בשיפועה כלומר שאינה מתרחבת עם תחתית השיפוע הסמוך למיטה עד כדי שיהיה טפח ממרכזו לכל צד, אבל יש בשיפועה טפח — הרי שיפועי אהלים כאהלים דמו [נחשבים] והרי כילה זו כאוהל — ואסורה.

ואמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: סיינא (כובע לבד נוקשה) — שרי [מותר] לחובשו בשבת, ואין בכך משום אהל. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכובע כזה אסור! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאסור — דאית ביה [שיש בו] בשוליו רוחב טפח, הא [זה] שמותר — דלית ביה [שאין בו] בשוליו רוחב טפח.

ותוהים: אלא מעתה שרביב בגלימיה [אם ימשוך בטליתו] ויוציאנה מעבר לראשו טפח, הכי נמי [גם כן יהא] אסור? והרי מלבוש הוא זה!

אלא יש לדחות את דרך ההסבר הקודמת ולומר שאין טעם האיסור משום עשיית אהל אלא משום חשש לטלטול ברשות הרבים אם יפול הכובע. ולא קשיא [קשה] הא [זה] שמותר — דמיהדק [כשמהודק] הכובע בראשו, ומכיון שאין לחשוש שמא יפול הכובע ויבוא לטלטלו, מותר לחובשו, הא [זה] — שלא מיהדק [מהודק], ויש לחשוש שיפול מראשו ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.

א משנה מחזירין בשבת ציר התחתון של דלת שידה תיבה ומגדל שנשמטה במקדש, שאין בכך אלא משום שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות, אבל לא במדינה שהדבר אסור משום שבות. ציר העליון — כאן וכאן אסור, כי בכך יש משום בניה ומלאכה מן התורה, שאסורה בכל מקום. ר' יהודה אומר: ציר העליון במקדש — מותר, והתחתון מותר אף במדינה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: ציר התחתון של דלת שידה (מזווה) תיבה ומגדל (ארון), במקדש — מחזירין למקומו, ובמדינה — רק דוחקין אותו להחזירו. וציר העליון — כאן וכאן לא יחזיר, גזירה שמא יתקע בחוזק ויעשה מלאכה ממש, ואם תקע — חייב חטאת שהוא כבונה.

ושל בור ושל דות ושל יציע — לא יחזיר כלל, ואם החזיר — חייב חטאת, שרק בדלתות כלים המיטלטלים היה מקום לחלק, שספק אם יש בהן איסור בניה, אולם כל דבר המחובר לקרקע ודאי אסור לתקנו משום מלאכת "בונה".

ג משנה מחזירין רטיה (תחבושת) שהוסרה מן הפצע במקדש בשבת, שאין גוזרים שמא יבוא להחליק את המשחה, ויעבור משום מלאכת "ממחק", אבל לא במדינה. ואם בתחילה להניח תחבושת כזו על פצע לא חבוש ביום השבת עצמו — כאן וכאן אסור.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: רטיה שפרשה (ירדה) מעל גבי מכה — מחזירין אותה בשבת בכל מקום. ר' יהודה אומר: אם הוחלקה למטה — דוחקה למעלה, למעלה — דוחקה למטה, אף מותר שיהא מגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה מצד אחד, וחוזר ומגלה מקצת רטיה מצד אחר ומקנח פי המכה מאותו צד, אולם

רטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח וזו תולדה של מלאכת "ממחק" האסורה מן התורה. ואם מירח — חייב חטאת, ואילו להחזיר ממש — אסור בכל מקרה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה. אמר רב חסדא: לא שנו חכמים שמותר להחזיר אלא שפירשה הרטיה ונפלה על גבי כלי שעשויה מיד להרימה ולהחזירה, אבל אם פירשה על גבי קרקע — דברי הכל אסור, שהוא כחובש פצעו בתחילה.

אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] אבא, נפלה ליה אבי סדיא, וקא מהדר ליה [לו הרטיה על הכר, והחזיר אותה], אמינא ליה [אמרתי לו]: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור כאמרה זו] שאמר רב חסדא: מחלוקת — שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע — אסור, ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה שפסק ההלכה הוא שאין להחזיר רטיה שנפלה אף על גבי כלי!

אמר לי: לא שמיע לי [שמעתי דבר זה] כלומר התכוון לומר לא סבירא לי [איני סבור] כהלכה זו של רב חסדא שנחלקו רק כאשר נפלה רטיה על הכלים, אלא אף כשנפלה על הקרקע מחלוקת, והלכה שמותר.

ה משנה קושרין בשבת נימא (מיתר) שניתקה מכינור שמנגנים בו במקדש, אבל לא במדינה. ואם בתחילה להצמיד את הנימה בכינור ולקשרו שם כאן וכאן אסור.

ו גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: נימת כנור שנפסקה — לא היה קושרה אלא עונבה, משמע שקשירה אסורה אפילו במקדש! ומתרצים לא קשיא [אינו קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת — רבנן [כשיטת חכמים] והא [זו] — כשיטת ר' אליעזר.

ומבארים: לשיטת ר' אליעזר שאמר "מכשירי מצוה דוחין את השבת" וכיון שקשירת הנימה היא לצורך מצוה, לכן אף קושרה. ואילו לרבנן [לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים] שמכשירי מצוה אין דוחין את השבת, רק עונבה.

ומקשים: אי [אם] האמור במשנה הוא כשיטת ר' אליעזר המתיר לעשות מכשירי מצוה אף על ידי חילול שבת, אם כן אפילו לא נפסקה אלא אף לכתחילה נמי [גם כן] יהא מותר לשים את הנימה שהרי לצורך מצוה היא!

אלא לא כך יש להבין, ויש ליישב: לא קשיא [קשה]. הא [זו] המשנה המתירה — היא כשיטת ר' יהודה הסבור שעניבה דינה כקשירה לכל דבר, ולכן אין הבדל. והא [זו] האוסרת — כרבנן [חכמים] האומרים שעניבה אין בה איסור מן התורה, ולכן התירו לענוב נימה.

על כך שואלים: ור' יהודה אליבא דמאן [על פי שיטתו של מי] לפי איזו שיטה אמר דבריו?