וחזר ונאסר יום עשרים בחודש, כיום וסת קבוע, ואף שעברו שני חודשים שבהם לא ראתה ביום זה אלא ביום אחר — מפני שאורח (כינוי למחזור החודשי הנשי) בזמנו הקבוע לו בא. ואילו במקרה זה רק שתי פעמים עברו עליה בראייה שלא בתאריך זה, וכדברי רב פפא.

א משנה דומות הנשים בענין דם בתוליהם ודם נידתן כגפנים. שנבדלות הנשים זו מזו לענין זה, כשם שנבדלות הגפנים אלה מאלה. שכשם שיש גפן שצבע יינה הוא אדום, ויש גפן שצבע יינה הוא שחור, כן ישנן נשים שצבע דמן הוא אדום ויש נשים שצבע דמן הוא שחור. וכשם שיש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט, כן ישנן נשים שדם נדה היוצא מהן מרובה ויש נשים שדם היוצא מהן מועט. ועוד בהשוואה זו של האשה לענין דמיה לגפן, ר' יהודה אומר: כל גפן שלא יבשה — יש בה ענבים שראוי להפיק מהם יין, ואילו גפן שאין בה ענבים שניתן להפיק מהן יין — הרי זה דורקטי (עץ יבש). ובדומה לכך, כל אשה הרואה דם הריהי יולדת, וזו שאינה רואה דם הריהי כעץ יבש מללדת.

ב שנינו במשנתנו בדברי ר' יהודה המכנה את הגפן שאין מפיקים ממנה יין (ובדומה לכך, אף האשה שאינה יולדת) בשם "דורקטי". ומביאים כי תנא [שנה] החכם בברייתא בדברי ר' יהודה אלה "ושאין בה יין — הרי זה דור קטוע", שאין היא מעמידה ילדים (הדור הבא הראוי לבוא ממנה) כשאר נשים. ומביאים עוד השוואה לענין הזיקה שבין דמי בתוליה ודמי נדותה של האשה ליכולת הלידה שלה, תני [שנה] ר' חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה, שהלחם הנאפה מעיסה שעירבו בה שאור משובח יותר — כך הדמים יפין לאשה לענין הלידה. ועוד בענין זה תנא משום [החכם בברייתא בשם] ר' מאיר: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובין.

א משנה תינוקת (קטנה, שעדיין אינה נערה) שלא הגיע עדיין זמנה לראות דם, וניסת (ונישאה) לבעל, ונבעלה לו — בית שמאי אומרים: אין נותנין לה (להחשיבה כטהורה מטומאת נדות) אלא ארבע הלילות מעת שנבעלה. שדם שראתה בזמן זה — הרי זה דם בתולים, ולא דם נדות. ואולם לאחר מכן הריהי נטמאת בראיית דם. ואילו בית הלל אומרים: אין היא נטמאת בכל דם שתראה מאז הבעילה עד שתחיה המכה (שיתרפא הפצע הנגרם מהבעילה), ואף אם עברו למעלה מארבעה לילות מאז.

הגיע זמנה לראות דם, שהיא נערה, ואולם עדיין לא ראתה דם, וניסת לבעל ונבעלה לו, בית שמאי אומרים: אין נותנין לה (להחשיבה כטהורה) אלא לילה הראשון בלבד, שהדם שרואה בו אינו נחשב כדם נדות אלא כדם בתולים. ואילו בית הלל אומרים: הריהי טהורה, אף שראתה דם, עד מוצאי שבת שלאחר יום נישואיה, שהוא פרק זמן של ארבע לילות. שכן כרגיל זמן נישואי הבתולה הוא ביום הרביעי בשבוע. ומעתה למן ליל יום חמישי ועד למוצאי שבת, ליל יום ראשון, יש לה ארבעה לילות שיכולה היא לשמש בהם עם בעלה, אף שראתה דם.

ראתה דם ובזמן שעודה בבית אביה (כלומר, טרם נישואיה), בית שמאי אומרים: נ ותנין לה רק בעילת מצוה (בעילה ראשונה שמסיים את בעילתו, אף שראתה דם בתוך כך, ואינו צריך לפרוש ממנה כפורש מן הנדה), ואולם לאחר מכן הריהי אסורה לו, כיון שראתה דם. ואילו בית הלל אומרים: הריהם מותרים בתשמיש כל הלילה כולה, שמותר לבעלה לשוב ולשמש עמה כמה פעמים באותו הלילה, אף שראתה דם, שרואים אנו דם זה כדם הבא מפצע הבתולים.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו דינה של הקטנה שעדיין לא הגיע זמנה לראות. אמר רב נחמן בר יצחק: ובכלל דין זה כל קטנה, ואפילו זו שאירע לה וראתה דם. ומסבירים: ממאי [מנין] לנו שכך הוא? מדקא מפליג בסיפא [מתוך שהוא התנא במשנתנו מחלק בסוף המשנה, בדינה של זו שהגיע זמנה לראות] בין ראתה בין בשלא ראתה, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבדינה של זו הנזכרת בתחילת המשנה, בקטנה] — לא שנא הכי ולא שנא הכי [אין זה משנה כך, אם לא ראתה עדיין, ואין זה משנה כך, אם ראתה].

ומציינים כי אכן תניא נמי הכי [שנויה גם כן ברייתא האומרת כך] במפורש: בית הלל אומרים: קטנה שלא הגיע זמנה לראות, נותנים לה עד שתחיה המכה, בין בקטנה שראתה כבר דם, בין בקטנה שלא ראתה עדיין.

ג במשנתנו נאמר כי לדעת בית הלל נותנים לקטנה עד שתחיה המכה ומבררים: עד כמה (מתי) הוא זמן זה שנותנים לה, כיצד יודעים אנו שעדיין לא התרפא הפצע שנגרם מחמת הבעילה? אמר רב יהודה שכך אמר לו רבו רב: כל זמן שהריהי עדיין נוחרת (וכפי שיוסבר להלן). והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר לאחר מכן אמרתיה להלכה זו של רב לפני] שמואל רבי, אמר לי: נחירה זו — איני יודע מה היא, אלא יש לומר כי כל זמן שהרוק עדיין מצוי בתוך הפה (כינוי בלשון נקיה: שרואה דם בבית הערוה) מחמת (בשל) תשמיש המטה עם בעלה.

ומבררים: נחירה זו דקאמר [שאמר] רב היכי דמי [איך היא בדיוק]? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ואולם לדידי מפרשא [לי עצמי התפרש] לי הדבר מיניה [ממנו] מרב: אם קטנה זו כשהיא עומדת ואזי היא רואה דם, ואולם כשהיא יושבת ואזי היא אינה רואה — בידוע הוא שעדיין לא חיתה אצלה המכה. ודם זה בא מן הפצע, וניגר מתוך שהיא עומדת. וכן אף בזו היושבת על גבי קרקע ואזי היא רואה, ואולם כשהיא יושבת על גבי כרים וכסתות ואזי היא אינה רואה — בידוע הוא שעדיין לא חיתה המכה. ובא הדם מן הפצע, מתוך שמתאמצת היא בישיבתה על הקרקע. ואולם אם כשיושבת על גבי כולם (כל אלה הנזכרים למעלה, הן קרקע והן כרים וכסתות) והריהי רואה, ויושבת על גבי כולם ואינה רואה — בידוע שחיתה המכה, שהריהי ככל אשה שהגיע זמנה לראות, שפעמים רואה באופנים הללו ופעמים שאינה רואה.

ד שנינו במשנתנו בדינה של זו שהגיע זמנה לראות, ונישאה ונבעלה, שלדעת בית הלל נותנים לה עד מוצאי שבת, שהם ארבעה לילות. ובענין זה מביאים עוד, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של זו שהגיע זמנה לראות, ונישאה ושימשה עם בעלה אף בימים, מלבד ששימשה אתו בלילות. רב אמר כי לא הפסידה בכך את הלילות הבאים, עד מוצאי שבת. ואילו לוי אמר כי הפסידה לילות, שכיון ששימשה ארבע עונות (לילה ויום, לילה ויום), שוב אין היא נחשבת כרואה דם מחמת פצע הבתולים.

ומנמקים החכמים את דעותיהם: רב אמר כי לא הפסידה לילות, שהרי נותנים לה "עד מוצאי שבת" תנן [שנינו], ולא הגבילה המשנה זאת רק לזו ששימשה עם בעלה רק בלילות. ואילו לוי אמר כי הפסידה לילות, מאי [מה פירוש] "ארבע לילות" דקתני [ששנה התנא]? — ארבעה עונות (לילה או יום).

ושואלים: לשיטתו של רב, למה לי למיתנא [לשנות] "ארבע לילות", שהרי מותרת היא לשמש עם בעלה, אף בארבעת הימים? ומשיבים: אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ הוא, התנא במשנתנו, משמיע לנו] שדרכה המתוקנת של ביאה שתהא דווקא בלילות. ושואלים: לשיטת לוי, הסבור כי דווקא בארבעת הלילות בלבד אמורים הדברים, ליתני [שישנה התנא במשנתנו] כי נותנים לה "ארבע לילות", והתוספת ששנה "עד מוצאי שבת" למה לי לשנותה? ומשיבים: הא קא משמע לן [בתוספת זו את זה הוא התנא משמיע לנו] דשרי למבעל [שמותר לבעול] לכתחלה (בעילה של תחילת נישואין, שלא בעל עד כה אלא שתי בעילות בלבד (בליל חמישי ובליל ששי), ועדיין פתח בית הערוה דחוק) בשבת.

וכשיטתו של שמואל, שכן אמר שמואל: פרצה דחוקה (בלשון נקיה: פתח בית הערוה של הבתולה שנבעלה, ועדיין הינו דחוק) מותר ליכנס בה בשבת, ואף על פי שבתוך כך הבועל משיר צרורות (אבנים, וככינוי להרחבת פתח בית הערוה).

ה איתמר [נאמר]: בתולה שבעלה בעל אותה בתחילה ולא מצא דם, ולאחר מכן (בתוך ארבעה לילות שלאחר בעילת נישואיה) חזר ובעל, ומצא דם, ר' חנינא אמר: הריהי טמאה, שזהו דם נדה. ואילו ר' אסי אמר: הריהי טהורה, שדם זה בא מפצע הבתולים.

ומנמקים החכמים את דעותיהם, ר' חנינא אמר שהריהי טמאה: שכן אם איתא דהוה [יש מקום לומר שהיה] זה דם בתולים — מעיקרא הוי אתי [מתחילה, עם הביאה הראשונה, היה בא]. ואילו ר' אסי אמר שהריהי טהורה: שכן יש מקום לומר כי דילמא אתרמי ליה [הזדמן לו, לבעל זה בבעילתו הראשונה] לבעול כדרך שאמר שמואל, שכך אמר שמואל: יכולני לבעול את האשה הבתולה כמה בעילות, בלא להוציא דם. ואומרים: ואידך [והאחר, ר' חנינא], אינו סבור כן, כי שאני [שונה, מיוחד הוא] שמואל בכך, שכן רב גובריה [גדול כוחו], מה שאין כן בשאר אנשים.

ו שנינו במשנתנו את דינן של הקטנה שלא הגיע זמנה לראות ושל הנערה שהגיע זמנה לראות, ומעתה דנים בעניינה של הבוגרת (בת שתים עשרה שנים וששה חודשים). אמר רב: בוגרת שנישאה ונבעלה — אין נותנין לה להחשיבה כטהורה, אלא לילה הראשון בלבד. ומסייג את דבריו: והני מילי [ודברים אלה אמורים] רק בבוגרת שעדיין לא ראתה דם נדות. אבל הבוגרת שכבר ראתה דם נדות לפני שנישאה — אין נותנים לה אלא בעילת מצוה, שאמנם בעלה משלים את בעילתו, ותו [ואולם עוד, ובנוסף לכך] — לא.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב ממה ששנינו: מעשה היה בנישואיה של בתולה ונתן לה רבי (ר' יהודה הנשיא) להחשיב את הדם שראתה כדם בתולים בארבע לילות שנבעלה בהם מתוך שנים עשר חדש מאז נישואיה. ועתה יש לברר: היכי דמי [איך בדיוק היה זה]? אילימא דיהיב [אם תאמר שנתן] לה רבי את ארבעת הימים הללו כולהו [כולם] בימי קטנות — אין לומר כן,