אלא לאו דאתא בשבתא [האם לא מדובר כאן שבא הגוי בשבת], וקתני [ושנינו] אוסרין ואין מערבין, אין מבטלין. ושמע מינה [למד מכאן] שאי אפשר לבטל רשות כשבא הגוי ביום שבת. ולכן תהה ר' אלעזר על דברי ר' יוחנן, משום שהם סותרים את דברי שמואל, רבו הראשון.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי [שמעתי] הא שמעתא [הלכה זו] שאמר שמואל בשתי חצירות זו לפנים מזו, שהפנימיים מבטלים את דריסת רגלם בחיצונה. אמר ליה [לו] אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן [אתה אמרת אותה לנו, ועל דבר זה אמרת אותה לנו] (שרב יוסף שכח את תלמודו בשעת מחלתו והזכירו אביי תלמידו), שאמר שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר, שיכול אדם לבטל רשות דירתו בחצר אחת, אבל לא מחצר אחת לחברתה.

ואף אין ביטול רשות בחורבה, שאם היתה חורבה משותפת לשתי חצירות, אין אחד יכול לבטל את רשותו בחורבה לגבי חבירו. שלא תקנו חכמים ביטול אלא בחצר שהיא עיקר צורך השימוש.

ואמרת לן עלה [לנו עליה]: כי [כאשר] אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשהיו שתי חצירות זו בצד זו, ופתח אחד ביניהן. אבל אם היו החצירות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין זה על זה — מבטלין רשותן זה לזה.

אמר ליה [לו] רב יוסף בתמיהה: אנא אמינא משמיה דשמואל הכי [אני אמרתי משמו של שמואל כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: אין לנו להקל בדיני עירובין אלא כלשון משנתנו וכדיוק לשונה, והרי במשנה נאמר "אנשי חצר" אחת מבטלים רשותם ולא אנשי חצירות, משמע שאין דין ביטול רשות בשתי חצירות!

אמר ליה [לו] אביי: כי אמרת לן [כאשר אמרת לנו] הלכה זו משם שמואל אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו — אהא אמרת לן [על משנה זו אמרת לנו] שנאמר בה: שהמבוי לחצירות כחצר לבתים, ודייק שמואל מלשון זו שאם אין לפחות שתי חצירות במבוי, אין להתירו בלחי וקורה, כפי שהחצר אינה ניתרת בעירוב אלא אם יש בה שתי דירות.

א גופא [לגופו] של ענין שהוזכר קודם לכן, אמר שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה. ואילו ר' יוחנן אמר: יש ביטול רשות מחצר לחצר, ויש ביטול רשות בחורבה.

ומעירים: וצריכא [ונצרכה] לפרש שנחלקו בשני הנושאים ואין ללמוד דבר מדבר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] שאין ביטול רשות מחצר לחצר בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין ביטול, משום דהא תשמישתא [שזה שימוש] לחוד, והא תשמישתא [וזה שימוש] לחוד, שהרי בני כל חצר משתמשים לעצמם בחצר שלהם. אבל בחורבה, תשמישתא חדא לתרוייהו [שימוש אחד לשניהם], שמשותפת היא ושני השכנים משתמשים בה. אימא [אמור]: מודי ליה [מודה הוא לו] לר' יוחנן.

ולהיפך, ואילו כי אתמר בהא [כאשר היה נאמר רק בזה], בענין חורבה, הייתי אומר בהא קאמר [בזו בלבד אמר] ר' יוחנן, אבל בהך מודי ליה [בההיא, מחצר לחצר, מודה לו] לשמואל שאין מבטלים מחצר לחצר, על כן צריכא [נצרכה לומר] שתיהן.

אמר אביי: הא [זה] שאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר לא אמרן [אמרנו] אלא בשתי חצירות הסמוכות זו לזו ופתח אחד ביניהן, אבל היו שתי חצירות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין אלו על אלו אף מבטלין לאלו.

רבא אמר: אפילו שתי חצירות זו לפנים מזו אין להן דין קבוע, פעמים מבטלין, ופעמים אין מבטלין. כיצד פרטי הלכה זו? אם נתנו בני שתי החצירות את עירובן בחצר החיצונה, ושכח אדם אחד, בין מן הדרים בחצר הפנימית ובין מן הדרים בחצר החיצונה, ולא עירב עם האחרים — שתיהן אסורות, שהוא אוסר על כולן להשתמש בחיצונה. שכיון שהעירוב, אף של הפנימית, מצוי כעת בחצר החיצונה, חצר זו אסורה בלא עירוב משום דריסת רגלם של בני הפנימית, נמצא שאין עירוב כלל, אף לא לבני החצר החיצונה.

אולם אם נתנו עירובן בחצר הפנימית, יש לחלק, אם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות, כי אז אין היתר לחצר הפנימית כשלעצמה בשל האחד שלא עירב. וכיון שהחצר הפנימית אסורה, הריהי אוסרת גם בחצר החיצונית שעוברים בה בני הפנימית.

אולם אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — פנימית מותרת וחיצונה אסורה, שהרי בני הפנימית יש להם עירוב. שכל בני חצר זו עירבו יחד, וחצרם שלהם מותרת בטלטול, ואין בני החצר החיצונה אוסרים עליהם, כי אין הם חייבים להכנס לחצר הפנימית ובני הפנימית יכולים לנעול דלת בתיהם. ומעתה מבארים מדוע אין אף תקנה לבני חצירות אלה על ידי ביטול רשות.

ומפרטים: אם נתנו עירובן בחצר החיצונה ושכח אחד, בין מן הפנימית ובין מן החיצונה, ולא עירב — שתיהן אסורות, ואין אותו ששכח יכול לבטל. כי האי בר פנימית, למאן ניבטיל [אותו השוכח בן חצר פנימית, למי יבטל את רשותו]? ליבטיל [אם יבטל] לבני פנימית — ליתא לעירובייהו גבייהו [אין עירובם אצלם] אלא בחצר החיצונה הוא, ואם יבטלו רשותם, נמצא שאין להם עירוב כלל, ואוסרים האחת על חבירתה. לבטיל [שיבטל] לבני חיצונה — הלא קבע שמואל שאין ביטול רשות מחצר לחצר!

וכן: האי בר חיצונה למאן נבטיל [אותו בן חיצונה ששכח, למי יבטל], ליבטיל [שיבטל] לבני החצר החיצונה — איכא [יש] חצר פנימית דאסרה עלייהו [שאוסרת עליהם]. לבטיל [שיבטל] לבני פנימית — הלא אין ביטול רשות מחצר לחצר, ולכן אין להם תקנה בביטול.

ואם נתנו עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות. וטעמו של דבר: האי בר [אותו בן] החצר הפנימית למאן נבטיל [למי יבטל]? ליבטיל [שיבטל] לבני הפנימית — הלא איכא [יש] חצר חיצונה דאסרה עלייהו [שאוסרת עליהם], כי הרי העירוב שבין החצירות בעל תוקף הוא ביסודו, ובני החצר החיצונית יכולים להיכנס על ידו גם בחצר זו. ליבטיל [שיבטל] לבני חיצונה, הרי לדעת שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, שהרי כיון שהפנימית אסורה, אוסרת היא אף את החיצונה.