כל זמן שאדם ממשמש ומחפש בה פרי תאנה לאכול — מוצא בה תאנים, לפי שאין התאנים מבשילות בבת אחת, ובכל עת שמחפשים, מוצאים תאנה שנתבשלה זה עתה. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן — מוצא בהן טעם חדש.

אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, יט), למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה — אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

"ויעלת חן" — נדרש: שמעלת חן על לומדיה. "דדיה ירוך בכל עת" — למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה ומוסיף להגות בהן — מוצא בהן טעם.

"באהבתה תשגה תמיד" — שבשל אהבת התורה נעשה שוגה בעניני העולם, כגון ר' אליעזר בן פדת, שאמרו עליו על ר' אליעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. שמחמת עיסוקו בתורה יצא מגדר מנהג העולם. ובענין זה מוסיפים לספר. תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו שרצה לקחת סדין זה לעצמו, ומצא בו שרף (נחש) השומר אותו.

ועוד לשבחה של התורה ולומדיה. תנא דבי [שנה החכם של בית המדרש] של רב ענן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו" (שופטים ה, י), "רכבי אתנות" — אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד בו תורה. "צחרות" — שעושין אותה בהירה כצהרים, כלומר מובנת. "ישבי על מדין" — שדנין דין אמת לאמיתו. "והלכי" — אלו בעלי מקרא שאינם חשובים כל כך. "על דרך" — אלו בעלי משנה. "שיחו" — אלו בעלי תלמוד שחשובים הם ביותר, שכן כל שיחתן דברי תורה. ועוד בנושא זה.

אמר רב שיזבי משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לא יחרך רמיה צידו" (משלי יב, כז) — לא יחיה ולא יאריך ימים, צייד הרמאי — מי שאינו מטפל בציפורים שניצודו על ידו כראוי, אינו יכול להחזיק בהם לאחר מכן. אף כאן מי שלומד הרבה ואינו חוזר, איננו יכול להשיג דבר. ונדרש "יחרוך" כצירוף של יחיה— ארוך.

רב ששת אמר: וכי צייד הרמאי יחרוך? והרי ההולך בדרך זו אינו אלא שוטה, ואין בזה דבר מן הערמומיות!

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון שצד משבר כנפיו שלא יעוף — משתמר בידו מה שצד, ואם לאו — אין משתמר.

ובדומה אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" (משלי יג, יא) אם עושה אדם את תורתו (הון) חבילות חבילות (שכאן המלה 'הבל' נדרשת בחילוף אותיות ה'-ח', חבל) — מתמעט בתורתו, ואם לאו שלומד מעט מעט וחוזר — קובץ על יד ירבה.

אמר רבה: ידעי רבנן להא מילתא, ועברי עלה [יודעים חכמים דבר זה, ועוברים עליו] שאינם נוהגים כן. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבדתה [אני עשיתיה כזאת] ושניתי כראוי כקובץ על יד, ואכן איקיים בידאי [התקיים תלמודי בידי].

א וכיון שדברנו בדרך הלימוד מביאים עוד. תנו רבנן [שנו חכמים], כיצד סדר משנה כלומר, כיצד נלמדה התורה שבעל פה מתחילה: משה למד מפי הגבורה (ה'). נכנס אהרן וישב לפניו, ושנה לו משה פירקו שלמד מפי הגבורה, נסתלק אהרן מלימוד זה וישב לשמאל משה. נכנסו בניו של אהרן, ושנה להן משה פירקן, והיה אהרן מקשיב. נסתלקו בניו של אהרן, אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן. ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר ושם מקום מושבו. שנחלקו בדבר האופן הראוי לסדר מקומות הישיבה ליד הרב. נכנסו זקנים שבישראל ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים לצד, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה פעמים ששמע את הפרק, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד.

נסתלק משה והלך לאהלו ושנה להן אהרן פירקו שלמד מפי משה. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה שכל העם למדו ארבע פעמים את הפרק שנלמד מפי הגבורה.

מכאן אמר ר' אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה עצמו, ומשה הרי קיבל את הדבר במישרין מפי הגבורה — כך היה צריך לחזור על תלמודו, הדיוט הלומד מפי הדיוט — על אחת כמה וכמה שצריך לחזור ארבע פעמים על פרקו.

ר' עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו את דברי התורה עד שילמדנו התלמיד ויקלוט את הדברים — שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט) ומשמעו שצריך ללמד אותה להם, ומניין שצריך ללמדם עד שתהא סדורה בפיהם — שנאמר "שימה בפיהם" שאף הם יוכלו להיות מסוגלים ללמדה לאחרים,

ומניין שחייב הרב להראות לתלמידו פנים כלומר: להסביר את טעמי הדברים — שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) משמעו שצריך לשים את הנלמד שיהיה ערוך ומסודר בטעמיו לפני הלומדים.

על סדר הלימוד של משה שואלים: וליגמרו כולהו [ושילמדו כולם] ממשה עצמו ארבע פעמים! ומשיבים: שנעשה הדבר רק כדי לחלוק כבוד לאהרן ובניו, וכבוד לזקנים.

ושואלים: והרי יש דרך שלא להטריח את משה כל כך, וניעול [ושיכנס] אהרן וניגמר [וילמד] ממשה, וליעיילו [ושיכנסו] בניו וליגמרו [וילמדו] מאהרן, וליעיילו [ושיכנסו] זקנים ולילפו [וילמדו] מבניו של אהרן, וליזלו וליגמרינהו לכולהו [וילכו וילמדו את כל] ישראל! ומשיבים: כיון שמשה מפי הגבורה גמר [למד], מסתייעא מלתיה [מצליח הדבר] ורצוי שישמעו כל ישראל ממשה עצמו פעם אחת.

בדברים ששנינו אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר כלומר שאהרן לעולם יושב לימינו של משה ואין הבדל במספר האנשים הנמצאים שם. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו בדיני נימוסין]: שלשה שהיו מהלכין בדרך ראוי הוא שיהא הרב באמצע, וגדול שבין השניים הנותרים בימינו, וקטן בשמאלו. לימא [האם לומר] כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]? שלפי שיטתם צריך הגדול להיות בשמאלו של הרב, כדי שיהיה צד ימינו פונה אל הרב.

ומשיבים: אפילו תימא רבנן [תאמר שברייתא זו כשיטת חכמים היא] ומה שאמרו בענין שאהרן יושב לימין אפילו לאחר שנכנסו האחרים, שם היה טעם הדבר משום טירחא דאהרן [טירחתו של אהרן] כדי שלא יצטרך להתאמץ בקימה ובישיבה.

ב כיון שדובר בחשיבותה של חזרה על דברי תורה מסופר: ר' פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר [היה לו תלמיד אחד שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים ורק אז היה לומד], שבפחות מכך לא היה מסוגל לקלוט תלמודו. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה [יום אחד בקשו אותו, את ר' פרידא, לדבר מצוה] שהיה יכול לעסוק בה לאחר זמן. תנא ליה [שנה לו] ר' פרידא ארבע מאות פעם ולא גמר [למד] התלמיד.

אמר ליה [לו]: האידנא מאי שנא [הפעם מה שונה] שאינך יכול לקלוט? אמר ליה [לו]: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה — אסחאי לדעתאי [מאותה שעה שאמרו לו לאדוני שיש דבר מצוה — הסחתי את דעתי מן הלימוד], וכל שעתא אמינא: השתא קאי מר, השתא קאי מר [וכל שעה אמרתי: עכשיו עומד אדוני, עכשיו עומד אדוני לעסוק במצוה] ולא יוכל ללמדני כראוי. אמר ליה [לו]: הב דעתיך ואתני לך [תן דעתך הפעם ואשנה לך] ותדע שלא אקום עד שלא אגמור להשנות לך כראוי. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני [חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים נוספות].

ובזכות זו, מחמת גודל מסירותו לתלמידיו, נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי [יצאה בת קול ואמרה לו: האם נוח לך שיוסיפו לך לשנותיך ארבע מאות שנים, או שתיזכו אתה ובני דורך לעולם הבא]? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי [שנזכה אני ודורי לעולם הבא]. אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו זו וזו; שגם יאריך ימים מאד וגם יזכו הוא ובני דורו לחיי עולם הבא.

ג ועוד מדרכי לימוד התורה אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין שעושין בה כדי להקל על הזכרון. שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי [אל תקרא] 'שימה' אלא 'סימנה' שכאשר עושים בה סימן הרי היא נשמרת בזכרון.

שמעה לאימרה זו רב תחליפא ממערבא [מארץ ישראל], אזל [הלך] אמרה קמיה [לפני] ר' אבהו, אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה [משם לומדים אותו רעיון, אנחנו מכאן לומדים אותו] שנאמר: "הציבי לך צינים שימי לך וגו'" (ירמיהו לא, כ) שמשמעו: עשו ציונים לתורה — הם סימנים לזכרון. ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא [ומה המקור לכך שהמשמעות שציון זה לשון סימן הוא]? דכתיב [שכן נאמר] בכתוב אחר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו) משמע: סימן שיש טומאה במקום.

ר' אליעזר אמר: את אותו רעיון למדנו מהכא [מכאן, מכתוב זה]: "אמר לחכמה אחתי את ומדע לבינה תקרא" (משלי ז, ד) כלומר: עשה מודעים (סימנים המודיעים) לתורה. רבא אמר על פסוק זה: עשה מועדים לתורה שיש לקבוע זמן קבוע ("מודע" = מועד) ללימוד תורה.