שהרי התם [שם, בטומאה הבאה על ידי אכילת נבלת עוף טהור] — אין לה לסוג טומאה זו כלל טומאה בחוץ, שכן כל טומאת אכילת נבלת עוף טהור מיוחדת היא שאינה אלא בהיות נבלה זו בפיו, ואילו הכא [כאן, בטומאת דם היולדת המטמא במגע ובמשא] — כי נפיק לבראי ליטמי [כאשר יצא הדם אל מחוץ לגופה שיטמא], ככל הדברים המטמאים במגעם, שאינם מטמאים בהיותם בלועים! אלא יש לומר מכח קושיה זו כי הכא נמי [כאן בדברי ר' זירא אלו גם כן] מדובר כשיצא הדם לחוץ מגופה, והריהי נטמאת במגעו, ולא בהיותו בגופה, שטומאה בלועה היא.

ושואלים: אי [אם] המדובר בדם שיצא לחוץ — מאי למימרא [מה חידוש בא ר' זירא לומר] בדבריו, שמטמא דם זה במגעו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מגו דמהני [מתוך שמועילה] הטבילה שטובלת היולדת מימי טומאתה לימי טהרתה, לדם דאיכא גואי [שישנה בתוכה], שהרי כל דם שיש בה, שיעקר לאחר טבילה זו, הריהו טהור — תהני נמי [תועיל גם כן] טבילה זו אף להאי [לזה], לדם שיש בה, וכבר נעקר, אך לא יצא החוצה, שלא יטמא לכשיצא. לכן קא משמע לן [הוא, ר' זירא, משמיע לנו] שהועילה הטבילה רק לדם שלא נעקר לפני הטבילה.

ושואלים: מעתה, שמעתין [שמועתנו, דברי הלכה אלו של ר' זירא] — איפריק [יושבו, תורצו], אלא באשר ליולדת ששנינו במשנתנו שהיא מטמאה ביציאת הדם לבית החיצון, נשארה השאלה: מה חידוש יש בדבר זה, שהרי אי [אם] היא בימי נדה — נדה היא, ולמדנו במשנתנו שהנדה מטמאה ביציאת הדם לבית החיצון, ואי [אם] היא בימי זיבה — זיבה היא זו, ואף בזבה שנינו שנטמאת ביציאה לבית החיצון. ומה צורך להשמיע דין זה ביולדת!

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — באשה היולדת בלידה יבשתא [יבישה], שאין עמה דם. שנטמאת בטומאת הלידה כשלעצמה, וחידשה משנתנו, שנטמאת אף שלא יצא דמה אל מחוץ לגופה. ושואלים על הסבר זה: אם מדברת משנתנו בלידה יבשתא [יבישה], אם כן מאי [מה, איזה] דבר בלידה זו שניתן לומר בו, כדברי המשנה, שמטמא בפנים כבחוץ איכא [יש] בלידה זו, והלא לא היה בה כלל דם בלידה זו!

ומתרצים: כוונת הלשון היא לא לדם אלא לכגון שהוציא הולד את ראשו אל מחוץ לפרוזדור שברחם אמו, לבית החיצון שבה. ונחשב בכך לנולד, ונטמאת אמו בטומאת הלידה, אף שלא יצא הראש אל מחוץ לגופה. וכשיטתו של רב אושעיא, שכך אמר רב אושעיא: המיילדת שהכניסה ידה לתוך רחמה של אשה שהעובר שבמעיה מת, טמאה בטומאת המת מדברי חכמים משום גזרה שגזרו חכמים לטמאה במקרה זה, שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור, ומת לאחר מכן, והמיילדת הנוגעת בולד זה הריהי טמאה מן התורה במגעו, שאז נחשב הוא כילוד.

וכי ההוא [וכמו המסופר באדם אחד] דאתא לקמיה [שבא לפני] רבא, אמר ליה [לו] בשאלה: מהו הדין לענין לממהל בשבתא [למול בשבת]? אמר ליה [לו] רבא: שפיר דמי [יפה, ראוי הדבר]. בתר דנפק [אחר שיצא] אותו אדם מלפני רבא, אמר רבא לעצמו, בתמיהה: וכי סלקא דעתך דההוא גברא [עולה על הדעת שאותו אדם] לא ידע דשרי לממהל בשבתא [שמותר למול בשבת], שבא לשאול על כך? אין זאת, אלא שיש דבר נוסף בשאלתו, שלא אמר. אזל בתריה [הלך רבא אחריו], ומשהשיגו, אמר ליה [לו]: אימא [אמור] לי איזי [חביבי], בדיוק, גופא דעובדא היכי הוה [גוף המעשה איך היה].

אמר ליה [לו] אותו אדם לרבא: שמעית [שמעתי] את הולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא [שמצייץ, משמיע קול, ביום ששי בערב שלפני כניסת שבת], ואולם לא אתיליד [נולד] עד שבתא [שבת]. אמר ליה [לו] רבא: האי [זה] התינוק הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא, שהרי אלמלא כן לא היה יכול להישמע קולו. וכיון שכך, הריהו נחשב כמי שנולד כבר ביום ששי, וחל זמן מילתו ביום השמיני ללידתו, ביום הששי הבא. ואם באים למולו לאחר מכן, הוי [הריהי] מילה שלא בזמנה, וכלל הוא: שאף שמילה בזמנה דוחה את השבת, ואולם כל מילה שלא בזמנה — אין מחללין עליה את השבת.

א איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: אותו מקום (מקום הערווה) של האשה, כיצד הוא מוגדר בדיוק, האם בלוע הוי [הינו], וכלל הוא שאין הדבר הבלוע בתוך גופו של אדם מטמא אותו. או בית הסתרים הוי [הינו], שאינו מטמא בנגיעת הדבר הטמא בו, אבל מטמא הוא במשא?

ומבררים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה ענין יש תוצאה ממנה, משאלה זו] — במקרה כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה, שהוא שיעור המטמא, באותו מקום. ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] שאותו המקום בלוע הוי [הינו] — אף זו הריהי טומאה בלועה, וטומאה בלועה לא מטמאה. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שאותו מקום בית הסתרים הוי [הינו], — נהי [אמנם] שאותו המקום של האשה, בהיותו נחשב כבית הסתרים גורם לכך שבמגע לא מטמיא [אינה נטמאת], אבל במשא מיהא מטמיא [לפחות תיטמא], שהרי מכל מקום היא נושאת את כזית הנבילה.

אביי אמר בפתרון בעיה זו: בלוע הוי [הינו], ואילו רבא אמר: בית הסתרים הוי [הינו]. ובנימוק שיטתו אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את שיטתי זו] — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: על האמור "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו, יח), אמר ר' שמעון: וכי מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לענין הנוגע בשכבת זרע שנטמא טומאת ערב — הרי דבר זה כבר נלמד מן האמור בהמשך הכתובים (ויקרא כב, ד) "או אשר תצא ממנו שכבת זרע". אלא בא הכתוב ללמדנו שהאשה שנבעלה נטמאת בשכבת זרע של בועלה, אף שלא נגעה בה שכבת זרע זו מחוץ לגופה. ומה חידוש הוא? אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא ש

טומאת בית הסתרים לא מטמאה. אלא שגזרת הכתוב היא שהאשה הנבעלת נטמאת אף באופן זה. הרי איפוא שאותו המקום נחשב כבית הסתרים.

ואביי מה משיב הוא על הוכחתו זו של רבא? — חדא [אחת] ועוד קאמר [הוא ר' שמעון, התנא שבברייתא זו אומר], וכך יש להבין את דבריו: חדא [אחת] שכן טומאה בלועה היא. ועוד, אפילו אם תמצי [תמצא] מקום לומר שטומאת בית הסתרים היא — זו כרגיל אינה מטמאה, אלא שבענין האשה הנבעלת גזרת הכתוב היא.

ב ועוד איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה דומה: מקום הבליעה בפיו של אדם, שהוא המקום בו נבלת עוף טהור מטמאת, מהי הגדרתו המדוייקת, האם בלוע הוי [הינו] נחשב, או כבית הסתרים הוי [הינו] נחשב?

ומבררים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה ענין יש תוצאה ממנה, משאלה זו] — כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה של עוף טהור, שהוא השיעור המטמא לתוך פיו של זה. ויש לדון בדינו: שכן אי אמרת [אם אומר אתה] שבית הבליעה בלוע הוי [הינו] — הרי איפוא טומאה בלועה היא בפיו, וטומאה בלועה לא מטמיא [מטמאת]. (אלא אי [אם]) אמרת [אומר אתה] שבית הבליעה בית הסתרים הוי [הינו] — נהי [אמנם] שבמגע הוא לא מטמא, במשא מיהא [לפחות] מטמא.

ואף בשאלה זו נחלקו אביי ורבא, אביי אמר: בלוע הוי [הינו], ורבא אמר: בית הסתרים הוי [הינו]. אמר אביי בנימוק שיטתו: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את שיטתי זו] — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול תהא אף אכילת נבלת בהמה מטמאה בגדים בהיותה בבית הבליעה של האוכל, ובדומה לאכילת נבלת עוף טהור? — תלמוד לומר "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (שם כב, ח), ולמדנו מכתוב זה העוסק בטומאה שעל ידי אכילה, כי הדברים אמורים דווקא ב

מי שאין לה טומאה אלא באכילתה בלבד, כלומר, בנבלת עוף טהור, שאינה מטמאה אלא בהיותה נאכלת בבית הבליעה של האוכלה — יצתה (יצאה) מכלל זה זו שטמאה גם קודם שיאכלנה, במגע ובמשא. שאין שאר הטומאות, מלבד נבלת עוף טהור, מטמאות בבית הבליעה. והרי זה איפוא כשיטת אביי, שמקום בית הבליעה בלוע הוא, ולכן אינו מטמא כלל.

ושואלים על הלימוד שבברייתא: ותיתי [ותבוא, ותילמד] הלכה שנבלת בהמה מטמאת בגדים בבית הבליעה, בקל וחומר מנבלת עוף טהור, ובאופן זה: ומה נבלת עוף טהור, שקל הוא דינה, שהרי אין לה טומאה בחוץ, שאם נגע בה אדם או נשאה אינו טמא — יש לה טומאה בפנים (בבית הבליעה). זו (נבלת בהמה), שחמורה היא בדינה, שהרי יש לה טומאה בחוץ — אינו דין שיש לה טומאה בפנים! ומשיבים:

אמר קרא [המקרא] בטומאה זו "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" — והרי זה לשון מיעוט: דווקא בה בנבלת עוף טהור, נוהגת טומאה בבית הבליעה, ולא באחרת.

אלא מעתה יש לשאול: אם כן מה תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב בטומאת נבלת בהמה "והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (שם יא, מ), שעולה מן הדברים שמטמאת נבלת הבהמה אף באכילתה?

— ליתן שיעור לטומאת נבלת הבהמה, בכמה היא מטמאה, ואולם אין היא מטמאת אלא לנוגע ולנושא אותה, ולא לאוכל אותה. ששיעור זה הריהו כשיעור של האוכל. מה שיעורו של האוכל שתיחשב אכילתו אכילה — בכזית, אף שיעור הטומאה בנבלת בהמה לנוגע בה ולנושא אותה — בכזית.

ג ועוד בענין טומאת בבית הסתרים, אמר רבא: נמצא שרץ מת בתוך קומטו (המקומות הקמוטים בגוף האדם, כגון בין אצילי ידיו) — טהור. נמצאת נבלה בקומטו של אדם — הריהו טמא בכך.

ומסביר רבא את דבריו: שרץ בקומטו, טהור האדם — שכן השרץ בנגיעה הוא שמטמא, ובית הסתרים לאו [לא] בר מגע הוא. נמצאת נבלה בקומטו, טמא — כי נהי [הגם] שבמגע הוא לא מטמא, שהרי בית הסתרים הוא, ואולם בטומאת משא מיהא [לפחות] הריהו מטמא. שהרי אף שאינו נחשב כנוגע בה נושא הוא אותה.

ועוד אמר רבא: היה שרץ בקומטו, והכניסו את קומטו והשרץ שבו, לתוך אויר (חלל) כלי גדול, כעין התנור — טמא התנור בכך, כדין השרץ שנכנס לחלל התנור. ושואלים על הלכה זו: פשיטא [פשוט] הדבר, ומה משמיענו רבא? ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: כיון שבדין טומאת השרצים "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" (שם יא, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה], והרי זה בא לדייק: דווקא אם נפל השרץ לתוכו ממש,