אתא [בא] רב ענן לאחר מות שמואל שדיה [והשליכו, את הלחי] כדי שיידע איבות בר איהי שאין מבוי זה מותר בטלטול שאין תקון זה בלחי מועיל אלא למבוי שיש בו שתי חצירות ושני בתים. אמר איבות בר איהי בהתמרמרות: מבואה דדיירנא ביה ואתינא משמיה [האם מבוי שהייתי דר והולך בו משמו] של מר שמואל, ניתי [יבוא] רב ענן בר רב נישדייה מן [וישליכנו ממני]?! ואם כן, מן העובדה שלחי זה היה קיים כל ימי שמואל שמע מינה [למד מכאן] שלא קיבלה מיניה [קבל שמואל ממנו] קושיה זו, שהרי התיר ליחיד הדר במבוי לעשות בו תיקון.

ודוחים: אין להביא מכאן ראיה גמורה, לעולם אימא [אפשר לומר] לך שקיבלה מינה [ממנו] וחזר בו מדבריו, ובמבוי זה היה מקרה מיוחד הכא חזנא הוא דהוה אכיל נהמא בביתיה ואתי ביית בבי כנישתא [כאן במבוי זה היה גם שמש בית הכנסת שהיה אוכל לחם בביתו במקום אחר ובא ולן בבית הכנסת] שהיה פתוח למבוי זה.

ואיבות בר איהי סבר: מקום פיתא גרים [הפת הוא שגורם] ועל פיו נקבע עיקר מקום שביתה, ולכן אין בית הכנסת נחשב כדירה שהרי אוכל השמש במקום אחר, וסבר שהתיר לו שמואל מטעם כלשהו לעשות תיקון למבואו אף שהוא דר בו ביחידות, אולם לפי האמת לא כך היה. ושמואל לטעמיה [לשיטתו] שאמר: מקום לינה גרים [גורם] וכיון שהשמש לן בבית הכנסת שבמבוי זה הרי שם שני בתים וחצירות, ואפשר להתיר את המבוי בלחי וקורה מטעם זה.

א אמר ר' יהודה אמר רב: מבוי שצידו אחד גוי וצידו אחד כמה בתי ישראל הפתוחים לרשות הרבים — אין מערבין אותו דרך חלונות שבין בית לבית בצדו האחד כדי להתירו (את בתי ישראל) לטלטל דרך פתחים של הבית הסמוך למבוי,

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אמר רב בענין זה אפילו בחצר שדרים בה ישראל וגוי? אמר ליה [לו]: אין [כן] דאי שאם] אפילו לא אמר מאי [מה] היה ההבדל? הלא עקרון אחד הוא!

אמר לו: הוה אמינא [הייתי אומר] טעמא [טעמו] של רב משום דקסבר [שסבר]: אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו, וביתו של הגוי אינו נחשב כבית לענין זה, ולכן לא התיר רב.

אמר לו רב יוסף: אם זהו הטעם, תרתי [שתים, שתי הלכות באותו ענין] למה לי, הלוא כבר אמר רב שאין מבוי ניתר אלא כשבתים וחצירות פתוחים לתוכו! השיב לו: צריכא [צריך] לומר שניהם דאי מההיא [שאם מההלכה ההיא] לענין בתים וחצירות בכלל,