ואם נשתתפו במבוי — מותרין לטלטל כאן וכאן, גם במבוי וגם בחצר.

אם עירבו בחצירות וגם נשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב חצירו אבל נשתתף במבוי — מותרין כאן וכאן שהשיתוף מועיל כעירוב.

אולם אם שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף — מותרין בחצירות ואסורין במבוי, כללו של דבר שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.

א גמרא שואלים: מני [של מי היא] משנתנו זו? ומשיבים: כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] עירוב ובעינן [וצריכים אנו] גם שיתוף, ולא די באחד מהם.

ומקשים: אם כן אימא מציעתא [אמור את אמצעה של משנה זו] "ואם נשתתפו במבוי — מותרין כאן וכאן", אתאן לרבנן דאמרי בחדא סגיא [הגענו איפה לשיטת חכמים האומרים שבאחד מספיק] ואין צורך גם בעירוב וגם בשיתוף!

ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] וכך יש להבין ואם נשתתפו נמי קאמר [גם כן אמר] כלומר שאם לא רק עירבו אלא גם השתתפו מותרים בשניהם.

ומקשים עוד אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב — מותרים כאן וכאן. היכי דמי [כיצד הוא הדבר בדיוק]? אי דלא בטיל [אם שלא ביטל] זה ששכח את רשותו לאחרים אמאי [מדוע] מותרים הם? אלא פשיטא דבטיל [פשוט לומר שביטל] ואם כן אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתפו — מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואי דבטיל [ואם ביטל רשותו] אמאי [מדוע] אסורין במבוי?

וכי תימא [ואם תאמר] קסבר ר' מאיר אין ביטול רשות מועיל במבוי. והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שהרי ביטל לכם רשותו, דברי ר' מאיר (לעיל עירובין סח,ב), הרי שר' מאיר מסכים לענין ביטול רשות במבוי.

אלא פשיטא [פשוט, ברור] שמדובר במקרה שלא בטיל [ביטל]. ומדסיפא [ומכיון שבסופה של המשנה] מדובר שלא בטיל [ביטל] — רישא נמי דלא בטיל [בתחילתה גם כן] מדובר שלא בטיל [ביטל].. ויש איפוא להבין שאם השתתפו, מועיל השיתוף לשם עירוב גם כששכח אחד ולא עירב אפילו בלא ביטול רשותו, והוא כדברי חכמים, ונמצאת משנה זו תמוהה היא: רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת ר' מאיר, מציעתא רבנן [אמצעה כשיטת חכמים]!

ומתרצים: לא כן, כולה ר' מאיר היא, וטעמא מאי [מה הטעם] אמר ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] עירוב ובעינן [וצריכים אנו] שיתוף כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שאם רק ישתתפו במבואות ישכחו שיש עירוב חצירות, ואולם הכא [וכאן] במקרה שלנו שרק אחד שכח כיון דרובה [שרובם] עירבו בחצירות לא משתכחא [משתכחת] תורת עירוב, ובדיעבד התירו אף במקרה זה.

ב אמר רב יהודה: רב לא תני [שנה] במשנה זו שהיו חצירות פתוחות זו לזו, אלא כל חצר היתה פתוחה רק למבוי ועירבה כל חצר לעצמה. וכן אמר רב כהנא: רב לא תני [שנה] "פתוחות זו לזו". איכא דאמרי [יש אומרים] רב כהנא גופיה לא תני [עצמו לא שנה במשנתנו] "פתוחות זו לזו".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי טעמא דלא תני [מה טעמו שלא שנה] פתוחות זו לזו. אמר לו רב יוסף: שסבר כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים במבוי אל המבוי ומשם מכניסים אותו לאחת החצירות לאו שמיה [אין שמו] שיתוף שאם יעבירו את השיתוף דרך החצירות נראה הדבר כעירוב בלבד, ואינו מועיל. ואף כאן אם החצירות פתוחות זו לזו ויעביר דרכם את השיתוף אין זה שיתוף כראוי.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: בעל הבית שהיה שותף לשכניו, לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב משמע שאין הכרח לקחת ממש את המזון של השיתוף ולהוליכו ממקום למקום ודי שיהא אדם שותף עם שכניו למבוי בחבית אחת שנכנסה לחצירו בלבד ולא חשוב אף אם לא הועבר השיתוף עצמו במבוי. את הקושיה הזו דוחים שממקור זה אין ראיה ואפשר לומר: התם, דאפקיה ועייליה [שם, שהוציאו את היין למבוי ואחר כך הכניסו לחצר שנשמר בה].

איתיביה [הקשה לו] עוד: והרי שנינו במשנה כיצד משתתפין במבוי, שדי רק בזיכוי השיתוף על ידי אחד בלבד לאחרים ואין צריך להעבירה בכל פתחי המבוי! ודוחים: התם נמי דאפקיה ועייליה [שם גם כן מדובר שהוציאו והכניסו] את מזון השיתוף.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה בר חנן אלא מעתה הקנה לו פת בסלו הכי נמי דלא הוי [כך גם כן לא יהא נחשב] שיתוף?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב עצמו: בני חבורה שהיו מסובין ואוכלין יחד בערב שבת וקדש עליהן היום ונכנסה השבת — הפת שעל השלחן סומכים עליה משום עירוב חצירות ואמרי לה [ויש אומרים] משום שיתוף מבואות.

ואמר רבה: לא פליגי [נחלקו שתי הלשונות] אם עירוב אם שיתוף, אלא כאן שסומכין משום עירוב מדובר כשהם מסובין בבית ובמזון המונח בבית יכולים להשתמש כעירוב לחצר, כאן במסובין בחצר, יכולים לסמוך על הפת שבחצר לשם שיתוף במבוי. ומכל מקום לענינינו למדנו כי אף לדעת רב אין צורך דוקא להוציא את השיתוף למבוי ולהחזירו לחצר.

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר טעמא [הטעם] שלא שנה רב "פתוחות זו לזו" דקא סבר: אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו בלבד, ואם היו החצירות פתוחות זו לזו הרי הן כחצר אחת ואין למבוי זה היתר על ידי לחי וקורה וממילא אין בו שיתוף.

ג גופא כיון שהוזכרו דברי רב דנים עתה בגופם של דברים; אמר רב: אין מבוי ניתר בלחי וקורה כדרך שמתירים את המבואות