מוסקין בטהרה ואע"ג דאידך נקט לשון קצר אפ"ה לא מתרץ לישניה דאמר ומוסקין בטומאה ומשמע דלא סגי בלאו הכי הלכך לישנא דהאי דקאמר ואין מוסקין בטהרה דייק טפי כלומר שאין מקפידין למסוק בטהרה ובתוס' כתבו דאפשר דעל אותו שאמר בלשון קצרה קאמר הכי ואין נראה עכ"ל. וע"פ דברי הר"ן ניחא מאי דאיכא למידק במאי דאמר ריב"ז מובטח אני בזה שמורה הוראות דמה סימן מצא בזה להוראה ואי משום שדיבר לשון נקיה הול"ל מובטח אני בזה שיהא צדיק וטהור. אמנם לפי פשט השמועה וכפי פירש"י היכי דנפישי מילי לא קפדינן אלשון מגונה וטפי עדיף לדבר בקצרה. וזה שידע לחלק דה"מ כשהלשון קצרה סליק שפיר אבל כל דלא מתרץ דבוריה יש להאריך. ולא עוד אלא דהגם שראה לחבירו דאמר מוסקין בטומאה אמיץ לבו וסמך על דעתו לומר אין מוסקין בטהרה הוי כתחילת הוראה וסימנא טבא להורות נתן ודבר דבר נגד מלכים ולא יבוש. ומדברי הר"ן נראה דליכא שתי גרסאות שהרי קאמר דהתו' כתבו דאפשר דעל האומר לשון קצרה קאמר משמע דאפילו כפי גירסת אין מוסקין בטהרה בסוף כתבו התוס' דעל המקצר אמר. וכזה ראיתי בשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' ע"ח בהגהה שדקדק על התוס' דהי"ל להזכיר מ"ד מוסקין בטומאה לבסוף. אמנם עינינו הרואות אנן בדידן השתי גרסאות אחת בנסחת הש"ס דקמן והשנית בנסחת עין יעקב שלפנינו. ויתכן דהתוס' קיימו נסחת מוסקין בטומאה בסוף משום הא דלשון קצרה:
וחזה הוית להרשב"ץ שם פיר"ש מן האשה רבנית אחת שתרצה דלא אמרו לשון קצרה אלא רב לתלמיד שלא ישתבש בלשון ארוכה אבל התלמיד השואל מן הרב לשון נקי עדיף ולא בעי לשון קצרה דהרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה ומשו"ה אמר מובטחני על התלמיד שהאריך ואמר ואין מוסקין בטהרה עש"ב דהרשב"ץ קלס דבריה. וכן ראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל כ"י משם בעל המכתם שתירץ כן. וגם עפ"ז ניחא מאי דקאמר מובטחני שמורה הוראות שתלמיד זה ידע מעצמו לחלק בין רב לתלמיד ועבד עובדא בנפשיה כפי אשר חילק וזה סימן הוראה לחלק חילוק נכון והחזיק בדעתו לדבר כן. ברם לכאורה יקשה קצת על זה ממ"ש פ"ק דשבת דף י"ז אמר ליה הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה והרי כמה תלמידים לפניהם ללמוד מהם והול"ל דרך קצרה. ואפשר דכיון דהלל היו דבריו עם שמאי לא דמי למדבר לתלמיד ממש ומשו"ה לא הקפיד ונקט לשון נקי. וראיתי להגאון הרב ברכת הזבח בס' ברכת שמואל פ' משפטים שהקשה משם נכדו מהך דפ"ק דשבת להתוספות שפירשו דשיבח למקצר ולחד לישנא היה הלל והרי הלל גופיה קאמר ואין מוסקין בטהרה וכתב דה"ט דאמרי לה דהמעשה היה לפני רבי דק"ל למ"ד שהיה לפני הלל ושיבח למקצר דהלל עצמו לא קצר ואמר לשון נקי עש"ב. ויש להרגיש חדא דאיך רבי שיבח למי שעשה נגד הלל שהלכה כמותו בכל מקום ומה גם דמסתמא גם שמאי מודה בזה דהיו דברי הלל לשמאי. ועוד דהלל זקנו של רבי ולפחות לכבוד הלל לא הי"ל לשבח המקצר. ותו דהש"ס הי"ל להכריע כלישנא דהיה לפני רבי לפי דרכו ולדחות האומר שהיה לפני הלל. ועל הר"ן יש להרגיש דאמאי לא הכריח פירושו מהא דפ"ק דשבת ולהקשות להתוספות:

הגיעני כפול. לפום ריהטא משמע דמעשה זה היה אחר שמעון הצדיק דבזמנו היה מגיע לכל כהן כזית כדמשמע מהירושלמי פ' שני שעירי ותוספתא פי"ג דסוטה וכפ"ז על הרוב האי עובד' אחר שמעון הצדיק ועיין ביומא דט"ל ברש"י ותוספות ישנים והריטב"א [ובקונטריס זה לקמן שם ביומא] הארכתי בענין זה בס"ד:

תוס'. מאליה מי קספו לך. א"נ נציבין ח"ל וכו' עמ"ש בס' מרכבת המשנה למהר"א אלפנדרי פ"ד דקדוש החדש ובמשנה למלך פ"א מהלכות ק"פ. ובס' מרכבת המשנה להגאון מהר"ש שנדפס מחדש הטיח דברי' נגד הרב מש"ל ששגה בכונת התוספות ונעלם ממנו פסקי התוספות בשמעתין שמבואר כדברי הגאון משנה למלך ובמקום אחר הארכתי על כל דברי מרכבת המשנה הנז'. ובימי נעורי כתבתי בס' הקטן שער יוסף דף י"ד וע"ש בקונטריס אחורי תרעא בס"ד:

משום בניו. שהן זכרים כתב לשון רכיבה: דכי הדדי נינהו. שאין אורך בלשון צח מן המגונה משתעי בלשון כבוד: וכל היכא כו'. והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה: רכבת כתיב. ואע''ג דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר: כגדי מסנקן. כגדי עייף סינוק לשון עייפות ודומה לו גד גדי וסינק לא בגמרא דשבת בפרק במה אשה יוצאה (דף סז:) התגבר מזלי ואל תהי עייף: מפני מה בוצרים בטהרה. בכלים טהורים: ואין מוסקין בטהרה. בזיתים קא קרי מסיקה ואין צריך למוסקן בטהרה כדאמר במסכת שבת ביציאות שבת (ד' יז.) דלא חשיב מוהל היוצא מהן להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא ע''י הבד אבל יין הזב על הענבים מכשירן דניחא ליה ביה: הגיעני כפול. מלחם הפנים לחלקי: שמץ פסול. פסול כהונה חלל: אין בודקין. לענין יוחסין לישא אשה: מן המזבח ולמעלה. אם שימש במזבח אין צריך לבדוק למעלה הימנו דאם לא היה ראוי לכהונה לא היו מניחין אותו לשמש כדתנן במסכת מדות (פ''ה משנה ד') לשכת הגזית שם היו יושבים ב''ד מיחסי כהונה ולויה כל כהן שנמצא בו פסול כשהיה רוצה להתחנך לעבודה לובש שחורים ויוצא: שחץ פסול. הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש כדקיימא לן [במנחות] (דף יח:) עבודה המסורה לבני אהרן כהן שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהן אין לו חלק בכהונה: דארע אנפשיה. והצריך בדיקה אחריו וגלה שלא בדקוהו יפה מתחלה: מי קא ספו לך. כלום נותנין לך מן האליה לאכול אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו ונתכוון להטעותו לכשילך עוד ישאל מן האליה וביד ר' יהודה בן בתירא לא היה להורגו: ספו לי מאליה הלעיטוני מן האליה וכבש היה ואלייתה קריבה לגבוה דכתיב בכבש (ויקרא ג) האליה תמימה: ר' יהודה בן בתירא. קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה אלא מן הכחוש ואני נתתי דמים כמו כן: מאי דקמן. מה הדבר הזה שבא לפנינו: נציבין. שם עירו האי עובדא נקט הכא משום ההוא דלעיל דגרמו שניהם לבדוק אחריהם וההוא נקט משום לשון מגונה: בדוק מאי דיניה. בדוק ודע מה נהייתה בו: אהדרי' לקרעיה לאחוריה. שלא יבינו מהר להדיא ויצא לבם: חקוקאה. כינוי השם: לקרייתא. לכפרים לראות בתבואות: שעורין נעשו יפות. ומכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות ולא היה רוצה להוציא דבר קללה מפיו: עדשים נעשו יפות. מאכל אדם:

כל היכא דכי הדדי וכו'. ולכך עקם הכתוב ללמדנו שלעולם יספר אדם בלשון נקיה ואם לא היה עוקם אם כן מהיכא תיתי אפילו היכא דכי הדדי נינהו: רכבת כתיב. וא''ת לכתוב נמי ישבת ואומר ר''י דלא מצי למיכתב ישבת דכל היכא דכתב ישב בלא וי''ו אתא לדרשה כדדרשינן ולוט ישב בשער סדום אותו היום מינוהו שופט (בראשית רבה פרשה נ): אין מוסקין בטהרה. מפרש ה''ר יוסף דטעמא דבצירה דפ''ק דשבת (ד' יז. ושם) לא שייכי במסיקה דשמא יבצרנו בקופה מזופפת וההיא נמי פעמים שאדם הולך לכרמו ורואה אשכול שביכרה סוחטו ומזלפו ע''ג ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן דבזיתים אינו רגיל לעשות כן שאינו משקה ואינו חשוב כדאמר התם ואינו רוצה בקיומה: שמץ פסול. פירש רבינו חננאל דבר עבודת כוכבים כדכתיב (שמות לב) לשמצה בקמיהם ופסול לכהונה כדתנן במסכת מנחות (דף קט.) כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צ''ל לדבר אחר פירוש לע''ז שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה': ואנא אכילנא משופרי שופרי. מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני דשאני הכא דרוב ישראל היו ואזלינן בתר רובא אך יש להביא ראיה מפרק החולץ (דף מה. ושם) דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וכן מההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והיינו משום דמצי למימר ישראל אני והא דאמר בהחולץ (דף מו:) מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך התם מיירי במוחזק לן באבהתיה שהם נכרים דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני: מאליה מי קספו לך. אע''ג דגדי אין אליתו קריבה רוב פסחיהם היה טלה או שמא הגיד לו ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י''ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א''נ נציבין חו''ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי: חקוקאה. פי' רבינו חננאל סופר ור''י פירש מעיר חקוקה היה בספר יהושע (יט):