עירובין נד ע"ב

כל זמן שאדם ממשמש ומחפש בה פרי תאנה לאכול — מוצא בה תאנים, לפי שאין התאנים מבשילות בבת אחת, ובכל עת שמחפשים, מוצאים תאנה שנתבשלה זה עתה. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן — מוצא בהן טעם חדש.

אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, יט), למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה — אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

"ויעלת חן" — נדרש: שמעלת חן על לומדיה. "דדיה ירוך בכל עת" — למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה ומוסיף להגות בהן — מוצא בהן טעם.

"באהבתה תשגה תמיד" — שבשל אהבת התורה נעשה שוגה בעניני העולם, כגון ר' אליעזר בן פדת, שאמרו עליו על ר' אליעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. שמחמת עיסוקו בתורה יצא מגדר מנהג העולם. ובענין זה מוסיפים לספר. תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו שרצה לקחת סדין זה לעצמו, ומצא בו שרף (נחש) השומר אותו.

ועוד לשבחה של התורה ולומדיה. תנא דבי [שנה החכם של בית המדרש] של רב ענן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו" (שופטים ה, י), "רכבי אתנות" — אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד בו תורה. "צחרות" — שעושין אותה בהירה כצהרים, כלומר מובנת. "ישבי על מדין" — שדנין דין אמת לאמיתו. "והלכי" — אלו בעלי מקרא שאינם חשובים כל כך. "על דרך" — אלו בעלי משנה. "שיחו" — אלו בעלי תלמוד שחשובים הם ביותר, שכן כל שיחתן דברי תורה. ועוד בנושא זה.

אמר רב שיזבי משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לא יחרך רמיה צידו" (משלי יב, כז) — לא יחיה ולא יאריך ימים, צייד הרמאי — מי שאינו מטפל בציפורים שניצודו על ידו כראוי, אינו יכול להחזיק בהם לאחר מכן. אף כאן מי שלומד הרבה ואינו חוזר, איננו יכול להשיג דבר. ונדרש "יחרוך" כצירוף של יחיה— ארוך.

רב ששת אמר: וכי צייד הרמאי יחרוך? והרי ההולך בדרך זו אינו אלא שוטה, ואין בזה דבר מן הערמומיות!

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון שצד משבר כנפיו שלא יעוף — משתמר בידו מה שצד, ואם לאו — אין משתמר.

ובדומה אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" (משלי יג, יא) אם עושה אדם את תורתו (הון) חבילות חבילות (שכאן המלה 'הבל' נדרשת בחילוף אותיות ה'-ח', חבל) — מתמעט בתורתו, ואם לאו שלומד מעט מעט וחוזר — קובץ על יד ירבה.

אמר רבה: ידעי רבנן להא מילתא, ועברי עלה [יודעים חכמים דבר זה, ועוברים עליו] שאינם נוהגים כן. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבדתה [אני עשיתיה כזאת] ושניתי כראוי כקובץ על יד, ואכן איקיים בידאי [התקיים תלמודי בידי].

א וכיון שדברנו בדרך הלימוד מביאים עוד. תנו רבנן [שנו חכמים], כיצד סדר משנה כלומר, כיצד נלמדה התורה שבעל פה מתחילה: משה למד מפי הגבורה (ה'). נכנס אהרן וישב לפניו, ושנה לו משה פירקו שלמד מפי הגבורה, נסתלק אהרן מלימוד זה וישב לשמאל משה. נכנסו בניו של אהרן, ושנה להן משה פירקן, והיה אהרן מקשיב. נסתלקו בניו של אהרן, אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן. ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר ושם מקום מושבו. שנחלקו בדבר האופן הראוי לסדר מקומות הישיבה ליד הרב. נכנסו זקנים שבישראל ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים לצד, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה פעמים ששמע את הפרק, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד.

נסתלק משה והלך לאהלו ושנה להן אהרן פירקו שלמד מפי משה. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה שכל העם למדו ארבע פעמים את הפרק שנלמד מפי הגבורה.

מכאן אמר ר' אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה עצמו, ומשה הרי קיבל את הדבר במישרין מפי הגבורה — כך היה צריך לחזור על תלמודו, הדיוט הלומד מפי הדיוט — על אחת כמה וכמה שצריך לחזור ארבע פעמים על פרקו.

ר' עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו את דברי התורה עד שילמדנו התלמיד ויקלוט את הדברים — שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט) ומשמעו שצריך ללמד אותה להם, ומניין שצריך ללמדם עד שתהא סדורה בפיהם — שנאמר "שימה בפיהם" שאף הם יוכלו להיות מסוגלים ללמדה לאחרים,

ומניין שחייב הרב להראות לתלמידו פנים כלומר: להסביר את טעמי הדברים — שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) משמעו שצריך לשים את הנלמד שיהיה ערוך ומסודר בטעמיו לפני הלומדים.

על סדר הלימוד של משה שואלים: וליגמרו כולהו [ושילמדו כולם] ממשה עצמו ארבע פעמים! ומשיבים: שנעשה הדבר רק כדי לחלוק כבוד לאהרן ובניו, וכבוד לזקנים.

ושואלים: והרי יש דרך שלא להטריח את משה כל כך, וניעול [ושיכנס] אהרן וניגמר [וילמד] ממשה, וליעיילו [ושיכנסו] בניו וליגמרו [וילמדו] מאהרן, וליעיילו [ושיכנסו] זקנים ולילפו [וילמדו] מבניו של אהרן, וליזלו וליגמרינהו לכולהו [וילכו וילמדו את כל] ישראל! ומשיבים: כיון שמשה מפי הגבורה גמר [למד], מסתייעא מלתיה [מצליח הדבר] ורצוי שישמעו כל ישראל ממשה עצמו פעם אחת.

בדברים ששנינו אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר כלומר שאהרן לעולם יושב לימינו של משה ואין הבדל במספר האנשים הנמצאים שם. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו בדיני נימוסין]: שלשה שהיו מהלכין בדרך ראוי הוא שיהא הרב באמצע, וגדול שבין השניים הנותרים בימינו, וקטן בשמאלו. לימא [האם לומר] כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]? שלפי שיטתם צריך הגדול להיות בשמאלו של הרב, כדי שיהיה צד ימינו פונה אל הרב.

ומשיבים: אפילו תימא רבנן [תאמר שברייתא זו כשיטת חכמים היא] ומה שאמרו בענין שאהרן יושב לימין אפילו לאחר שנכנסו האחרים, שם היה טעם הדבר משום טירחא דאהרן [טירחתו של אהרן] כדי שלא יצטרך להתאמץ בקימה ובישיבה.

ב כיון שדובר בחשיבותה של חזרה על דברי תורה מסופר: ר' פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר [היה לו תלמיד אחד שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים ורק אז היה לומד], שבפחות מכך לא היה מסוגל לקלוט תלמודו. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה [יום אחד בקשו אותו, את ר' פרידא, לדבר מצוה] שהיה יכול לעסוק בה לאחר זמן. תנא ליה [שנה לו] ר' פרידא ארבע מאות פעם ולא גמר [למד] התלמיד.

אמר ליה [לו]: האידנא מאי שנא [הפעם מה שונה] שאינך יכול לקלוט? אמר ליה [לו]: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה — אסחאי לדעתאי [מאותה שעה שאמרו לו לאדוני שיש דבר מצוה — הסחתי את דעתי מן הלימוד], וכל שעתא אמינא: השתא קאי מר, השתא קאי מר [וכל שעה אמרתי: עכשיו עומד אדוני, עכשיו עומד אדוני לעסוק במצוה] ולא יוכל ללמדני כראוי. אמר ליה [לו]: הב דעתיך ואתני לך [תן דעתך הפעם ואשנה לך] ותדע שלא אקום עד שלא אגמור להשנות לך כראוי. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני [חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים נוספות].

ובזכות זו, מחמת גודל מסירותו לתלמידיו, נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי [יצאה בת קול ואמרה לו: האם נוח לך שיוסיפו לך לשנותיך ארבע מאות שנים, או שתיזכו אתה ובני דורך לעולם הבא]? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי [שנזכה אני ודורי לעולם הבא]. אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו זו וזו; שגם יאריך ימים מאד וגם יזכו הוא ובני דורו לחיי עולם הבא.

ג ועוד מדרכי לימוד התורה אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין שעושין בה כדי להקל על הזכרון. שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי [אל תקרא] 'שימה' אלא 'סימנה' שכאשר עושים בה סימן הרי היא נשמרת בזכרון.

שמעה לאימרה זו רב תחליפא ממערבא [מארץ ישראל], אזל [הלך] אמרה קמיה [לפני] ר' אבהו, אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה [משם לומדים אותו רעיון, אנחנו מכאן לומדים אותו] שנאמר: "הציבי לך צינים שימי לך וגו'" (ירמיהו לא, כ) שמשמעו: עשו ציונים לתורה — הם סימנים לזכרון. ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא [ומה המקור לכך שהמשמעות שציון זה לשון סימן הוא]? דכתיב [שכן נאמר] בכתוב אחר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו) משמע: סימן שיש טומאה במקום.

ר' אליעזר אמר: את אותו רעיון למדנו מהכא [מכאן, מכתוב זה]: "אמר לחכמה אחתי את ומדע לבינה תקרא" (משלי ז, ד) כלומר: עשה מודעים (סימנים המודיעים) לתורה. רבא אמר על פסוק זה: עשה מועדים לתורה שיש לקבוע זמן קבוע ("מודע" = מועד) ללימוד תורה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

מה תאנה [עץ תאנה] זו כל זמן שאדם ממשמש בה הוא מוצא תאנים, לפי שאינם מתבשלים בבת אחת אלא מעט מעט. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם.

אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" - למה נמשלו דברי תורה לאילת?

לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

"ויעלת חן" - שמעלת חן על לומדיה. שכולם מנשאים אותו בשביל תורתו.

"דדיה ירווך בכל עת" - למה נמשלו דברי תורה כדד?

מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.

"באהבתה תשגה תמיד" - שתעשה את עצמך שוגה ופתי בשביל התורה. שתניח עסקך לרוץ לדבר הלכה, כגון רבי אלעזר בן פדת -

אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו חלוקו העליון מוטל בשוק העליון של ציפורי, ששכח אותו שם, מרוב שהיה שקוע בתורה.

אמר רב יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו, לגנוב סדינו, ומצא בו שרף נחש.

תנא דבי רב ענן: מאי דכתיב בספר שופטים בשירת דבורה "לבי לחוקקי ישראל [לאהוב את חכמי ישראל] ... רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין והולכי על דרך שיחו" -

"רוכבי אתונות" - אלו תלמידי חכמים שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה.

"צחורות" - שעושין אותה ברורה כצהרים.

"יושבי על מדין" - שדנין דין אמת לאמתו.

"והולכי" - אלו בעלי מקרא שהולכין בתורה.

"על דרך" - אלו בעלי משנה שהיא דרך לתורה.

"שיחו" - אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה.

אמר רבי שיזבי משום רבי אלעזר בן עזריה: מאי דכתיב "לא יחרוך רמיה צידו"

- דרשינן נוטריקון: לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי. מי שמרבה ללמוד ואינו חוזר על תלמודו, ומרמה אנשים להראות כמה הוא חכם שיודע הרבה.

רב ששת אמר: העושה כן אינו רמאי אלא שוטה. והכתוב מדבר לשבח, שמי שלומד מעט וחוזר מיד עד שזוכר היטב, ורק אח"כ ממשיך ללמוד, הוא הרמאי, כלומר חכם בדבר זה, כמו הצייד הרמאי כדמפרש לקמן, והוא יחרוך, כלומר, יתקיים תלמודו בידו.

כי אתא רב דימי אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון מיד שצדו משבר כנפיו שלא יברח, הוא משתמר. ואם לאו אין משתמר שהראשון בורח ממנו כשעוסק בצידת השני.

וכך ביאור הכתוב: וכי לא יחרוך, כלומר, שלא יצלה עופות ויאכל מי שצידו רמיה?

אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב "הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה" - אם עושה אדם תורתו חבילתו חבילות, שלומד הרבה בבת אחת - מתמעט לימודו. ואם לאו, אלא הוא קובץ על יד על יד, שלומד מעט מעט וחוזר - ירבה.

אמר רבא: ידעי רבנן להא מלתא, ובכל זאת עברי עלה אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבידתיה עשיתי כן ואיקיים בידאי!

תנו רבנן: כיצד סדר משנה? כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה מי משה רבינו -

משה למד תורה מפי הגבורה.

א. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו.

נסתלק אהרן מלפני משה לאחר שסיים לשנות [שבשעת לימודו היה יושב מול פניו כדכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך", וכן כולם בשעת לימודם], וישב לשמאל משה, שכך היא מדת דרך ארץ, שיהא הגדול לימין.

ב. נכנסו בניו של אהרן ושנה להן משה פירקן, אותו פרק עצמו ששנה לאהרן.

נסתלקו בניו מלפני משה.

אלעזר שהוא הגדול ישב לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן.

רבי יהודה אומר: לעולם, אהרן לימין משה חוזר. שעכשיו, שיש מי שישב לשמאל משה, כבוד הוא למשה ואהרן שיהא אהרן הגדול יושב לימין משה ^[24].

ג. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן.

נסתלקו זקנים.

ד. נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן.

נמצאו: א. ביד אהרן ארבעה פעמים ^[25].

ב. ביד בניו שלשה.

ג. וביד הזקנים שנים.

ד. וביד כל העם אחד.

נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקן, לבניו ולזקנים ולכל העם.

נסתלק אהרן, שנו להן בניו פירקן, לזקנים ולכל העם.

נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן, לכל העם.

נמצא ביד הכל ארבעה.

מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבע פעמים.

וקל וחומר הוא: ומה אהרן, שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה, ויש בכך סגולה שיבין מהר, כך היה צריך.

הדיוט הלומד מפי הדיוט - על אחת כמה וכמה שצריך לשנות ארבע פעמים.

רבי עקיבא אומר: מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, כלומר עד שיבין היטב ולא די בארבע פעמים?

שנאמר "ולמדה את בני ישראל" ^[26].

ומנין שחייב ללמדם עד שתהא סדורה בפיהם, שיזכרו היטב? שנאמר "שימה בפיהם".

ומנין שחייב להראות לו פנים להסביר לו טעם הדבר, ולא יאמר לו כך שמעתי, הבן אתה בעצמך טעם הדבר?

שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ולא כתיב "תלמדם". ומשמע שצריך אתה לסדר ולשים לפניהם טעם הדברים.

והוינן בה: וליעיילו כולן בבת אחת, אהרן ובניו והזקנים וכל העם, וליגמרו כולהו ממשה ארבע פעמים?

ומשנינן: כדי לחלוק כבוד לאהרן ששמע לפני כולם, ובניו ששמעו לפני הזקנים והעם, וכבוד לזקנים ששמעו לפני כל העם.

והוינן בה: וניעול אהרן, וניגמר ממשה הוא לבדו ארבע פעמים, וליעיילו בניו וליגמרו מאהרן ארבע פעמים, וליעיילו זקנים ולילפו ילמדו מבניו ארבע פעמים, וליזלו הזקנים ולגמרינהו לכולהו ישראל ארבע פעמים?

ומשנינן: כיון דמשה מפי הגבורה גמר - מסתייעא מלתיה שיצליחו יותר בלימודם, אם כולם ישמעו מפי משה עצמו.

אמר מר: רבי יהודה אומר: לעולם אהרן - לימין משה חוזר.

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתניא: שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב הולך באמצע, וגדול בימינו, וקטן בשמאלו. לימא רבי יהודה היא ולא רבנן? דלרבנן הרי אהרן נשאר לשמאל משה, על אף שהוא הגדול.

ומשנינן: אפילו תימא רבנן. ואמנם לכתחילה צריך הגדול להיות מימין הרב.

אלא, משום טירחא דאהרן, שכבר ישב לפני כן משמאל משה בהיותו לבדו עם משה, לא הצריכוהו לעמוד ממקומו וללכת לישב לימין משה.

רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני, וגמר. כלומר לימדו ארבע מאות פעמים עד שהבין התלמיד.

יומא חד, בעיוה למלתא דמצוה, ביקשו את רבי פרידא להתעסק בדבר מצוה מחוץ לביהמ"ד. תנא ליה ארבע מאות פעמים כהרגלו, ולא גמר, ועדיין לא הצליח להבין.

אמר ליה רבי פרידא: האידנא עתה - מאי שנא שאינך מבין?

אמר ליה תלמידו: מדההיא שעתא, מאותו רגע, דאמרו ליה למר: איכא מילתא דמצוה לעסוק בה - אסחאי לדעתאי, הסחתי את דעתי מלימודי, וכל שעתא אמינא, [היות] וחשבתי בעצמי כל רגע: השתא קאי מר, השתא קאי מר. ולפיכך לא הצלחתי להבין.

אמר ליה רבי פרידא: הב דעתך, ואתני לך שוב.

הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני! נפקא בת קלא ואמרה ליה לרבי פרידא: מה אתה מעדיף בשכרך: האם ניחא ליך דליספו יוסיפו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך שתזכה אתה וכל הדור שלך לעלמא דאתי לעולם הבא?

אמר רבי פרידא: ניחא לי יותר דניזכו אנא ודריי וכל דורי לעלמא דאתי!

אמר להן הקב"ה: תנו לו גם זו וגם זו!

אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין, כדרך שיש בש"ס סימנים לפני מימרות רצופות בענין אחד, או על פי שמות החכמים שאמרו אותן המימרות. והכל, כדי שלא ישכחו. שנאמר "שימה בפיהם" - אל תקרי "שימה" אלא סימנה!

שמעה רב תחליפא ממערבא מארץ ישראל. אזל, אמרה קמיה דרבי אבהו בארץ ישראל

אמר לו: אתון בבבל, מהתם מתניתו לה, מ"שימה בפיהם".

אנן, מהכא מתנינן לה: דכתיב "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים" - עשו ציונים סימנים לתורה.

ומאי משמע דהאי "ציון" - לישנא ד"סימנא" הוא?

דכתיב "וראה עצם אדם, ובנה אצלו ציון" לסמן סימן שיש כאן עצם של מת, כדי שלא ייטמאו עוברי דרכים.

רבי אלעזר אמר, מהכא שמעינן לעשות סימנים בתורה: דכתיב "אמור לחכמה אחותי את, ומודע לבינה תקרא". עשה מודעים סימנים לתורה.

רבא אמר: הכי קאמר קרא: עשה מועדים, קבע עתים, לתורה.

הערות

^[24] ואם כן אלעזר ואיתמר ישבו יחד לשמאל אהרן. יעב"ץ.

^[25] ואיתא במדרש, דמשה נמי למד מפי הגבורה ארבע פעמים. והטעם הוא, שלאחר שנתחזק להם הלימוד בשלש פעמים, יהיה הלימוד הרביעי לשמה. מהרש"א.

^[26] כתב בגאון יעקב דרבי אליעזר נמי מודה לרבי עקיבא דחייב לשנות עד שיבין היטב. אלא בא לומר שאפילו תלמיד שמבין בפעם או בפעמיים נמי חייב לשנות לו ארבעה פעמים, כדי שיזכור, וק"ו מאהרן, דודאי הבין בפעם אחת.

רב ששת אמר: וכי צייד הרמאי יחרוך? והרי ההולך בדרך זו אינו אלא שוטה, ואין בזה דבר מן הערמומיות!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

whenever a person searches it for figs to eat, he finds figs in it, as the figs on a tree do not ripen all at once, so that one can always find a recently ripened fig, so too, with matters of Torah. Whenever a person meditates upon them, he finds in them new meaning.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: What is the meaning of that which is written: “A loving hind and a graceful roe, let her breasts satisfy you at all times, and be you ravished always with her love” (Proverbs 5:19)? Why were matters of Torah compared to a hind? To tell you that just as with a hind, its womb is narrow and it is cherished by its mate each and every hour like the first hour, so too, matters of Torah are cherished by those who study them each and every hour like the first hour.

“And a graceful roe” is expounded as follows: That the Torah bestows grace upon those who study it. “Let her breasts satisfy you at all times”; why were matters of Torah compared to a breast? Just as with a breast, whenever a baby searches it for milk to suckle, he finds milk in it, so too, with matters of Torah. Whenever a person meditates upon them, he finds new meaning in them.

“And be you ravished always with her love”; your love for Torah should always distract you from worldly matters, as was the case with Rabbi Elazar ben Pedat. They said of him, of Rabbi Elazar, that he would sit and engage in Torah study in the lower marketplace of Tzippori, and his cloak was lying in the upper marketplace of Tzippori. His mind was so focused on Torah study that he would act in this unusual manner. In this regard, the Gemara relates that it was taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak ben Elazar said: One time a person came to take this cloak for himself and found a serpent on it guarding it.

In further praise of the Torah and those who study it, a Sage of the school of Rav Anan taught: What is the meaning of that which is written: “You that ride on white donkeys, you that sit on rich cloths, and you that walk by the way, tell of it” (Judges 5:10)? “You that ride on white donkeys”; these are Torah scholars, who travel from city to city and from province to province to study Torah. “White [tzeḥorot]” are those who make it clear as noon [tzahorayim], i.e., who make the Torah comprehensible. “You that sit on couches [midin]” refers to those who judge [danin] an absolutely true judgment. “And you that walk”; these are the masters of Bible, who are the least important of the scholars. “By the way”; these are the more important masters of Mishna. “Tell of it”; these are the masters of Talmud, the most important of all, as all their conversation is about matters of Torah.

The Gemara continues with this topic: Rav Sheizvi said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: What is the meaning of that which is written: “The slothful man [remiyya] will not roast [yaḥarokh] his catch” (Proverbs 12:27)? The deceitful [rammai] hunter will not live [yiḥyeh] a long life [ya’arikh]. A deceitful hunter continues to hunt more and more animals without holding on to the animals he has already caught. Similarly, someone who continues to study new material without reviewing what he has already learned will not be successful.

Rav Sheshet said: Will a deceitful hunter have something to roast? One who acts in this way is a fool, but it is hard to describe him as deceitful.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: This is comparable to a hunter who is hunting birds; if he breaks the wings of the birds one by one as he captures them so that they will be unable to fly off again, his prey will be secured, and if not, they will not be secured. According to this explanation, the word rammai is interpreted as cunning rather than deceitful. A cunning hunter secures his prey; similarly, a cunning student reviews each lesson and thereby retains that which he learns.

Similarly, Rabba said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: What is the meaning of that which is written: “Wealth gotten through vanity [hevel] shall be diminished; but he that gathers little by little shall increase” (Proverbs 13:11)? If a person turns his Torah into bundles [ḥavilot, derived from the word hevel by replacing the heh with a ḥet], studying large amounts at the same time, his Torah will diminish. And if not, i.e., if he learns little by little and reviews what he has learned, he that gathers little by little shall increase.

Rabba said: The Sages know this, but nevertheless transgress it, i.e., they fail to heed this advice. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: I did this, learning little by little and regularly reviewing what I had learned, and my learning has indeed endured.

The Gemara continues to discuss methods of Torah study. The Sages taught the following baraita: What was the order of teaching the Oral Law? How was the Oral Law first taught? Moses learned directly from the mouth of the Almighty. Aaron entered and sat before him, and Moses taught him his lesson as he had learned it from God. Aaron moved aside and sat to the left of Moses. Aaron’s sons entered, and Moses taught them their lesson while Aaron listened. Aaron’s sons moved aside; Elazar sat to the right of Moses and Itamar sat to the left of Aaron. Rabbi Yehuda disagreed with the first tanna with regard to the seating arrangements and said: Actually, Aaron would return to sit to the right of Moses. The elders entered and Moses taught them their lesson. The elders moved aside, and the entire nation entered and Moses taught them their lesson. Therefore, Aaron had heard the lesson four times, his sons heard it three times, the elders heard it twice, and the entire nation heard it once.

Moses then departed to his tent, and Aaron taught the others his lesson as he had learned it from Moses. Aaron then departed and his sons taught the others their lesson. His sons then departed and the elders taught the rest of the people their lesson. Hence everyone, Aaron, his sons, the elders and all the people, heard the lesson taught by God four times.

From here Rabbi Eliezer said: A person is obligated to teach his student his lesson four times. And it follows by way of an a fortiori inference: If Aaron, who learned from Moses himself, and Moses had received the Torah directly from the mouth of the Almighty, needed this regimen; an ordinary student learning from the mouth of an ordinary teacher, how much more so must he review his studies four times.

Rabbi Akiva says: From where do we derive that a person is obligated to teach his student until he learns the material and understands it? As it is stated: “Now therefore write this song for you, and teach it to the children of Israel; put it in their mouths, that this song may be a witness for me against the children of Israel” (Deuteronomy 31:19). This verse indicates that one must teach Torah to others. And from where do we derive that one must teach his students until the material is organized in their mouths? As it is stated: “Put it in their mouths,” so that they should be capable of teaching it to others.

And from where do we derive that a teacher must show his students the reasons for the teachings? As it is stated: “Now these are the judgments which you shall set before them” (Exodus 21:1), which indicates that the lesson must be set out in logical fashion for the students.

With regard to the manner in which the Oral Law was taught, the Gemara asks: They should all have studied from Moses himself four times. The Gemara answers: The teaching was divided in this manner in order to give honor to Aaron and his sons, and also to give honor to the elders.

The Gemara asks why a different method was not adopted, one which would have involved less trouble for Moses: Aaron should have entered and studied from Moses; his sons should then have entered and studied from Aaron; the elders should then have entered and studied from Aaron’s sons; and then they should have gone out and taught all of the Jewish people. The Gemara answers: Since Moses had studied directly from the mouth of the Almighty, it would be more effective for everyone to hear the Torah at least once from Moses himself.

The Master said in the baraita that Rabbi Yehuda says: Actually, Aaron would return to sit to the right of Moses, i.e., no matter how many people were present Aaron always sat to Moses’ right. The Gemara asks: In accordance with whose opinion was it taught in a baraita dealing with the rules of etiquette: If three people were walking along the way, the teacher should walk in the middle and the greater of the two students should be to his right and the lesser one should be to his left? Shall we say that it is the opinion of Rabbi Yehuda and not that of the Sages? According to the Sages, the greater of the two students should be positioned to the left of the teacher so that the student’s right side faces his teacher.

The Gemara answers: You can even say that this baraita was taught in accordance with the opinion of the Sages, and the reason they said that Aaron remained to Moses’ left even after the others entered is due to the trouble to Aaron if he would have to stand up and sit down again.

Having discussed the importance of reviewing one’s Torah study, the Gemara relates that Rabbi Perida had a certain student whom he would have to teach four hundred times, and only then would he learn the material, as he was incapable of understanding it otherwise. One day they requested Rabbi Perida’s presence for a mitzva matter after the lesson. Rabbi Perida taught his student four hundred times as usual, but this time the student did not successfully learn the material.

Rabbi Perida said to him: What is different now that you are unable to grasp the lesson? He said to him: From the time that they said to the Master that there is a mitzva matter for which he is needed, my mind was distracted from the lesson and every moment I said: Now the Master will get up, now the Master will get up to go and perform the mitzva and he will not complete the lesson. Rabbi Perida said to him: Pay attention this time and I will teach you, and know that I will not leave until you have fully mastered the lesson. He taught him again an additional four hundred times.

Due to the merit of Rabbi Perida’s great devotion to his students, a Divine Voice emerged and said to him: Is it preferable to you that four hundred years be added to your life, or that you and the rest of your generation will merit the World-to-Come? He said: I prefer that I and my generation merit the World-to-Come. The Holy One, Blessed be He, said to the angels: Give him both; he shall live a very long life and he and the rest of his generation will merit the World-to-Come.

The Gemara continues its discussion with regard to methods of Torah study: Rav Ḥisda said: The Torah can be acquired only with mnemonic signs that aid the memory, as it is stated: “Put it in their mouths.” Do not read the phrase as: Put it [simah], but rather as: Its sign [simanah], thus indicating that mnemonic signs aid in memorizing the material.

Rav Taḥalifa of the West, i.e., from Eretz Yisrael, heard this statement and went and said it before Rabbi Abbahu, who said: You learn this idea from there; we learn it from here, as the verse states: “Set up signposts [tziyyunim] for yourself; establish you markers” (Jeremiah 31:20), which is understood to mean: Establish mnemonic signs for the Torah. And from where may it be inferred that this term tziyyun denotes a sign? As it is written in a different verse: “And when they that pass through shall pass through the land, and any sees a human bone, he shall set up a sign [tziyyun] by it” (Ezekiel 39:15), i.e., a sign that there is a source of ritual impurity at that spot.

Rabbi Eliezer said that we learn this same idea from here: “Say to wisdom, you are my sister, and call understanding, your kinswoman [moda]” (Proverbs 7:4), which means: Establish signs [moda’im] that convey knowledge of the Torah. Rava said with regard to this verse: Set appointed times [mo’adim] for Torah study.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כתיב חיתך ישבו בה וגו' אם משים אדם את עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואמרי שמסרחת ואוכלת ישבו כלומר תלמודו מתקיים בידו וכיון שתלמודו מתקיים בידו הקב"ה מכין סעודתו שנא' תכין בטובתך לעני אלהים:
נוצר תאנה יאכל פריה. מה תאנה כ"ז שממשמש בה מוצא בה תאנים טובות אף ד"ת כו'. כיוצא בו א"ר יוחנן אילת אהבים ויעלת חן וגו' באהבתה תשגה תמיד כגון ר' אלעזר בן פדת שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון כלומר היתה דעתו בתורה ושכח סדינו בשוק.

תנא בא אדם ליטלו מצא בו נחש שרף:

רוכבי אתונות צחורות אלו ת"ח שעוסקים בתורה ומבררין כצהרים. יושבי על מדין שיושבים ודנין דין אמת לאמתו והולכי אלו בעלי מקרא. דרך אלו בעלי משנה. שיחו שכל שיחתן ד"ת.

כתיב לא יחרוך רמיה צידו כלומר אם לא יחרוך כנפי העוף רמיה צידו (כלומר אם יחרך כנפי העוף רמיה צידו) יעיפו ממנו כך גם ד"ת אם לא יחזיק בהם בטוב יעיפו מידו לא יחיה ולא יאריך ימים. כיוצא בו הון מהבל ימעט אם משים אדם תורתו חבילות חבילות ימעט ואם קובץ על יד ומחזיקם ירבה. א' רבא הא מלתא גמירי לה רבנן ועברי עלה:

ת"ר כיצד סדר המשנה משה רבינו למד מפי הגבורה. בא אהרן שנה לו משה פרקו נסתלק אהרן וישב לו משמאל משה. נכנסו בני אהרן שנה להן פרקו. נסתלקו אלעזר שב לימין משה. איתמר ישב לשמאל אהרן. ר' יהודה א' אהרן לימין משה הוה חוזר נכנסו כל העם שנה להן פרקן נמצא ביד אהרן ארבע.

מיכן א"ר אלעזר בן עזריה חייב אדם לשנות לתלמידו ד' פעמים ק"ו ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה למד מפי הגבורה [למד] ד' פעמים הלומד מהדיוט עאכו"כ.

ר"ע אומר חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמד שנא' ולמדה את בני ישראל ומניין שחייב לסדרה בפיו שנא' שימה בפיהם.

ומניין שחייב להראות לו פנים כדי לבא בלבו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

אין תורה נקנית אלא בסימנים שנאמר שימה בפיהם. סמנה בסימנין. כיוצא בו הציבי לך ציונים עשו ציונים לתורה. ר' אלעזר אומר ומודע לבינה תקרא עשה מיודעין לתורה.

רבא אמר עשה (מודיעין) [מועדין] לתורה. ר' פרידא היה מתני ת' זימני לתלמידיה כו'. תניא כשמהלכין בדרך באמצע מהלך הרב והגדול מימינו והקטן משמאלו וכן מצינו במלאכים שבאו אל אאע"ה מיכאל באמצע גבריאל מימינו ורפאל משמאלו.

ולעולם לא יתיאש מן הלמוד אף לקושי המתלמד ולא ישנה לו עד שידע אפי׳ אלף פעמים. אמרו עליו על ר׳ עקיבא שהיה לו תלמיד שלא היה יודע משנתו עד שהיה שונה אותה ארבע מאות פעמי׳ ופעם אחת שנה לו ולא למד ואמ׳ לו האידנא מאי שנא אמ׳ מההאי שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה הוה קאמינא השתא קאי מר ואסחתיה לדעתאי אמר ליה הב דעתך (נאי דר) [ואיהדר] ואתני הדר ותנא ליה ארבע מאה זמני אחריני. ומכל מקום אף לפחות שבכלם צריך הוא לשנות ארבעה פעמים. דרשו רבותי׳ כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו פרקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא לימינו שהרי ההולך לימין רבו הרי זה בור אלא אם כן היו שנים שיהא גדול הולך לימינו והאחר לשמאלו נכנסו בניו ושנה להם פרקן. נסתלקו בניו נכנסו זקנים ושנה להם פרקן. נכנס כל העם ושנה להם משה פרקן. נסתלק משה ושנה להם אהרן. נסתלק אהרן שנו להם בניו. נסתלקו בניו שנו להם זקנים נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה:

תוס' בד"ה אם היה בית א' כו' ולא שימתחו חוט באלכסון מן הפגום כו' דהא רחבה מן כו' עכ"ל ואי לאו הך הוכחה דרחבה כו' ה"א שימתחו חוט באלכסון אשמועינן שגם אותן בתים שבין ב' הראשים הנכנסים מן החוט ימדדו מן אותו החוט וק"ל:

ע"ב כל זמן שאדם ממשמש כו' והיינו דתלה הדבר בשומר לתאנה דשאר אילנות שמתבשלין בפעם א' אינו צריך לשמירה שלא ילקטוהו אלא בעת בישולן אבל תאנה שאינן מתבשלים בפ"א אלא היום מעט כו' כפרש"י וצריך שמירה בכל יום שלא ילקטו ממנו וסיפיה דהאי קרא ושומר אדוניו יכובד ודרשוהו על יהושע שנאמר בו לא ימיש מתוך האהל וק"ל:

אף ד"ת חביבין כו' לפי שכל דבר שאדם רגיל בו הרבה נלאה בו האדם ולפעמים גם הוא נמאס אבל ד"ת אינן כן שחביבין כל שעה ושעה כו'. ואמר

ויעלת חן על לומדיה לפי שלפעמים הם טרודים בלמודן ואין מקפידין במאכלן ובמלבושן כמ"ש לעיל ואמר שאעפ"כ ע"י התורה מעלין חן וכיוצא בו אמרו לא כחל ולא פירכוס ויעלת חן. ואמר

מה דד כו' כל זמן שאדם הוגה כו' דמתוך שמחזר אחר למודו תמיד מוציא בה טעם ודבר חידוש. ואמר

באהבתה תשגה תמיד כגון ר"א כו' לכאורה אין זה מעלה לתורה שיהיה שוגה ופתי בעסקיו ע"י התורה וי"ל דה"ק שתהיה שוגה בעסקך כאלו אתה עושה במתכוין שהתורה תשמור עליך כאלו נתת לבך על כך בעסקך וכן נראה מפרש"י בספר משלי ע"ש ואהא מייתי שפיר הא דבא אדם ליטלו ומצא בו שרף ודו"ק:

רוכבי אתונות אלו ת"ח כו' דקרא לעיל מיניה איירי בחכמי ישראל לבי לחוקקי ישראל וגו'. ואמר

צחורות שעושין אותה כצהרים כו' שע"י שהולכין מעיר לעיר ולומדין מהרבה רבנים יודעים למסבר טפי כדאמרי' פ"ק דע"ז כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם כמ"ש התוס' לעיל בסוגיין. ואמר

יושבי על מדין כו' היינו ששוהין ומתונין בדין עד שיצא הדין אמת לאמתו והוא מפורש פ"ק דב"ב ע"ש. ואמר

והולכי אלו בעלי מקרא שהולכין בתורה.

ועל דרך זו משנה שהיא דרך לתורה:

ושיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן כו' כמ"ש דאפילו שיחת ת"ח צריכין לימוד:

מ"ד לא יחרוך רמיה כו'. משל לצייד כו'. מ"ד הון מהבל כו'. מפורש פרק קמא דע"ז:

משה למד כו' נר' שסמכו דבריהם אקרא דפרשת משפטים ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כסדרן בקרא כך סדר למודן וכל המוקדם בפסוק נכנס בתחלה וכדמסיק כדי לחלוק כבוד כו'. ואמר

ונמצא ביד אהרן ד' כו' דאיתא במדרש דמשה נמי למדה מפי הגבורה ד' פעמים דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה וגו' וענינו נראה שאחר שנתחזק להם הלימוד בג"פ יהיה לימוד הד' לימוד אמיתי לשמה וע"פ מה שכתבנו במסכת נדרים שהלימוד שלא לשמה הוא בג' דרכים והד' הוא לימוד לשמה והסימן שלהן אגד"ל שאלו ד' אותיות יש להן למ"ד ובג"פ יצא מכלל ג' לימוד שלא לשמה שיהיה להם הלימוד הד' לשמה:

ר"ע אומר מנין שחייב כו' עד שילמדנו כו' במכילתא משמע דהיינו רמי עד ד"פ והכי איתא שם דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' אין לי אלא פ"א מנין ג' וד' פעמים עד שילמדנו ת"ל ולמדה את בני וגו' אבל מתוך שמעתין דר"ע פליג אדר"א ב"ע דאמר מכאן שחייב אדם לשנות ד"פ כו' אלא דסבר רע"ק דבעי ללמדו אפי' עד מאה פעמים עד שילמדנו כו' ואין ללמוד הדיוט ממשה דשמע מפי הגבורה כדבעי למימר לעיל והוסיף רע"ק דאפשר דגם אחר שלמדו יפה אינו רגיל בה ואינה שגורה בפיו ע"כ אמר עד שתהיה סדורה בפיהם כאלו הדבר שלמד הושם ומונח בפה בלי שיצטרך שיזכרנו מתוך הספר ובכל זה אפשר שיהיה גם רגיל בפה אבל לא ידע בטעם הדבר להבין דבר מתוך דבר שהיא מעלה עליונה ע"כ אמר שחייב להראות לו פנים ופרש"י מדלא כתיב אשר תלמדם כו' ע"ש אבל בפ"ק דסנהדרין דרשו אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אלא אלו כלי הדיינים וצ"ל דשקולים הם הדרשות ועוד י"ל דהכא מלפניהם שהוא לשון פנים דריש ליה ובמכילתא אמרו ערכם לפניהם כשלחן ערוך כו' ע"ש:

תנא ליה ד' מאה כו' הדר תנא ליה ד' מאה דקדק לשנות עמו ד' מאות זימנין יש לכוין בזה ע"פ מ"ש פ"ק דחגיגה אינו דומה שונה ק' פעמים לשונה אחד וק' פעמים והענין מפורש שם בסוד מאה ברכות לנפש רוח נשמה שיבא חלק אחד ממאה לנשמה בסוד כהן לוי ישראל ולכך נקט אינו דומה שונה מאה כו' דלא יבא רק חלק א' לנשמה לשונה ק"א כו' וה"נ הכא ד' פעמים דחייב אדם ללמוד כדלעיל לא יבא לחלק נשמה ד' פעמים אלו כי אם בשונה ארבע מאות פעמים ודו"ק:

אלא בסימנים שנאמר שימה וגו' שאחר שאמר ולמדה את בני ישראל שצריך לשנותה עד שילמדנו אמר דמ"מ אינה קנין בנפש שלא תשכח אלא עד ששימה בפיהם:

אל תקרי שימה אלא סימנה מצינו לשון סימן בקרא בישעיה ושעורה נסמן והכא שימה הנ' אחרונה נופל מהפעלים שהלמ"ד נופל בהם וק"ל:

הציבי לך ציונים כו' גם שרב חסדא הביא מקרא דאורייתא מ"מ קאמר אנן מדברי קבלה (לא) ילפינן לה שהוא יותר מפורש כפשטו מלשון סימן ומייתי לה מקרא דיחזק' ובנה אצלו צוון וה"נ ה"מ לאתויי מספר מלכים מה הציון הלז וק"ל:

עשה מודעים לתורה כו' ופי' המקרא אמור לחכמה אחותי וגו' שתהיה ברורה לך כאחותך שאסורה לך כדאמרי' בסנהדרין וזה יהיה על ידי שתעשה מודעים וסימנים לתורה ורבא מפרש לה מועדים כו' שע"י קביעות עתים יקויים זה ומודע ממלות הפוכות כמו כבש כשב שמלה שלמה וק"ל:

גמרא ארבע מאה זימני וגמר יומא חד כו' ד' מאה זימני אחרינא נפקא בת קלא ואמרה ליה כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה אנא עבידתיה וקיימתיה כו' כצ"ל:

בד"ה סימנין כו' וסימני החכמים כדרך שיש בתלמוד ומשים גירסה וסמנה בפיהם כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה תנו לי כו' הא והא גרמו כו' נ"ל היה מאריך ימים קודם המעשה הזה ע"כ השיב להם במה שלא הקדימו כו' ואחר כך ע"י מעשה זכה עוד לד' מאות שנה וק"ל:

גמרא באהבתה תשגה תמיד. עפרש"י וכה"ג (בסוטה כא ב) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן כו' וע"ש בפרש"י:

שם נסתלק אהרן וישב לשמאל משה כו'. נפלאתי על הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ בהתחלתה שכתב היפך המבואר בכאן ע"ש:

רש"י ד"ה ישב לשמאל. דתניא המהלך כו'. הן זו מימרא דר"י (ביומא לז) ע"ש ובחולין איתא דאמר מר י"ל דהכוונה על הא דר"י ביומא:

גמ' כ"ז שאדם הוגה בהן מוצא "בהן". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

שם רבי יצחק בן ״אלעזר". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

שם רוכבי אתונות אלו ת"ח. נ"ב דעל חמור בן חורין ואין לך ב״ח אלא ת"ח:

שם והולכי אלו כו'. נ״ב ההולך ברגליו בר אנש. כך העוסקים במקרא מדה ואינה מדה הולכים חשכים נבוכים, הם ואינם יודעים באיזה דרך הולכים:

שם על דרך אלו כו'. נ״ב בעלי משנה הם על אם הדרך אבל עדיין היא דרך גבר בעלמה עלומה בתולה ואיש לא ידעה. עד שישיחו בה יושבי שער התלמוד ויפתחו השער הסגור לבאר סתומותיה:

שם רי"א לעולם אהרן לימין משה חוזר. נ"ב נ״ל ר"י פליג נמי בהא שלא ישב אלעזר לימין משה אלא אלעזר ואיתמר גבי הדדי הוו יתבי דוק:

שם חייב אדם לשנות לתלמידו ד"פ. נ"ב נראה היינו דוקא בימיהם שהיו לומדין בעל פה משא"כ עכשיו שלומדים הכל מתוך הספר:

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד תורה שבכתב תתייחס לעין, ותורה שבעל פה תתייחס לאזן, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא על ידי ראיית עין בספר תורה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא למודם יהיה למשמע אזן. וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על הפסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם.
והנה תורה שבכתב היא מצויה ביד האומות אחר שהעתיקו אותה, אבל תורה שבעל פה אינה אלא ביד ישראל, ולכן תורה שבעל פה שהיא תלויה באזן מַעֲלֶה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי אֹזֶן [58] עולה מספר חֵן [58] ובה ימצאו חֵן כי אינה מצויה אלא אצלם דוקא.
ובזה פרשתי טעם בריש מסכת אבות (משנה אבות א, א) שפרט התנא שמות המקבלים את תורה שבעל פה שהם משֶׁה, יְהוֹשֻׁעַ, זְקֵנִים, נְבִיאִים, אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, דראשי תיבות שלהם אזנים לרמוז כי תורה שבעל פה תלויה באזנים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ כי ישראל נקראו בתואר אָדָם, ושם זה לא ניתן לעכו"ם כמו שאמרו רבותינו ז"ל אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, גם יש לישראל תואר אחר שניתן להם דוקא, דכתיב (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. ושני תוארים אלו אָדָם ואֶחָד עולה מספרם ח"ן [58] וזכו להם על ידי קבלת התורה, ולזה אמר 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ הם תואר 'אָדָם אֶחָד'.
ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד' מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, פירוש תואר 'אָדָם' ותואר 'אֶחָד' מֵאֶלֶף לשון אלוף, רצונו לומר מכח לימוד התורה מָצָאתִי ולקחתי אותם. ולכן תוארים אלו לא נאמרו בעצם אלא על הזכרים שהם חייבים בלימוד התורה, אבל אִשָּׁה שהיא פטורה מלימוד תורה בְכָל אֵלֶּה התוארים לֹא מָצָאתִי שלא נתנו לה בעצם כמו הזכר:
ועוד נראה לי בס"ד לפרש מַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ דידוע בני נח אחיזתם ויניקתם בשם אלקים דוקא, לכן אין להם זכיה אלא באותיות 'במוכן' שהם אותיות הבאים אחר אותיות שם אלקים דהיינו בטבע דוקא שהוא המוכן בעולם הזה.
אבל ישראל יש להם עוד אחיזה ויניקה גם בשם הוי"ה שפועל למעלה מן הטבע, לכן יש להם זכיה גם באותיות 'כו זו' [39] הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהוא מספר 'טַל' ולכן כתיב בישראל (ישעיהו כו, יט) טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, ולכן הם חיים בטל התחיה לעתיד. ולכן כתיב בהושע (הושע יד, ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וכתיב במיכה (מיכה ה, ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' וכו'.
והנה כתיב (דברים יג, ה) אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, ופרשנו בס"ד במקום אחר כי אחרי אותיות שם הוי"ה באלפא ביתא הם 'כו זו' שהוא מספר 'טַל' [39] ואחרי אותיות שם הוי"ה במילואם באלפין כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א [19], הנה אותיות המלוי העומדים אחר אותיות הפשוט הם מספר י"ט, הרי יש שני בחינות בְּאַחֲרֵי הֳ' וצירוף שניהם ט"ל וי"ט הוא מספר חֵן [39+19= 58] וזכו ישראל לשני בחינות אלו של אַחֲרֵי הֳ' בזכות קבלת שתי תורות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובזה יובן 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי בעבור התורה זוכים לשני בחינות של אַחֲרֵי הֳ' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שעולה מספרם חֵן.
נמצא ישראל מלבד שהם זוכים באותיות 'במוכן' הבאים אחר שם אלקים, עוד הם זוכים בשתי הארות של ט"ל ושל י"ט הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהם מספר חֵן, ובזה פרשתי בס"ד הטעם שנקראים ישראל עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), כי יאמרו הגוים רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, והוא שתקח אות ח' מן חֵן הנזכר הרמוז אחר שם הוי"ה, ואותיות כ' מ' מן אותיות 'במוכן' שהם אחר שם אלקים יהיה מזה צירוף חָכָם. ותקח אות נו"ן הנשאר מן חֵן ואותיות בו"ן הנשארים מן 'במוכן' נעשה בזה צירוף נָבוֹן, לכן נקראים עַם חָכָם וְנָבוֹן!
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב ואתחנן (דברים ד, ו) 'וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' פירוש למה יאמרו עליהם עַם חָכָם וְנָבוֹן? מפני מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו שזוכים באותיות במוכן הבאים אחר אותיות שם אלקים, וגם עוד כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו שזוכים באותיות הבאים אחר אותיות ה' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שזכינו בהם על ידי קבלת התורה שבכתב ושבעל פה, וזהו כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, ומחמת שזכינו לכל הנזכר זכינו לתואר חָכָם וְנָבוֹן.
מָה אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ [בּוֹעֲלָהּ] כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה [נד:]
פירוש מחמת דרחמה צר זו היא סיבה שתהא חביבה על בעלה יותר שטועם תמיד טעם בתולה, כן התורה מה שסתם וחתם השם יתברך בכמה עזקאן עד שאין שאדם יוכל להשיג אמריה באמת, אלא על ידי חידוש הפנים שמחדשים בה שלא הרגישו בו קודם, מה שאין כן אם היו דבריה גלוים לא היה טורח ללומדיה להוציא דברים הסתומים ולראותם בעיניהם כחדשים בכל עת.
ונראה לי לכך קראה אַיֶּלֶת [441] שהוא מספר אֱמֶת [441], כי היא תּוֹרַת אֱמֶת ובזכותה יבא אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי ג, כג) שהוא אותיות אַיָּלָה, ואותיות א"ל י"ה שנמשכים בשפע רב על ידי עסק התורה.
"דַּדֶּיהָ יְרַוּוּךָ בְּכָל עֵת" (משלי ה, יט) [לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדַּד]? מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ, מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן, מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם [נד:]
נראה לי בס"ד הטעם שנמשלה התורה לדד מלבד טעם הגמרא, והוא כי בתורה יש ח' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, הרי ארבע וארבע דבר והפוכו, לכך נקראת בשם דַּד שהוא שני דלתין שמספרם ארבע וארבע. ולכן אמרה תורה (משלי ח, לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, ולכן אמר מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, כלומר אין לו עת קבוע וידוע אלא בין ביום בין בלילה העיתות שוים אצלו, כן התורה אין לה זמן ידוע ללימודה דכתיב בה (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וכמו שאמר רבי ישמעאל לבן אחותו צא והבא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט:).
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, הטעם שנמשלה הנאת האדם מן התורה כהנאת התינוק מן הדד, והוא כי מצינו לרבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית מט, כה) 'בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם' כשבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הע"ה זכר את אמו וברכה, ואמר תתברך אותם השדים שהיו מניקים לך, ותתברך הרחם שהיתה נושאת אותך.
ויש להקשות למה הקדים השדים לרחם, והלא הרחם נשאה אותו בזמן העיבור קודם שהניקו אותו השדים בזמן היניקה? ועוד למה בירך שתי אברים אלו יותר משאר איברים, והלא אמו גם בידיה טרחה ויגעה הרבה בשמושו וגידולו?
ופרשתי בס"ד כי יש לאדם הנאה מן רחם אמו שיש בה יתרון על שאר הנאות שיש לו משאר איברים, והיינו כי שאר איברים הנאתו מהם לעתים ידועים, שיש כמה עיתות שהם בטלים, כגון זמן שינה וזמן עסק שאין הולד נהנה מהם אותה שעה, מה שאין כן הרחם בזמן העיבור שהיא מטתו של תינוק שנושאה אותו בימים ובלילות ובעת שינה ובעת העסק. ועוד יש יתרון אחר בדדים של האם שהתינוק יונק מהם שאינו נמצא זה בשאר איברים, והוא כל איברים של האם מביאים הנאה לולד מבחוץ, אך הדדים מביאם ההנאה לתינוק מבפנים מתוך גופה, שהחלב נמשך לולד על ידי הדדים מפנימיות גופה של האם, שהוא יונק ושואב מתמצית גופה וכוחה, וזה אינו נמצא גם ברחם בזמן ההריון, כי הרחם בעת שנושאה אותו אינו נותנת לו מכוחה ומתמציתה כלום, שאינה חסירה כלום על ידי שהיא נושאתו.
ולכן אף על פי שנמצא יתרון ברחם על שאר איברים מפני שהנאה שלה תמידיית בכל רגע, הנה היתרון הזה שנמצא בשדים שהאשה נותנת מכחה ועצמותה אל הולד, שאנו רואין שניכר ביניקה חסרון כוחה וחלישותה, הוא יותר מעולה ומשובח מאותו היתרון הנמצא ברחם, לכך יעקב אבינו ע"ה בירך שתי איברים אלו שהם שדים ורחם שיש בהם יתרון בהנאה, והקדים השדים לרחם מפני כי יתרון הנמצא בשדים הוא יותר מעולה ומשובח.
ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון במאמר הגמרא בתרא (בבא בתרא ט:) דקאמר התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם? והיה רב ששת משיב לו תשובות, והיה רב אחדבוי דוחה את התשובות של רב ששת, וגם היה שוחק מעט מפני כי רב ששת היה נכשל בתשובותיו, ומחמת כן חלשה דעתו של רב ששת ולכן מן השמים תכף ומיד הענישו את רב אחדבוי שנתאלם ונשתכח תלמודו ממנו! ובאה אמו של רב ששת ובכתה לפני רב ששת בנה וצווחה קמיה שיתפלל על רב אחדבוי שיתרפא, כי נכמרו רחמיה עליו ולא השגיח בה עד שהוכרחה לגלות דדיה לפניו, ואמרה לו: ראה דדים הללו שינקת מהם! וקם והתפלל עליו ונתרפא עיין שם.
וצריך להבין למה הוצרכה לגלות דדיה ולבקש בעבור הנאה שהיתה לו מהם, ולא פשטה ידיה לפניו לבקש בעבור הנאה שהיה לו מהם ביגיעה של שימוש וגידול אשר שמשתו וגידלתו ביגיה כפיה? ובזה ניחא כי הנאה זו שהילד נהנה מהנקתו חלב מן הדדים היא גדולה מכל הנאות אשר נהנה הולד מאמו, מפני כי ביניקה היא נותנת מכחה ועצמותה לתינוק שנחסר כחה ביניקתה אותו, ולכן הוצרכה לעשות דבר חוץ מן השורה לגלות דדיה לבקש בעבור הנאתו שהיה יונק מהם.
ולכן הנאת האדם מן התורה תדמה להנאתו מיניקה של הדדים, כי האדם בעסקו בתורה הוא מתחכם מגופה של תורה ומן פנימיות שלה, כמו שכתוב (משלי יט, ח) תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, וכן הוא אומר (משלי ט, ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, (משלי א, ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, כי היא תתן לו השגה להבין דבר מתוך דבר, כמו שנאמר (תהלים קיט, יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. ומאחר דיתחכם על ידה להבין דבר מתוך דבר, נמצא דמיונה לשידים שהם מהנים לאדם בכח היוצא מבפנים מתמצית הגוף ותוכיות שלו, ולכך נמשלה לדדים, מַה דַּד כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב שהוא דבר היוצא ומתמצא מכח הפנימי של הגוף, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם שׁוֹנֶה בָּהֶם מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם, פירוש משיג מכחה להבין דבר מתוך דבר שהוא יונק מפנימיות גופה של תורה.

וּמָצָא נָחָשׁ שָׂרָף עָלָיו. נראה לי בס"ד הא דשלחו לו מן השמים את הנחש להיות שומר לבגדו, מפני כי התורה מטהרת את בגדי הנפש מזוהמת הנחש, דעל ידי עסק התורה יהפך כתונת עור לכתונת אור, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ, יב) בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת אוֹר, וכל אחד מתקן ומטהר בגדי נשמתו מזוהמת הנחש כפי ערך לימוד תורתו.
ולכן להורות שהוא פעל ועשה בתורתו טהרה בבגדי נשמתו מזוהמת הנחש, שלחו את הנחש להיות שומר לבגד של גופו, ולכן הנחש היה מין שרף, כי שָׂרָף בהפוך אתוון שפר, והתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר (בראשית מט, כא), שרמזו בזה על למוד התורה שהיה הוגה באמרי שפר.

"יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אם יש דין אמת למטה אין דין למעלה, ואם אין דין אמת למטה יש דין למעלה. ולפי זה אלו הדנין דין אמת למטה דמסלקין הדין מלמעלה הנה הם יושבים על הדין שאין הדין למעלה מהם, ולכן קראם יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, מה שאין כן אם אין דנין דין אמת למטה אז נעשה הדין למעלה, ונמצא הדיינים יושבים תחת הדין הנעשה למעלה.

'וְהוֹלְכֵי', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. נראה לי בס"ד הטעם שקראם 'הולכים' כי דרכם של חכמים הראשונים היה שבכל עת שהם הולכים לאיזה מקום מתייעצים בתורה שאומרים לינוקא 'פסוק לי פסוקך' וכמו שכתוב בגמרא על רבי יוחנן, ולכן קרא דוד המלך ע"ה לתורה בשם אנשי עצה, דכתיב (תהלים קיט, כד) גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי. וכן אמרה תורה (משלי ח, יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, וכן אמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וְנוֹתֶנֶת לוֹ עֵצָה וכו' ולזה אמר דכתיב (תהלים קיט, א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ', ולכן אמר כאן 'וְהוֹלְכֵי' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שעושים הליכתם על פי המקראות של התורה שמתייעצים במקרא.

'שִׂיחוּ', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי על פי מה שכתוב בגמרא דחולין (חולין דף קיא:) דלמדו הלכה דנותן טעם בר נותן טעם דאסור מן שיחתו של רב דאמר יהיב טעמא כולי האי עיין שם.
גם עוד הכונה אפילו תראה שמספרים מעשיות אין כונתם כספור פשט הדברים, אלא מעשיות אלו אשר נראי שיחה בעלמא הנה הם באמת דברי תורה.

לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים. פירוש יִחְיֶה לשון יניקה, כמו רואין מהיכן ירק זה חי, שלא יהיה לו יניקה ממנה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים בהשגתו בה כי תשתכח ממנו.

צַיָּד הָרַמַּאי יַחֲרֹךְ. נראה לי האי ערמה דנקיט הכא הוא רצונו לומר חכמה, על דרך מה שאמר הכתוב (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, ותרגם אנקלוס בא אחיך בְּחָכְמְתָא.
או יובן רַמַּאי כמשמעו, שהוא ערמנות שמרמא את החומר שלו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל על דוד המלך ע"ה בפסוק (תהלים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, שמשכים ואומר לבתי טרטייאות אני הולך וכן שבזה הוא מרמה החומר שלו שלא תתגבר עליו תאותו. ועל זה אמר (משלי ח, יב) אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה.

מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁצָּד צִפֳּרִים. נראה לי בס"ד הטעם שהמשיל את החכם לצייד, כי הוא על ידי עסק התורה צד נשמות ממדור הקליפות שהם עשוקות שם, והנשמות נקראו צפרים כמו שכתוב בתיקונים על הפסוק (דברים כב, ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר, ולכן המשיל את החכם לצייד שצד צפרים.
ובזה יובן רמז הכתוב (ישעיהו סו, יב) עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, רצונו לומר עַל תלמידי חכמים שהוא עַל ניצוצי נשמות בלימודו תִּנָּשֵׂאוּ יהיה לכם נשיאות ראש.

וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד, יַרְבֶּה. נראה לי בס"ד הטעם שכפל בעל המאמר את הלשון 'עַל יָד' רמז לפי דרכו שצריך לעסוק בארבע חלקים של תורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] אשר הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה הרמוזים בכ"ח פרקים של אצבעות שתי ידים ימין ושמאל. כי ידוע דארבע אותיות השם במלוי מילואם הם כ"ח אותיות, ונרמזים בי"ד פרקי אצבעות הימין ובי"ד פרקי אצבעות השמאל וכמו שכתוב בדברי רבינו האר"י ז"ל.
ולזה אמר וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד כפל הלשון, לרמוז על ימין ושמאל שבהם רמוזים ארבע אותיות שכנגדם יש פרד"ס הרי זה יַרְבֶּה. ומאן דדריש הֶבֶל לַחֶבֶל, כי אות ה"א תתחלף באות ח' באותיות אחה"ע:

בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָא וְאִתְקַיֵּים בִּי. כך הגרסא בעין יעקב. וכונתו לומר מתחילה הייתי עושה חֲבִילוֹת ולא היה לה קיום, ואחר כך עשיתי עיצה זו ד'קֹבֵץ עַל יָד' ונתקיימה אצלי. ורמז בתיבת בְּדִידִי שהוא בַּיָּד יָּד על פי ביאור שפרשנו בכפל הלשון וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד.

חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת אֶת תַּלְמִידָיו אַרְבַּע פְּעָמִים. נראה לי בס"ד טעם לארבעה, מפני שהאדם גופו בנוי בארבעה יסודות וצריך למשוך כח הזכירה מן ארבע אותיות שם הוי"ה לארבע יסודות שבו ולגרש משם כח השכחה, ובזה יתגברו ארבע כוחות הנפשיות שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ונשמה לנשמה.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כא) 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת' פירוש כי התורה מכונית בשם 'אֶרֶץ' וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל ובמקום שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ כי עדיין לא נשלם בשלשה פעמים בנין שלה בכח הזכירה, אך תַחַת אַרְבַּע שלמדה ארבע פעמים אז לֹא תוּכַל לשלוט שְׂאֵת, היא הסטרא אחרא מלשון שאת וסחפת, כי כח השכחה נמשך מן הסטרא אחרא שמכונית בשם ספחת ושאת.

וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נראה לי בס"ד פִּרְקוֹ וּפִּרְקָן לשון זמן, כמו שאמרו על הלל תקנו לאומרו על כל פרק ופרק (פסחים קיז.) וכן אמרו על בעל תשובה, באותו פרק באותה אשה באותו מקום (יומא פו:), וכן הכונה כאן פִּרְקוֹ וּפִּרְקָן רצונו לומר על הזמן, כי אהרן הכהן ע"ה מחמת שיש לו השגה גדולה בחכמה הוא קולט ההלכה ולומדה דרך משל בחמשה דקים, ובניו בעשרה דקים, וזקנים ביותר מזמן זה, שכל אחד זמן הלימוד שלו הוא כפי כח השגתו ואינם שוים כולם בשיעור הזמן. ולזה אמר פִּרְקוֹ, רצונו לומר זמן הראוי לו לפי ערך גודל חכמתו והשגתו.
ולהכי מקשי נְעַיְלוּ כּוּלְּהוּ ואז משה רבינו ע"ה ישנה לכולם שיעור זמן ארוך שצריך להמון העם, ואף על פי שאהרן ובניו אין צריכים לאורך זמן זה, מה בכך אם ישבו שיעור זמן יותר ממה שצריך להם? ומתרץ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וכו', כי מאחר ששונה לכל אחד ואחד שיעור זמן קצר הראוי לי בזה ניכר גודל חכמתו של אהרן על בניו, וגודל חכמת בניו על זקנים, וגודל חכמת זקנים על שאר העם.
ונראה לי בס"ד לסברת רבי עקיבא דבעינן לימוד סידור פנים, ראשי תיבות פלס שצריך לשקול בפלס דברים אלו לעשותם.

וְלֵיעוֹל אַהֲרֹן וְלֵילִיף מִמֹּשֶׁה? וְלִיעַיְלוּ בָּנָיו וְלִילְפֵי מֵאַהֲרֹן? וְכוּ'. קשה מה הרווחנו באופן זה כדי שיקשה לעביד הכי ולא לעביד הכי?
ונראה לי דזה האופן עדיף, משום דבזה ליכא טירחא על משה רבינו ע"ה להשמיע קול גדול שיגיע לכל ששים רבוא ישראל, וכן אהרן וכן בניו לא לטרוח כולי האי להשמיע קול לכל ששים רבוא, ורק הזקנים שהם שבעים יגיע לכל אחד פחות מעשרה אלפים בני אדם להשמיע קולו להם בלימודו אותם? ומתרץ אף על גב דאיכא טרחא צריך שיכנסו כולם לפני משה רבינו ע"ה ללמוד ממנו, כיון דמפי הגבורה שמע מסתייעא מילתא.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחריתי, השתא דמשני כיון דמשה רבינו ע"ה למד מפי הגבורה מסתייעא מילתא תחזור קושיא ראשונה לדוכתא, שיכנסו כולם בבת אחת וילמדו ממשה רבינו ע"ה? כי מאחר דמסתייעא מילתא טפי לא משגחינן בעבור הכבוד! וכפי האמור ניחא, דבזה האופן צריך דמשה רבינו ע"ה ילמד את כולם וישמיע קולו לכולם ארבעה פעמים, ואיכא בזה טרחא טובא.

כֵּיוָן דְּמִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר, מִסְתַּיְעָא מִלְתֵּיהּ. קשה איך המקשן לא סלקא דעתך תירוץ זה, והלא דבר זה מפורש בברייתא שעשה קל וחומר 'וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אַרְבָּעָה' וקל וחומר זה בנוי על סברא זו, דמאחר שלומד מפי הגבורה מסתייעא מילתיה, דבלאו האי סברא מאי עביד קל וחומר?
ונראה לי בס"ד דהמקשן הבין הקל וחומר כך, וּמָה אַהֲרֹן שהיה אדם גדול שזכה לשמוע מִפִּי מֹשֶׁה הוצרך ללמוד ד' פעמים, וכן מֹשֶׁה רבינו ע"ה שזכה ללמוד מִפִּי הַגְּבוּרָה עם כל זה הוצרך ללמוד אַרְבָּעָה פעמים, הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?!

רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי. נראה לי בס"ד טעם לְאַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, כי אותו תלמיד היתה גוברת עליו השכחה ביותר, וידוע כי השכחה באה מצד הקליפה הנקראת 'רע עין' [400] כי רעה עיניה בתלמידי חכמים ששונים הלכות, ולכן כשהיה שונה לו אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי היה נשבר כח הקליפה הנקרא 'רע עין' שהוא מספר ארבע מאות שמתחלק לארבע מאות כוחות בסוד (בראשית לב, ו) בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.
גם עוד אותו תלמיד היה משליך תלמודו על ידי השכחה, וכאשר תני ליה אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי כמנין 'מַשְׂכִּיל' [400] היה מתהפך לו צירוף מַשְׁלִיךְ [400] לצירוף מַשְׂכִּיל שהוא ארבע מאות.

נִיחָא לָךְ דְּלִיסְפוּ עַל חַיִיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁנֵי? אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי?. הא דזכה לכולי האי בשביל יגיעת ת' זמנין שהוסיף באותו היום בלבד, ולא זכה בעבור יגיעתו בזה בכל יום ויום, היינו כי איכות ת' זמני הנוספים אין לה שיעור, מפני כי לפי טבע האנושי היה לו לכעוס עליו שאיבד טרחתו בכדי, והוא לא מבעייא שלא כעס אלא חזר ולמדו עוד ת' זמני בפנים צהובות ובשמחת לב, אחר שהוא יגע עתה הרבה מחמת ת' הראשונים ולכך זכה בעבורם לכל שכר הגדול הזה.
מיהו עדיין יש להקשות בשלמא חיים של ת' שנה שייכי לפועל טוב שעשה, מדה כנגד מדה, אך עלמא דאתי מה שייכות יש לה בפועל זה של ת' זמני?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באדרא, מנהירו דההוא חוורא ירתין צדיקייא ארבע מאה עלמין דכסופין ועלמא דאתי, כמו שנאמר (בראשית כג, טז) אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף וכו', נמצא עונג עולם הבא יש בו מספר ארבע מאות.
או יובן התורה נתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד עולם הבא, ויש בתורה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וידוע כי בבריאה כל המספר הוא בסוד המאות, אם כן אלו הד' חלקים של פרד"ס הם סוד ארבע מאות, ולכן בזכות ששנה לו ארבע מאות פעם כנגד שורש התורה שהוא בבריאה אמר לו שיזכה לעלמא דאתי שהיא סוד הבריאה.
ועוד נראה לי בס"ד להסביר הטעם יותר, כי משורת הדין חייב הרב לשנות לתלמידו ארבעה פעמים, אך רבי פרידא נהג טובת עין לשנות לתלמידו ארבע מאות פעמים, נמצא עשה מאות במקום אחדים, לכך אמר לו שיזכה לעלמא דאתי שהוא סוד הבריאה ששם המאות הם במקום האחדים, ונמצא אותו היום ששנה לו ארבע מאות כפולים שהם ב' פעמים אות ת' שבראש וסוף תפארת, וזו היא הפעולה והפועל שהוא רבי פרידא נרמז באותיות אמצעיות של תפארת שהם פאר, והם אותיות פאר שישנם בשמו של רבי פרידא, כי אותיוות שמו הם יד פאר, והיינו 'יד' רצונו לומר מקום פאר שנעשה לי פאר גדול באותו היום על ת' פעמים ראשונים ות' פעמים השניים.

אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ. יש להקשות לפי פשט הדברים שבני דורו הם הנמצאים במשך שנות חייו בעולם הזה, נמצא נוספה הבטחה של בני דורו על חד ארבע ממה שהיתה בתחלה בהכרזת בת קול, יען כי עתה שזוכה להוסיף לו ת' שנה, נמצא שכל הנמצאים במשך ת' שנה נקראים בני דורו שצריך שיבואו לעולם הבא?
ונראה לי בס"ד כי ביאור דבר זה כבר נתבאר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דאין הכונה על הנמצאים בעולם הזה במשך שנות חייו שחי בעולם הזה, אך סוד הענין הוא דכל הנשמות מתחלקים לששים רבוא שרשים מחולפים זה מזה, ובכל שורש יש ס' רבוא ניצוצות נשמות. והנה כל הניצוצות התלויים בשורש נשמת רבי פרידא נקראים בני דורו אף על פי שאין כולם נמצאים יחד עמו בזמן אחד, אלא מיום בריאת הנשמות עד לעתיד לבא כל אחד מתגלגל בזמן הראוי לו עד שנשלם להתקן. והנה בקצת שרשים יארע שאיזה ניצוץ נשמה פרטית תלך לאיבוד, שנשארה בתכלית סיום הצירוף והזיקוק בסיגים האחרונים, ואינה יכולה להצטרף מרוב דקותה ורבוי הסיגים, אשר עליה נאמר (ישעיה סו, כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים וכו', לכן הבטיחו השם יתברך שבכל ניצוצי הנשמות שבשרש רבי פרידא כולם יתוקנו על ידי הגלגלולים ולא ישאר אפילו אחד מהם שיאבד ח"ו, וזה בזכותו כי השרש הטוב כל ענפיו נתקנים עד כאן לשונו יעויין שם.
נמצינו למידין דאין הכונה שיבואו לעולם הבא בעודם רשעים בלתי תיקון, אלא הכונה שיתוקנו על ידי גלגולים ויצליחו בתיקונם, שלא ישאר אפילו ניצוץ אחד אבוד שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ונמצינו למידין גם כן דאומרה בני דורו אין הכונה על הנמצאים בעולם הזה במשך שנות חייו, אלא הכונה על אותם ניצוצות נשמות שבשרשו שבכל שורש יש ששים רבוא ניצוצות נשמות ואלו נקראים בני דורו, והשתא בזה נתבארה חקירתינו דאחר שאמר הקב"ה תנו לו זו וזו לא נשתנית הבטחה של בני דורות על הכרזה שהכריזה בת קול להיות נוספת על חד ארבע.

אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין. נראה לי בס"ד דלעיל אמר רבא 'כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר' והכונה שיש לתורה דין בשר דקיימא לן אם נתעלם מן העין נאסר, אך הוטל בו סימן דהיינו שתי חותמות לא יאסר, וכן התורה אם תתעלם מעין שכלו של אדם תשכח ממנו, ובאמת מוכרח שתתעלם איזה שעה בעת שעוסק במלאכתו, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, לכך צריך לעשות לה סימנים כדי שלא תשתכח.
ולזה אמר אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין לשון רבים דהיינו סימן בתוך סימן, כי סימן המובהק הוא שיהיה כפול, כאשר תמצא באותיות סימן שיש במילואם עוד סימן כי מלוי אות סמך הוא מספר ס' ומלוי יו"ד הוא גם כן עשר, ומלוי נו"ן הוא גם כן נו"ן, ומלוי מ"ם גם כן מ"ם, ולכן אומרים 'סימן בתוך סימן סימן מובהק' דוגמת חותם בתוך חותם האמור בדין הבשר.
ולזה אמרו (משנה אבות א, א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי ולא אמר בְּסִינַי אלא מִסִּינַי, כי בתיבת מִסִּינַי יש צירוף אותיות סִימָן שגם הוא קבל התורה על ידי סימנים. ולכן א"ל (דברים לא, יט) שִׂימָה בְּפִיהֶם 'ב' פִּיהֶם' כי ב' פעמים פ' עולה מספר סִימָן [80×2=160].

רָבָא אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד הכונה שתלמוד הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות ראש השנה בראש השנה, הלכות יום הכיפורים ביום הכיפורים, הלכות חג בחג, הלכות חנוכה בחנוכה, הלכות פורים בפורים, דאם לומד הלכות בעיתם חשיב לימודו הלכה למעשה ועל ידי כך יתייסדו בלבו ולא ישכחם.
ולפי זה מה שאמר ר"א עֲשֵׂה מוֹדָעִים ומה שאמר רבא עֲשֵׂה מוֹעֲדִים תרווייהו הם רפואה ותיקון להתייסד דברי תורה בלב שלא ישכחם. ולכן אדברי תרווייהו סמיך דברי רב אבדימי דדריש שצריך האדם לעשות תרופות לקיים לימודו בידו שלא ישכחהו, ולכן אחר שאמר דברי רבא שאמר עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה אמר וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי.
מיהו לפירוש רש"י ז"ל שפירש 'מועדים עתים לתלמידים שידעו עת לבא ולשנות' צריכים להבין איך קאמר 'וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי' דמה שייכות לזה עם זה?
ונראה לי בס"ד דגם לפירוש רש"י ז"ל תועיל קביעות עתים ללימוד התלמידים שעל ידי כך תהיה התורה שמורה אצלם, שאם לא ידעו עת שמתחיל הרב ויבואו כולם בבת אחת, אלא יבא זה בראש וזה באמצע אין התורה מתייסדת בלבבם, כי יזדמן דבר שהרב אומר בו שלש וארבע פעמים כדי שישתמר בלב השומע, ואלו השומעין אם לא יבואו כולם ביחד יש שומע חציים ויש מקצתם ויש רובם, ואין בשמיעתו כדי סיפוק המועיל לשמירת התורה בקרבו, ולכן אמר 'וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי' שצריך האדם להשתדל לעשות סיבות אשר בהם תתקיים ותשתמר התורה אצלו. והנה רבה דריש מוֹדָע לַבִּינָה כמו שאמר המהרש"א ז"ל שהוא ממילות הפכיות כמו כבש כשב שלמה שמלה.
ועוד נראה לי וּמוֹדָע להיפוך דמוע שהוא לשון תערובות ובלילה שיבלול וידמע לימודו בכל יום בתנ"ך ומשנה וגמרא והלכות וקבלה, וכמו שאומרים בסדר חק לישראל.

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד לוֹמְדֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה כל אחד נקרא בשם חכם, ואם תוסיף מספר חֵן [58] על מספר חָכָם [68] יהיה מספר עָנָו [126] בלא יוד ככתוב (במדבר יב, ג) 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד' בלא יו"ד, וידוע שהתורה מלבשת את לומדיה עניה, כי כל חכמים אמתיים הם ענוים, וכמו שאמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה.

"רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב 'צְחֹרוֹת' שהוא לשון סיבוב, כמו שנאמר (זכריה יב, ז) אָהֳלֵי יְהוּדָה על צֹחַר שהוא כמו סחר מלשון סבוב, ככתוב (תהלים צא, ד) 'סֹחֵרָה אֲמִתּוֹ', וזהו 'צְחֹרוֹת' מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה, ונקיט צְחֹרוֹת בחד וא"ו לרמוז דעל ידי עסק התורה שהיא ח' דרגין יבא אות ח' בתוך צָרוֹת ויהיה צְחֹרוֹת לשון לובן, רמז למיתוק הדינין שיהיו הצרות נהפכים לטובה.
ואמר רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת שרמז בתיבת אֲתֹנוֹת לשון מתניתין ומתניתא ותנינא ותניתוה. ואומרו שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת, היינו שבחייהו דאף על פי שהם חכמים גדולים ויכולים לדון מעומד, עם כל זה הם מיראי ההוראה שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין על כל שאלה שתבא לפניהם הן גדולה הן קטנה כדי לדון בישוב הדעת.

וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּד הָרַמַּאי, יַחֲרֹךְ. פירש רש"י אין זה רמאי אלא שוטה וכו'. וצריך להבין רב שזבי איך מפרש לקרא דקאמר (משלי יב, כז) 'לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ', דאם הצייד לא יחרוך שאינו אוכל הצידה שלו מוכרח לומר שהוא אינו משבר כנפיו של עוף אחר הצידה, ולכך בורח מידו ואינו זוכה לאכלו, ולפי זה צריך להבין אמאי קרי ליה הכתוב 'רמאי' דמה רמאות עושה בזה שאינו משבר כנפי העופות אחר שיצודם, והלא זה אינו אלא שוטה והוה ליה למימר 'לֹא יַחֲרֹךְ הַכְּסִיל צֵידוֹ'?
ונראה לי בס"ד לרב שזבי הכתוב איירי בצייד שהוא ממרה עם חבירו באופן זה ששניהם ילכו ליער לצוד עופות, ופוסקים ביניהם שיהיה כל אחד מתעסק בצידה שעה אחת וכל אחד שיוכל לצוד בשעה זו עופות יותר מעופות שצד חבירו בשעה שלו, הרי זה פקח וזריז ויש לו ליקח מחבירו כמה וכמה!
וזה צייד הרמאי הוא מתכוין לזרוק חציו בקשת בכנף העוף כדי שלא ימות ורק יפול לארץ שאינו יכול לעוף ולפרוח, כך עושים התנאי ביניהם שלא ימיתו העופות, וכיון שכל אחד יש לו שיעור שעה אחת דוקא, לכן אחר שכיון לזרוק החץ בכנף העוף ונפל לארץ אינו הולך אצל העוף לחתוך כנפיו, אלא הוא נותן דעתו לעסוק בצידה לצוד עוף אחר כדי שלא יאבד זמן השעה בחתוך הכנפים, ורק אחר גמר השעה הוא נח מצידתו והולך ומקבץ העופות לידע כמה עופות צד יותר מתבירו, והות בטוח שודאי הוא צד יותר, מאחר שחבירו אחר שצד העוף הולך ועוסק בתתוך כנפיו ואז חוזר וצד ומאבד זמן הרבה מן אותה השעה בחתוך כנפי העופות, מה שאין כן הוא אינו עוסק בכך, אלא רק בצידה וזהו רמאותו, שיחשוב שנצח את חבירו על ידי כך!
ואומר הכתוב שלא הועיל כלום בכך, כי כיון שלא חתך כנף העוף תכף כשנפל לארץ, הנה על הרוב העוף לא הלך כחו ממנו כשנפל, ואחר איזה רגעים נתחזק וחזר ועף, ולכן אם הפיל ט"ו עופות לא מצא מהם חמשה והשאר כולם פרחו, וחבירו שהפיל עשרה עופות כיון שחתך אחד אחד מצאם כולם ונמצא הוא הנוצח! וכן זה המרבה בגרסה ללמוד כל הלכה פעם אחת מן הרב ואינו חוזר עליה כמה פעמים כדי שתתייסד בלבו, הנה הוא חושב שבזמן הזה שהיה לפני רבו קבץ ואסף כמה הלכות, ואחר כך כאשר יבא לחזור עליהם יראה ששכח רובם ולא נשאר אצלו אלא דבר מועט.

מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פירוש לא אמר הכתוב לשנותה לבני ישראל או תאלפנה לבני ישראל כלשון הכתוב (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', אלא אמר למדה שצריך לשטתה עד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ.

רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, וְגָמַר. נראה לי בס"ד הטעם שעשה לו גבול ללמדו ת' [400] זמני לא פחות ולא יותר, דידוע מעלות ישראל הם שני מדרגות והקטנה היא ד'רָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה' (ויקרא כו, ח) שכל אחד מישראל יחשב כעשרים אדם, והגדולה 'מֵאָה מִכֶּם רְבָבָה' ירדופו שכל אחד מישראל נחשב כמאה, ורבי פרידא היה חשוב בעיניו אותו תלמיד לחשוב אותו במדרגה העליונה שכל אחד מישראל חשוב כמאה בני אדם, ושורת הדין דחייב אדם לשנות ההלכה לתלמידו ד' פעמים, כדאמרינן לעיל, וכן דרשו רז"ל במקום אחר על פסוק (איוב כח, כז) 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' וכיון שזה התלמיד חשוב כמאה בני אדם שצריך לשנות לכל אחד ד' פעמים, לכן שנה לו ארבע מאה פעמים תמיד בכל יום.

אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי. קשא והלא הוא צדיק גמור ובודאי שהוא בן עולם הבא, ומאי רבותא נעשה לו מחמת מעשה זו כאלו בלאו הכי אינו בטוח בזכות זה שיהיה בן עולם הבא?
ונראה לי בס"ד הכונה שיביא דורו לעולם הבא למקום מדרגתו, כספינה של אש שמושכת עמה ספינות פשוטות ובזה יהיה הרווחה גדולה לאנשי דורו, והשיב ניחא לי זה שאהיה מזכה את הרבים, ואמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ.
והנה התוספות ז"ל הקשו על זה מגמרא דמגילה, ותירוץ ראשון נראה דוחק, ותירוץ שני נכון. ועוד נראה לי בס"ד דהכתוב אמר (משלי ג, ב) 'אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ', ומקשים היינו אֹרֶךְ יָמִים היינו שְׁנוֹת חַיִּים? ותרצתי בס"ד הכונה שְׁנוֹת חַיִּים קאי על רבוי הכמות, וְאֹרֶךְ יָמִים קאי על האיכות שכל שנה נחשבת בעיניו כעשר שנים ויותר, וידוע דהאיכות תהיה על ידי המנוחה והשלוה, ונראה דרבי פרידא האריך ימים בטובה ושלוה ומנוחה והם לא שאלו אותו על כמות הימים שלו, אלא שאלו על האיכות, ועל זה השיב להם שזכה לכך בשביל שלא קדמו אדם בבית המדרש (במגילה כג:).

אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים". קשא למה האריך לומר לו אַתּוּן וכו' דזה ידוע דעתה אמר לו דרשה זו שהגיד לו דהם מהתם מתנו לה, ורק יאמר לו אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ?
ונראה לי בס"ד יש מקומות דאנשים שלהם יש להם שינוי במבטא שפתם באיזה אות שיהיה נשמע כאות אחר, וכמו שנאמר בספר שופטים על בני אפרים 'וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת' (שופטים יב, ו) ולא יכין לדבר כן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וכן איתא בגמרא דיש מקומות שקורין לאלפי"ן עייני"ן ויש קורין לחיתי"ן ההי"ן, וכן עתה יש שינויים במבטא האנגליז, וכן יש במבטא של אנשי פרס שקורין לאות קו"ף באות גימ"ל, ואפשר כי בני בבל באותם הימים להיות לשונם העיקר הוא ארמי הם בוטים במבטא שפתם לשי"ן שמאלית באות סמ"ך כמו בני אפרים, ולכן תיבת 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' (דברים לא, יט) קורין אותה 'סִימָה בְּפִיהֶם'.
ולכן אמר לו אַתּוּן לפי המבטא שלכם מֵהָתָם מַתְנִיתוּ, כי דרשה שלכם תבא נכון לפי המבטא שלכם מפסוק זה, אבל אַנָן דלשונינו צח לא תבא הדרשה נכונה בזה לעשות במקום שִׂימָהּ-סִימָה, ולהכי אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ דכתיב (ירמיהו לא, כ) 'הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים' דמפורש בכתוב להדיה על הסימן, וסיום הכתוב לפי דרשה זו דרבי אבהו שאמר 'שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים' כי השכחה הוא מר לעולם, וזהו הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים בַּתּוֹרָה, יען כי שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים על השכחה שהיא מר לעולם, ולכך צריכה את לעשות רפואה ותיקון בציונים אלו הסימנים, ואחר שתעשי הסימנים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, רוצה לומר שִׁתִי לִבֵּךְ על הסימן אשר קבעת ופתחת לך דרך ללכת בו שלא יתערבב.

שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ. נראה לי בס"ד הכונה אם נזדמן שנשכחו הלכות כאשר קרה לאותם הלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה שנעקרו מן הארץ לגמרי, שלא נשאר שום אדם בארץ שיודע אותם ורק הם ידועים בשמים אין אתה יכול לפטור עצמך מלבקשם ולהשיגם, אלא אתה חייב לעלות אחריה עליה שכלית בעין השכל להוציא ההלכות האלה לאורה על ידי פלפול שתפלפל בדברי התורה עצמה, כאשר עשה עתניאל בן קנז שהחזיר אותם ההלכות והוציאם לאורה מפלפולו (תמורה טז.), ובחלוקה זו מדבר על הלכות שנשכחו לגמרי מן התחתונים ולא נשארו אלא רק בשמים.
ואמר עוד חלוקה שנית של מֵעֵבֶר לַיָּם, והיינו שלא נשכחו מן יושבי הארץ לגמרי אלא רק מן החכמים הנמצאים, אבל יש חכמים שהם יודעים אותם ורק רחוק מושבם שהם מֵעֵבֶר לַיָּם שצריך אתה לטרוח הרבה עד שתלך אצלם ותלמוד מהם, עם כל זה צריך אתה להיות טורח עליהם ותשיגם, ואל תאמר למה אטרח עצמי, אמתין עד שיבא אותו חכם שיודע אותם ואלמוד ממנו, ולזה אמר ואל תאמר שהיא תבא אחריך, אלא אתה תעבור הים כדי להשיגה.

לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים. יש להקשות למה נקיט סוחרים ותגרים ולא נקיט בעלי מלאכה?
ונראה לי בס"ד כי בעלי מלאכה יכולים לקבוע עת לתורה ועת למלאכה ובאלו תמצא, ואדרבה בזה יהיה קיום לתורה אצל האדם, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם (ברכות לה:), כי 'כָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה' (משנה אבות ב, ב) ואם כן אצל בעלי מלאכה תמצא ותמצא, אך בסוחרים ותגרים על הרוב לא תמצא, כי סוחר ותגר אינו יכול לקצוב עת לעסקו ועת לתורה, כי אפשר בזה העת שקצב לעסקו נזדמן לו איזה עיכובים בעסק, או נמשך העסק בידו מן הבוקר עד הערב והוכרח להשלימו עד הערב דלא ליתי לידי פסידא וכן כיוצא בזה, ולהכי נקיט סוחרים ותגרים.
ועוד נראה לי בס"ד, מה שאמר סוחרים ותגרים לשון מליצה, ולא קאי על סוחרים ותגרים שבעסק הממון אלא קאי על סחורה שעושין בדברי תורה עצמן, וכהא דאיתא בגמרא דסוטה (סוטה כא.) הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה ושבנא עבד עסקא, לסוף אמר ליה שבנא תא נערוב ונפלוג, יצאה בת קול ואמרה 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' (שיר השירים ח, ז) עיין שם, נמצא בתורה שכבר למד האדם אין נעשה בה מקח וממכר כדרך סוחרין ותגרין להחליף סחורה זו בסחורה אחרת, וכאשר רצה לעשות שבנא עם הלל, ולזה אמר לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים.

ת"ר כיצד סדר משנה וכו' נסתלק אהרן וישב לשמאל משה וכו' כמאן אזלא וכו' עמ"ש הרב ישרש יעקב ועמ"ש אני עני בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ב אות כ"ג בס"ד:

אמר ר"א חייב אדם לשנות לתלמידו ד"פ וכו' המפרשים נתנו רמז בזה דד"פ כתיב למ"ד בכ"ב אותיות התורה. למד פשוטה ועוד ג' למד במילוי אותיות אלף גמל דלת ומכאן רמז שצריך ד"פ עכ"ד ואפשר לרמוז כי דלת שהיא ארבעה בה רמוז דת למד שילמד ד"פ כי אות דלת במילוי הוא דת ל' שפי' למד ודוק:

אל תקרי שימה אלא סימנא וכו' מהכא מתנינן לה הציבי לך ציונים וכו'. אפשר לפי פשוטו דקשיא ליה נהי דיכול ללמדם אבל לשומה בפיהם איך יתכן לז"א אל תקרי שימה אלא סימנא כלומר שאין אתה יכול לקרות שימה דלא שייך עד שתקרא מבחוץ סימנא דע"י הסימנים זוכרים והוי כאלו שומ"ה היתה בפיהם. ומאן דמתני מקרא דהציבי לך ציונים סבר דאינו מוכרח מקרא דשימה בפיהם דיש תקון על ידי שישנה פרקו מאה ואחד פעמים ובזה מתקיים שימה בפיהם לכן יליף סימנא מדכתיב הציבי לך ציונים דגם זה מועיל לזכירה:

כל זמן שממשמש בה מוצא בה תאנים. שאינן מתבשלין בבת אחת אלא היום מעט ולמחר מעט וכל שעה ראוי לאכול מהן: שמעלת חן על לומדיה. שהכל מנשאין אותו ותורתו נותנת לו חן: באהבתה תשגה תמיד. בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה: לא יחרוך. נוטריקון דריש ליה לא יחיה ולא יאריך: צייד רמאי. שמרבה בגירסא ואינו מחזר עליה: ורב ששת אמר. אין זה רמאי אלא שוטה והקובץ על יד הוא הרמאי וערום בדבר והוא יחרוך כלומר יתקיים בידו כצייד הרמאי שמשבר גף ראשון ראשון כשהוא לוכדו שלא יברח הוא חורך עופות ואוכלן וקרא אתמוהי מתמה לא יחרוך לא יצלה ויאכל: אנא עבדתה וקיימתיה. לקבוץ על יד וחזרתי עליה עד שהחזקתי בה ואחר כך חזרתי ושמעתי אחרת: כיצד סדר המשנה. כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה: נכנס אהרן. וישב לפני משה כדכתיב (ישעיה ל) והיו עיניך רואות את מוריך וכן כולם בשעת שמועתן כולן יושבין לפניו: ישב לשמאל משה. דתניא המהלך לימין רבו הרי זה בור וכ''ש יושב בזמן שאין שני לישב בשמאל: ושנה להן פירקן. אותו פרק עצמו ששנה לאהרן: אהרן לימין משה חוזר. אחרי ששמעו בניו ויש שני לישב בשמאל משה כבוד הוא לאהרן ולמשה להיות אהרן שהוא גדול בא ויושב בימין: ומה אהרן ששמע ממשה כו'. ומסתייעא מילתא להתקיים בלבו להבין מהר אפ''ה שמע ד' פעמים: להראות לו פנים. ללמדו לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל ולא יאמר כך שמעתי הבן אתה הטעם מעצמך וחבירו בפרק ראשון (דף יג:) שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים: אשר תשים לפניהם. ולא כתיב אשר תלמדם צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם: וליעיילו כולן ברישא ולילפו ממשה. ד' זימנין: וליעיילו בניו ולילפו מאהרן. ד' זימנין וכן כולן: משום טרחא דאהרן. דמתחילה דיחיד הוה לא סגי דלאו לשמאל יתיב וכי הדור עיילו אינך איכא טרחא לאוקומיה ולאהדוריה לימין: ד' מאה זימני. כל פירקא מקמי דליגמר: בעיוה. לר' פרידא למלתא דמצוה: נפק בה קול ואמר. לר' פרידא: סימנין. סימני השמועות זו אחר זו וסימני חכמים כדרך שיש בהש''ס ותשים גירסא דסמניה בפיהם: עשו מועד לתורה. קבעו עתים לתלמידיכם שידעו עת לבא ולשנות:

תנו לו זו וזו. והא דאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז:) שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להן מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש הא והא גרמא לו אי נמי באותה שעה לא ידע שאמר ליה הקב''ה תנו לו זו וזו עד לאחר שחי ארבע מאות שנה: אם היה בית אחד יוצא כמין פגום. נראה דפגום אחד נמי רואין כאילו היה פגום אחר כנגדו ומותחין חוט עליהן ולא שמותחו בחוט באלכסון מן הפגום עד ראש הא' של העיר דהא רחבה מן הצד האחד רואין אותה כאילו שוה ועגולה כאילו היתה מרובעת השתא פריך שפיר השתא פגום אחד כו':

עירובין נד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף נד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד