תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדברי ר' יהודה ש"מקום אחד" הכוונה לחיצונה: נתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד, בין מן החיצונה ובין מן הפנימית, ולא עירב — שתיהן אסורות, אם נתנו עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא ערב — שתיהן אסורות. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — שתיהן אסורות, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: בזו כאשר העירוב מונח בפנימית והשוכח דר בחיצונה, פנימית מותרת וחיצונה אסורה.

אמר ליה [לו] רבה בר חנן לאביי: מאי שנא לרבנן דאמרי [מה שונה לשיטת חכמים שאומרים] שהחצר הפנימית מותרת — משום דאחדא דשא ומשתמשא [שמחזיקה דלתה סגורה בפני בני החיצונה, ומשתמשת בחצר בעצמה], לר' עקיבא נמי [גם כן]: תיחד דשא ותשמש [תאחוז, תסגור, דלתה ותשתמש]! אמר ליה [לו]: עירוב מרגילה, שלולא היה העירוב מונח בה, אפשר היה לטעון כן. אבל עתה כיון שהעירוב מונח בה, נעשית החיצונה רגילה לבוא אליה.

והקשו: אם כן, לרבנן נמי [לחכמים גם כן] אפשר לומר עירוב מרגילה! ומשיבים: דאמרה [שאומרת אז] החצר הפנימית לחיצונה: לתקוני [לשם תיקון] שיתפתיך שיתפנו אתכם בעירוב אחד, ולא לעוותי [לשם קלקול]. וכיון ששכח אחד מכם, אין אנו מסכימים עוד בשותפות זו.

ומקשים: לשיטת ר' עקיבא נמי תימא [גם כן תאמר] החצר הפנימית: לתקוני [לתיקון] שיתפתיך ולא לעוותי [לקלקול]? ומשיבים: דאמרה [שאומרת] לה חצר חיצונה לפנימית: מבטלינן [מבטלים אנחנו] לך רשותי (לכם את רשותנו), ואז מותר לבני פנימית לטלטל בחצרם. ודברי ר' עקיבא הם עד שביטלו. ורבנן [וחכמים], לדעתם אין ביטול רשות מחצר לחצר.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי שמואל ור' יוחנן החולקים (לעיל עירובין סח,א) אם יש ביטול מחצר לחצר בפלוגתא דרבנן [במחלוקת של חכמים] ור' עקיבא קא מיפלגי [נחלקו]. ששמואל הסבור שאין ביטול רשות מחצר לחצר אמר כרבנן [כחכמים], ור' יוחנן הסבור שיש ביטול רשות אמר כר' עקיבא?

ודוחים: אמר לך שמואל [יכול היה שמואל לומר לך] אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי, אפילו לשיטת ר' עקיבא אמרתי. עד כאן לא שמענו שאמר ר' עקיבא הכא [כאן] שיש ביטול רשות מחצר לחצר אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו, דאסרן אהדדי [שהן אוסרות זו על זו], אבל התם [שם] שנחלקו בשתי חצירות סמוכות, מי קא אסרן אהדדי [האם הן אוסרות זו על זו]? ולכן שם אין צורך כלל לבטל רשות, אף לשיטה זו.

ור' יוחנן אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לרבנן [לשיטת חכמים] אמרתי, עד כאן לא קאמרי רבנן הכא [אמרו חכמים כאן] שאין חצר יכולה לבטל רשותה לחצר שניה אלא משום דאמרה [שאומרת] החצר הפנימית לה: אדמבטלת [עד שאת מבטלת] לי רשות, קא אסרת עלאי [הרי את אוסרת עלי], ומוותרים אנו על הביטול ועל האיסור. אבל התם, מי קאסרת עלה [שם, האם אוסרת עליה]? וכיון שכך לא אמרו חכמים שאין לבטל.

א נאמר במשנה: ואם היו החצירות של יחידים אין צריכים לערב. אמר רב יוסף, תני [שנה] רבי: היו שלשה אנשים בשתי החצירות — אסורין בלא עירוב. בין שהיו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, ובין שהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה.

אמר להו [להם] רב ביבי לחכמים: לא תציתו ליה, אנא אמריתה ניהלה [אל תקשיבו לו, שטעות בידו, כי אני אמרתי אותה לו], ומשמיה [ומשמו] של רב אדא בר אהבה אמריתה ניהלה [אמרתי אותה לו], אלא משום שחלה רב יוסף נשתכח ממנו דיוק הדברים, והנוסח הנכון היה כך: אם היו שנים בחיצונה אסור, הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה, וגזרו חכמים שיהיו רבים אלה אוסרים את הפנימית. אמר רב יוסף בהשתוממות כששמע זאת: מריה [ריבונו] של אברהם! 'רבים' ב'רבי' איחלף [התחלף] לי, שכשהחל להיזכר בתלמודו מחדש נדמה היה לו בטעות כי הלכה זו נאמרה בשם "רבי", במקום שנאמרה בדין "רבים", ובשל טעות זאת יצר אותה גירסה מדומה.

ושמואל אמר: לעולם מותרות, עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה.

אמר ר' אלעזר: וגוי הרי הוא כרבים, שאם בפנימית גר גוי, ובחיצונה שני ישראלים, אוסרת דריסת רגלו על שניהם. ומקשים: מאי שנא [במה שונה] יחיד מישראל שלא אסר [אוסר] על חבירו, דמאן דידע [שמי שיודע] שבפנימית אין אלא יחיד — ידע [יודע], ומאן דלא ידע [ומי שלא יודע] — סבר: עירובי עירב [סבור: עירב]. אם כן, גוי נמי [גם כן], אמרינן: דידע — ידע, דלא ידע — סבר: אגירי אוגר [אומרים אנו: מי שיודע שהוא יחידי — יודע גם שאינו אוסר כשהוא יחידי, ומי שאינו יודע יחשוב שודאי שכר מן הגוי]!

ומשיבים: אין לומר כן כי סתם גוי, אי איתא דאוגר — מיפעא פעי [אם אמנם שהשכיר — היה מפטפט], והיו הכל יודעים זאת. ואם לא סיפר — יודעים שלא השכיר.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: עשרה בתים זה לפנים מזה ואין הפנימי יכול לצאת לחצר אלא אם כן עובר על פני כולם, פנימי לבדו נותן את עירובו בחצר, ודיו. והדרים בשאר הבתים הרי הם כדרים בבית שער ומסדרון לבית הפנימי, והדרים בבית שער אינם צריכים לתת.

ור' יוחנן אמר: אפילו החיצון חייב לערב. ומקשים האיך אפשר לומר כן הלא דירת חיצון בית שער הוא לפנימיים לו! ומדוע יתן עירוב? ומסבירים הכוונה היא חיצון של פנימי שהתכוון לומר שאף הבית התשיעי מבחוץ שהוא חיצון לבית אחרון, נותן עירוב ואינו כבית שער.

וטעם הדברים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם נחלקו] מר [חכם זה, שמואל] סבר: בית שער דיחיד שמיה [נחשב] בית שער ואם כן הבית התשיעי נידון כבית שער, שהרי משמש הוא דרך מעבר ליחיד הגר לפנים ממנו. ומר [וחכם זה, ר' יוחנן] סבר: לא שמיה [אינו נחשב] בית שער ולכן חייב אף הוא לערב.

אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: שתי חצירות ושלשה בתים ביניהן, זה, בן חצר אחת, בא דרך זה, הבית הסמוך לו, ונותן עירובו בזה, בבית האמצעי. וזה, בן החצר האחרת, בא דרך זה, הבית הסמוך לחצר שלו, ונותן עירוב אף הוא בזה האמצעי.