א משנה האשה המעוברת שהגיעה זמנה ללדת והריהי מקשה (מתקשה) בלידה, ומתוך כך היא רואה דם — הרי זו נדה. האשה שקשתה בלידה שלשה ימים רצופים, שראתה בהם דם מתוך קושי הלידה, והיו שלושת הימים הללו בתוך תקופת אחד עשר יום (שהם הימים הראויים לזיבה, "אחד עשר הימים שבין נדה לנדה"), ולאחר מכן שפתה (נחה) מקישוי הלידה במשך מעת לעת (עשרים וארבע שעות, יממה), מתברר איפוא שהדם שראתה לא מחמת קישוי הלידה בא, אלא דם זיבה הוא, ולכן אם לאחר מכן ילדה — הרי דינה של זו כדין כל היולדת בזוב, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' יהושע אומר: דין זה נוהג רק כאשר שפתה לילה שלם וביום שלאחריו, כמו לילי שבת וביומו. ומסבירים: זה ששנינו ששפתה האשה — הכוונה היא דווקא ששפתה מן הצער שבלידה, ולא מן הדם. שאף שלא פסק דמה, כיון ששפתה מן הצער, מוכיח הדבר שאין הדם מחמת הלידה, אלא דם זיבה הוא. אבל אם שפתה מן הדם ולא מן הצער — אין זה מוכיח שדם זה הוא דם זיבה.

ומבררים עוד: כמה היא קישויה, מה הוא משך התקופה שלפני הלידה, שבה מוגדר צער הלידה כקישוי, והדם שרואה בו אינו נחשב לדם זיבה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום שלפני הלידה, גם אם ראתה בהם בתקופת "אחד עשר הימים של זיבה" מתוך צער לידה — אין היא נחשבת ליולדת בזוב. ר' יהודה אומר: דיה שיחול בה דין זה אלא בחדשה, בחודש שלפני הלידה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות (שבועות) לפני הלידה. ואם ראתה לפני כן דם אפילו מתוך קושי הלידה — הריהי נחשבת כיולדת בזוב.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי האשה המקשה בלידתה הריהי נדה, ומלשון זו עולה כי הדברים אמורים בכל אשה. ושואלים על כך: אטו [וכי] כל המקשה נדה היא וטמאה, והרי ממשיכה המשנה ואומרת כי המקשה בתקופת אחד עשר הימים של זיבה, אינה נחשבת זבה!

אמר רב: אף המקשה בימי זיבתה, אף שאינה נחשבת זבה, וגם אין דינה כ"זבה קטנה" (הצריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום טומאה), הריהי נדה. ואולם לא לכל דיני נדה, אלא רק ליומא [ליום] אחד שאסורה באותו היום שראתה בו לשמש עם בעלה, וטובלת בערב, ומותרת לבעלה. ושמואל אמר: גזירת חכמים היא שצריכה היא לשמור יום אחד בטהרה, וטעם הדבר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תשפה, ויתברר איפוא שלא היה זה דם קישוי, וזבה היא.

ור' יצחק אמר: המקשה באחד עשר הימים של זיבה, שראתה בהם דם — אינה כלום, ומותרת לבעלה אף באותו היום. ושואלים על כך: והקתני [והרי שנינו] במשנתנו בלשון כללית כי כל אשה המקשה הריהי נדה, ומשמע שאף הרואה מתוך קישוי בימי זיבתה הריהי נדה!

אמר רבא: כוונת לשון המשנה היא שאם ראתה מתוך קושי לידה בימי נדה — הריהי נדה, אבל אם ראתה מתוך קושי לידה בימי זיבה — הריהי טהורה. וראיה לדבר, והתניא [ואכן שנינו בברייתא]: המקשה בלידתה בימי נדה — הריהי נדה, בימי זיבה — הריהי טהורה.

ומפרטים: כיצד הוא הרואה דם בתקופת ימי הזיבה, שלושה ימים רצופים, אם באופן זה שקשתה יום אחד בצער הלידה, ולאחר מכן שפתה שנים (יומיים) מצער הלידה, אך המשיכה לראות דם. או שקשתה שנים, ושפתה יום אחד מצער הלידה, וראתה בכל שלושת הימים הללו דם. או ששפתה מצער הלידה יום אחד, וקשתה יום אחד בצער הלידה, וחזרה ושפתה יום אחד וראתה בכל שלושת הימים הללו דם — בכל האופנים הללו, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך ששפתה — מוכיח הדבר שלא מחמת הלידה היא שראתה דם, והרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

אבל אם שפתה יום אחד וקשתה שנים, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה יום אחד ושפתה יום אחד וחזרה וקשתה יום אחד, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך קשי הלידה — מוכיח הדבר שמחמת הלידה ראתה דם, ואין דינה של זו כיולדת בזוב. כללו של דבר: אם היתה ראיית דם קושי בסמוך ללידה — אין זו יולדת בזוב, ואם היתה ראיית דם שופי בסמוך ללידה — הרי זו יולדת בזוב.

חנניא בן אחי ר' יהושע אומר: בכל מקרה שחל ראיית דם מחמת קישויה ביום השלישי שלה — אין זו זבה, ואפילו כל היום כולו היה בשופי, ורק שעה אחת מתוכו היתה מתוך קשי לידה — אין זו יולדת בזוב, שאין ראייה ביום השלישי נחשבת כראייה מן השופי, אלא אם כן היה זה יום שופי שלם.

ושואלים: לשון הכללה זו האמורה בברייתא "כללו של דבר", לאתויי מאי [לרבות מה] היא באה? ומשיבים: לאתויי [לרבות] דין זה של חנניא בן אחי ר' יהושע, שצריך שיהיה כל היום השלישי בשופי, כדי שתיחשב הראייה בו כראייה מן השופי, ונטמאת בזיבה.

ג שנינו במשנתנו שהרואה דם מתוך קשי הלידה בתוך אחד עשר ימי הזיבה, אין דין זבה עליה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? דתנו רבנן [שכך שנו חכמים] על האמור בפרשת הזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה): "דמה" — בא למעט שדין זה נוהג דווקא בדמה הבא מחמת עצמה, ולא בדם הבא מחמת ולד.

ודנים בדרשה זו: אתה אומר שבא הכתוב למעט את הרואה דם מחמת ולד, או אינו אלא בא למעט את הרואה דם מחמת אונס, שאינה נחשבת כזבה בכך? ודוחים: אינך יכול לומר כן, משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי יזוב זוב דמה", ולשון כוללת זו "כי יזוב" באה לרבות — הרי שהזבה, אף אם ראתה דם באונס אמור. הא [הרי, אם כן] במה אני מקיים מה אני למד מהמיעוט "דמה" — דמה שבא מחמת עצמה מטמא מחמת זיבה, ולא דם שבא מחמת ולד.

ואם תשאל: כיון שיש בכתוב זה ריבוי ויש בו מיעוט, מה ראית (מדוע יש להעדיף) ללמוד ממנו לטהר את הרואה מחמת הולד ולטמא ברואה מחמת אונס, נלמד להיפך, לטהר את הרואה באונס ולטמא את הרואה מחמת ולד! ומסבירים: אלא מטהר אני ברואה דם מחמת הולד — שכן יש טהרה אחריו, שהרי לאחר ימי טומאת הלידה יבואו ימי טהרת הלידה, ומטמא אני ברואה דם מחמת אונס — שכן אין טהרה אחריו.

ושואלים על כך: אדרבה (להיפך), אפשר לומר: מטהר אני באשה שראתה דם מחמת אונס — שכן דין הוא שהרואה זיבה באונס בזב טהור הוא, ויהא הדין כן אף באשה, ונטהר את הרואה מחמת לידה? ודוחים: השתא מיהא [עתה על כל פנים] בעניינה של האשה הזבה קיימינן [עומדים אנו], ואונס באשה, ולא באיש, לא אשכחן [מצאנו] שטהור הוא. ומשום כך, עדיף ללמוד מן הכתוב לטמא את האשה הרואה באונס, ולטהר את האשה הרואה מחמת קשי הלידה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלתך זו: מאי דעתיך [מה דעתך, רצונך] בשאלתך זו, לטהורי [לטהר] את האשה הרואה באונס ולטמויי [ולטמא] באשה הרואה מחמת קשי הולד? ואולם הוא עצמו, קשי הלידה, אין לך אונס גדול מזה!

ושואלים על דרשה זו: אי הכי [אם כך] דורשים אנו מכתוב זה לענין הזבה, מעתה בדין הנדה נמי נימא [גם כן נאמר] באופן דומה: נאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם יט), ונדרוש: "זבה" — שנטמאת בנדה דווקא בדם זובה הבא מחמת עצמה ולא מדם הבא מחמת ולד?

ונדון: אתה אומר כי דין זה בא למעט את הרואה דם נדה מחמת קושי הולד, או אינו בא למעט אלא את הרואה דם נדה מחמת אונס? אינך יכול לומר כן משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי תהיה זבה" — הרי דם הבא מחמת אונס אמור שהוא בכלל טומאת הנדה, אלא הא [הרי] מה אני מקיים, איזה מיעוט אני למד מהאמור "זבה" שאין היא נדה בו — דווקא דם זובה הבא מחמת עצמה מטמאה בנדה, ולא דם הבא מחמת ולד. ומדוע שנינו בברייתא כי דם קישוי לידה שנראה בימי נדה מטמא בנדה?

אמר ריש לקיש: אמר קרא [הכתוב] בעניינם של ימי טהרת לידה, שאף אם ראתה בהם דם הריהי טהורה: "תשב על דמי טהרה" (שם יב, ה), והרי כתוב זה מלמדנו: יש לך באשה ישיבה אחרת שהיא כזו, שאף בה אינה נטמאת בדם שרואה, ואיזו היא זו — זו דם הבא מחמת קושי לידה באחד עשר ימי זיבה, ולא בנדה. ושואלים: ואימא [ושמא אמור] שאכן יש עוד הרואה דם ואינה נטמאת בו ואולם זו הרואה דם מחמת קושי לידה בימי נדה, ולא בזבה?

אלא אמר אבוה [אביו] של שמואל: אמר קרא [הכתוב] בדין ימי טומאתה של היולדת נקבה "וטמאה שבעים כנדתה" (שם ה) — ולא כזיבתה. מכלל [מכאן] שיש אופן שדם הבא בתקופת זיבתה הריהו טהור, ואיזו ראיית דם היא זו שאינה מטמאה בזיבה — זו ראיית דם מחמת קושי לידה בימי זיבה.

ושואלים: והשתא דכתיב [ועכשיו שנאמר] לימוד זה שמן הכתוב "וטמאה שבעים כנדתה", אם כן הכתוב "דמה" שממנו למדנו דבר זה מקודם, למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא] היה בידינו אף את הלימוד מ"דמה", הוה אמינא [הייתי אומר] "וטמאה שבועיים כנדתה" מלמד כך: כנדתה ולא כזיבתה, ואפילו ראתה דם זיבה בשופי (רגועה מצער הלידה) לא תיטמא בכך כזבה. לכן קא משמע לן [השמיע לנו] הלימוד הנוסף מהכתוב "דמה", שאין דין זה אמור אלא ברואה מחמת קושי לידה בלבד.

ד לשיטת רב (הנאמרת למעלה) כי האשה הרואה דם מחמת קושי לידה בתקופת אחד עשר ימי הזיבה נוהגת כנדה באותו היום, שאסורה היא לבעלה באותו היום וטובלת בערב, נמסר כי שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה [עשה מעשה כמותו, כשיטתו] של רב, שהורה כך הלכה למעשה. ומסופר: כי קא נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשנפטר] רב, אמר ליה [לו] לרב אסי: זיל צנעיה [לך הצנע, תעלים הלכה זו] שתאמר לשילא בר אבינא, שאין זו הלכה. ואי לא ציית [ואם לא יציית, יקשיב] שילא בר אבינא לדברים הללו — גרייה [גררהו, מושכהו בדברים] עד שישתכנע שאין זו הלכה. הוא רב אסי סבר [סבור היה] שרב לשון "גדייה" [הכריתהו, החרם אותו] אם לא יציית אמר ליה [לו].

בתר דנח נפשיה [אחר שנחה נפשו, נפטר] רב, הלך רב אסי אצל שילא בר אבינא ואמר ליה [לו]: הדר [חזור] בך מהלכה זו שאתה מורה בה כך למעשה על פי שיטתו של רב, דהדר ביה [שכן חזר בו] רב עצמו מהלכה זו. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא לרב אסי: לא חזר בו רב, שכן אם איתא דהדר ביה [יש מקום לדבריך שחזר בו] — לדידי הוה אמר [לי עצמי היה אומר] לי שחזר בו, שכן תלמידו אני, ולא היה שולח שליח לומר לי דברים אלו. ולכן לא ציית לו שילא בר אבינא לרב אסי בדבר זה. הלך רב אסי, וגדייה [החרים אותו], כפי שהיה סבור שכך אמר לו רב לעשות. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא: ולא מסתפי מר מדליקתא [וכי אין אדוני ירא מתבערה] מעונש על שפגעת בי?

אמר ליה [לו] רב אסי בדרך מליצה, ודרש את משמעות שמו כשם של תנא חשוב לציין כעין רמז על שם דומה: אנא [אני] הוא איסי בן יהודה, שהוא איסי בן גור אריה, שהוא איסי בן גמליאל, שהוא איסי בן מהללאל ומורה שם זה לאסיתא דנחשא [מדוכת נחושת], דלא שליט ביה רקבא [שאין שולט בה הרקב], כלומר, לא אפגע מכל רע. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא: ואנא [ואני] הוא הנקרא שילא בר אבינא, ומורה שמו של אבי לבוכנא דפרזלא, דמתבר אסיתא דנחשא [לבוכנת ברזל, המשבר מדוכת נחושת], כלומר, שתוכל זכות אבותי לפגוע אף בך.

ומסופר כי בעקבות הדברים חלש [חלה] רב אסי, והיה מיטלטל ממחלה למחלה, עיילוה בחמימי אפקוה מקרירי [נכנס לחום קדחת ויצא מצינון], עיילוה בקרירי אפקוה מחמימי [נכנס בצינון ויצא מחום], ומתוך כך נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב אסי.