מה שנשכר שמתיר לו עירובו ללכת יותר לצד זה הוא מפסיד בצד האחר.

א גמרא קא סלקא דעתך [עלה על דעתך להבין] שמה שאמור במשנה שהיה לצד המזרח, כוונתו שהיה עומד למזרח ביתו והורה לבנו לערב למערבו. ומה שאמר במשנה "למערב" פירושו: שעומד למערב ביתו והורה לבנו לערב למזרחו, ונמצא שביתו עומד בינו לבין מקום עירובו.

ואם כן הרי יש מקום לשאול: בשלמא [נניח] שתהא אפשרות שהמרחק הימנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מכאן — משכחת לה [מוצא אתה] אפשרות זו, וכגון דמטי לביתיה ולא מטי [שמגיעה מידה זו עד לביתו ואינה מגיעה] לעירובו, אלא "הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מכאן" היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה אפשרות]? הלא הבית נמצא תמיד בינו ובין עירובו!

אמר ר' יצחק: מי סברת [האם סבור אתה] "למזרח" משמעו שעומד למזרח ביתו, ו"למערב" פירושו שעומד למערב ביתו?! לא, "למזרח" הכוונה היא למזרח ממקום בנו ששם את העירוב, "למערב" — פירושו: למערב בנו, והבית עומד במקום אחר ובזוית.

רבא בר רב שילא אמר: אפילו תימא [תאמר, תתרץ] "למזרח" — כונתו למזרח ביתו, ו"למערב" — למערב ביתו, אלא כגון דקאי ביתיה באלכסונא [כגון שעומד ביתו באלכסון] לצד אחר שאף שהוא עומד למערב ביתו, מכל מקום הבית מרוחק ממנו יותר מאשר מקום העירוב.

ב נאמר במשנה: הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום. ותוהים: חוץ לתחום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הלא הניח את העירוב מחוץ לתחום שבת, ואיננו יכול להגיע לשם או לקנות שם שביתה, ואיך יועיל עירוב זה? אלא אימא [אמור, תקן] חוץ לעיבורה (שבעים אמה ושיריים) של העיר, ואם מניח העירוב שם קנה שביתה במקום.

ג נאמר במשנה שמה שנשכר בצד אחד הוא מפסיד בצד השני. ותוהים: האם מדוייק הוא לומר שמפסיד מה שנשכר ותו לא [ולא עוד]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנותן את עירובו בתוך עיבורה של עיר — לא עשה ולא כלום. נתנו חוץ לעיבורה של עיר, אפילו אמה אחת — משתכר אותה אמה, ומפסיד את כל העיר כולה, שכל העיר כולה שלאחרי אלפיים האמה ממקום העירוב אסורה עליו מפני שמדת העיר עולה לו במדת התחום! כלומר, שטח העיר עולה בחשבון תחום האלפיים שבתוך המעורב, ואם כן לפעמים הוא מפסיד יותר ממה שהוא נשכר!

ומשיבים: לא קשיא [קשה] כאן — שכלתה מדתו בחצי העיר, כאן — שכלתה מדתו בסוף העיר. שאם כלתה מדתו מעבר לה, מותר לו להלך בכל העיר.

וכדרבי ר' אידי, שאמר ר' אידי אמר בשם ר' יהושע בן לוי: אדם ששבת מחוץ לעיר והיה מודד ובא תחום שבת שלו וכלתה מדתו בחצי העיר — אין לו אלא חצי העיר, ואינו יכול ללכת אלא כמידת העירוב בלבד. ואולם אם כלתה מדתו בסוף העיר — נעשית לו העיר כולה כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר שמנקים מחשבון תחומו עבור כל העיר רק ארבע אמות.

אמר ר' אידי: אין אלו אלא דברי נביאות. כלומר, אין אני יכול למצוא נימוק הגיוני לדברים אלה. כי יש להקשות: מה לי אם כלתה המידה בחצי העיר, מה לי אם כלתה בסוף העיר?

לכאורה אין שום הבדל, אמר רבא: לא דברי נביאות הם שהרי תרוייהו תננהי [שניהם שנינו] במשנה במרומז: אנשי עיר גדולה, שבתוך אלפיים אמה שלה היתה עיר קטנה, מהלכין את כל עיר קטנה, ומחשבים את כולה כארבע אמות, ומשלימים את חשבון תחומם הלאה מיכן עד סוף אלפיים אמה.