אמר ליה [לו] אביי: במאי אוקימתא למתניתין [במה העמדת את משנתנו] בסכנת גוי, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ר' שמעון אומר: נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו. כל שכן דאוושא מילתא [שרוגש הדבר] והכל יודעים על כך, ואימת הגזירה עליהם!

ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה, וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שמכסה — בסכנת גוים, אבל בסכנת לסטים — מוליכן פחות פחות מארבע אמות, ועל כך חלק ר' שמעון שלדעתו עדיף שיטלטלו רבים את התפילין.

א במשנה שנינו, ר' שמעון אומר: נותנן לחבירו ומחבירו לחבירו. ושואלים: במאי קמיפלגי [באיזה עקרון נחלקו]? מר [חכם זה התנא הראשון] סבר: פחות מארבע אמות על ידי אדם אחד עדיף, דאי אמרת [שאם תאמר] נותנן לחבירו וחבירו לחבירו — אוושא מילתא [רוגש, נתפרסם הדבר] של חילול שבת ויש בכך גנאי של ביטול מנוחת וקדושת היום.

ומר [וחכם זה ר' שמעון] סבר: נותנן לחבירו עדיף, דאי אמרת [שאם אומר אתה] מוליכן פחות מארבע אמות — זימנין [פעמים] שלא יהא הדבר אדעתיה [על דעתו] וישכח, ומתוך שלא ידקדק בשיעור אתי לאתויינהו [יבוא להביאם] ארבע אמות ברשות הרבים בטעות, אבל כשמצויים רבים במקום וסמוכים זה לזה, לא יקרה כן.

ב שנינו: וכן בנו קטן כך נוהגים בו. ותוהים: בנו, מאי בעי התם [מה רוצה, מה הוא עושה שם בשדה], שיש להביאו בדרך זו? דבי [מבית מדרשו] של מנשה תנא [שנינו] מדובר בשילדתו אמו בשדה, ויש להעבירו לעיר.

ומאי [ומה משמע] מה הדקדוק בלשון אפילו הן מאה — דאף על גב דקשיא ליה ידא [שאף על פי שקשה לו מגע היד], שאין זה נוח לתינוק בטלטולו מיד ליד, אפילו הכי [כך], הא עדיפא [אופן זה עדיף] מאשר טלטולו פחות פחות מארבע אמות על ידי אדם אחד.

ג שנינו במשנה כי ר' יהודה אומר: נותן אדם חבית לחבירו ומחבירו לחבירו, ואפילו מעבירה מחוץ לתחום. ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו סובר] ר' יהודה הא [זו] ששנינו: הבהמה והכלים דינם לענין תחומים כרגלי הבעלים שבתחום, שמותר לבעליהם ללכת מותר גם להם!

אמר ריש לקיש משום [בשם] לוי סבא [הזקן]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במערן (בשופך אותם) את המים מחבית לחבית, ונמצא שהחבית עצמה אינה מיטלטלת מחוץ לתחום אלא המים בלבד יוצאים מן התחום. ור' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] לענין זה, שאמר: מים אין בהם ממש, שאינם חשובים לעצמם מספיק כדי לאסור העברתם מחוץ לתחום.

וכפי דתנן [ששנינו במשנה] מחלוקת בענין זה: אם נתן אחד קמח לעיסה והשני מים, אמרו חכמים שאין מוליכים את הבצק אלא למקום ששני הבעלים רשאים ללכת אליו, ור' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.

ומאי [מה משמע] בדברי חכמים במשנה לא תהלך זו, שלכאורה מוסבים על החבית — לא יהלך מה שבזו יותר מרגלי הבעלים.

את ההסבר הזה דוחים: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו, את] ר' יהודה שמים אין בהם ממש היכא דבליען [במקום שהם מובלעים] בעיסה ואינם ניכרים לעצמם, ואולם היכא דאיתנהו בעינייהו, מי שמעת ליה [היכן שמצויים בעינם, האם שמעת אותו] אומר כן? השתא [עכשיו] הרי במים בקדירה אמר ר' יהודה מים לא בטלי [בטלים], וכיצד יתכן כי כשהם בעינייהו בטלי [בעינם יבטלו]?! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מים ומלח — בטלין בעיסה, שכן הם נבלעים בה ואינם ניכרים לעצמם. אבל אין בטלין בקדירה, מפני רוטבה, שבקדירה יש רוטב או מרק וניכרים בו המים והמלח.

אלא אמר רבא שיש לדחות את הפירוש הזה, ולומר כי הכא [כאן] מדובר בחבית שקנתה שביתה בכניסת השבת במקום מסויים משום שהיתה שייכת לאדם מסויים, ומים שלא קנו שביתה עסקינן [עוסקים אנו] כגון מי מעין או נהר שאין להם שביתה במקום אחד. שבטלה חבית לגבי מים, שכיון שהחבית נועדה להחזקת המים — בטלה להם.

כדתנן [שכיוצא בכך שנינו במשנה]: המוציא בשבת מרשות לרשות את האדם החי במטה — פטור אף על הוצאת המטה, מפני שהמטה טפילה לו. והמוציא את האדם החי פטור מפני ש"החי נושא את עצמו" — שהוא מסייע מרצונו להקל את משאו מעל נושאיו, והוא כשותף להם.

וכן המוציא אוכלין פחות מכשיעור שמתחייבים על הוצאתו בתוך כלי — פטור אף על הוצאת הכלי, מפני שהכלי טפל לו. ולפי אותו עקרון נאמר גם כן שהחבית בטלה למים שבתוכה.

מתיב [מקשה] רב יוסף מברייתא, ר' יהודה אומר: בשיירא החונה בבקעה שאינה מוקפת, ורוצים בני השיירה לשתות, נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו. ונדייק מכאן בשיירא — אין [כן] מותר מפני הדוחק, שלא בשיירא — לא? אלא אמר רב יוסף: כי תנן נמי במתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] בשיירא תנן [שנינו], ובשיירה הקילו חכמים, שהרי בני השיירה פעמים שאין להם מים ולהם צורך גדול במים ולא החמירו בדבר.

אביי אמר שאין הכרח בהסבר זה אלא אפשר לומר כי בשיירא, אפילו חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה — מותר לטלטל. ושלא בשיירא — חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה, אבל אם קנו המים שביתה — אסורים בטלטול.

רב אשי אמר: הכא [כאן] בחבית דהפקר עסקינן [עוסקים אנו], ומים של הפקר עסקינן [עוסקים אנו] וחבית ומים אלה לא קנו שביתה לעצמם, שהרי אינם שייכים לאיש. ושואלים: ומאן [ומי הם] שאמרו לו "לא תהלך יותר מרגלי הבעלים" — ר' יוחנן בן נורי היא, והוא הולך לשיטתו שאמר: חפצי הפקר קונין שביתה במקום שהיו בו עם השבת ואסור להוציאם מתחומם. ומאי [ומה] דיוק הלשון "לא תהלך זו יותר מרגלי הבעלים"? שהרי כפי שהסברנו אין להם בעלים, יש לבאר כך: לא יהלכו חבית ומים אלו יותר מכלים שיש להם בעלים ולא יצאו מתחומם כלל.

ד משנה היה קורא בספר העשוי כמגילה ויושב על האיסקופה (מפתן) ונתגלגל הספר מידו בחלקו, שצד אחד מן הספר הותרה גלילתו ויצא החוצה לרשות הרבים — גוללו את הספר ומביאו אצלו.

היה קורא בראש הגג, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע הספר לעשרה טפחים מן הקרקע — גוללו אצלו. משהגיע לעשרה טפחים — משאירו כמות שהוא עד שתחשך, אבל הופכו על הכתב, שלא יהא ספר קודש מונח בגלוי ובבזיון.

ר' יהודה אומר: אפילו אין הספר מסולק (מרוחק) מן הארץ אלא כמלא מחט — גוללו אצלו. ר' שמעון אומר: אפילו היה הספר בארץ עצמו — גוללו אצלו, שאין לך דבר שאיסורו רק משום שבות עומד בפני קדושת כתבי הקודש.

ה גמרא על הפסקא הראשונה שבמשנה שואלים: האי [זו] האיסקופה היכי דמי [מה היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו איסקופא שהיא רשות היחיד, וקמה [ולפניה] רשות הרבים, ולפיכך יש להבין את דברי המשנה במובנם הכללי כי לא גזרינן דילמא נפיל [גוזרים אנו שמא יפול] כל הספר מידו ואתי לאתויי [ויבוא להביאו], ונמצא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.