הכף (הבליטה המצויה מעל בית הרחם).

וכן היה ר' שמעון (בן יוחי) אומר: שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה (במקום הערוה), וכנגדן (במקביל להם) נתנו שלושה סימנים מלמעלה (בדדים), מי שמוגדרת כפגה בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע (ברור) שלא הביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כבוחל בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע (ברור) שהביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כצמל על סמך הסימנים של מלמעלה — בידוע (ברור) שנתמעך הכף.

ומבררים: מאי [מהו] כף? אמר רב הונא: מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום (כינוי בלשון נקיה לבית הרחם), שבתחילתו הוא קשה, וכיון שמגדלת הבת הריהו מתמעך (מתרכך) והולך. שאלו התלמידים את רבי: בסימני הבגרות של האשה, הלכה כדברי מי מדברי החכמים ששנינו? שלח להו [להם] בתשובה: הלכה כדברי כולן להחמיר, שכל שהופיע באשה אחד מהסימנים הללו שנתנו החכמים, יש להחמיר ולנהוג בה כבוגרת.

א בדברי רבי שאמר שהלכה כדברי כל התנאים להחמיר, נחלקו רב פפא ורב חיננא בריה [בנו] של רב איקא, באיזה ענין אמרו. חד מתני אהא [אחד מהם שונה את דברי רבי על זה ששנינו כאן, בסימני הבוגרת], וחד מתני [ואחד מהם שונה את דברי רבי] בענין חצר צורית. ומסבירים, דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין המעשרות, איזוהי חצר צורית שחייבת (שמחייבת את התבואה הנכנסת אליה) במעשר? ר' שמעון אומר: חצר הצורית, זו החצר שהכלים נשמרים בתוכה.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "חצר הצורית"? אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: חצר זו נקראת כך, שכן בעיר צור נוהגים שמושיבין שומר על פתח החצר, כדי שיישמרו הכלים שבתוכה. ומשום כך, כל חצר שנשמרים הכלים שבתוכה נקראת "חצר צורית". ר' עקיבא אומר: כל חצר כזו שאין בה שומר קבוע הפותח ונועל, אלא אחד מהדרים בתוכה פותח אותה ואחד נועל אותה, וכגון חצר שיש לה כמה שותפים, שכל אחד נוהג בה כרצונו ובלא דעת חבירו — הרי זו פטורה (אינה מחייבת) את התבואה הנמצאת בה במעשר, שאינה נחשבת כחצר שמורה.

ר' נחמיה אומר: כל חצר שנסתרת מעיניהם של הנמצאים מחוצה לה, וכך אין אדם בוש לאכול בתוכה — הרי זו חייבת (מחייבת) את התבואה הנמצאת בה במעשרות, שזוהי חצר שמורה. ר' יוסי אומר: כל חצר שכאשר נכנסים לה (לתוכה) אנשים שאינם גרים בה, ואין אומרים לו לנכנס "מה אתה מבקש" — הרי זו פטורה (אינה מחייבת) את התבואה שבה במעשרות, שאין זו נחשבת כחצר שמורה.

ר' יהודה אומר: היו שתי חצרות זו לפנים מזו, באופן שאין הגרים בחצר הפנימית יכולים להיכנס לביתם אלא כשהם עוברים בחצר החיצונית תחילה, ואולם הגרים בחצר החיצונית אינם נכנסים לחצר הפנימית — התבואה הנמצאת בחצר הפנימית חייבת במעשרות, שהרי חצר זו הינה חצר שמורה (מפני אחרים), ואילו התבואה הנמצאת בחצר החיצונה — פטורה מן המעשרות, שאין זו חצר שמורה, שהרי הגרים בחצר הפנימית עוברים בה.

ובענין זה שאלו התלמידים את רבי: הלכה כדברי מי מהחכמים הללו: אמר להו [להם]: הלכה כדברי כולן, להחמיר. שכל חצר שנחשבת כחצר המחייבת בהפרשת תרומה את התבואה הנמצאת בה, לפי כל אחת מהשיטות הללו, יש להחמיר בה, ולהפריש תרומה.

ב משנה התינוקת שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, והביאה שתי שערות באזור הערוה — הריהי נקראת מעתה נערה, ולאחר ששה חדשים — הריהי נחשבת כבוגרת. ואולם זו שהיא בת עשרים שנה שלא הביאה עדיין שתי שערות ולא חל עליה שם נערה — תביא ראיה שהיא אכן בת עשרים שנה, ומכאן ואילך היא נחשבת כאיילונית (שאינה מסוגלת ללדת), ואם נישאה ומת בעלה בלא בנים, הריהי לא חולצת ולא מתיבמת מאחי בעלה, שהרי נאמר דין ייבום רק כשיכולה ללדת לאח זרע שייקרא על שם המת, והאיילונית אינה בכלל זה.

וכן בדיני האיש, שהוא בן עשרים שנה שלא הביא עדיין שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים שנה, ומכאן ואילך הוא נחשב כסריס, ואינו בכלל מצות ייבום, שאם מת אחיו בלא בנים — לא חולץ ולא מיבם את אשת אחיו המת. אלו דברי בית הלל. ואילו בית שמאי אומרים: זה וזה, הן האשה והן האיש שלא הביאו שתי שערות בן שמונה עשרה — יביאו ראיה שהם בני שמונה עשרה, ומעתה הם נחשבים כאיילונית (באשה) או סריס (באיש), ויחולו עליהם מעתה דינם של אלו.

ואילו ר' אליעזר אומר: דין הזכר הסריס — כדברי בית הלל, שנחשב סריס רק בגיל עשרים, ואילו דין הנקבה האיילונית — כדברי בית שמאי, שהריהי איילונית כבר בגיל שמונה עשרה. וטעמה של הבחנה זו: משום שהאשה ממהרת לבא לכלל בגרות לפני האיש.

ג גמרא שנינו במשנתנו שהסריס אינו מייבם את אשת אחיו שמת, ואין אשת הסריס נזקקת לחליצה על מנת להיות מותרת להינשא לכל. ועל כך רמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת יבמות: אחד לי מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד שלא הביא שערות, ואחד לי מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות — זה וזה שווים לענין ייבום, שאם באו על אשת אחיהם שמת בלא בנים — ביאתם נחשבת במקצת, וחייבת בגט ובחליצה!

אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב בהסבר דין משנתנו: והוא שנולדו בו, לזה שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות, סימני סריס אחרים. ולכן אין ביאתו נחשבת. ואילו במשנה במסכת יבמות מדובר במי שלא היו בו סימני סריס אחרים. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני [מדוייק גם כן הסברו זה של רב, שכן שנינו שם] "והוא סריס". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שמדובר כאן במי שברור לנו שהוא סריס.

ושואלים לעצם ההלכה: וכי [וכאשר] לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה שנים מחשיבים אותו כקטן? תני [שנה] החכם מבית מדרשו של ר' חייא: עד שיגיע לכלל רוב שנותיו של אדם, כלומר, עד שיהיה בן שלושים וחמש שנים (שהן מחציתן של שבעים שנה, שנות חיי אדם רגיל).

ומסופר עוד באותו ענין: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' חייא לשאול על מי שהגיע לשנים הראויות לבגרות, ולא נראו בו סימני בגרות איך לדון בעניינו, כך היה נוהג: אי כחיש [אם אותו הנדון היה רזה], היה ר' חייא אמר להו [אומר להם]: אבריוה [השמינו אותו]. ואי בריא [אם הוא היה שמן], היה ר' חייא אמר להו [אומר להם]: אכחשוה [הרזוהו] תחילה. וטעם הדבר, משום דהני [שאלו] הסימנים זימנין דאתו [פעמים שבאים] מחמת כחישותא [רזון], זימנין דאתו [פעמים שבאים] מחמת בריאותא [שומן]. ושמא אם יגיע למצב גופני ראוי, יהיו בו סימני בגרות, ולא יצטרכו לדונו.

ד אמר רב: הלכתא בכולי [ההלכה בכל] העניינים הנזכרים בפרקא [פרק] "יוצא דופן" שצויין בהם מניין שנים, ואף שלא צויין במפורש "ויום אחד" — הכוונה לשנים מלאות ובתוספת מעת לעת. ועולא אמר: בדבר דתנן [שנינו] בו "ויום אחד" — תנן [שנינו], ודלא תנן [ובדבר שלא שנינו] בו "ויום אחד", וכמו במשנתנו — לא תנן [שנינו]. ודנים בשיטות אלה.

בשלמא [נוח, מובן] לשיטת עולא היינו דקתני [זה שהוא התנא שונה] בפרקנו הכא [כאן] בענין זה "יום אחד" והכא [וכאן] בענין אחר לא קתני [שונה] "ויום אחד", אלא לרב שלדעתו בכל העניינים שבפרק הכוונה ל"ויום אחד", ליתני [שישנה] התנא אף במשנתנו "ויום אחד" כמו ששנה בכל הפרק!

ועוד יש לשאול על רב, ממה שתני [שנינו]: ר' יוסי בן כיפר אומר משום [בשם] ר' אליעזר בדין הסריס והאיילונית: שנת עשרים שיצאו ממנה (שחלפו בתוכה) שלשים יום, כלומר, מגיל תשע עשרה שנים ושלושים יום — הרי היא נחשבת כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה הלכה למעשה רבי בעיר לוד כי שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום — הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

ומעתה יש לשאול: בשלמא [נוח, מובן] לשיטת עולא, הברייתא מובנת, וזה שצויין בה לשיטת רבי שנת שמונה עשרה, ולשיטת ר' יוסי בן כיפר שנת עשרים לא קשיא [קשה], שכן הא [זה] שאמר רבי הוא כשיטת בית שמאי באשה, ואילו הא [זה] שאמר ר' יוסי בן כיפר הוא כשיטת בית הילל. אלא לשיטת רב המצריך בדין הסריס שנים מלאות ויום אחד, קשיא [קשה] מדברי רבי ור' יוסי בן כיפר!

ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא אם צריכים שנים מלאות ויום אחד. ורב סבור כשיטת התנאים שצריך שנים מלאות ויום אחד. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בה נידונו הלכות שונות לענין הגדרת השנה האמורה בהן: שנה האמורה בדין הקדשים (הקרבן הכשר להקרבה), וכן דין שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה שנמכרו ("ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו". ויקרא כה, לא), וכן דין שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה ("במספר שני תבואות ימכר לך".

שם פסוק טו), וכן דין שש שנים שאמורות במשך זמן עבדותו של עבד עברי ("כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם", שמות כא, ב). וכן דין השנים שאמורות בבן ושאמורות בבת — כולן הן שנים מלאות מעת לעת. וכדעת תנא זה היא שיטת רב, שמנין השנים בבן ובבת לענין קביעת סריס ואיילונית, הוא שנה מלאה מעת לעת.

ומפרטים: שנה האמורה בקדשים מנא לן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתה? אמר רב אחא בר יעקב, כך אמר קרא [המקרא]: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו), ודיוק הכתוב: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.

שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה מנלן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתה? אמר קרא [המקרא]: "והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו". שם כה, כט). ודיוק הכתוב: שנת ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם. שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה מנלן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתן? אמר קרא [המקרא]: "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר