ותמני [ושמונה] טבילות של יום לטומאת זיבה. שאפשר שראתה אף ביום שבאה לפנינו, והריהי זבה גדולה, ולכך מתחילים ימי נקיותה מיום שלמחרת בואה, וטובלת לזיבתה ביום השמיני. והרי אלה חמש עשרה טבילות. וכמו כן כאשר אתאי קמן בלילותא [באה לפנינו בלילה] יהבינן [נותנים אנו] לה תמני [שמונה] טבילות לטומאת נדה, האחת כבר בלילה זה (שמא כבר הסתיימו שבעת ימי נקיותה), ועוד שבע טבילות בשבעת הלילות הבאים (שמא ראתה בלילה קודם שבאה אלינו, ומסתיימים שבעת ימי נקיותה רק ביום השמיני, ובלילו היא טובלת), וכן מצריכים אנו אותה שתטבול שב[שבע] טבילות לטומאת זיבה, החל מהבוקר שלאחר בואה לפנינו, במשך שבעה ימים, והרי אלה חמש עשרה טבילות.

ותוהים: כאשר היא באה לפנינו בלילה, מדוע היא טובלת רק שבע טבילות לטומאת זיבה, והלא תמני בעיא [שמונה טבילות היא צריכה], שהרי יתכן שראתה בלילה לפני שבאה לפנינו ראיה של זיבה, והריהי איפוא זבה גדולה, וצריכה שבעה ימי נקיים קודם לטבילתה! אלא יש לומר כי אידי ואידי [זה וזה], הן זו הבאה לפנינו ביום והן זו הבאה לפנינו בלילה נותנים אנו לה שב[שבע] טבילות לטומאת נדה ותמני [ושמונה] טבילות לטומאת זיבה.

ומקשים על תירוץ זה: ומדוע לזו הבאה לפנינו בלילותא [בלילות] נותנים אנו לטבול שבע טבילות לטומאת נדתה, והלא תמני [שמונה] טבילות לטומאת נדה היא בעי [צריכה], ואם כך שש עשרה טבילות הן, ואילו הברייתא אומרת שחייבת היא בחמש עשרה טבילות!

ומשיבים: הטעם שהזכירה הברייתא חמש עשרה טבילות, שכן מספר הטבילות שטובלת זו לטומאת זיבה דפסיקא ליה [שפסוק, שקצוב וקבוע הוא], דלא שנא כי אתיא קמן ביממא, לא שנא כי אתיא קמן בליליא [שכן אין זה משנה כאשר באה לפנינו ביום, אין זה משנה כאשר באה לפנינו בלילה], בכל מקרה היא טובלת שמונה טבילות — חשיב לה [מונה אותה] התנא כמספר קבוע, שמונה טבילות. ואולם מספר הטבילות שטובלת זו לטומאת נדה דלא פסיקא ליה [שלא פסוק, קצוב וקבוע הוא], דכי אתיא קמן בלילותא [שכן כאשר היא באה לפנינו בלילה] — בעי תמני [צריכה שמונה] טבילות, וכאשר באה לפנינו ביממא [ביום] — לא קבעי תמני [אין היא צריכה שמונה] טבילות אלא שבע, לכך לא קחשיב לה [אין התנא מונה אותה] את מספר שמונה טבילות, אלא הריהו מונה שבע טבילות (שבכל האופנים היא טובלתן), ועולה כלל הטבילות לחמש עשרה.

ועתה מסכמים כי לדעת חכמים (החולקים על ר' עקיבא) אין אנו צריכים שיהיו שבעת ימי נקיים ספורים לפנינו, שכן אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי שבעת ימים הספורין לפנינו בעינן [אנו צריכים] — כל הני [אלה] הטבילות המנויות בברייתא בדינה של זו שבאה לפנינו, שהריהי נדרשת לטבול מזמן שבאה לפנינו, למה לי? והרי כיון שלא ספרה לפנינו, דינה שתספור תחילה שבעה ימי נקיים, ורק לאחר מכן הדר [תחזור] ותטבול! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי ברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים] כי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיו אלה שבעה ימים הספורין לפנינו.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי בדחיית הוכחה זו: לאו תרוצי קמתרצינן לה [האם לא תירצנו, העמדנו נוסח דברים שונה של אותה ברייתא] באומרת "לא ראיתי"? אף כאן תריץ ואימא הכי [תרץ, תקן, ואמור כך]: האומרת "ספרתי ימי נקיים כדין, ואולם איני יודעת כמה ימים ספרתי. וכן אין אני יודעת אם בתקופת ימי נדה ספרתי ואם בתקופת ימי זיבה ספרתי" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות. ונמצא לפי נוסח זה, שאין להביא מכאן ראיה לענין ספירת שבעה ימי נקיות שיכולה להיעשות אף שלא בפנינו, שכן אפשר להעמיד ברייתא זו אף כר' עקיבא האומר שצריכים שבעת ימי הנקיות להיות ספורים לפנינו.

ומקשים על העמדה זו של דברי הברייתא: והרי במקרה של האומרת "ספרתי, ואיני יודעת כמה ספרתי" — חד יומא מיהא [יום אחד, הוא היום שבאה לפנינו, לפחות] אי אפשר שלא ספרה בו, שהרי הוא ספור לפנינו, ומדוע היא צריכה לטבול אף ביום השמיני לבואה, ונמצא שחסרה לה טבילה אחת!

אלא כך אימא [אמור, תקן]: "איני יודעת אם ספרתי, אם לא ספרתי. ואם היה זה בתקופת ימי נדה או בתקופת ימי זיבה — הריהי טובלת אף ביום השביעי, שכן יתכן שלא ספרה כלל.

א משנה הזב, והזבה, והנדה, והיולדת, והמצורע שמתו בעודם טמאים — הריהם מטמאין בטומאת משא, ונוהג בהם דין זה עד לשלב התבלות גוף המת שבו ימוק (ירקב) הבשר. גופתו של גוי שמת — אף שבחייו הריהו מטמא כזב, משעה שמת הריהו טהור מלטמא.

בית שמאי אומרים: כל הנשים המתות נחשבות כאילו היו נדות בשעת מותן, ולכך הבגדים שהיו עליהן בשעת מותן נטמאו, ויש להטבילם. ואילו בית הלל אומרים כי אין דין זה של טומאת האשה הנדה אמור אלא באשה שמתה כשהיא טמאת נדה, ולא בנשים אחרות.

ב גמרא שנינו במשנתנו בטמאים שמתו שהריהם מטמאים במשא. ודנים בדבר: מאי [מה] הכוונה שהריהם מטמאים במשא? אילימא [אם תאמר] שהכוונה שמטמאים במשא ממש — אטו [וכי] כל מת (ולא רק הטמא שמת) מי [האם] לא מטמא במשא! ואין איפוא צורך להשמיענו שכך היא הלכה באלה הטמאים שמתו!

אלא מאי [מה] הכוונה שהריהם מטמאים במשא — באבן מסמא (אבן כבדה, שלא נועדה לטלטול, אלא להנחה במקום אחד).

ומסבירים שכן מובנו של הביטוי "אבן מסמא" דכתיב [שכן נאמר] בדניאל שהושלך אל גוב האריות, "והתית אבן חדא ושמת על פם גבא" [והובאה אבן אחת והושמה על פי הבור] (דניאל ו, יח). ונלמד ממשנתנו שאף שסתם מת הנמצא על אבן זו אינו מטמא את הנמצא תחתיה (שהרי אין אבן זו נועדת לטלטול ולמשא), מכל מקום הטמאים שמתו, כשנמצאים הם על אבן זו הריהם מטמאים את הדבר הטהור הנמצא תחתיה.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב: גזרה היא שגזרו חכמים, משום שמא יתעלפה (יתעלף) הזב (או שאר הטמאים הנזכרים במשנתנו) בעודו יושב על אבן מסמא, ויחשבוהו למת, ויבואו שלא לטמא את הנמצא תחתיו, אף שלמעשה הוא נטמא (בטומאת מושבו של הזב). לכך גזרו חכמים שהזב (ושאר הטמאים שבמשנתנו) יטמאו באבן מסמא, אף כשמתו.

ומביאים ראיה, שכן תנא [שנה החכם בברייתא] כי משום [בשם] ר' אליעזר אמרו חכמים שכל אלה הטמאים שמתו הריהם מטמאים, עד שיבקע כריסו, שכן לא גזרו חכמים אלא על המתים הדומים במצבם ובמראיהם לאדם החי שהתעלף. ואילו מת זה שהתבקעה כריסו, שאינו נראה כמתעלף, לא נאמרה בו גזירה זו.

ג שנינו במשנתנו בדינו של הגוי שמת שאין הוא מטמא במשא. תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: מפני מה אמרו חכמים כי גוי שמת נחשב כטהור מלטמא במשא — לפי שאין טומאתו אף מחיים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שאף שגזרו חכמים בגוי החי שהריהו נחשב כזב לכל דבריו, לא הוסיפו חכמים לגזור בו שיטמא משמת.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים עשר דברים שאלו אנשי העיר אלכסנדריא שבמצרים את ר' יהושע בן חיננא, שלשה מהם דברי חכמה, שלשה אחרים דברי הגדה, ושלשה נוספים דברי בורות, ועוד שלשה היו דברי דרך ארץ.

ומפרטים: שלשה דברי חכמה: האחד, הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו, עד מתי הריהם מטמאין במשא? אמר להן: עד שימוק הבשר, וכהלכה השנויה במשנתנו.

והדבר השני, ששאלו, בת האשה המשולחת (שהתגרשה מבעלה), שלאחר שהתגרשה נישאה לבעל אחר, ואף ממנו התגרשה או שמת בעלה זה, ושב בעלה הראשונה ונשאה (שלא כהלכה, שכן אסורה היא על בעלה הראשון משעה שנישאה לאיש אחר), ונולדה להם בת מנישואין אסורים אלה, מה היא ההלכה, האם בת זו יכולה להינשא לכהן?

והסבירו את שאלתם, מי אמרינן [האם אומרים אנו] קל וחומר הוא: ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה רק לכהן גדול — בנה הנולד מנישואין אסורים שכאלה הריהו פגום לכהונה, שהתחלל מכהונתו. זו (הגרושה שנישאה לאחר) שאיסורה שוה בכל אדם מישראל — אינו דין שבנה הנולד מנישואין אסורים אלה יהא פגום, ולכך תיחשב הבת הנולדת כפגומה לנישואין עם כהן. או דילמא [שמא] יש לפרוך קל וחומר זה, שכן מה לאלמנה לכהן גדול — שהיא עצמה מתחללת בנישואיה לכהן גדול, שהיא נפסלת מאכילת תרומה, ולכשתתאלמן מכהן גדול זה הריהי אסורה להינשא לכהן הדיוט.

אמר להן: