ולאחר מכן ירדה וטבלה לשם גירות, ומעתה הריהי כבת ישראל, מהו דינה במקרה זה?

וצדדי השאלה: אם תמצי [תמצא] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן אף על גב דמצי נקיט להו [אנו הולכים, אף על פי שיכולה לאחוז בהם שלא יצאו לחוץ], ומשום כך, אילו היה זה בישראלית הריהי טמאה, אבל גויה אינה נטמאת בכך מן התורה. ואולם אפשר לומר מצד שני הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בישראלית, שהיא טמאה טומאה דאורייתא [מן התורה], אבל גויה זבה, שאין היא טמאה אלא מדרבנן [מגזירת חכמים] — לא נאמר שהולכים אחר העקירה, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דינה של הגיורת מדינה של הישראלית לענין זה. ומסכמים: לא נפתרה בעיה זו, ותיקו [תעמוד] במקומה, ללא פתרון.

א שנינו במשנתנו שהזיבה והקרי מטמאין את האדם שיצאו ממנו בכל שהן. אמר שמואל: על מנת שייטמא האדם בזב צריך שתצא ממנו זיבה כשיעור שיש בה כדי חתימת (סתימת) פי האמה (פתח אבר הזכרות), שכן נאמר בדינו של הזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו... או החתים בשרו מזובו טומאתו היא" (ויקרא טו, ג).

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו כי הזיבה והקרי מטמאין בכל שהן? ומשיבים: הוא שמואל שאומר את שיטתו זו, סבור כר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר משום [בשם] ר' ישמעאל: על מנת שייטמא האדם בזב צריך שתצא ממנו זיבה כדי חתימת (סתימת) פי האמה, ולא הודו לו חכמים לר' ישמעאל, ולדעתם די לטומאה בשיעור כלשהו. ומשנתנו כשיטת חכמים, ואילו שמואל סבור כשיטת ר' ישמעאל.

ודנים בשיטה זו, מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר' ישמעאל — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא". הרי שהזיבה צריך שתהיה בה כדי חתימת האיבר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], החלוקים על ר' ישמעאל, מה הם למדים מהכתוב הזה? — לדעתם הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללמד הלכה אחרת בדיני הזב, שרק זוב לח שיש בו כדי להחתים את בשר האדם, בהיותו נוזלי, הוא שמטמא בזיבה, ואינו מטמא בהיותו יבש.

ושואלים לצד האחר, ור' ישמעאל שלמד מכתוב זה את שיטתו בשיעור הזיבה, מנין הוא למד את ההלכה שרק הזיבה הלחה היא שמטמאה? ומשיבים: הדין ההוא מהכתוב באותו פסוק "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו" נפקא [יוצא, נלמד].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו את דין הזיבה הלחה שמטמאה מ"או החתים" מה למדים הם מהכתוב "רר בשרו את זובו"? — לדעתם הכתוב ההוא למנינא [ללמדנו את מספר] ראיות הזיבה, שבהן נטמא הזב הוא דאתא [שבא]. נאמר בכתוב "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא", וללמדנו: "זובו" — הרי זו ראיה חדא [אחת], "רר בשרו" — הרי זו תרי [שתי] ראיות, "את זובו" — הרי זו תלת [שלוש] ראיות. ומכאן לימד הכתוב על זב בעל שלש ראיות שהוא חייב בקרבן.

ומסוף הפסוק בו נאמר "או החתים בשרו מזובו טמא הוא" למדים כי מקצת זובו, אף זה שלא ראה שלוש ראיות זיבה, הריהו טמא. ומכאן לימד הכתוב על זב בעל שתי ראיות שאף שאינו מביא קרבן, הריהו מטמא משכב ומושב. ושואלים: ולשיטת ר' ישמעאל, שלמד מהכתוב "רר בשרו את זובו" שאין הזיבה מטמאה אלא בלחה, מנינא מנא ליה [מניין הראיות שהזב נטמא בהן מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מדרשתו של ר' סימאי.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' סימאי אומר: נאמר בזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו.. טומאתו היא". שם, ב—ג). הרי שמנה הכתוב בפסוק הראשון שתים ראיות של זיבה ("זב מבשרו", "זובו") — וקראו "טמא" ("טמא הוא"). ולאחר מכן, בפסוק הבא, חזר הכתוב ומנה שלש ראיות ("זובו", "רר בשרו", "את זובו") — וקראו "טמא" ("טומאתו היא"). הא [הרי] כיצד ניישב שני כתובים אלה? אלא בשתים ראיות — הריהו זב לענין טומאה בלבד, ואילו בשלש ראיות — הריהו זב אף לענין קרבן.

ושואלים: ולמאן דנפקא ליה תרוייהו [ולמי, לחכמים החולקים על ר' ישמעאל, כפי שהוסברו דבריהם למעלה, שיוצאים, שנלמדים להם שניהם, גם דין הטומאה וגם דין הקרבן] מהאמור בפסוק השני, "ו זאת תהיה טומאתו בזובו... טומאתו היא", אם כן האמור בפסוק הקודם "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מאי עביד ליה [מה עושה בו, מה הוא לומד ממנו]? ומשיבים: מבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו כי אין הזב נטמא אלא עד שיצא הזיבה מבשרו.

ואילו סופו של הפסוק הקודם שנאמר בו "זובו טמא" למה לי? לימד על הזוב (טיפת הזיבה כשלעצמה) שלא רק שהוא מטמא את האדם שזב ממנו, אלא שאף הוא, הזוב עצמו, טמא ומטמא אחרים במגעו.

ב שנינו שהזיבה ושכבת הזרע נטמאים בה הזב ובעל הקרי בכל שהוא. אמר רב חנילאי משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: שיעור שכבת זרע המטמא, לאיש הרואה שכבת זרע — טומאתו במשהו, ואילו לנוגע בשכבת זרע — רק כשיש בשכבת הזרע שיעור כעדשה. ושואלים: והאנן [והרי אנו] כי הזיבה ושכבת הזרע מטמאין בכל שהן תנן [שנינו] במשנתנו. מאי לאו [האם אין] הכוונה לאדם הנוגע בשכבת זרע, שנטמא בכלשהו! ודוחים: לא, הכוונה היא לאדם הרואה שכבת זרע, אבל הנוגע אינו נטמא בפחות מכעדשה.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: חומר (חומרה) יש בטומאת שכבת זרע יותר מב טומאת השרץ. וכן יש חומר דין בטומאת השרץ יותר מב טומאת שכבת זרע. ומפרטים: חומר בטומאת השרץ מטומאת שכבת זרע — שכן שרץ אין חלוקה (הבחנה) בטומאתו של השרץ, מה שאין כן בשכבת זרע, שיש המטמא ויש שאינו מטמא. ומן הצד האחר, יש חומר בטומאת שכבת זרע — שכן השכבת זרע מטמא בכל שיעור שהוא, מה שאין כן בשרץ, שאינו מטמא בפחות משיעור כעדשה.

מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי הברייתא הללו ששכבת הזרע מטמאה בכל שהוא לנוגע בה? ושלא כדברי רב חנילאי! ודוחים: לא, הכוונה היא דווקא לרואה שכבת זרע, אבל הנוגע בשכבת זרע אינו נטמא בפחות מכעדשה.

ושואלים על כך: והא דומיא [והרי בדומה] לשרץ קתני [שנה] את דינה של שכבת הזרע, ומן ההשוואה לשרץ נאמר: מה טומאת שרץ — הריהי טומאה הבאה בנגיעה, אף הטומאה האמורה בברייתא בשכבת זרע — היא טומאה הבאה בנגיעה! אמר רב אדא בר אהבה בתשובה: אין ההשוואה בברייתא בין דרך טומאת שכבת זרע ודרך טומאת השרץ, אלא שום [שם, מהות] טומאת שרץ קתני [שנינו], ושום [ושם] שכבת זרע קתני [שנינו], שטומאתו של השרץ בנגיעה בשיעור כעדשה, וטומאתה של שכבת זרע בראיה היא בשיעור כלשהו.

ושואלים עוד: והאם השרץ לא מטמא אף בשיעור משהו? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה במסכת אהלות]: האברים של הדברים המטמאים (כגון המת, הנבילה, השרץ) אין להם שיעור לטומאתם, אם הם שלמים, ואף איבר שיש בו פחות מכשיעור כזית, והוא מבשר המת, וכן איבר שיש בו פחות מכזית והוא מבשר נבלה, וכן איבר שיש בו שיעור פחות מכעדשה והוא מן השרץ, הרי כל אלו מטמאים. וכיצד זה שנינו בברייתא שיש שיעור לטומאת השרץ, בכעדשה?

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינו של אבר מן השרץ, שמטמא אף בפחות משיעור כעדשה — משום דכוליה [שכולו, שהוא בשלימותו] במקום שיעור כעדשה קאי [עומד, נחשב]. וראיה לדבר, דהא [שהרי] אילו חסר פורתא [מעט] מאבר השרץ (ואין בו שיעור כעדשה) — מי קמטמיא [האם הוא מטמא]?!

שנינו בברייתא כי שכבת זרע חלוקה טומאתו, ושואלים: מאי [מה] היא עניינה של חלוקה זו? אילימא [אם תאמר] שהכוונה שחלוקה טומאת שכבת זרע בין ישראל שנוהגת בהם לבין הגוים שאינה נוהגת בהם — הכי נמי איכא [כך גם כן יש] חלוקה בטומאת השרץ, בין עכבר של ים שאינו מטמא, ובין עכבר של יבשה שמטמא!

אלא הכוונה היא שחלוקה טומאת שכבת זרע בין זו של הקטן (שאין נחשבת שכבת זרע, ואינו מטמא בה) לבין זו של הגדול (שמטמא בה). בעוד שבטומאת השרץ אין חלוקה שכזו, בין השרץ הגדול והקטן, ששניהם מטמאים.

ג אמר רב פפא: שיעורה של שכבת זרע המטמאת את הנוגע בה הוא כתלוי במחלוקת תנאי [תנאים]. שכן שנינו בברייתא: מנין לרבות אף את הנוגע בשכבת זרע, שיהא דינו כנוגע בשרץ, שאינו נטמא אלא בשיעור כעדשה? — תלמוד לומר בפרשת טומאת השרץ "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו" (ויקרא כב, ה). ולשון ריבוי זה באה ללמד שאף בטומאת שכבת זרע כך הדין.

ופליגי תנאי בעלמא [ונחלקו תנאים בכלל], בכללי דרך הלימוד של דבר אחד מחבירו, דאיכא דאמרי [שיש שאומרים]: שבכל מקרה בו נלמד דינו של דבר אחד מדינו של דבר אחר, יש לדון (ללמוד) מינה [ממנה, מהדבר המלמד], וללמוד עוד מינה [ממנה] אף לשאר הדברים שיש בדבר המלמד שינהגו בדבר הנלמד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דון מינה [ממנה] ואולם אוקי באתרא [העמד אותה, את הדבר הנלמד במקומה], שאין להעתיק כל האמור בדבר המלמד ולתיתו בדבר הנלמד. ומחלוקת תנאים זו שייכת אף בענייננו.

שכן למאן דאמר [למי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה], נאמר: מה שרץ — טומאתו בנגיעה, אף שכבת זרע — טומאה יש בה גם בנגיעה. ועוד נוסיף ונלמד מינה [ממנה], מטומאת שרץ לטומאת שכבת זרע, באופן זה: מה טומאת השרץ — שיעורה בכעדשה, אף טומאת שכבת זרע — שיעורה בכעדשה.

ולמאן דאמר [ולמי שאומר] דון מינה ואוקי באתרא [למד ממנה ואולם העמד אותה במקומה], יש לומר: מה שרץ — בנגיעה, אף שכבת זרע — בנגיעה, ואוקי באתרא [והעמד את טומאת שכבת זרע במקומה] — מה שכבת זרע, לרואה עצמו — שיעור טומאתה הוא במשהו, אף לנוגע בשכבת זרע — שיעור טומאתה הוא במשהו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא בשאלה על דבריו אלו: ממאי [ממה, מניין לך] שמ הכתוב "או איש" האמור בטומאת שרץ קמרבי ליה [הוא מרבה אותו] את דין הנוגע בשכבת זרע, דילמא [שמא] מהאמור בפסוק הקודם "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", שעניינו טומאת שכבת זרע, קמרבי ליה [הוא מרבה אותו], את הנוגע בשכבת זרע. והרי דכולי עלמא [שכולם, כל התנאים] מסכימים שכאשר דבר נלמד מעניינו, אנו אומרים דון מינה ומינה [ממנה וממנה], ונסיק, שכשם שלמדנו דין נגיעה בשכבת זרע מדין ראייתה שמטמאה, כן נלמד לשיעור טומאת נגיעתה שמטמאת בכלשהו, כראייתה!

ונמסר כי שיילינהו לתנאי [שאלו את התנאים, שוני המשניות והברייתות] כיצד הם גורסים בברייתא זו, האם נלמד דין הנגיעה בשכבת זרע מ"או איש" האמור בטומאת שרץ או מ"או איש" האמור בטומאת שכבת זרע, איכא דתני [יש מהם ששנה] ברייתא זו כרב פפא, שנלמד דין הנגיעה בשכבת זרע מ"או איש" האמור בטומאת השרץ, ואיכא דתני [ויש ששנה] בברייתא זו כרב הונא בריה [בנו] של רב נתן, שדין נגיעה בשכבת זרע נלמד מ"או איש" האמור בשכבת זרע.

ד משנה התנוקת אף שהיא בת יום אחד שראתה דם מטמאה (נטמאת) בטומאת הנדה. והתינוקת שהיא בת עשרה ימים, שראתה דם במשך שלושה ימים בזה אחר זה, לאחר שבעת ימי נדות — הריהי מטמאה (נטמאת) בזיבה, להיות נחשבת "זבה גדולה".

התנוק בן יום אחד — מטמא (נטמא) בזיבה. ועוד: התינוק בן יום אחד מטמא בנגעים להיחשב כמצורע, ומטמא בטמא (בטומאה הבאה על ידי) מת. וזוקק (מזקיק את אשת אחיו שמת בלא בנים) ליבום על ידו, ואם מת אדם ולא השאיר אחריו אלא תינוק בן יום אחד, הריהו פוטר את אשת המת מן חובת היבום, ורשאית היא להינשא לכל אדם. ואם היה תינוק זה בן לאם ישראלית ואביו כהן, הריהו מאכיל (מתיר לאמו לאכול) בתרומה, ומצד אחר, הריהו פוסל (את) [מן] אכילת התרומה את בת הכהן שנישאה לישראל ונפטר, כיון שהתינוק אינו ראוי לאכול בתרומה.