שהוא עושה משכב ומושב, כטומאת אב הטומאה, ואילו בעל קרי אינו מטמא כן.

ומעתה יש לשאול בבירור דברי ר' יצחק הללו: אימת [אימתי] נאמרו הדברים הללו, אילימא [אם תאמר] שהמדובר בראייה שניה של הזיבה — אין לומר כן, שהרי היכא הוה [איך הוא נהיה] בכלל בעל קרי? והרי הוא נעשה זב בשתי ראיות! אלא פשיטא [פשוט] הוא שהמדובר בראייה ראשונה, וקתני [ושנה] ר' יצחק כי יש להקל עליו שאינו מטמא באונס. והרי זה איפוא שלא כשיטת רב הונא!

ודוחים את הראיה: ותסברא [וכי סבור אתה] שאמר ר' יצחק את דבריו בראייה ראשונה, אין זה כך, שהרי אמר ר' יצחק כי יש צד להחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב, וכי בראייה ראשונה בר [בן] משכב ומושב הוא?

אלא הכי קאמר [כך הוא אומר], ר' יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה בראייה ראשונה, ולמה יצא (נבדל בדינו מבעל קרי) בראייה שנייה — להקל עליו ולהחמיר עליו, להקל עליו — שאינו מטמא באונס, ולהחמיר עליו — שהוא עושה משכב ומושב.

א ובעניינה של הזיבה אמר רב הונא: הזוב הריהו דומה למי בצק הנעשה מקמח של שעורים. ובהבדלים שבין הזוב לבין שכבת הזרע: הזוב בא מבשר המת (חלק גוף שאין בו תחושה), בעוד ששכבת זרע בא מבשר החי (שיש בו תחושה). ועוד הבחנות: הזוב — הריהו דיהה (אינו צמיגי ודביק), ובמראהו הוא דומה ללובן ביצה המוזרת (בלתי מופרית, שאין אפרוח עתיד לבקוע ממנה). ואילו שכבת זרע — הריהי קשורה (דביקה וצמיגית), ובמראה הריהי דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת (לא מופרית).

ב שנינו במשנתנו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של דם היולדת שראתה בימי טהרתה (אחרי שבעה ימים לאחר לידת זכר או שבועיים לאחר לידת נקבה), והריהי בימי טהרה, אלא שלא טבלה כשהסתיימו ימי טומאתה, שלדעת בית שמאי אין דין דם זה כדין דם הנדה, ואין הוא מטמא אלא בלח ולא ביבש. ואילו בית הלל סבורים שכיון שלא טבלה, דם זה אף שהוא בימי טהרה נחשב כדם הנדה, שמטמא בלח וביבש.

ובענין זה עוד תניא [שנויה ברייתא], אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי [אין] אתם מודים במקרה של אשה נדה שהגיע זמנה לטבול לטהרתה, ולא טבלה, וראתה דם, שהיא טמאה טומאת נדה לכל דבר? ואם כן אף במקרה זה יש לומר כן. אמרו להם בית שמאי בדחייה: לא תהא מכאן ראיה לנדון שלנו, שכן אף אם אמרתם כך באשה הנדה שלא טבלה וראתה דם, שהיא טמאה, שם הדין כן משום שאפילו טבלה ומיד לאחר מכן ראתה שוב הריהי טמאה. אולם האם תאמרו דין זה אף ביולדת שהגיעו ימי טהרתה, שהרי אם טבלה וראתה דם שהיא טהורה, ומעתה, אף שלא טבלה, וראתה, אין היא נחשבת כנדה גמורה לטמא, בלח וביבש.

חזרו בית הלל ואמרו להם לבית שמאי, כנגד דבריהם אלו: היולדת בזוב והיא בימי טהרתה שמנתה שבעת ימי זיבה לאחר שעברו עליה ימי טומאת לידתה, תוכיח שלא כדבריכם. שהרי אם טבלה מזיבתה וראתה דם, לאחר שמנתה כדין הזבה שבעת ימי ספירה, הריהי טהורה שכן היא בתוך ימי טהרתה. ואילו אם לא טבלה, וראתה — הריהי טמאה, ואם כן אף ביולדת שלא טבלה מטומאת לידתה, יש לומר כן, שתהא טמאה כנדה גמורה אם ראתה אף שהיא בימי טהרתה!

אמרו להם בית שמאי: אף במקרה זה שהבאתם הוא הדין שאין היא טמאה בלח וביבש, והיא התשובה (המענה) למה שהבאתם כראיה לשיטתכם.

ודנים עתה בדברים אלה: למימרא דפליגי [האם לומר מתוך כך שחלוקים] בית שמאי ובית הלל בדין היולדת בזוב וספרה שבעת ימי זיבה ולא טבלה, אם מטמאת היא, שלדעת בית שמאי אין היא מטמאת בלח וביבש? והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנתנו: ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מדובר במקרים שונים. כאן בברייתא מדובר שספרה האשה שבעה נקיים לזיבתה, ולכן לשיטת בית שמאי אף שלא טבלה אין היא מטמאת בלח וביבש, ואילו כאן במשנתנו מדובר שלא ספרה עדיין שבעה ימי נקיות לזיבתה, ולכן אף שנכנסה לימי טהרה של לידה, אם ראתה הריהי מטמאת בלח וביבש, ככל נדה.

והתניא [וכך שנויה ברייתא] כדברים האלה, ששנינו בה: היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים לזיבתה לאחר שהסתיימו ימי טומאת לידתה והחלו ימי טהרת לידתה, ולא טבלה, וראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן בדין היולדת הרגילה שעברו עליה ימי טומאתה ולא טבלה וראתה, שאין היא מטמאת בלח וביבש, אף זו שספרה לזיבתה, ולא טבלה וראתה — אינה מטמאת בלח וביבש. ואף בית הלל הלכו במקרה זה לשיטתן, שמטמאה בלח וביבש.

ג ומתוך שנדון דינו של דם נדות בימי טהרת לידה, מביאים את מה שאיתמר [נאמר] שכך נחלקו חכמים, רב אמר: מעין (מקור) אחד הוא בגוף האשה, שממנו בא דם זה ודם זה, אלא שאת הדם הבא בימי טומאת לידה התורה טמאתו ואילו הדם הבא בימי טהרה התורה טהרתו.

ולוי אמר: שני מעינות נפרדים הם בגוף האשה, ומן המקור האחד יוצא הדם הטמא בימי טומאת לידה, ומן המקור האחר יוצא הדם הטהור בימי טהרתה. ואין שני מעיינות אלה משמשים יחד, אלא שבשעה שנסתם המקור הטמא לאחר ימי טומאת הלידה — נפתח המקור הטהור, ובשעה שנסתם המקור הטהור לאחר שהסתיימו ימי טהרה (שלושים ושלושה ימים לזכר, שהם ארבעים יום מן הלידה. וששים וששה ימים לנקבה, שהם שמונים יום מן הלידה) — חוזר ונפתח המקור הטמא, ואם תראה דם — הריהי טמאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין רב ולוי]? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל במקרה של האשה השופעת (הרואה דם ברצף, וללא הפסק) מתוך שבעה ימי טומאה שלאחר לידת זכר לשבעת הימים של אחר שבעה, שהם ימי טהרת לידה לזכר. והשופעת דם מתוך ארבעה עשר ימי טומאה שלאחר לידת נקבה לימי הטהרה של היולדת נקבה של אחר ארבעה עשר. וכן השופעת דם מימי טהרה שהם מתוך ארבעים הימים מלידת הזכר, שבהם הסתיימו ימי טהרה לאחר ארבעים, שכרגיל הרואה בהם דם הריהי ככל אשה הרואה דם. וכן השופעת מתוך שמנים הימים מלידת הנקבה, שבהם הסתיימו ימי טהרתה של היולדת לאחר שמנים.

שלשיטת רב, שמקור אחד הוא לדם הבא בימי טומאה ולדם הבא בימי טהרה — במקרה שברישא [התחלה], כלומר, בשופעת דם מימי טומאה לימי טהרה, יש לנהוג לקולא [להקל], ולומר: אף שמקור אחד הוא לדם ימי טהרה ולדם ימי הטומאה, ואף ששופעת היא בראיית הדם התורה טיהרה דם זה. ואילו במקרה שבסיפא [סוף], בשופעת דם מימי טהרה לימים שאחריהם — יש לנהוג לחומרא [להחמיר], שהתורה טיהרה את דם ימי הטהרה, וטימאה את שבא לאחריהם.

ואילו לשיטת לוי ששני מקורות שונים הם לדם טהרה ולדם טומאה — במקרה שברישא [התחלה] בשופעת מימי טומאה לימי טהרה, יש לנהוג לחומרא [להחמיר] ולטמאה, שכן לא התירה התורה בימי טהרה אלא דם הבא ממקור טהור, ואולם דם זה אף שראתה אותו בימי טהרה הריהו בא ברצף מימי טומאתה, ומקורו טמא. ואילו במקרה שבסיפא [סוף] יש לנהוג לקולא [להקל], שאף שראתה את הדם בימים שמעבר לימי טהרה, כיון שלא פסקה — הרי זה דם הבא ממקור טהור, וטהורה היא. ומעתה דנים בשיטותיהם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו במשנתנו: דם היולדת שראתה בימי טהרתה אחר שלא טבלה לאחר ימי טומאתה, בית שמאי אומרים: אין הדם מטמא אלא בלח, כרוקה וכמימי רגליה, ואילו בית הלל אומרים: מטמא לח ויבש, כנדה גמורה.

קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, יש להניח] שמדובר בזו שלא שפעה דם, אלא שפסקה מראיית דם בימי טומאתה, וחזרה וראתה בימי טהרתה. ומעתה יש לדון: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי [כך] מטמא דם זה לשיטת בית הלל לח ויבש כיון שלא טבלה. אלא לשיטת לוי, שאמר שני מעינות הן, אמאי [מדוע] דם זה מטמא לח ויבש, והרי דם זה הבא בימי טהרה — ממקור אחר הוא בא, והתורה טהרתו?

אמר לך לוי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים], בשופעת דם מימי טומאתה לימי טהרתה, שכיון שדם אחד הוא זה, הריהי טמאה לשיטת בית הלל, אף שראתה בימי טהרה. ושואלים על כך: אי [אם] המדובר במשנתנו בשופעת דם מימי טומאה לימי טהרה, אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי האומרים שאין דם זה מטמא בלח וביבש? ומשיבים: קסברי [סבורים הם] בית שמאי כי מעין אחד הוא, והתורה טמאה את הדם בזמן שרואה אותו בימי טומאה וטהרתו בזמן שרואה אותו בימי טהרה.

ושואלים לצד האחר, בשלמא [זה נוח] לשיטת לוי הסבור כי שני מעיינות הם, ולשיטתו בית שמאי סבורים שמעיין אחד הוא, היינו דאיכא [זהו שיש] הבדל בדין במשנתנו בין בית שמאי ובית הלל, שכן בית הלל סבורים שאף ששני מעיינות הם, ואולם כיון שלא פסקה מלראות מימי טומאה לימי טהרה, הרי אף דם שראתה בימי טהרה — דם אחד הוא, דם טמא. ואילו בית שמאי סבורים, כאמור, שמעיין אחד הוא, אלא שהתורה טמאה את דם ימי הטומאה וטיהרה את דם ימי הטהרה. אלא לשיטת רב מאי בינייהו [מה יש ביניהם], בין בית שמאי לבית הלל, שאלו מטהרים ואלו מטמאים?

ומסבירים: ההבדל שאיכא בינייהו [יש ביניהם] הוא באשר למשמעותם של יומי [הימים] ושל הטבילה בתום ימי טומאה, לענין היתרו של הדם בימי טהרה. ובכך נחלקו: בית שמאי סברי [סבורים] כי ביומי [בימים] תלה רחמנא [הכתוב] היתר זה, ומשעה שנכנסו ימי טהרה, כל דם שתראה באותם ימים הריהו טהור אף שלא טבלה בתום ימי טומאה. ואילו בית הלל סברי [סבורים] כי ביומי [בימים] וטבילה תלוי היתר זה. וזו כיון שלא טבלה, אף שהגיעו ימי טהרה, כל דם שתראה הריהו טמא.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד במשנתנו: ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש. סלקא דעתך [עולה על דעתך, יש להניח] שהכא נמי [כאן גם כן] מדובר באופן שפסקה האשה מלראות לאחר ימי טומאה, וחזרה וראתה בימי טהרה, וכיון שזבה היא ולא טבלה — מטמאה.

מעתה יש לדון: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי [כך] מטמא דם זה לח ויבש כדין טומאת הנדה, שהרי לא טהרתו תורה לדם זה בימי טהרה. אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, ודם הבא בימי טהרה — בא ממקור טהור, אמאי [מדוע] מטמא דם זה של היולדת בזוב לח ויבש כדין דם הנדה? לא היה לו לטמא אלא בלח, כדין הזבה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך לוי בתשובה: הכא נמי [כאן גם כן] אף במקרה זה מדובר בשופעת דם מימי טומאתה לימי טהרתה, ומשום כך הריהי טמאת נדה, שכן דם טמא הוא זה שראתה. ושואלים: אי [אם] המדובר בשופעת, למאי איצטריך [למה נצרך] להשמיענו שטמאה היא, והרי פשוט שכך הוא הדין?

ומשיבים: לשיטת בית שמאי איצטריך [נצרך] הדבר להישנות. שכן אף על גב דקאמרי [אף על פי שאומרים] בית שמאי, לשיטת לוי, כי מעין אחד הוא, וביומי [ובימים] בלבד תלה רחמנא [הכתוב] את ימי טהרת הלידה, שכיון שחלפו ימי הטומאה הרי האשה טהורה אף שלא טבלה, ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא ביולדת גרידתא [בלבד], דשלימו להו יומי [שנשלמו להם הימים, ימי טומאה]. אבל יולדת בזוב דבעי [שצריכה] ספירה שבעת נקיים על זיבתה — לא, וגם אם ראתה בימי טהרה — הרי היא טמאה טומאת נדה.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא יב, ב), ומלשונות ייתור שבכתוב דרשו: "דו‍תה תטמא" — לרבות את בועלה, שאף בועלה נטמא בטומאת הנדה, ומטמא כמותה.

וריבוי נוסף, "דותה תטמא" — לרבות הלילות כימים שבלילות ימי טומאה הריהי מטמאה כבימים. וריבוי נוסף, "דו‍תה תטמא" — לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי בעיא [כך צריכה] היולדת הזבה לשבת שבעה ימים נקיים,