שלא קא עביד איסורא [עושה איסור] על ידי הימנעות מעשיה, אבל הכא דקא עביד איסורא [כאן שהוא עושה איסור] בכל רגע שהוא שוהה באילן, הכי נמי [כך גם כן] שירד ממנו.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור לעלות ולהשתמש בהם, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: במה דברים אמורים שאין עולים — באילן לח, אבל ביבש — מותר.

אמר רב יהודה: לא קשיא [קשה]; כאן שאסור — שגזעו מחליף. כאן — כשאין גזעו מחליף, שאילן שהוא יבש כעת ויוכל להתחדש משורשיו לאחר זמן מסויים, הוא האילן היבש שנאסר.

ותוהים: אילן שגזעו מחליף יבש קרית ליה [אתה קורא לו], והרי אילן כזה אינו יבש כלל! אלא לא קשיא [קשה], מדובר באילן יבש שאין גזעו מחליף, ואולם כאן שהתירו — הריהו בימות החמה, וכאן שאסרו — בימות הגשמים. שבימות החמה רואים הכל שאילן זה מת, אבל בימות הגשמים שיש אילנות רבים שעליהם נושרים אין יודעים איזהו אילן חי ואיזהו מת.

ומקשים: בימות החמה, הא נתרי פירי [הרי נושרים פירות האילן] שנשארו מהשנה שעברה כאשר הוא עולה עליו, ויש לאסור אף בו שמא יבוא להורות היתר לעצמו לתלוש אף בלח! ומשיבים: בדליכא פירי [בשאין פירות], ומקשים: והא קא נתרי קינסי [והרי נושרים ענפים דקים]! ומשיבים: בגדודא [בכעין עמוד] באילן שנשרו ענפיו.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב איקלע [הזדמן] למקום אפסטיא, ואסר לטפס אף בגדודא! ומשיבים: באמת אין איסור בכך, אלא רב בקעה מצא כלומר מצא מקום שהיה פרוץ בעבירה, וגדר בה גדר, ולכן אסר להם אף דברים המותרים.

א אמר רמי בר אבא אמר רב אסי: אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא" (משלי יט, ב) שפעמים ההליכה עצמה — חטא היא, שהרי יש חשש שיתלוש עשבים תוך כדי הליכה.

ומעירים: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אסור. ומתרצים: לא קשיא [קשה] הא [זו] שאסור — בלחים, שהוא תולשם ממקום חיותם ואסור משום קצירה. הא [זו] שמותר — ביבשים, שכאילו כבר נתלשו ממקום חיותם ובהליכתו אינו אלא מסיתם ממקומם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זה וזה] בלחים, ולא קשיא [קשה] כאן שהותר — בימות החמה, כאן שנאסר — בימות הגשמים, שאין היובש ניכר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זה וזה] בימות החמה, ולא קשיא [קשה] אלא יש לחלק: הא [זה] שמותר — דסיים מסאניה [שנעל נעליו] הא [זה] שאסור — שלא סיים מסאניה [נעל נעליו] והעשבים נכנסים בין אצבעות רגליו ונתלשים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דסיים מסאניה [זה וזה מדובר כשנעל נעליו] ולא קשיא [קשה], הא [זה] שאסור — דאית ליה עוקצי [כשיש לו לנעל עוקץ], קצה שיכולים העשבים להיאחז בו, והא [זה] — דלית ליה עוקצי [שאין לו עוקץ].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה עוקצי [זה וזה שיש לו עוקץ] הא [זה] שאסור — דאית ליה שרכא [שהעשב, יש לו ענפים נשרכים על הארץ], הא [זה] שמותר — דלית ליה שרכא [שאין לו ענפים נשרכים על הארץ].

ומסכמים: והאידנא דקיימא לן [ועכשיו שמוחזק לנו להלכה] כשיטת ר' שמעון שפסק כי דבר שאין מתכוון לעשותו ונעשה מעצמו מותר, הרי אף כאן מאחר שכוונתו רק ללכת שם ולא לתלוש עשבים בשבת, כולהו שרי [כולם מותרים] בכל האופנים הללו.

ב כיון שהוזכר פסק הלכה הנובע מפסוק זה מוסיפים מה שאמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה (תשמיש), שנאמר "ואץ ברגלים חוטא". ומתפרש בלשון נקייה.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הוויין [יהיו] לו בנים שאינן מהוגנין כתוצאה מכך. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה [מהו המקרא] המרמז על כך — "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט, ב) כלומר, אם הבעילה היתה שלא מדעת האשה, גם נפש הילד לא תהא טובה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] "גם בלא דעת נפש לא טוב" — זה הכופה אשתו לדבר מצוה. "ואץ ברגלים חוטא" — זה הבועל ושונה, ומצער בכך את אשתו.

על דבר זה תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והרי אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! ומתרצים: לא קשיא [קשה] כאן שנתן רבא עצה זו — הרי זה כשהדבר הוא לדעת האשה ובהסכמתה, כאן שאין לעשות כן — שלא לדעת.

ג וכיון שדובר בעניני היחסים שבין איש ואשתו מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה — הווין [יהיו] לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. שאילו בדורו של משה כתיב [נאמר]: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים א, יג), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם" (דברים א, טו). ואילו נבונים לא אשכח [מצא], שאף שמצא חכמים וידועים, אבל לא נבונים שהם יותר מאשר חכמים.

ואילו לגבי לאה כתיב [נאמר]: "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני" (בראשית ל, טז), ומה היה שכרה? שנולד לה יששכר, ועליו כתיב [נאמר]: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דברי הימים א יב, לג).

ושואלים: איני [וכי כן הוא] וכי נאה לאשה שתתבע את בעלה?! והאמר [והרי אמר] רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה בשל חטא עץ הדעת, דכתיב [שנאמר]: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז), ומפרש:

"אל האשה אמר הרבה ארבה" — אלו שני טפי דמים מיוחדים לאשה והיא מצטערת בהם אחת דם נדה ואחת דם בתולים, "עצבונך" — זה צער גידול בנים, "והרנך" — זה צער העיבור, "בעצב תלדי בנים" — כמשמעו שהוא צער הלידה,

"ואל אישך תשוקתך" — מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה למשל בשעה שיוצא לדרך, "והוא ימשל בך" — מלמד שהאשה תובעת בלב, ואינה מפרשת רצונה מתוך בושה, והאיש תובע בפה. ומעירים זוהי מדה טובה בנשים שהן תובעות בלב ולא בפה. הרי שאין ראוי לאשה שתתבע את בעלה!

ומשיבים: כי אמרינן [כאשר אמרנו] בזכות האשה התובעת את בעלה אין הכוונה שתאמר לו בפירוש בפה, אלא דמרציא ארצויי קמיה [שתתרצה לפניו] ויבין מדעתו מה כוונתה. דכיון שהובא המאמר בדבר עשר קללות של חוה דנים בו: וכי עשר הן?

הלוא הני [הרי] שבע בלבד הויין [הן]! כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר מה הן הנוספות; עטופה כאבל שחייבת האשה בכיסוי ראשה, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין שדרכה תמיד להיות בבית.

ושואלים: מאי [מה פירוש] מנודה מכל אדם? אילימא [אם תאמר ] משום דאסיר [שאסור] לה ייחוד עם גברים, איהו נמי אסיר ליה [הוא גם כן הגבר אסור לו ] ייחוד עם נשים, ואין זה מיוחד לאשה. אלא דאסירא לבי תרי [שאסורה להנשא לשנים] מה שאין כן הגבר שמותר בשתי נשים.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו] מגדלת שער כלילית (שד), ויושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר (מצע) לבעלה בשעת תשמיש, אלה שלוש הקללות הנוספות.

ואידך [והחכם האחר] שאינו מונה אלה בין הקללות מה סבור הוא? ומשיבים כי לדעתו הני שבח הוא [דברים אלה שבחים הם] לה ולא צער, אם משום צניעות ואם משום נוחות.

ולגבי ענין משתנת מים אמר ר' חייא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" (איוב לה, יא) ומפרשים: "מלפנו מבהמות" — כלומר לומדים אנו דברים טובים מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים, ולמדנו מכאן דרך צניעות. "ומעוף השמים יחכמנו" — זה תרנגול שמפייס את התרנגולת ואחר כך בועל.

וכעין זה אמר ר' יוחנן: אילמלא [גם אם] לא ניתנה תורה, בכל זאת היינו למידין צניעות מחתול שמכסה את צואתו, וגזל מנמלה שאינה לוקחת חיטה מנמלה אחרת, ועריות מיונה שבני הזוג נאמנים זה לזה. ומעירים: דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל,

ומאי [ובמה] מפייס אותה את התרנגולת? אמר רב יהודה אמר רב מתנועותיו לפני הבעילה נראה כאילו הכי קאמר [כך אומר הוא] לה לתרנגולת: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך [אקנה לך מעיל שיגיע לך עד הרגלים], לבתר הכי [לאחר הבעילה כך] אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך [תשמט כרבלתו של תרנגול זה אם יש לי כסף ולא אקנה לך] אלא שאין בידו כסף לשם כך.