אפילו פתוח לקרפף, הרי הוא נחשב כפתחו העיקרי, ואין שימושו במבוי שימוש עיקרי לו.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שיש לחלק בהלכה זו בין בעלי החצירות; גוי אם היה הקרפף מאחורי חצרו רק בשיעור בית סאתים — אוסר על בני המבוי, כי קרפף כזה אין שטחו מספיק להוציא כל צרכיו לתוכו, ולכן פתחו העיקרי הוא מצד המבוי. ואם היה יותר מבית סאתים — אינו אוסר על בני המבוי, משום שקרפף כזה ניתן להשתמש בו די צרכו, וזהו אם כן פתחו העיקרי.

ואילו ישראל שהיה לו קרפף בית סאתים — אינו אוסר על בני המבוי, אף אם לא עירב עימם, כי מאחר שקרפף עד בית סאתים מותר לטלטל בו בשבת, הריהו מטלטל אליו ולא דרך המבוי שהוא אסור בו, ונוח לו לטלטל במקום המותר שהוא כולו שלו.

ואולם אם היה הקרפף יותר מבית סאתים, שאסור לטלטל בו, ולכן אינו מטלטל אלא דרך המבוי, ונמצא אם כן אוסר על בני המבוי, כל עוד לא עירב עימם.

בענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] רבא בר חקלאי מרב הונא: אם היה פתח של גוי פתוח לקרפף מהו? אמר ליה [לו]: הרי אמרו בית סאתים — אוסר, יותר מבית סאתים — אינו אוסר.

א אמר עולא אמר ר' יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואפילו היה שטחו בית כור ואפילו בית כוריים — הזורק בשוגג חפץ לתוכו מרשות הרבים חייב חטאת, כמכניס לרשות היחיד. מאי טעמא [מה טעם] חייב הוא, כי מחיצת הקרפף מחיצה היא, ומדין תורה הריהו כרשות היחיד, אלא שמחוסרת דיורין. ולכן לא התירו חכמים לטלטל בה כברשות היחיד גמורה.

על כך מתיב [מקשה] רב הונא בר חיננא מברייתא: סלע שבים שהיה גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה — אין מטלטלים לא מן תוכו לים ולא מן הים לתוכו. שסלע זה דינו כרשות היחיד, והים הוא כרמלית, ואין מטלטלים מרשות היחיד לכרמלית. פחות מכאן בגובהו או ברוחבו שאינו עוד כרשות היחיד — מטלטלין. עד כמה יהא שטח הסלע — עד בית סאתים.

ומבררים: אהייא [על איזה] מן הדינים הקודמים מתייחס הביטוי "עד בית סאתיים"? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף] שמדובר בסלע שהיה גובהו פחות מעשרה — בית סאתים, טפי [יותר] לא? והא [והרי] מכרמלית לכרמלית קא מטלטל [הוא מטלטל] ובודאי מותר לטלטל מכרמלית לכרמלית.

אלא לאו ארישא [האם לא מדובר על ראשה של הברייתא], והכי קאמר [וכך אמר] כך יש להבין את דבריו: סלע שבים, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה — אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, שכן דינו כרשות היחיד. ועד כמה נאמר איסור זה — עד בית סאתים, הא [הרי] אם היה הסלע יתר בשטחו מבית סאתים — מטלטלין. אלמא [מכאן] שכרמלית היא, ומשמע שבדין זה נחשב המקום לכרמלית, לא רק לחומרה אלא גם להקל, והוא תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן!

אמר רבא: מאן דלא ידע תרוצי מתנייתא [מי שאינו יודע ליישב את המשניות] תיובתא מותיב [קושיות מקשה] לר' יוחנן שהוא מגדולי החכמים שבדור! ואת הברייתא יש להבין כך: לעולם מתייחסת ההוספה ארישא [על תחילת הדברים], והכי קאמר [וכך אמר] יש לדייק כך מן הדברים: הא [הרי] בתוכו בתוך הסלע — מטלטלין, שאסור לטלטל מן הסלע לים, אבל הוא עצמו רשות היחיד ומטלטלין בו. ואולם עד כמה יהא שטחו ועדיין יהא מותר לטלטל בו — עד בית סאתים.

רב אשי אמר כי את הברייתא אפשר להסביר בצורה אחרת, ובכל זאת לא תהא סתירה לדברי ר' יוחנן: לעולם מוסבת ההוספה ארישא [על תחילת המשנה], וכדברי רב הונא בר חיננא, אלא שאין להוציא מסקנה כללית לגבי דין קרפף, שכן הן אמרו והן אמרו. כי החכמים הם שאמרו דין יסודי זה להחמיר, והם עצמם שאמרו להקל.

כיצד, הן אמרו וקבעו תקנה כי קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שכן דינו לענין זה ככרמלית. ואף הן אמרו: אין מטלטלין מרשות היחיד לכרמלית. ושני הדברים בגדר גזירות חכמים הם.

וכך צרפו חכמים את הדברים: בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה [שמותר לטלטל בכולו], אסרי רבנן לטלטולי [אסרו חכמים לטלטל] לא מן הים לתוכו ולא מתוכו לים. מאי טעמא [מה הטעם], רשות היחיד גמורה היא, ולא התירו לטלטל מרשות היחיד לכרמלית.

ואולם אם היה יתר מבית סאתים, שאסור לטלטולי בכוליה[לטלטל בכולו] מגזירת חכמים, שרו רבנן [התירו חכמים] לטלטולי [לטלטל] מתוכו לים ומן הים לתוכו. ומאי טעמא [מה הטעם]? דלמא אמרי [שמא יבואו אנשים לומר]: רשות היחיד גמורה היא, ואתי לטלטולי בכוליה [ויבואו לטלטל בכולה]. כי אם יאסרו לטלטל מתוכו לים, יחשבו הכל שדינו כרשות היחיד גמורה, ולכן אף יבואו לטלטל בתוכו. וכיון שעיקרן של הגזירות הוא מדברי חכמים, אמרו חכמים עצמם להתיר טלטול מרשות היחיד לכרמלית, כדי שלא יעברו על גזרת חכמים האחרת שאין לטלטל בשטח הגדול מבית סאתיים. אבל אין להסיק מכאן כל מסקנה כללית.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] מדוע העדיפו לקיים גזרה זו דווקא? ומשיבים: כי הטלטול בתוכו של הסלע שכיח. מתוכו לים ומן הים לתוכו — לא שכיח, לכן התירו חכמים טלטול זה שאינו שכיח, כדי לחזק גזירת טלטול בתוכו שהוא שכיח.

ב מסופר: ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו המים החמים] שהכינו עבורו למילה ביום השבת. אמר להו [להם] רבה: נייתו ליה חמימא מגו ביתאי [שיביאו לו מים חמים מתוך ביתי]. אמר ליה [לו] אביי: והא לא ערבינן [והרי לא עירבנו בחצר] ואסור לטלטל את המים.

אמר ליה [לו] רבה: נסמוך אשיתוף [על שיתוף המבואות] שישמש אף במקום עירוב חצירות בדיעבד. אמר ליה [לו] אביי: הא לא שתפינן [הרי לא נשתתפנו במבוי]! אמר לו רבה: אם כן, נימרו ליה [שיאמר לו] לגוי ליתי ליה [שיביא לו], אף שבדרך כלל אסרו לומר לגוי לעשות בשביל ישראל מלאכה שיש בה חילול שבת.

אמר אביי: בעי לאותביה למר, ולא שבקן [רציתי להקשות לאדוני לרבה, ולא הניחני] רב יוסף להקשות, שאמר רב יוסף אמר רב כהנא: כי הוינן בי [כאשר היינו בביתו] של רב יהודה, הוה אמר לן [היה אומר לנו] כאשר יש בעיה בהלכה לפנינו, אם הדבר בדאורייתא [מדברי תורה] — קודם מותבינן תיובתא, והדר עבדינן [מקשים קושיות, ואחר כך עושים אנו] מעשה. שאם מוצא מישהו מקום להקשות על המעשה, יש לו להקשות ויתברר הענין, ואחר כך יעשו מעשה. ואולם בדרבנן [בדברי חכמים] — קודם עבדינן [עושים אנו] מעשה, והדר מותבינן תיובתא [ואחר כך מקשים קושיות].

לבתר הכי [לאחר כך] כאשר הביאו את המים אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: מאי בעית לאותביה למר [מה רצית להקשות לאדוננו, לרבה]? אמר ליה [לו]: דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הזאה על טמא מת לטהרו בשבת אינה מלאכה האסורה מן התורה, אלא שבות היא, כלומר גזירת חכמים שעשו סייג לשמירת השבת. ואף אמירה לגוי שיעשה מלאכה עבור ישראל שבות היא.