לכשיגדיל יבעול ויקנה אותה בכך ואז יתן גט.

א משנה הילדה מזמן שהיא בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנדרה — נדריה נבדקין אם מודעת היא למשמעות נדרה, לשם מי נדרה. ואם נמצא בבדיקה זו שהיא יודעת — נדרה נדר. ומשהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות (סימן המורה על גדלותה) — אין צורך לבודקה אם יודעת היא לשם מי נדרה, שהרי היא גדולה, ונדריה קיימין (תקפים). והלכה זו שבודקין בת אחת עשרה שנה אמורה בכל שנת השתים עשרה, עד להיותה בת שתים עשרה שנים ויום אחד.

ובדומה לכך, הילד מזמן שהוא בן שתים עשרה שנה ויום אחד — נדריו נבדקין אם הוא מודע למשמעות נדרו. ואם נמצא שהוא אכן יודע — נדרו נדר. ומשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — אין צורך לבודקו שהרי הוא גדול, ונדריו קיימין. והלכה זו שבודקין בן שתים עשרה שנה אמורה בכל שנת השלש עשרה, עד להיותו בן שלוש עשרה שנים ויום אחד.

ומוסיפים: קודם לזמן הזה (שנת השתים עשרה בילדה והשלוש עשרה בילד), אף על פי שאמרו הילדה או הילד "יודעין אנו לשם מי נדרנו", או "יודעים אנו לשם מי הקדשנו" — אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש, כיון שקטנים הם, ואין תוקף לנדרם והקדשם, ואף שהבדיקה מוכיחה שיודעים הם לשם מי נדרו והקדישו ואין בכך כלום. וכמו כן לאחר הזמן הזה (משנהיתה הילדה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, והילד בן שלוש עשרה שנה ויום אחד), אף על פי שאמרו הילדה או הילד: "אין אנו יודעין לשם מי נדרנו", או שאמרו: "אין אנו יודעים לשם מי הקדשנו" — נדרן נדר והקדשן הקדש, כיון שגדולים הם.

ב גמרא שנינו במשנה שבשנת השתים עשרה של הבת נבדקים נדריה; שבמלאת לה שתים עשרה שנים ויום אחד נדריה תקפים; ושנבדקים נדריה כל שנת השלוש עשרה. ושואלים: וכיון דתנא [ששנה] כבר שבת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, מעתה ההלכה שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין למה לי לשנותה, שהרי גדולה היא? ומשיבים: ראוי לשנותה, כי אם לא היתה שנויה במפורש סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי בודקין לעולם ואף את הגדולה — לכן קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו במפורש] שנדרי הגדולה תקפים אף בלא בדיקה.

ושואלים עוד: וכיון דתני [ששנה] ההלכה שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין, מעתה ההלכה שבודקין כל שתים עשרה למה לי לשנותה? ומשיבים: ראוי לשנותה, משום שאם לא היתה שנויה במפורש סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל ואמר מר [החכם] כי שלשים יום בשנה חשובים שנה, לכן היכא דבדקנא [היכן, בכל מקרה שבדקנו] אותה בשלשים הימים שלאחר היותה בת אחת עשרה שנה, ונמצא בבדיקה שהיא לא ידעה להפלות (לעמוד על משמעות דבריה) — אימא [אומר]: תו [שוב] לא ליבדוק [תיבדק] במהלך השנה, עד להיותה בת שתים עשרה, שאז נדריה תקפים. לכן קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו] שנבדקת במשך כל שנת השתים עשרה.

ושואלים עוד: ולתני הני תרתי בבי [ושישנה התנא במשנתנו את שני החלקים, ההלכות הללו]: בת שתים עשרה שנה ויום אחד — נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה. ומעתה את ההלכה שבת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקין למה לי לשנותה?

ומשיבים: איצטריך [נצרך] לשנותה. במפורש, משום שאם לא היתה שנויה במפורש סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: סתמא [בסתם, במקרה רגיל] אכן רק בשנת השתים עשרה בעיא [צריכה] הילדה בדיקה, ואילו בשנת האחת עשרה היא לא בעיא [צריכה] בדיקה. ואולם היכא דחזינן לה דחריפא טפי [היכן, במקרה שאנו רואים בה שהיא חריפה, פקחית ביותר] — מיבדקה [תיבדק] כבר בשנת האחת עשרה, לכן קא משמע לן הוא התנא משמיע לנו במפורש] שאינה נבדקת, כיון שקטנה היא.

ושואלים עוד: מה ששנינו במשנתנו כי קודם הזמן הזה (שנת השתים עשרה בבת, ושנת השלוש עשרה בבן) אין תוקף לנדרם אף אם אמרו שיודעים למי נדרו וכן אחר הזמן הזה נדרם נדר אף אם אמרו שאינם יודעים למי נדרו, למה לי לשנות הלכה זו, שהרי כבר למדנו מהו הגיל בבת ובבן שנדרם נדר? ומשיבים: נצרכו הדברים להישנות במפורש, משום שאם לא היו נשנים סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא [היכן, במקרה] דלא קאמרי אינהו [שאין הם אומרים] "יודעים אנו לשם מי נדרנו" (בגיל הקודם לזמן תקיפות נדרם) או "אין אנו יודעים לשם מי נדרנו" (בגיל המאוחר לזמן תקיפות נדרם), אבל היכא דקאמרי אינהו [היכן, במקרה שהם אומרים] — נסמוך עלייהו [עליהם], לכן קא משמע לן [הוא התנא במשנתנו משמיע לנו במפורש], שכל מקרה לפני הזמן הזה — אין נדרם נדר, ולאחר הזמן הזה — נדרם נדר.

ג ממשנתנו עולה כי התפתחותה של הילדה מהירה מהתפתחותו של הילד, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: דברים אלו האמורים במשנתנו בזמני הנדרים של הילדה והילד הם כדברי רבי, ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר להיפך, וכי הדברים האמורים במשנתנו בתינוקת — בתינוק הם אמורים, ואילו הדברים האמורים בתנוק — בתנוקת הם אמורים. שלדעתו, התפתחותו של הילד מהירה מהתפתחותה של הילדה.

אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו של רבי — דכתיב [שכן נאמר] בבריאת האשה "ויבן ה' [ אלהים] את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב, כב). ולשון זה, "ויבן", מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה ("ויבן") יתירה באשה יותר מבאיש ("מן האדם לאשה").

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' שמעון בן אלעזר] מה דורש הוא מכתוב זה? — הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לכ דרך שדרש ריש לקיש כתוב זה. שכך אמר ריש לקיש משום [בשם] ר' שמעון בן מנסיא: "ויבן ה' [ אלהים] את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם" — מלמד שקלעה (קלע את השער) הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא — בנייתא [לקליעה — בנייה].

ומבררים לצד השני, ור' שמעון בן אלעזר מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו, שהתפתחותו של הילד מהירה משל הילדה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסת בו ערמומית תחלה קודם הילדה, שאינה מצויה בבית רב.

ד שנינו במשנתנו כי ישנם שלושה זמנים בהתפתחות הילדה והילד: זמן תקיפות נדרם, שהוא בשנת השתים עשרה לבת ושנת השלוש עשרה לבן, שייקרא להלן "תוך הזמן"; הזמן שלפני כן, שאין בו כלל תוקף לנדר, שייקרא להלן "לפני הזמן"; הזמן בו הנדר תקף בכל מקרה, שייקרא להלן "לאחר זמן". ואולם לא למדנו מהו זמן גדלותם של הנער והנערה, לענין הבאת שתי שערות. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: אם הביאו הילדה או הילד שערות ב"תוך הזמן", האם נחשב הדבר כהבאת הסימנים לפני הזמן ואין אלה נחשבים סימני בגרות, או נחשב כהבאה לאחר זמן, והרי אלו סימני בגרות?

ומבררים: למאי הלכתא [למה, לאיזה הלכה] חשוב פתרונה של בעיה זו? אי [אם] לענין נדרים — לאו [לא] כלפני זמן דמיא [נחשב] הבאת הסימנים, ולאו [ולא] כלאחר זמן דמיא [נחשב]. הבאת הסימנים, שהרי הדבר נקבע לפי תקיפות הנדר, בבדיקה אם הם מודעים למי שנדרו.

אלא, לענין עונשין שייענשו כגדול על שעברו מצוות התורה, מאי [מה] הדין? ונחלקו בדבר חכמים, רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: הבאת שערות בתוך הזמן — נחשבת כהבאה לפני הזמן, ואין הילדה או הילד נחשבים בכך לגדולים להיענש על מעשיהם. ואילו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: הבאת סימני שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה לאחר הזמן, ונענשים הם.

אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך לזכור את השמועה בשם אומרה המדויק: הכתוב "וזאת לפנים בישראל" (רות ד, ז), להזכירנו כי החכם ששמו הוא כצורת נקבה ("וזאת"), ר' חנינא, סבר שהבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאת לפני הזמן ("לפנים").

מתיב [מקשה] רב המנונא על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ממה ששנינו במשנתנו: אחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו "אין אנו יודעים לשם מי נדרנו", או שאמרו "אין אנו יודעים לשם מי הקדשנו" — נדריהם נדר והקדשן הקדש. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם היה זה בתוך זמן — כלפני זמן נחשב לכל ענין, אף אם הביאו שערות.

אמר ליה [לו] רבא לרב המנונא, בדחיית ראייתו זו: לדבריך, ושמא אימא רישא [אמור את תחילת המשנה]: קודם הזמן הזה, אף על פי שאמרו "יודעים אנו לשם מי נדרנו", או שאמרו "יודעים אנו לשם מי הקדשנו" — אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם היה זה בתוך זמן — כלאחר זמן נחשב הדבר לכל דבר! אלא אין להביא ראיה ממשנה זו.

ומציינים: ולא כך היא, אין זו דחייה של ממש, משום שרבא קטעי [טעה], שכן הוא רבא, סבר כי רב המנונא ממשנה יתירה קדייק [הוא מדייק], ועל כך השיגו כי אדדייק מסיפא [במקום שידייק מסוף המשנה] — לידוק מרישא [שידייק מתחילת המשנה].

ואולם לא כך היא. שכן רב המנונא מגופא דמתניתין קא דייק [מגוף המשנה הוא דייק]:, ובאופן זה: הא [זה] ששנינו בה "לאחר זמן" היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] בזמן דלא אייתי [שעדיין לא הביא] שתי שערות — הרי קטן הוא, אלא לאו [האם לא] מדובר באופן דאייתי [שהביא] שתי שערות,